כל מי שעבר בחודשים האחרונים בפארק המסילה בטח שם לב לעובדה שבפינה של הפארק עם רחוב הרצל מתרחש משהו יוצא דופן. עכשיו אנחנו כבר יודעים במה מדובר: פסיפס הקיר המונומנטלי של האמן אורן פישר, שמשתרע על פני הקיר האחורי של בניין מסעדת "השחף" החדשה.

>> הכל בראש: 18 תערוכות מומלצות שילטפו לכם את המוח בסופ"ש
>> בואו מכות: "רסלינג ישראל הולך להיות הדבר הכי גדול במדינת ישראל"

על הפסיפס, לו קרא "תל אביב אהובתי", עבד פישר במשך קרוב לשלושה חודשים, יום יום, רוב הזמן כשהוא על מנוף. "הבעלים של השחף פנו אליי", הוא מספר. "היה להם ויז'ן להציב על הקיר פסלי עץ. הרעיון היה לייצר משהו שילד יראה וכשהוא יגדל הוא יזכור שהיה מקום כזה בעיר, והרפרנס היה למשל הפיל במסעדת הפיל המיתולוגית. הם ראו פסלי עץ קודמים שיצרתי והציעו לי ליצור כאלה חדשים ברוח המקום.

"כשהגעתי והבנתי מהו הלוקיישן המיועד, מיקום פסיכי במרכז של ההיפסטריאדה המקומית, הבנתי שזה חייב להיות משהו וואו. משהו שמכבד את הלוקיישן. לא הייתי בטוח שפסלי עץ יספיקו. הראש המוגזם שלי התחיל לעבוד".

אחד הרעיונות המרכזיים בפסיפס, כמו בעבודות קודמות של פישר, הוא שלא הכל מתגלה בבת אחת. צריך להשקיע זמן, להתעמק בפרטים, ולגלות בכל פעם עוד דימוי שמסתתר מבין עשרות הדימויים שהיא מכילה

פישר, שחי בשנים האחרונות בקיבוץ סמר שבערבה, התוודע לאמנית פסיפס בקיבוץ, מה שהצית בו את הרעיון. "לא נתקלתי בפסיפס גדול עם נוכחות שמשפיע על המרחב הציבורי בעיר. דמיינתי איך בפארק זה משהו שיכול להוסיף לעיר, כמו תכשיט. משהו שהוא יותר מציור, יש בו גם אלמנט אדריכלי. הלוקיישן הרגיש לי כמו אחריות כבדה, וציור פחות התאים לי למקום הזה. פסיפס שעשוי המון שברים הופך למשהו שהוא כבר חלק מהמבנה. משהו שאולי גם מי שלא מתחבר לסגנון יכול להעריך".

ידעת למה אתה נכנס?
"לא לגמרי, אבל הרגשתי שזה הולך להיות מוגזם. מי שליווה אותי לאורך כל התהליך הוא טל יאסין, שמההתחלה סייע לי בהבנה של כל הפן הטכני, כי אף פעם לא עשיתי קודם פסיפס. הוא גם זה שעבד איתי לאורך רוב הימים של יצירת העבודה בשטח. יצרנו עבודה מקדימה בקיבוץ מחומרים ממוחזרים, שם גם יצרתי את ציפור העץ הגדולה ואת עבודות הברזל שמשולבות בתוך הפסיפס. אחר כך העליתי פוסטים ברשתות וביקשתי למי שיש לתרום חומרים – בעיקר אריחים אבל גם מטבעות. קיבלתי המון תרומות, ככה שרוב העבודה היא בעצם מחומרים ממוחזרים שאחרת היו נזרקים לפח".

הדימוי של העבודה מבוסס על העיר תל אביב. "לא רציתי שזו תהיה פרסומת למסעדה, אלא שהעבודה תנסה לייצג כמה שיותר את העיר, את האווירה השמחה שיש בה. זו יצירה שיש בה עליזות שהיא קצת אוף-קונטקסט לתקופה הנוכחית. רציתי שהיא תשמח אנשים. היא מתארת את הסקייליין של העיר – רצועת החוף והים ומעליה העיר עצמה. ניסיתי לפרוש כמה שיותר אלמנטים מזהים ומזוהים, וגם מחוות לאמנים ולעבודות שלהם בעיר כמו דודו גבע, קדישמן ותומרקין. יש בה דימויים של המזרקה של אגם, של אצטדיון בלומפילד במהלך דרבי, של שדרות רוטשילד. יש בה את הסצנה של רצח רבין בכיכר כולל הירייה, את אוהדי מכבי שוחים בבריכה בכיכר ואת מגדלי עזריאלי עם שושקה מפגינה וניידת משטרה נשרפת. ועוד המון".

מהלך העבודה, מספר פישר, היה שונה לחלוטין מזה שהוא מיומן בו. "הכל חקוק בסלע. אי אפשר למחוק ואי אפשר לצייר מעל. עם כל אבן שהנחתי הרגשתי את כובד האחריות. בסוף כל יום עבודה משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים הייתי חוזר לפארק עם הכלבה ויושב עוד שעה-שעתיים מול הפסיפס, מסתכל עליו ממרחק ומצלם בטלפון כדי להבין איך אני ממשיך".

"היה דדליין וזה היה קשה פיזית ולוגיסטית. זה גרם לי להרגיש קצת כמו אמן של פעם, שקם בבוקר ונותן עבודה, ומרגיש גם שזו עבודה עבור הקהילה, וייב של מיכאלאנג'לו. אנשים עקבו לאורך כל הדרך והרגישו שהם עוברים את זה יחד איתי"

ואנשים שמסתובבים בפארק? בטח גם הם היו סקרנים.
"כן, קיבלתי המון תגובות ושאלות מעוברים ושבים. מה זה, מי מממן, כמה זה עולה, כמה זמן זה ייקח. אחת המחמאות הכי גדולות עבורי היא כשאומרים שזה נראה כמו משהו שהיה שם מאז ומתמיד. זה היה תהליך מלחיץ, מלא מחשבות, הרגשתי כמו שחקן כדורגל שצריך להביא תוצאות. בדיעבד העבודה באמת זוכה להמון תשומת לב ופרגון, והמון אנשים מגיבים עליה. אבל היה לי חשוב שהיא תהיה סוג של קונצנזוס, שלא יהיו דיבייטים סביבה. בגלל זה הלכתי על העיסוק בעיר. מבחינתי היא כמו מתנה לתל אביב".

אחד הרעיונות המרכזיים בפסיפס, כמו בעבודות קודמות של פישר, הוא שלא הכל מתגלה בבת אחת. צריך להשקיע זמן, להתעמק בפרטים, ולגלות בכל פעם עוד דימוי שמסתתר מבין עשרות הדימויים שהיא מכילה. "זה חלק מהקטע מבחינתי. שאנשים יעמדו ברמזור ממול ויסתכלו בגלל ציפור העץ הגדולה אבל אז ישימו לב פתאום למזרקה של אגם, למשל. זו עבודה שדורשת מחשבה".

כמה קשה זה היה פיזית?
"מאוד. היה דדליין וזה היה קשה פיזית ולוגיסטית. טל יאסין עבד איתי לאורך רוב הזמן, עד שהסתיים התקציב ואז הגיעו חברים ומכרים לעזור. דנה מודן הגיעה באחד הימים ויצרה ריבוע עם דימוי. עברתי חמישה סאבלטים בעיר תוך כדי שכללו המון סחיבות מאחד לשני. זה גרם לי להרגיש קצת כמו אמן של פעם, שקם בבוקר ונותן עבודה, ומרגיש גם שזו עבודה עבור הקהילה, וייב של מיכאלאנג'לו. אנשים עקבו לאורך כל הדרך והרגישו שהם עוברים את זה יחד איתי".

עשה לך חשק להמשיך לעבוד בפסיפס?
"הייתי עושה כאלה בערים גדולות אחרות, בירושלים למשל. וגם לא אתנגד לעשות כאלה בפריז או בניו יורק. זו עבודה שהיא ממש סיזיפית, אבל כמו כל דבר שאני עושה אני מניח שזה ייכנס בדרכים כאלה ואחרות לעבודות נוספות שלי בהמשך".

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• אמנות רחוב
• פארק המסילה
• אורן פישר

• Facebook
• Twitter
• Email

רק לפני שלוש וחצי שנים נחת אורן פישר בעיר הגדולה ומאז הוא לא מפסיק ליצור וליזום, בעיקר בשוליים הכמעט לא קיימים של עולם האמנות. הוא הקים עם אנטון אברמוב את גלריה משונע, שהצליחה להכניס רוח רעננה לסצנת הגלריות האלטרנטיביות המנומנמת. הגלריה נסגרה בקיץ האחרון לטובת עוד בניין מגורים מפונפן, לא לפני שנערכה לה מסיבת פרידה בבית רומנו בשם "קייטנת משונע". פישר לא נח על שמריו וכבר באוקטובר האחרון הקים את הבית האדום בשכונת שפירא, זן חדש של גלריות רב תחומיות. בין לבין הוא עושה אמנות שמצטרפת לגל הציור המקומי המתיילד והפראי. הוא גם מתפקד כמעין אמן בית של להקת המסך הלבן, הדבר הכי חם בסביבה בשנתיים האחרונות. אבל סופו של כל אמן שוליים מצליח לעבור למרכז, וזה קורה לפישר עכשיו עם פתיחת תערוכת היחיד בגלריה רוזנפלד הוותיקה.

פישר (33) נולד בלוס אנג'לס וכשהיה בן שנה עלתה משפחתו לארץ והשתקעה ברעננה. אחרי שעבד קצת עם אביו הקבלן בבניין, נכנס כמו כולם לתלם ונרשם ללימודי כלכלה וניהול במכללת תל חי. מהר מאוד הלימודים שעממו אותו והוא מצא מזור ביצירה. הוא ארגן לעצמו פינה קטנה בביתו שבקיבוץ שניר והתחיל ליצור אסמבלז'ים. מכאן הכל התגלגל כמו כדור שלג על ספידים. "הדבקתי כמה פלסטיקים ויצא לי איש חמוד בועט בכדור. התלהבתי ממה שיצא אז עשיתי עוד. ואז הגיע חבר בעל בר בכפר סבא, התלהב והזמין אותי לעשות תערוכה בבר שלו. לשם הגיעה מישהי מגלריה בראש פינה והזמינה אותי להציג אצלה. לשם הגיע מישהו מהאוזןבר וככה התחלתי לייצר גוף עבודות". את חומרי הגלם לעבודות שלו מצא פישר בשיטוטים באזורי תעשייה בצפון, בין השאר בבסיסי צבא נטושים. ככה נולדה היוזמה האוצרותית הראשונה שלו, "צבעי בסיס", שני אירועי ענק שהביאו אמנות לבסיסים נטושים. "זה ריגש אותי והכניס בי תחושות שלא הכרתי שקיימות בי", הוא אומר.

https://www.instagram.com/p/BTn2bm2lwEx/

המקרה שלך יוצא דופן בעולם האמנות שמסתכל בעין חשדנית על כל מי שלא עשה את המסלול הרגיל של המדרשה/בצלאל. נראה שהדברים באו לך במקרה, בלי מאמץ ובקלות.

"זה נראה בלי מאמץ. העבודות נראות לא מתאמצות וספונטניות וגם אני נראה כלפי חוץ לא מתאמץ. אבל זה לא כך. אלו דברים שאני חי וישן איתם בלילה. אין שנייה ביום שהאמנות שלי לא רצה לי במוח".

ובכל זאת, נראה שבכל מקום שאליו פנית הדלתות נפתחו בפניך. מסתובבים פה כל כך הרבה אמנים מתוסכלים שמשוועים להכרה.

"אף אחד לא פתח לי את הדלת, אני בניתי את הדלת. לא באתי לרוזנפלד כשהגעתי לעיר וביקשתי ממנו שיעשה לי תערוכה. בניתי לעצמי את הפלטפורמה הזאת כדי שמר רוזנפלד יוכל להיכנס פנימה".

https://www.instagram.com/p/BTGvYGjl-QK/

על שיתופי הפעולה הפורים שלו, בעיקר עם המסך הלבן, פישר מדבר בעיניים נוצצות. "הם באו להופיע במשונע והיה בינינו קליק מטורף. התחלנו לייצר יחד שפה גרפית. נולד עולם שלם שנבנה מאירוע לאירוע. נכנסתי להרכב הזה כצלע חזותית ונפתח בפני עולם מדהים ושונה. חוץ מזה, הרגשתי חנוק מעולם האמנות".

זהו? כל כך מהר?

"זה שעמם אותי. הרגשתי שבא לי לטעום תחומים אחרים ביצירה ולאו דווקא להישאר בנישה של להציג בגלריה. לחזור מהפתיחה, להסתגר שנה בסטודיו ולעבוד. לא רוצה, מה, אני בעונש?".

פישר האוטודידקט מזוהה בעיקר בציורים מבוססי טקסט מינימליסטיים והומוריסטיים שבמרכזם דמות קו פשוטה. הסגנון הזה נולד בשיטוטים ובשרבוטים על קירות פלורנטין מתפקעת ציורי הרחוב. "בהתחלה הייתי נורא שקט, הייתי עושה רק את הדמות בלי הטקסטים. ואז הוספתי טקסט קטן ועוד אחד ועוד אחד ולאט נרקמה לי רשת חוטים בראש שבנויה לפי קטגוריות. יש לי בעיות קשב וריכוז אז אני תמיד מצייר מסגרת שחורה ובתוכה כאוס של דברים. בלגן מקוטלג".

מי שיגיע לתערוכה ברוזנפלד בציפייה למצוא את דמות הקו של פישר, יתאכזב. הכאוס נשאר אותו כאוס, אבל הפעם הוא בא לידי ביטוי בעבודות וידיאו וצילום, משעשעות כתמיד, שמזגזגות בין נושאים פנים אמנותיים ("דיוקן עצמי כסיגלית לנדאו") לבין העיסוק העצמי האובססיבי ברשתות חברתיות וההתמכרות להן – בעבודה "ממי", למשל, יוצא פישר למסע הזוי ב"סטורי" בעקבות מטען הטלפון שלו. "הרעיון של התערוכה, קלישאתי ככל שיישמע, הוא העובדה שאני מכיל בתוכי את כל הסביבה שלי. פירקתי את כל האטומים שבי לכדי מפה שנקראת דיוקן עצמי".

אורן פישר – "דיוקן עצמי כדיוקן עצמי", גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1 תל אביב, פתיחה חמישי (4.5), 20:00

• אורן פישר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העונה התחשק ליעל רוזן בן־שחר ולאורלי כהן־אלורו ממותג התיקים המקומי כיסים ליצור קולקציה אורבנית מהרגיל. החשק התנקז לשיטוט מסיבי ברחובות העיר שהסתכם בקולקציה יצירתית במיוחד. "חרשנו את העיר בשביל לקבל השראה, עד שהבנו כי אין דבר מתבקש יותר מאשר לשתף פעולה עם אמן רחוב", מספרת רוזן בן־שחר. מי שלוהק למשימה הוא אורן פישר (32), כוכב עולה בשמי הבטון והגרפיטי, דווקא בזכות גישתו הקווית, הצנומה והכמעט סגפנית, הנחשבת לחריגה בנוף מיכלי הספריי הצבעוניים.

האמן הצעיר התבקש לקחת את סגנונו הרישומי ולהעתיק אותו מקירות העיר לשני דגמי תיקי גב שיוצרו בכמות מוגבלת. חלק הארי של הקולקציה מבוסס על שני איורים שהודפסו בטכניקת דפוס רשת: האחד של "מפת תל אביב", כפי שמכנה אותו פישר, והוא המורכב משלל סימבולים לוקליים – מחתולי רחוב עד פסל ההתרוממות של קדישמן בהבימה; והשני, מעין מיפוי משעשע של תכולת התיק הממוצעת של נשות העיר (מסרק לפוני, גז מדמיע, ציפרלקס ושאר פריטים חיוניים). רישומיו של פישר אף הודפסו על סדרה מצומצמת של חולצות לרגל אירוע השקת הקולקציה שיתקיים בסוף השבוע.

אורן פישר לכיסים, תיקים 535־671 ש"ח, חולצות 149 ש"ח, שישי (9.9) 9:00־16:00, החשמל 8 תל אביב

• עיצוב ואדריכלות
• עיצוב
• תיקים
• כיסים
• אורן פישר
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

האדם הוא יצור חברתי, וכפועל יוצא, חיינו רוויים מערכות יחסים ופרידות. מחר (חמישי, 6.8) תיפתח במתחם התרבות גבירול תערוכה קבוצתית בשם "יחסים שבורים" שתוצג למשך שלושה ימים בלבד. 18 אמנים יציגו מערכות יחסים שבורות מעברם בווידיאו ארט, פיסול, רישום, ציור והצבה. במשתתפים יהיו גיא פיטשון, דפי הגאי, Foma, אורן פישר ונועה גינזבורג.

רעיון ההצגה החזותית של מערכות יחסים שבורות אינו חדש. בקרואטיה פועל זה כמה שנים מוזיאון המציג חפצים ששלחו אנשים מרחבי העולם ומסמלים עבורם פרידות וכאבי לב. בתערוכה התל אביבית תרגמו את הרעיון לקיר פתוח לקהל המבקרים, שיוזמנו להוסיף חפצים משלהם. אוצר התערוכה גיל זאבי מאשר שקיבל את ההשראה מהמוזיאון הקרואטי, אך מתכוון ליצוק לתוכו רעיונות מקוריים.

"לפני כמה שנים אמי ביקרה במוזיאון בקרואטיה, אז עלה בי הרעיון ליצור קיר שעליו יניחו המבקרים חפץ או מזכרת ממערכת יחסים שבורה", הוא מפרט. "הקיר ייצור הזדהות ויעניק נחמה. כזה שיכול לגרום למבקרי התערוכה להבין שהם לא לבד בעולם". זאבי, סטודנט לרפואה, החל את דרכו בעולם האמנות לפני כשלוש שנים כשיזם את "Creation Cycle", תערוכה שהוצגה בנמל יפו ועסקה באמנות המִחזור. ב"יחסים שבורים" תחבור אליו שרה פגין, בעלת בלוג האמנות "Oh so Arty".

"המטרה שלנו היא שכל אמן יציג את האינטרפרטציה שלו למערכת יחסים. לא רצינו שזו תהיה תערוכה שעוסקת רק ביחסים בין בני זוג כי יש הרבה מעבר לכך. המיצגים כוללים גם יחסים בין בני אדם לבעלי חיים, בין אדם להוריו ואפילו היפרדות מרחם״, מסביר זאבי. "כל אמן שפנינו אליו, אם הוא נכנס לתערוכה או לא, התחבר לנושא ומצא בו תרפיה, בעיקר אלו שבחרו לעסוק בבני זוג או משפחה". התערוכה מתקיימת במימון ותמיכה של פרויקט תוכנית רשת האמנים של חברת האופנה והלייף סטייל RVCA המקדמת אמנים צעירים דרך אירועים, סרטונים ותערוכות. העבודות המוצגות יוצעו למכירה וההכנסות יועברו ישירות לאמנים.

Broken Relationships יחסים שבורים

אבן גבירול 106

חמישי־שבת

• OH SO ARTY
• אורן פישר
• גיא פיטשון
• Foma
• אבן גבירול
• תערוכה
• מה נפתח
• אמנות
• תרבות