Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סטנדאפ של אלופים: מיטל שפירו, דור כהאן ויואב רבינוביץ'
עובדות שצריכות להיכתב: 1. 25% מתושבי העיר הם קומיקאים. 2. עם רבע מהם ישבתם לבירה לפחות פעם אחת בחיים. ועדיין, היכרות בעומק חצי ליטר לא הופכת את הסצנה למבלבלת פחות. מי מצחיק? מי לא איתנו? מי באסף הראל? מי עובד טיים אאוט? את הפתרונות תמצאו בין היתר גם בסטנדאפ של האלופים.לפרטים נוספים.
[tmwdfpad]
סרט: "האיש שנולד מחדש"
לא ספינה טובעת, לא החלפת זהויות ולא רומיאו: כל מה שלאונרדו דיקפריו היה צריך בשביל לזכות באוסקר זה להיאכל על ידי דובה גריזלית. אם חיפשתם סיפוק סדיסטי נוסח הוליווד, קפצו לרב חן.לפרטים נוספים.
הצגה: “Be My Baby”
זה לא "בוק אוף מורמן", זה "בי מיי בייבי": מחזה חדש וביקורתי של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שחושף את מנגנוני הדת בניצול חולשות אנושיות. יהיו שם נערות, הריון לא רצוי, מנזר פוריטני, נזירות וביטלס. אם חסרה לכם קצת חילוניות בימים אבודים אלו.לפרטים נוספים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אז למה לצלם סרט (כמעט) שלם בשוט אחד? הרי כבר עשו את זה קודם, ב"תיבה רוסית" למשל, כך שכהצהרה אמנותית רהבתנית זה לא לגמרי פורץ דרך. וב"בירדמן", זה אפילו לא באמת שוט אחד – המעברים בין הבמה בתיאטרון לאחורי הקלעים שצולמו באולפן טושטשו דיגיטלית. אז חוץ מלעשות רושם על סטודנטים לקולנוע בשביל מה עוד זה טוב? אלחנדרו גונזלס אינייריטו (שסרטיו "21 גרם" ו"בבל" דווקא התבססו על עריכת יתר) וצלמו עמנואל לובצקי מציעים תשובה מצוינת לשאלה.
מאז שפ.וו. מורנאו הניע את מצלמתו בעקבות הגיבור ההולך לפגוש את פילגשו והמצלמה חלפה בין ענפי העצים עד שגילתה את האישה המפתה המחכה לו באור הירח ב"זריחה" מ־1927, תנועת מצלמה אומצה בקולנוע כמייצגת נקודת מבט, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם תודעתית. "בירדמן" מתאר כמה שבועות סוערים בחייו של שחקן לחוץ מנקודת מבטו המאוד סובייקטיבית על העולם ועל עצמו, ותנועת המצלמה הרציפה מייצרת מציאות קולנועית נזילה, שבה זמן ומרחב נעשים אלסטיים, ופנטזיה משתלבת בלי משים ברובד המציאות, ואף פעם איננו בטוחים אם מה שאנחנו רואים אכן קורה בדיוק כך, או שמה הוא מדומיין.
האם, למשל, מבקרת התאטרון הדורסנית שנמצאת תמיד באותו מקום בקצה הבר, תמיד כותבת בפנקסה ומודיעה לריגן עוד לפני שחזתה בהצגה שלו שהיא תקטול אותה קטילה שלא הייתה כמותה מפני שהיא מתעבת מה שהוא מייצג, היא דמות מציאותית (כמבקרת אני מקווה שלא) או השלכה של חרדת האמן המכרסמת בנפשו?
אבל בואו נחזור להתחלה. מייקל קיטון (באטמן לשעבר) בהופעה רושפת ואינטליגנטית מגלם כוכב קולנוע שפעם היה גיבור העל בירדמן, ועכשיו הוא מנסה, כמו רבים לפניו, לעשות קאמבק דרך ברודוויי בלי להפוך לקלישאה. הוא עיבד סיפור של ריימונד קארבר למחזה שאותו הוא מביים ואף מככב בו, והשקיע בהפקה את כל כספו. בתו הנגמלת מהתמכרות לסמים שעובדת כעוזרת שלו (אמה סטון בתפקידה המורכב ביותר עד כה), שחקנית שהיא גם המאהבת שלו (אנדראה רייסבורו), אשתו לשעבר שהיא ככל הנראה אהבת חייו (איימי ריאן), שחקן מהולל וקפריזי (אדוארד נורטון מזכיר לנו איזה שחקן גדול הוא), החברה שלו שזו בכורתה הבימתית (נעמי ווטס), מעריצים טורדנים וגם גיבור העל בירדמן נכנסים ויוצאים משדה הראייה שלו, וריגן צריך להתמודד עם כולם ועם החרדות שלו עצמו (כולל הסיוט המוכר של למצוא את עצמך עירום בציבור).
זה מין שילוב אינטנסיבי ומסחרר של "שמונה וחצי" של פליני ו"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, עם תוספות מקוריות משל עצמו. לובצקי עושה עבודה וירטואוזית, והתיפוף בפסקול תורם לתחושת הדחיפות.
השורה התחתונה:קולנוע וירטואוזי ודחוס שמכניס אותנו לתוך מוחו של גבר תחת לחץ
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
