גם אם היו לנו את כל ההכנות האפשריות, הידיעה על מותו של הזמר אדם היכתה בנו בדרך אחרת. אחד מכוכבי הפופ הגדולים של שנות ה-80,\ נפרד מן העולם בדרך טראגית ובנסיבות עצובות מאוד. שבעה אלבומים הוא השאיר אחריו, אבל בעיקר נדמה לי שהדבר הגדול שנשאר הוא התופעה שהיה. אדם, מילה אחת, השם הכי בסיסי, וכוכב הפופ הטהור ביותר בארץ.

>>

יש משהו בישראליות שמנוגד להיותך כוכב. בתוך השכונה הישראלית יצא שם רע לאנשים שהם כוכבים לשם הכוכבות – אנחנו מעדיפים את האיידולים שלנו באיזורי הצניעות, מה שפעם קראתי לו "אריק איינשטיין פינת עידן עמדי". אנשים שההצלחה נפלה עליהם מלמעלה, שאסירי תודה על כל דבר קטן, שמחפשים ליצור ולא להתפרע. אולי גם משהו בשמרנות הישראלית התערבב פנימה. ולכן, במשך הרבה שנים היה באליטה הישראלית משהו שבז לתרבות הפופ. אפשר לראות את זה ביחס לצביקה פיק ז"ל כשהיה בחייו, אפשר לראות את זה גם היום ביחס לזמרים כמו עומר אדם. אפשר להצליח, אפילו להצליח מאוד, אבל לא בצורה "מנקרת עיניים". במוזיקה הישראלית תמיד יועדף הרוקר עם הגיטרה על הכתף, מאשר ילד הפופ שבא עם זרקורים, העושר והמעריצות הצורחות.

וכנראה שבמבט על אדם זה הכי בלט. כי בשנות השמונים הזמר היה כוכב אמיתי – כזה שמכר אלבומים וייצר סביבו הערצה, אבל לא זכה להערכה בקרב המבקרים. תפסו אותו בתור רדוד מדי, שטחי, כזה ששר על נושאים קטנים – ולא, כפי שהיה נהוג לא מעט באייטיז, להתעסק בנושאים הגדולים. לעדנה, כמו תמיד בהיסטוריה של כוכבי הפופ הישראלי, הוא הגיע רק שנים אחר כך כשהעשן התפזר. אדם היה החבילה השלמה – זמר עם כריזמת על, פרפורמר מצוין וגם איש יפה תואר. אבל בארץ לא אוהבים דברים מושלמים מדי – ולכן המוזיקה המצוינת שייצר זכתה לכבוד רק בדיעבד, שכן בזמן אמת אדם אולי שלט במצעדים וזכה לאהבת הקהל, אבל הגוורדיה הוותיקה עיקמה סביבו את האף. בסוף, כמו תמיד, גם היא השתכנעה.

כי מבעד לענני הפופ, היצירה שהשאיר אחריו היא נהדרת בכל סטנדרט – הוא עבד עם גדולי המפיקים, המלחינים והפזמונאים, וידע גם לתרגם את זה היטב ביכולות הביצוע. שירים כמו "נוסע רחוק" או "סוד", אפילו להיט מטורף כמו "אין מוצא" נשארו בתודעה הישראלית עד עצם היום הזה. גם כשאדם שקע, והתרחק לאט לאט מאור הזרקורים. כי ככה זה בישראל: אנחנו תמיד אוהבים להתגעגע למה שהיה, ולא כל כך להעריך את ההווה. יש לנו נטייה להקטין את הדברים שקורים היום, ולפעמים זה פוגע גם ביכולת שלנו להגדיר נכונה תופעות שאנחנו רואים. אבל גם זה מתחיל להשתנות – הכניסה של הרשתות החברתיות ואפליקציות כמו ספוטיפיי, כמעט מכריחות אותנו להסתכל באמת על מה שמצליח, ולא רק על מה שנוח לאוזן של האליטה המוזיקלית ההולכת ונעלמת.

ובעיקר, היה באדם משהו שסימל חיים: הוא היה היכולת לרקוד, וליהנות ממוזיקה, ולהשתחרר מהכבדות שהחיים בישראל לפעמים משאירים. הוא היה הנאה צרופה, כזו שלא מחשבנת או מנסה להתחכם. ונדמה לי שבגלל זה, גם המוות שלו יותר עצוב ממה שחשבנו. אז מה המורשת שהוא משאיר? אולי קצת מהיכולת להעריך את הפופ. כי כמו שאמר מי שאמר, זה לא פשוט להיות פשוט. בתרבות שמעריכה הרבה יותר את היצירה המורכבת והסינגר-סונגרייטר והטקסטים הנוקבים, ועד כמה שזה נשמע אבסורד – דווקא היכולת לייצר פופ מושקע ואיכותי היא החתרנות. היא ההליכה נגד הזרם. אדם ז"ל עשה את זה בצורה מושלמת, וגם סלל את הדרך במידת מה לכוכבי הפופ של היום.

באופן סמלי, נראה שהמסר האחרון שהוא השאיר היה דווקא בקאבר לשיר ישן שהוא ביצע – באלבום האחרון של נונו מופיע קאבר שלה לשיר "סוד". נונו מבצעת את הבית הראשון, רוני דואני את הבית השני, ואדם נכנס בסוף. הכניסה שלו היא היתה כמו תצוגת עילית של סטאר. עם כל הכבוד לנונו ולרוני, הוא השאיר להן אבק – וזה המחיש כמה הוא היה גדול. הזמר המוכשר הופיע כמעט עד הרגע האחרון, נתן הכל על הבמה, חי עד הסוף. ועכשיו, הוא נוסע רחוק. יהי זכרו ברוך, ונוצץ כמותו.

• מוזיקה
• מוזיקאים ישראלים
• אדם
• פופ
• פופ ישראלי
• הספד

• Facebook
• Twitter
• Email

את השניות הראשונות של "אדם", העבודה החדשה שלו עבור להקת בת שבע, מתאר הכוריאוגרף רועי אסף בצורה סכמטית משהו. "המסך עולה, הבמה ריקה וברקע שקט", הוא מסביר, "רקדנית עולה ומתיישבת בירכתי הבמה. רקדן חולף על פניה, מרים את ידו ואומר משהו". אסף, שלא קיבל השכלה פורמלית במחול (אבל כן התברך בטונות של כישרון ואומץ), החל לבסס את מעמדו המקצועי בתחום לפני חמש שנים. הוא השתתף שלוש פעמים (מ־2011 עד 2013) בתחרות "הרמת מסך" ויצר את המופעים "שש שנים" ו"הגבעה". הוא קצר שבחים גם על צמד המופעים שלו "Girls" ו"Boys" ויצר גם בחו״ל, למשל ללהקתו האמריקאית של בנג׳מין מילפייה (שמונה לאחרונה למנהל האמנותי של האופרה בפריז) וללהקת הבלט המלכותי השבדי.

שתי ההפקות האלו טרם הועלו כאן, אבל בינתיים הוא כבר קיבל את הטלפון מאוהד נהרין. “אוהד הציע לי לעשות עבודה ללהקה ולחלוק איתו ערב (העלאה מחודשת של “יאג״ – י״א). ההתרגשות ענקית, אנשים לא מבינים את המעמד שלו ושל בת שבע בעולם. הייתי ילד כשראיתי קטע מעבודה של אוהד לבת שבע באחת מתוכניות הבידור בטלוויזיה, וזה השאיר עליי רושם גדול. אחר כך הלכתי עם הכיתה שלי לראות בקריית גת מופע בוקר עם קטעים מ׳אנאפזה׳. כנראה ראו את ההתרגשות שלי, כי בדרך החוצה המורה שאלה אותי אם אני רוצה לראות גם את המופע הבא. רצתי פנימה. מאז שאני זוכר את עצמי אני רוקד – מייקל ג׳קסון כזה בכיתה ובשמחות משפחתיות – וביום ההוא ראיתי שיש עוד משהו. ענק״.

הקהל יוכל לזהות את כתב היד שלך בעבודה החדשה?

"אני אף פעם לא חושב על הקהל, רק על עצמי. אני צריך שזה יהיה מדויק, ואז אני משחרר. כל אחד שייקח את זה לאן שהוא רוצה. זאת גם הסיבה שבגללה אני לא רוצה לדבר על העבודה ומעדיף שהצופים יגיעו לראות אותה בלי שום ידע מוקדם".

נראה שבהיעדר ידע מוקדם אסף מכליל גם את שם העבודה, "אדם", שקשה להסיק ממנו יותר מדי. "לתת שם לעבודה זה יותר קשה מלמצוא שם לילד שלך", אומר אסף, "הניסיונות שלי כללו אפילו אפשרות לתת לעבודה שם בצורת סימן גיאומטרי, אבל בסוף חזרתי למפגש הראשון שלי עם הרקדנים של בת שבע ונזכרתי שאמרתי להם אז 'דמיינו אדם'. משם התחיל סשן ארוך שבו ביקשתי לבחור אדם, לתאר אותו ולנסות להכיר אותו. כשחזרתי לחשוב על שם הבנתי ש'אדם' הוא הבסיס לחיה שאנחנו. זה גם אומר שהרקדנים הם שותפים שלי ליצירה".

מה היה תהליך העבודה איתם?

"הם לא רק רקדנים מופלאים מבחינת היכולות הפיזיות והנוכחות שלהם, הם בוגרים ומנוסים ויש להם הבנה כל כך גדולה למהלך העבודה, שהם יכולים להתמודד גם עם סיטואציות מאתגרות. היו פעמים במהלך החזרות שלא ממש ידעתי מה לעשות, איך להתקדם הלאה, וגם אמרתי את זה, והם בכלל לא נבהלו. היו כאלו שהניחו יד על הכתף שלי ואמרו שהם סומכים עליי".

עם מה הגעת לחזרה הראשונה איתם?

"עם כלום. אני תמיד מגיע ליצירה חדשה שלי עם אי ודאות שהיא תמיד נפלאה ואיומה. המצב הרגשי הזה מפחיד, זה סוג של יצירה יש מאין, אבל כשאתה מגלה את זה – זה עונג גדול".

"אדם" ו"יאג", להקת בת שבע, סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב
שלישי־רביעי (27.4־26) 21:00, שבת (30.4), 21:00 ,18:00

• אדם
• רועי אסף
• כוריאוגרפיה
• בת שבע
• אוהד נהרין
• סוזן דלל
• הרמת מסך
• מחול
• יאג
• במה
• תרבות