האמן הבריטי דיוויד הוקני לא מפסיק ליצור
בגיל 77, עם סיגריה מולחמת ליד ואייפד במרחק נגיעה, האמן הבריטי דיוויד הוקני פרודוקטיבי מתמיד. בריאיון הוא מספר על השמיעה הנחלשת והראייה המתחדדת, ומאשים את חוקי העישון בגוויעת הבוהמה. מה שבטוח – הוא לא ימות משעמום
"אני אולי אוהב הדוניזם, אבל אמן לא יכול להיות הדוניסט, הוא צריך לעבוד", אומר דיוויד הוקני בישירות. הוא מדבר על מקורות ההשראה שלו וגם על מקור האנרגיה שלו, שמאפשר לו בגיל 77 להמשיך לנסוע בעולם וליצור. "אני חושב שבכל מקרה הבוהמה נעלמה עכשיו. אי אפשר לקיים בוהמה נטולת עישון או חפה מאלכוהול", הוא אומר בחיוך נערי ושואף שוב מהסיגריה שבידו.
אנחנו מדברים בסוויטה שלו במלון ריץ קרלטון. הוקני נראה עייף ושבע נסיעות, אבל מקסים אותנו ללא מאמץ מהרגע הראשון. הוא מתיישב ליד האייפד שלו ("האם זה מוסר העבודה המפורסם של מחוז יורקשייר?", אנחנו שואלים, מופתעים מכך שאחרי שני עשורים בקליפורניה, הוקני עדיין משמר את המבטא הבריטי הרך שלו). הוא תמיד במרחק נגיעה ממנו וגם מהסיגריות. בגדיו נינוחים וצבעוניים: חולצת פולו כתומה, סוודר כחול וז'קט בירוק ליים שבאופן מקרי או לא משתלבים להפליא עם הצבעים השולטים בחדר המלון. אנחנו מעדיפים לחשוב שזה מקרי.
"אני עובד עכשיו יותר מתמיד", הוא אומר. "אני יוצר יותר ממה שיצרתי לפני 20 שנה, ואני עדיין נלהב מאוד מהדברים שאני עושה. רוב האנשים מתים משעמום, לא?".
אין הרבה סיכוי שהוקני ישתעמם בעתיד הנראה לעין. בתערוכה הבאה שלו, שתיערך בגלריה אנלי ג'ודה (Annely Juda) בלונדון, הוא יציג צילומי תלת ממד "בלי המשקפיים".
"אני חושב שיצרתי ציורים צילומיים", הוא אומר ושולף את ספר התערוכה הנוכחית שלו בסין, רוכן בהתלהבות מעל לדפים ומזמין אותנו להתקרב ולהביט. העבודות הן קולאז'ים של מאות תמונות תקריב של אנשים, חפצים ורהיטים, מפרספקטיבות שונות שחוברו לסצנה אחת שלמה. הרעיון הגיע ככל הנראה מהתפיסה המפורסמת של הוקני שצילום הוא שטוח מדי: "אין מרחב. בצילום יחיד פשוט אין מרחב, אבל נוף גורם להתלהבות מרחבית, אני חושב".
האובייקט הוא המסר
אנחנו עוברים לדבר על התערוכה הנוכחית שלו בבייג'ינג, "בוא האביב" ("The Arrival of Spring"). התערוכה מורכבת מציורי אייפד וממיצב וידיאו. הם הוצגו במקור כחלק מהתערוכה המקיפה "תמונה גדולה יותר" ("A Bigger Picture") ברויאל אקדמי בלונדון. עבור סדרת עבודות האייפד שנקראת "האביב מגיע לוולדגייט, מזרח יורקשייר, ב־2011 (אלפיים ואחת עשרה)", הוקני צייר עבודה נפרדת בכל יום – בין 1 בינואר ל־31 במאי 2011 – כדי לחשוף בהדרגה את חילופי העונות בוולדגייט, סמוך לבריידלינגטון השוכנת על חוף יורקשייר. מיצב הווידיאו "יער וולדגייט, 26 בנובמבר (2010)" הוא למעשה תשעה מסכים שעליהם מוקרנים סרטים מתשע מצלמות שונות שחוברו למכונית בעודה נוסעת בכביש המכוסה שלג.
הוקני נוזף בנו לא לעשות את הטעות שרבים עושים ולא להיתפס יותר מדי למדיה המודרנית. "אני לא אמן אייפד, אני אמן שמשתמש באייפד, זה פשוט אמצעי תקשורת חדש. בסופו של דבר, אתה באמת צריך לדעת לצייר".
העובדה שהוקני אימץ טכנולוגיות חדשות במהירות כזאת לא אמורה להפתיע את מי שעקב אחרי הקריירה שלו. מקלטות טייפ עד אייפון – הוקני שאף תמיד למצוא דרכים חדשות ליצור אמנות. כשמכונות צילום היו טכנולוגיה מהפכנית, חברת קאנון נהגה לשלוח להוקני מחסניות דיו חדשות שהיא פיתחה, כדי שיראה מה יוכל לעשות בהן. עבור הוקני אובייקט הציור חשוב הרבה יותר מכלי הציור.
כשחזר להתגורר בלונדון לזמן מה, הוא הבין שהתגעגע לצפייה בחילופי העונות, אחרי שהתגורר תקופה ארוכה כל כך בקליפורניה בעלת האקלים הנעים אך החד גוני. "ב־2001, כשלוסיאן פרויד צייר אותי, גרתי בקצה התחתון של פארק הולנד והוא גר בקצה העליון. חציתי את הפארק בכל בוקר כדי להגיע לסטודיו שלו. זה היה האביב הראשון ששמתי לב אליו לאחר 20 שנה, וזה הלהיב אותי כי בכל יום הופיע שם משהו חדש. תחילה פרחו פרחי השלגייה, אחר כך הנרקיסים, וחשבתי לעצמי 'כן, התגעגעתי לזה, לעונות'.
"לא התכוונתי להישאר באנגליה תקופה ממושכת, אבל נסעתי לבריידלינגטון והתחלתי לצייר. אנשי הרויאל אקדמי הציעו לי תערוכה גדולה. הם רצו לעשות את זה ב־2011, אבל אמרתי שעדיף לעשות את זה ב־2012, כי העדפתי להיות עד לשלושה אביבים נוספים. רציתי להביט בשלוש עונות, לדעת אילו צמחים נובטים ראשונים", הוא אומר ומדליק עוד סיגריה. "עישנתי 60 שנה, מה הטעם להפסיק עכשיו?" הוא מחייך, עיניו מנצנצות מאחורי משקפיו המפורסמים.
לפיקסו לא היה אכפת ממוזיקה
התשובות של הוקני הן הערות המנומסות שאפשר לצפות להן מאדם שמפגין – בתקופה האחרונה לפחות – איפוק וצניעות יורקשריים. בעבר הוקני נחשב רדיקלי, בעיקר כשיצא מהארון בשנות ה־60, בתקופה שבה אמנים רבים עוד לא העזו לעשות זאת, אך הוא התרכך במשך השנים.
ב־1977 צייר הוקני את "ההורים שלי" – דיוקן של הוריו שהושלם ממש לפני מותו של אביו. ציור זה נבחר בשנה שעברה על ידי הציבור הבריטי לציור האהוב בכל הזמנים, אך הוקני אומר שהוא עדיין מאושר דווקא מהמחמאה של אחותו: "זה היה ציור אישי. אחותי אמרה אז שהיא חושבת שזה מדויק מאוד. היא המבקרת הטובה ביותר, כי הם גם ההורים שלה, אז זה שימח אותי מאוד". הניצוץ שב לעיניו ואז מבליח ההומור הבריטי היבש שלו: "אני לא יודע עד כמה ציירים הם באמת פופולריים. בלונדון יש יותר אנשים שלא ראו את התערוכה שלי ('תמונה גדולה יותר') מאשר כאלה שראו", הוא אומר וצוחק צחוק שמסתיים בשיעול עמוק. "אפילו אם 600 אלף איש הלכו לראות את התערוכה, המשמעות היא ש־8 מיליון איש לא הלכו".
נראה שהוקני לא מרגיש נוח עם תווית "יקיר האומה" שהודבקה לו. "לא אכפת לי מזה", הוא מצטנע כשאנחנו מזכירים זאת. ב־1990 הוא סירב לקבל תואר אבירות, אבל לפני כמה שנים הסכים לקבל את אות מסדר האיכות – עוד אות כבוד המוענק על ידי הממלכה הבריטית. באופן כללי נראה שהוקני לא מתעניין בפוליטיקה או בענייני הממסד, אלא אם כן מדובר בזכותו לעשן, נושא שהוא מתבטא בו לא מעט. "הצבעתי רק פעמיים בחיי. האמת היא שחייתי במדינות די חופשיות – אנגליה, ארצות הברית – ואני פשוט מקבל אותן כפי שהן. גם במערב אירופה יש די הרבה חופש. אני מניח שהייתי מסתדר גם בסין".
לקראת סיום אנחנו שואלים את הוקני, שעבר שבץ לפני כמה שנים והיום הוא גם לקוי שמיעה, מה גורם לו להמשיך לעבוד קשה כל כך. מתברר שגם כלפי השמיעה המידרדרת שלו יש לו גישה אופטימית להדהים. "אני רואה מרחב בצורה אחרת, צלולה יותר. אדם עיוור ממקם אנשים סביבו דרך שמיעה, אז אולי אם אתה לא יכול לשמוע אתה רואה יותר. אני חושב שאני מצליח להתלהב יותר מהמרחב ומהנוף בזכות זה. לפיקסו לא היה אכפת ממוזיקה בתקופה שבה ז'ורז' בראק ניגן בכינור. הוא טען שהוא לא מבחין בין היצירות. ככל הנראה הוא היה נטול כל שמיעה מוזיקלית, אבל הוא ראה יותר גוונים מאשר כל אחד אחר".
