Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

אייפד

כתבות
אירועים
עסקאות
דיוויד הוקני. צילום: Getty Images

האמן הבריטי דיוויד הוקני לא מפסיק ליצור

האמן הבריטי דיוויד הוקני לא מפסיק ליצור

בגיל 77, עם סיגריה מולחמת ליד ואייפד במרחק נגיעה, האמן הבריטי דיוויד הוקני פרודוקטיבי מתמיד. בריאיון הוא מספר על השמיעה הנחלשת והראייה המתחדדת, ומאשים את חוקי העישון בגוויעת הבוהמה. מה שבטוח – הוא לא ימות משעמום

דיוויד הוקני. צילום: Getty Images
דיוויד הוקני. צילום: Getty Images

"אני אולי אוהב הדוניזם, אבל אמן לא יכול להיות הדוניסט, הוא צריך לעבוד", אומר דיוויד הוקני בישירות. הוא מדבר על מקורות ההשראה שלו וגם על מקור האנרגיה שלו, שמאפשר לו בגיל 77 להמשיך לנסוע בעולם וליצור. "אני חושב שבכל מקרה הבוהמה נעלמה עכשיו. אי אפשר לקיים בוהמה נטולת עישון או חפה מאלכוהול", הוא אומר בחיוך נערי ושואף שוב מהסיגריה שבידו.

אנחנו מדברים בסוויטה שלו במלון ריץ קרלטון. הוקני נראה עייף ושבע נסיעות, אבל מקסים אותנו ללא מאמץ מהרגע הראשון. הוא מתיישב ליד האייפד שלו ("האם זה מוסר העבודה המפורסם של מחוז יורקשייר?", אנחנו שואלים, מופתעים מכך שאחרי שני עשורים בקליפורניה, הוקני עדיין משמר את המבטא הבריטי הרך שלו). הוא תמיד במרחק נגיעה ממנו וגם מהסיגריות. בגדיו נינוחים וצבעוניים: חולצת פולו כתומה, סוודר כחול וז'קט בירוק ליים שבאופן מקרי או לא משתלבים להפליא עם הצבעים השולטים בחדר המלון. אנחנו מעדיפים לחשוב שזה מקרי.

"אני עובד עכשיו יותר מתמיד", הוא אומר. "אני יוצר יותר ממה שיצרתי לפני 20 שנה, ואני עדיין נלהב מאוד מהדברים שאני עושה. רוב האנשים מתים משעמום, לא?".

אין הרבה סיכוי שהוקני ישתעמם בעתיד הנראה לעין. בתערוכה הבאה שלו, שתיערך בגלריה אנלי ג'ודה (Annely Juda) בלונדון, הוא יציג צילומי תלת ממד "בלי המשקפיים".

"אני חושב שיצרתי ציורים צילומיים", הוא אומר ושולף את ספר התערוכה הנוכחית שלו בסין, רוכן בהתלהבות מעל לדפים ומזמין אותנו להתקרב ולהביט. העבודות הן קולאז'ים של מאות תמונות תקריב של אנשים, חפצים ורהיטים, מפרספקטיבות שונות שחוברו לסצנה אחת שלמה. הרעיון הגיע ככל הנראה מהתפיסה המפורסמת של הוקני שצילום הוא שטוח מדי: "אין מרחב. בצילום יחיד פשוט אין מרחב, אבל נוף גורם להתלהבות מרחבית, אני חושב".

התרגשות מרחבית. יצירת האייפד של הוקני בתערוכה בבייג'ינג
התרגשות מרחבית. יצירת האייפד של הוקני בתערוכה בבייג'ינג

האובייקט הוא המסר

אנחנו עוברים לדבר על התערוכה הנוכחית שלו בבייג'ינג, "בוא האביב" ("The Arrival of Spring"). התערוכה מורכבת מציורי אייפד וממיצב וידיאו. הם הוצגו במקור כחלק מהתערוכה המקיפה "תמונה גדולה יותר" ("A Bigger Picture") ברויאל אקדמי בלונדון. עבור סדרת עבודות האייפד שנקראת "האביב מגיע לוולדגייט, מזרח יורקשייר, ב־2011 (אלפיים ואחת עשרה)", הוקני צייר עבודה נפרדת בכל יום – בין 1 בינואר ל־31 במאי 2011 – כדי לחשוף בהדרגה את חילופי העונות בוולדגייט, סמוך לבריידלינגטון השוכנת על חוף יורקשייר. מיצב הווידיאו "יער וולדגייט, 26 בנובמבר (2010)" הוא למעשה תשעה מסכים שעליהם מוקרנים סרטים מתשע מצלמות שונות שחוברו למכונית בעודה נוסעת בכביש המכוסה שלג.

הוקני נוזף בנו לא לעשות את הטעות שרבים עושים ולא להיתפס יותר מדי למדיה המודרנית. "אני לא אמן אייפד, אני אמן שמשתמש באייפד, זה פשוט אמצעי תקשורת חדש. בסופו של דבר, אתה באמת צריך לדעת לצייר".

העובדה שהוקני אימץ טכנולוגיות חדשות במהירות כזאת לא אמורה להפתיע את מי שעקב אחרי הקריירה שלו. מקלטות טייפ עד אייפון – הוקני שאף תמיד למצוא דרכים חדשות ליצור אמנות. כשמכונות צילום היו טכנולוגיה מהפכנית, חברת קאנון נהגה לשלוח להוקני מחסניות דיו חדשות שהיא פיתחה, כדי שיראה מה יוכל לעשות בהן. עבור הוקני אובייקט הציור חשוב הרבה יותר מכלי הציור.

כשחזר להתגורר בלונדון לזמן מה, הוא הבין שהתגעגע לצפייה בחילופי העונות, אחרי שהתגורר תקופה ארוכה כל כך בקליפורניה בעלת האקלים הנעים אך החד גוני. "ב־2001, כשלוסיאן פרויד צייר אותי, גרתי בקצה התחתון של פארק הולנד והוא גר בקצה העליון. חציתי את הפארק בכל בוקר כדי להגיע לסטודיו שלו. זה היה האביב הראשון ששמתי לב אליו לאחר 20 שנה, וזה הלהיב אותי כי בכל יום הופיע שם משהו חדש. תחילה פרחו פרחי השלגייה, אחר כך הנרקיסים, וחשבתי לעצמי 'כן, התגעגעתי לזה, לעונות'.

"לא התכוונתי להישאר באנגליה תקופה ממושכת, אבל נסעתי לבריידלינגטון והתחלתי לצייר. אנשי הרויאל אקדמי הציעו לי תערוכה גדולה. הם רצו לעשות את זה ב־2011, אבל אמרתי שעדיף לעשות את זה ב־2012, כי העדפתי להיות עד לשלושה אביבים נוספים. רציתי להביט בשלוש עונות, לדעת אילו צמחים נובטים ראשונים", הוא אומר ומדליק עוד סיגריה. "עישנתי 60 שנה, מה הטעם להפסיק עכשיו?" הוא מחייך, עיניו מנצנצות מאחורי משקפיו המפורסמים.

יצירה של הוקני משנת 1961
יצירה של הוקני משנת 1961

לפיקסו לא היה אכפת ממוזיקה

התשובות של הוקני הן הערות המנומסות שאפשר לצפות להן מאדם שמפגין – בתקופה האחרונה לפחות – איפוק וצניעות יורקשריים. בעבר הוקני נחשב רדיקלי, בעיקר כשיצא מהארון בשנות ה־60, בתקופה שבה אמנים רבים עוד לא העזו לעשות זאת, אך הוא התרכך במשך השנים.

ב־1977 צייר הוקני את "ההורים שלי" – דיוקן של הוריו שהושלם ממש לפני מותו של אביו. ציור זה נבחר בשנה שעברה על ידי הציבור הבריטי לציור האהוב בכל הזמנים, אך הוקני אומר שהוא עדיין מאושר דווקא מהמחמאה של אחותו: "זה היה ציור אישי. אחותי אמרה אז שהיא חושבת שזה מדויק מאוד. היא המבקרת הטובה ביותר, כי הם גם ההורים שלה, אז זה שימח אותי מאוד". הניצוץ שב לעיניו ואז מבליח ההומור הבריטי היבש שלו: "אני לא יודע עד כמה ציירים הם באמת פופולריים. בלונדון יש יותר אנשים שלא ראו את התערוכה שלי ('תמונה גדולה יותר') מאשר כאלה שראו", הוא אומר וצוחק צחוק שמסתיים בשיעול עמוק. "אפילו אם 600 אלף איש הלכו לראות את התערוכה, המשמעות היא ש־8 מיליון איש לא הלכו".

נראה שהוקני לא מרגיש נוח עם תווית "יקיר האומה" שהודבקה לו. "לא אכפת לי מזה", הוא מצטנע כשאנחנו מזכירים זאת. ב־1990 הוא סירב לקבל תואר אבירות, אבל לפני כמה שנים הסכים לקבל את אות מסדר האיכות – עוד אות כבוד המוענק על ידי הממלכה הבריטית. באופן כללי נראה שהוקני לא מתעניין בפוליטיקה או בענייני הממסד, אלא אם כן מדובר בזכותו לעשן, נושא שהוא מתבטא בו לא מעט. "הצבעתי רק פעמיים בחיי. האמת היא שחייתי במדינות די חופשיות – אנגליה, ארצות הברית – ואני פשוט מקבל אותן כפי שהן. גם במערב אירופה יש די הרבה חופש. אני מניח שהייתי מסתדר גם בסין".

לקראת סיום אנחנו שואלים את הוקני, שעבר שבץ לפני כמה שנים והיום הוא גם לקוי שמיעה, מה גורם לו להמשיך לעבוד קשה כל כך. מתברר שגם כלפי השמיעה המידרדרת שלו יש לו גישה אופטימית להדהים. "אני רואה מרחב בצורה אחרת, צלולה יותר. אדם עיוור ממקם אנשים סביבו דרך שמיעה, אז אולי אם אתה לא יכול לשמוע אתה רואה יותר. אני חושב שאני מצליח להתלהב יותר מהמרחב ומהנוף בזכות זה. לפיקסו לא היה אכפת ממוזיקה בתקופה שבה ז'ורז' בראק ניגן בכינור. הוא טען שהוא לא מבחין בין היצירות. ככל הנראה הוא היה נטול כל שמיעה מוזיקלית, אבל הוא ראה יותר גוונים מאשר כל אחד אחר".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בגיל 77, עם סיגריה מולחמת ליד ואייפד במרחק נגיעה, האמן הבריטי דיוויד הוקני פרודוקטיבי מתמיד. בריאיון הוא מספר על השמיעה הנחלשת...

מאתTimeout Beijing28 במאי 2015
דיוויד הוקני

משיכת יתר: האם הציור חוזר לסצנת האמנות הישראלית?

משיכת יתר: האם הציור חוזר לסצנת האמנות הישראלית?

לאחר אינספור עליות ומורדות, יחס מזלזל מצד האקדמיה ומוניטין מפוקפק, נדמה שהציור מוצא את מקומו מחדש בסצנת האמנות הישראלית והבינלאומית. קווים לדמותה של תופעה

דיוויד הוקני
דיוויד הוקני
27 באפריל 2015

מי שמבקר בימים אלו בגלריות ברחבי העיר יתקל בעיקר בתערוכות ציור. לא מדובר בעניין של מה בכך, בהתחשב בתפיסה הרווחת שהציור הוא מדיום לא רלוונטי שנועד בעיקר לקישוט הסלון. אמנם הדיון על מותו ותחייתו של הציור צף שוב ושוב כבר עשרות שנים, אבל בשנה האחרונה מורגש באזורנו רחש רב סביב הציור, שלא מתנצל או נאבק על זכות קיומו. דוגמה מובהקת לכך היא קבוצת "הברביזון החדש" שחורטת על דגלה את החזרה לערכי הציור הקלאסי ומצליחה לעורר סביב הערכים האלו שיח מסקרן ועכשווי. גם בסצנה הבינלאומית מורגש הלך רוח דומה – אם אלו מבקרי האמנות וולטר רובינזון וג'רי זלץ שהכריזו על ז'אנר חדש של ציור מופשט ("פורמליזם זומבי" כינה אותו בארסיות רובינזון), ואם זו תערוכת הציור הגדולה "The Forever Now" – שננעלה לפני שבועיים במוזיאון MoMA בניו יורק – שהכריזה שוב על תחייתו של המדיום (זו הייתה תערוכת הציור העכשווי הראשונה במוזיאון משנת 1984, כך שבהחלט אפשר לדבר על כך במונחים של תופעה).

מפתיע לגלות שגל תערוכות הציור באזורנו מגיע בעיקר מכיוונן של גלריות שמזוהות עם מדיומים שנחשבים עכשוויים יותר. אחת מהן היא גלריה רוזנפלד, שנתפסת כמעוזם של אמני הווידיאו והמיצב. בשבעת החודשים האחרונים הוצגו בגלריה רק תערוכות ציור, בהן של שתיים מחברות "הברביזון החדש". בעל הגלריה צקי רוזנפלד טוען שהשיקול שניצב בפניו בקביעת התערוכות אינו מדיומלי וכי תוכן התערוכות בגלריה מגיע מהאמנים עצמם.

הציור עדיין נתפס כמדיום לא רלוונטי. לעתים כשגלריות מציגות תערוכות ציור מאשימים אותן שהן עושות תערוכות מכירה.

"ציור הוא אחד המדיומים הוותיקים והרלוונטיים תמיד. בגלריה, הציור מתפקד באופן שונה בכל תערוכה. לעתים הוא משמש אמצעי קונספטואלי מובהק כמו בתערוכתו של זמיר שץ, לעתים הוא אמצעי סימבולי־פואטי כמו בתערוכה הנוכחית של רחל קיני ולעתים הוא מטרה בפני עצמה כמו בתערוכותיהן של זויה צ'רקסקי ואנה לוקשבסקי".

עבודה של נטעלי שלוסר
עבודה של נטעלי שלוסר

לפני שלוש שנים אצרה רותי דירקטור את התערוכה המקיפה "ומה לעשות עם הציור במאה ה־21?" במוזיאון חיפה. התערוכה הרחיבה את גבולות הציור ושילבה אותו במדיומים אחרים כמו וידיאו, צילום ומיצב, מגמה שאכן בלטה עד לאחרונה. אחד הסממנים המובהקים של גל תערוכות הציור הנוכחי הוא חזרתו של הציור למתכונתו "הקלאסית" – בד קנבס וקיר.

נטעלי שלוסר (35), אחת הציירות המוערכות בארץ, פרסמה לאחרונה כמה מניפסטים מלאי תשוקה לציור. "יש היום תחושה באוויר שאפשר לעשות משהו עם המדיום הציורי. משהו שלא הייתה לנו גישה אליו קודם לכן", היא מסבירה את הגל.

מה לדעתך מאפיין את הציור העכשווי?

"בעשורים האחרונים הצטבר גודש של ציירים מודחקים. אני מניחה שהייתה להם תחושה חריפה מאוד שהציור הגביל את החיפוש שלהם. זה היה בעיקר חיפוש אחר חלל. רבים ויתרו בזמנו על הציור ומצאו צורות טובות יותר לביטויו במדיומים אחרים. בחלל הזה טמון ההבדל בין ציור קלאסי לציור העכשווי, הבדל שמושך אותנו היום בחזרה לציור".

חתול בננה, עבודה של אלעד רוזן
חתול בננה, עבודה של אלעד רוזן

את בוגרת בצלאל בתקופה שבה בתי ספר לאמנות טיפחו בעיקר וידיאו ומיצב. איך את חווה היום את לימודי הציור כמורה במדרשה?

"פנו אליי כמה סטודנטים מכיתת הציור במדרשה ואמרו לי שהם הפסיקו לצייר ועברו לעסוק במדיומים שמבחינה אבולוציונית נחשבים 'מפותחים יותר'. הם סיפרו שהם נרשמו לסדנת הציור בתקווה לשמוע שיש לאן לחזור, הם רצו לבדוק אם יש לציור בכלל שדה של שיח. יש בלבול באקדמיה לאמנות בימינו. יש סטודנטים שמגיעים אל האקדמיה כציירים שהכישורים שלהם עדיין לא מפותחים, ויש מורים שיניאו אותם מהרצון להתפתח בציור בטענה שמשיחות צבעים מצד לצד על הבד כבר מיצו את עצמן. מורים מיישנים את המדיום של הציור על ידי השמעת הרעיונות של מרסל דושאן שלעג לציור, לתחושת המשיחיות ולפתיינות של הציירים. הלעג הזה מהדהד עדיין בממסד האקדמי. המורים בעצם מפגישים את הסטודנט עם המוטיבציות הרומנטיות של המדיום, וזו הטעות".

אלעד רוזן (35), שנבחר לאחרונה למחזור הרביעי של תוכנית הרזידנסי בארטפורט, מסכים שהמדיום עדיין סובל מיחס שלילי: "'אתה עדיין מצייר?!' היא שאלה שאני נשאל לא אחת על ידי עמיתיי המלומדים", הוא מספר ומוסיף שגל הציור הנוכחי משמח מאוד. "עוד יותר משמח לראות נשים ציירות בקדמת הבמה של הגלריות, שאלוהים יודעת שלא חסרות כאלה, מוכשרות ביותר".

לפני כמה חודשים זויה צ'רקסקי "תיקנה" לך עבודות שהצגת בגלריית המדרשה. היתכן שהציור מובן אך ורק לציירים?

"לציור, הדבילי שבאמנויות, תכונה פלאית המאפשרת לו לתקשר עם צופיו בכמה מישורים במקביל. הוא ייחודי בכך שכמעט כל אחד צייר מתישהו בעברו, גם ילד יודע איך להחזיק מכחול ולכן יכול לחוות דעה מושכלת על טכניקת הציור של מאן דהו. זויה הרשתה לעצמה, כחברה למקצוע, להגיב לגופו של ציור ולדבר בשפה של הקו והכתם, ואני שמח שעשתה זאת, זהו צעד כמעט חתרני באווירה ביקורתית המעדיפה לחקור את הרעיון והפוליטיקה שמאחורי הציור ופחות לצלול לתוך הפיזיקה שלו. אבל בציור הרעיון והקו שלובים זה בזה לבלי הַתר, וקריאה פוליטית או רעיונית בלבד מפספסת את העניין".

מתוך התערוכה של דיוויד הוקני בארץ
מתוך התערוכה של דיוויד הוקני בארץ

בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכה לצייר הבריטי דיוויד הוקני, אחד האמנים החשובים במחצית השנייה של המאה ה־20. נראה שבזמן האחרון תערוכות הציור במוזיאון מתעלות באיכותן על תערוכות שעוסקות במדיומים העכשוויים יותר (למשל, תערוכת הווידיאו הגדולה שמוצגת כרגע באגף החדש). האוצרת האחראית על התערוכה של הוקני, אירית הדר, לא חושבת שתערוכות הציור אמורות להתחרות במדיומים אחרים. "הכל מתקיים זה לצד זה ואין בהכרח מדיום 'של הזמן', זה המסר העיקרי של האמנות כבר תקופה. גם שאלת הזיקה לזמן היא שאלה מורכבת", היא אומרת.

לפני שלוש שנים החל הוקני לצייר באייפד באמצעות אפליקציית מכחולים, וזה עורר אנטגוניזם רב מצד מבקרי אמנות וציירים והציף מחדש את השאלה על עתידו של המדיום הציורי – האם כדי להישאר רלוונטי עליו להתאים עצמו לרוח הזמן ולטכנולוגיה החדשה, או שמא עבודת היד העמלנית והחד פעמית היא סוד קסמו ואותה צריך לשמר.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לאחר אינספור עליות ומורדות, יחס מזלזל מצד האקדמיה ומוניטין מפוקפק, נדמה שהציור מוצא את מקומו מחדש בסצנת האמנות הישראלית והבינלאומית. קווים...

מאתמיטל רז29 באפריל 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!