Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

אייבי נתן

כתבות
אירועים
עסקאות
כמה מטרים מהתחנה ואתם במקום שכולו טוב. אייבי (צילום: אורי קרול)

טעים, מוצלח, מקורי וכיף לשבת כאן. יש משהו קסום במסעדה הזאת

טעים, מוצלח, מקורי וכיף לשבת כאן. יש משהו קסום במסעדה הזאת

כמה מטרים מהתחנה ואתם במקום שכולו טוב. אייבי (צילום: אורי קרול)
כמה מטרים מהתחנה ואתם במקום שכולו טוב. אייבי (צילום: אורי קרול)

לא כל המנות באייבי פוגעות בול, אבל אלו שכן הן מעולות (ואחת מהן, הזו מהכותרת, היא בשורה של ממש). חוץ מזה, להיכנס לחצר פסטורלית מהבלאגן של מצומת בית מעריב זאת כבר חוויה ששווה את הכסף

3 באוגוסט 2022

אם לרגע חשבתם שסיום העבודות בצומת בית מעריב הי"ד ישחרר את העצירות התחבורתית באזור, הנה מבזק – הוא לא. אומנם יש לנו מנהרות נוצצות (שיקוע קרליבך? באמת? לא יכולתם למצוא מילה יותר איזוטרית?) אבל יש גם עשרות אוטובוסים שממש מתעקשים לחסום את הצומת, כנראה כחלק מהתקף נוסטלגיה. ועוד פעם צפירות, ושוב עצבים. ולמה בכלל יצאנו מהבית? כיאייבי.

אם יורשה להגזים לשנייה, אז מבחינת אווירה, אייבי היא קצת נרניה. לא בקטע של המכשפה או האריה. המעבר מהשגעת הרועשת של הצומת ושל רחוב לינקולן המחודש, אל החצר הפסטורלית והנעימה הוא לגמרי ארון קסמים שמוביל למקום אחר לחלוטין. רק שזה לא ארון, אלא כניסה לסניף סופרמרקט. וזה לא נפטלין, אתם מריחים את מחלקת הירקות. אבל למי אכפת? כי אנחנו כבר לגמרי במקום אחר, וזה נעים ברמה של לא להפסיק לחייך. כבר ארבע שנים כמעט, מאז שאסף ויותם דוקטור (האחים, דוק) פתחו את אייבי, המרפסת הפתוחה של המסעדה היא אזור קסום. חלל פתוח שעוטף אותך בנעימות מפתיעה, ומצליח לנתק אותך לחלוטין מהכאוס של הרחוב. ויש אוויר. ולא צפוף. ומביאים לך קנקן מים בלי שאתה צריך לבקש. כל כך פשוט. כל כך נדיר. כל כך כיף.

האוכל באייבי, כמו שאפשר לצפות ממסעדה שנקראת על שם אייבי נתן, מתמקד בדגים ופירות ים. או במקרה של התפריט בזמן הביקור שלנו, דגים ותמנון. לא שמדובר בתלונה, כי ברור שזו שאלה של אספקה. אבל אם אין ברירה, אין ברירה. נתחיל בדג. ואין מתאים יותר לאירוע מאשר טרטר פלמידה אדומה, וזאת באמת מנה מצויינת. הפלמידה עצמה הייתה קצוצה בדיוק עד הנקודה שאתה מרגיש את הדג מטייל על הלשון. שמן עירית עדין מלמטה הוסיף ארומה מהממת ושברי הפיסטוקים מלמעלה (שימו לב לפיסטוק, מתחרה חזק מאוד על תואר טרנד השנה 2022) נתנו לדג קראנץ' וניגודיות. עכשיו תוסיפו מלמעלה שפריץ לימון ויש לכם ביס שכבר בשבילו היה שווה לצאת מהבית, ואנחנו רק התחלנו.

מכאן המשכנו לקבנוס טונה. עכשיו, ברור לגמרי שמדובר בבחירה הזויה. אתם לא צריכים לספר לי. זה כל כך הזוי עד מופרך, שפשוט היינו חייבים לנסות. ובכן ההלם הראשוני הוא שלא מדובר בשם מתחכם של מנה. פה יש ממש דג טונה שיבשו אותו, ועשו ממנו נקניק. מה שמעלה את השאלה למה שמישהו ירצה לעשות מטונה נקניק? אין זמן לשאלות, אנחנו צריכים להתמודד עם התשובות. והאמת, זה ממש לא רע ואפילו טעים.

טוב, כאן חייבים איזה כוכבית. אם אתה לוקח חתיכת נקניק ופשוט אוכל אותה, זה לא טעים במובן הטעים של המילה. אבל חיים בקרבנו אנשים שאוכל משומר, ובעיקר בשר מיובש משומר, זה הקיק שלהם. למשל, זוגתי האהובה, עם השורשים הדרום אפריקאים שלה. אחרי שהתחתנו, גיליתי שבסוואנה מייבשים ומשמרים הכל. אם זה חי וזז – אפשר לשמר את זה. אז הנקניק טונה – זה טעים שלהם. בסקלת הטעמים של אנשים רגילים זה חוויה לא פשוטה שכוללת מכת מליחות שעלולה לגרום להלם. על לחם עם חמאה, ועם פרוסת מלפפון מלמעלה זה כבר יותר רגוע ומכיל. לא חושב שאפשר להגדיר את זה כאחת מהמנות הטובות שאכלנו לאחרונה בתל אביב, או שזה בכלל מנה במובן המסעדני של האירוע, אבל זה בטח אחד הדברים הכי פחות שגרתיים שיצא לנו לטעום. יש פה קטע.

המנה הבאה גם היא הייתה סוג של הזמנת אימפולס כי ראינו בתפריט, שלא באזור הקינוחים, אבטיח. ואין דרך קלה להגיד את זה – יחסית לפופולריות שלו על הצלחות שלנו, אנחנו די גרועים בלעשות דברים עם אבטיח. ולא, לחתוך למשולשים ולהגיש עם בולגרית זה לא "לעשות דברים". והנה כאן באייבי, יש בתפריט סלט אבטיח. אז ברור שהזמנו. והאמת, זאת חתיכת יציאה נהדרת. הסלט התגלה כקוביות אבטיח שמישהו עבד ממש קשה לחתוך באחידות יחסית, שמוגשות עם ברוסקטה, עלים ירוקים, זעתר, בצל ואבקת גבינה מלמעלה. נשמע מוזר? בהחלט, אבל עובד. אבטיח הוא בסיס הסלט שלא ידעתם שאתם צריכים. יותר מעגבניה, יותר ממלפפון. יש לו את הקרירות, הלחות והמתיקות המושלמים כדי להחזיק על הגב את שאר הקונסטרוקציה. כמו כן, מדהים שהייתי צריך להגיע לגיל 50 כדי לאכול בפעם הראשונה אבטיח על לחם בכלל וטוסט בפרט. וזה משחק טעמים ומרקמים כל כך משגע, שלא ייאמן שלא נתקלתי בו קודם.

סלט הפאקוס, המשיך את המגמה הנהדרת. לא היה כאן יותר מידי תחכום, אבל גם לא היה צריך. הפאקוס היה נהדר, רוטב הנענע, שום, לימון, היה כל מה שהוא חיפש כדי להיות מאושר ולהקרין את זה עלינו. אבל עזבו, כי עכשיו הגיע התירס, וזאת כנראה אחת המנות היותר כיפיות שאכלנו בשנה האחרונה. קודם כל כי תירס זה החיים עצמם: ספק אם יש צמח שהצליח לנצח ככה את קרב האבולוציה. בני המאיה, התרבות הקדומה של דרום אמריקה שם בוית התירס, חשבו שבני אדם עשויים מתירס. אז הם לא, אבל לא רחוק מזה. בסופר מרקט ממוצע יש עשרות אלפי מוצרים וביותר מרבע מהם יש תירס. באייבי התירס מגיע על הקלח, שזה כבר לא צפוי ודורש עבודת גילוף, אבל זה שווה כל שניה. הצריבה שהתירס עבר קירמלה את הגרגירים המתוקים והפכה אותם לסוכריות קטנות. עכשיו מערבבים אותם עם ערימות הבצל המטוגן הקריספי, עם חמאת טבסקו נשכנית ומפזרים אבן יוגורט מלמעלה, לוקחים ביס ונשענים לאחור עם חיוך מרוח על הפנים. עזבו, פשוט לכו לנסות. אם כבר מנה צמחונית, אז שיהיה ככה.

האמת, שקצת בא לי לעצור פה. בעיקר כי המסעדה עצרה. לא, לא הייתה הכרזה רשמית, אבל בשלב הזה פשוט האוכל הפסיק לצאת. הייתה חברה טובה, אז לא שמנו ממש לב, אבל אחרי שהריצו את המנות הראשונות בקצב כמעט מסחרר, עכשיו חיכינו חצי שעה בלי שום מנה. וזאת פחות תלונה, כי היה ממש כיף ונעים לשבת, אלא יותר אזהרה, כי אחרי כזאת הפסקה ארוכה, קשה לחזור לאכול באותה התלהבות. בטח כשאתה מזמין נקניקייה.

באמת שאין לי הסבר מה חשבנו שהזמנו נקניקיית פורל מרגז. בדיעבד, אם כבר מחווה לאייבי, היינו צריכים ללכת על המבורגר (אייבי נתן פתח ב-1959 בפאסז' הוד – פרישמן דיזנגוף – את קליפורניה, המקום הראשון בתל אביב שמכר המבורגר וצ'יזבורגר). אבל לא בוכים על מרגז שנשפך ועכשיו צריך להתמודד עם הבחירות שעשינו. הדבר היחיד שהמוצלח שיש לי להגיד זה שאכן יש לזה טעם של מרגז. מי שתיבל את התערובת הצליח לפגוע בול. הריח, הטעמים, החריפות הקטנה על הלשון – זה לגמרי מרגז. הבעיה מתחילה בשנייה שמכת הטעם הראשונית נגמרת ואתה נאלץ להתמודד עם המרקם. ושם, מה לעשות, זה עובד פחות. אולי אם היינו מאוד רעבים זה לא היה מפריע לנו. אחרי חצי שעה הפסקה, זאת הייתה המתמודדות ממש קשוחה.

ואז הגיע המושט המטוגן ואיתו סוג של אכזבה. בערך. כאילו, זה דורש הסבר. יש דיבור על הדג הזה. אנשים שאני די סומך עליהם נשבעים שמדובר במנה אדירה. שמעתי כבר אנשים שמדברים על זה שהם באים לאייבי רק בשבילה. האם הדג היה מוצלח? בהחלט. האם הוא עמד בציפיות? לא באמת. האם הבעיה הייתה בציפוי? בול. כן, הדג עצמו היה עשוי מוצלח. ביננו, עם טיימר טוב, הבנה מינימלית ותשומת לב קשה לקלקל דג שנזרק לשמן. הבעיה כאן הייתה הציפוי שבחלקים היה מוצלח אבל בחלקים היה עם טעם לוואי מריר למדי. נגיד ככה – אם אנחנו, אנשים שקידשו את הקראנץ' לרמה של פולחן דתי, העדפנו לאכול את הבשר ולהשאיר את הציפוי בצלחת, ייתכן שיש בעיה.

והיו גם קינוחים. פנקוטה יוגורט חביבה שהייתה טעימה וקרירה, שזה באמת כל מה שביקשנו בשבלב ההוא. הטארט פקאן שהומלץ על ידי המלצרית התגלה כפאי פקאן שפשוט לא טרחו לחמם והגישו קר מהמקרר. בחיי שחשבתי לרגע להזמין עוד סלט אבטיח. אין לי ספק שהוא היה יכול להיות הקינוח המנצח. אבל זה לא באמת שינה כלום. כי בסוף, למרות חוסר היציבות, למרות הנפילות הקטנות, ולמרות הפינות הלא משויפות, אייבי היא פשוט מקום שכיף לשבת בו. מקום לא מפונפן ולא תופס תחת, שאתה יודע שהאוכל שתקבל בו יהיה, ברוב המקרים, טעים, מוצלח ומקורי, ושבכל מקרה, בגלל האווירה, תצא עם חיוך על הפנים.

3.5 לאוכל, 4.5 לאווירה במרפסת, ביחד יוצא ★★★★

טרטר פלמידה 69
קבנוס טונה 27
סלט אבטיח 49
תירס טבסקו 53
פאקוס צלוי 57
מושט מטוגן 92
נקניקיית מרגז 74
טארט פקאן 42
פנקוטה דובדנים 48

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לא כל המנות באייבי פוגעות בול, אבל אלו שכן הן מעולות (ואחת מהן, הזו מהכותרת, היא בשורה של ממש). חוץ מזה,...

מאתעודד קרמר27 באוגוסט 2022
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)

מכוורת ועד ארגוב: הסיפורים מאחורי הצילומים הנדירים יוצאים לאור

מכוורת ועד ארגוב: הסיפורים מאחורי הצילומים הנדירים יוצאים לאור

זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)

הצלם משה שי הצליח לתפוס את הרגעים האינטימיים של אנשי התרבות בתל אביב הרבה לפני שקראו לזה פפרצי. עכשיו הוא מוציא ספר צילומים וחושף את הסיפורים מאחורי התמונות: "כשזהר התאבד הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו"

אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".

זה לא פשוט קושי להתבגר?

"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".

במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".

אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?

"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".

"פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)
"פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)

יושבים על הברזלים

חברי להקת כוורת, 1984

״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.

חברי להקת כוורת, 1984 (צילום: משה שי)
חברי להקת כוורת, 1984 (צילום: משה שי)

שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989

״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)
חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)

"הן לא היו צ'ילבות"

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987

״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987 (צילום: משה שי)
יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987 (צילום: משה שי)

הפועל שוב הפסידה

אריק איינשטיין, 1986

״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.

אריק איינשטיין, 1986 (צילום: משה שי)
אריק איינשטיין, 1986 (צילום: משה שי)

חתיך ומוצלח

יאיר לפיד, 1991

״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.

יאיר לפיד, 1991 (צילום: משה שי)
יאיר לפיד, 1991 (צילום: משה שי)

המלך בפלקה

זהר ארגוב, 1987

״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.

למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.

משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.

זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)

עסק משפחתי

משה ודאנה איבגי, 1990

"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".

משה ודאנה איבגי, 1990 (צילום: משה שי)
משה ודאנה איבגי, 1990 (צילום: משה שי)

עליה לרגל

יוסי ויובל בנאי, 1988

"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".

יוסי ויובל בנאי, 1988 (צילום: משה שי)
יוסי ויובל בנאי, 1988 (צילום: משה שי)

אייבי והספינה

אייבי נתן, 1986

"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".

אייבי נתן, 1986 (צילום: משה שי)
אייבי נתן, 1986 (צילום: משה שי)

"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הצלם משה שי הצליח לתפוס את הרגעים האינטימיים של אנשי התרבות בתל אביב הרבה לפני שקראו לזה פפרצי. עכשיו הוא מוציא...

מאתשרון קנטור31 ביולי 2021
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!