40 שנה עברו מאז המופע שניסה לשנות את העולם. "לייב אייד", מופע ההתרמה הגרנדיוזי למיגור הרעב באפריקה, קרה הקיץ – לפני ארבעה עשורים. ב-13 ביולי 1985, אצטדיון וומבלי בלונדון היה צר מלהכיל את מאות אלפי האנשים שהגיעו לצפות במופע רוק חד פעמי. קווין, דייויד בואי, פול מקרטני, U2 – כל כוכבי התקופה עלו לבמה והתגייסו למען מטרה גדולה מהם. עכשיו, ארבעים שנה אחרי ו-20 שנה אחרי מופע ההמשך, ה"לייב 8", מגיעה גם סדרה שמדברת על זה.

"Live Aid: When Rocknroll Took On The World" היא סדרה בת ארבעה פרקים שמשודרת בימים אלה ב-CNN וב-BBC. הסיפור הוא סיפורו של בוב גלדוף, שבאמצע שנות השמונים היה סולן של להקת רוק בריטית סמי-מצליחה ("הבומטאון ראטס"), ופעם אחת שבה צפה בטלוויזיה במהלך מסיבה – שינתה את חייו והפכה אותו לאקטיביסט. תמונות קשות מאתיופיה, שבהן נראו ילדים גוועים מרעב, לעומת האנשים לוגמי השמפניה וזוללי הפינגר-פוד שסביבו, הכריחו אותו לקום ולעשות משהו.

כך נולד השיר "Do They Know It's Christmas" – שיר ההתרמה הראשון (עוד לפני "We Are The World" האמריקני) שבו שורת אמנים בריטים בולטים של אז, ביניהם סטינג, פיל קולינס, ג'ורג' מייקל ובונו, התאחדו לסינגל שכל ההכנסות ממנו (או לפחות כך היה נדמה אז) יוקדשו למען גיוס תרומות לאפריקה, במטרה לפתור את בעיית הרעב שם. אחרי שהסינגל הצליח, הרעב נפתח וגלדוף החליט לעשות מכל הדבר הזה אירוע. מופע ענק ובינלאומי (שנערך במקביל גם בפילדלפיה), ובו כל אמני התקופה ישתמשו בהשפעתם כדי למשוך עוד תרומות למען הבעיה המדממת ביבשת השחורה.

>> זאת כנראה הקומדיה המצחיקה של השנה. והיא מקבלת 5 כוכבים
>> אוגוסט חם על המסך: 17 סדרות חדשות שבטוח תרצו לראות החודש

הסדרה כשלעצמה מעניינת במיוחד – כמו הסיפור שהיא מספרת. במוקד עומדת הדמות הפרועה של גלדוף – רוקר אמיתי, אחד שלא מחשבן (גם כשהוא נתקל במרגרט תאצ'ר), דמות קיצונית ולא ממש נעימה – אבל כזו שהצליחה להזיז משהו דרך מוזיקה. גלדוף הוא מרואיין נהדר – נטול פוליטיקלי קורקט לחלוטין, מדבר בכנות וגם מודה על החלקים הפחות מוצלחים שלו בתוך המאבק הגדול שאליו נקלע. בדרך, פוגשים בסדרה גם מרואיינים מעניינים נוספים – כולל נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' דאבליו בוש (שפתאום נראה שפוי לגמרי ביחס לאחד היורשים שלו), מזכירת המדינה הנשכחת קונדוליסה רייס וגם ראש ממשלת בריטניה במיל. טוני בלייר – שמגלם תפקיד מרכזי בחלק הפוליטי של הסדרה.

בצד השלילי, הדוקו הזה ממשיך את מגמת סדרות הדוקו "מטעם" שאנחנו רואים בשנים האחרונות. הסדרה באופן כללי מסופרת מזווית הראייה של גלדוף (וגם מאוד מחמיאה לבלייר), עם כמה ניסיונות להיות מאוזנים ולספר על הבעיות שהיו בפרויקט הגדול, מחוסר הייצוג של אמנים שחורים (במופע שהוא מילולית עבור אפריקה), הטקטיקות הקצת בעייתיות של גלדוף בגיוס אמנים (כולל זריקת שמות לאוויר של אמנים שבכלל לא סגרו איתם כלום) וגם מה שכונה "קומפלקס המושיע הלבן" – עד כמה הלבנים שהובילו את המאבק (גלדוף, בונו ואחרים) הפכו את עצמם לסיפור המרכזי ולא את הבעיה.

במובנים רבים, זה הסאבטקסט של הדוקו – הקו הדק שבין הרצון הטבעי (והנשגב) לעזור לאנשים אחרים, לבין העובדה שבסוף – מדובר באנשים מפורסמים, שאולי גם קצת השתמשו בנושא לטובת עצמם. ההופעות של האמנים ב"לייב אייד" תרמו בהחלט להקלת הרעב באתיופיה, אבל הן היו גם רגע שהכניס אותם לפנתיאון הרוק העולמי. ממרחק הזמן קשה שלא להגיע למסקנה שגלדוף ובונו (שלא קל לאהוב אותו) אולי גם "עשו לביתם" – אבל בשורה התחתונה הצליחו להציל חיים וזה מה שחשוב.

לצד כל המונולוגים והפוליטיקות, מה שבאמת סוחף בסדרה הוא ההופעות. ה"לייב אייד" כלל בתוכו שורה של אמנים מדהימים שהיו בשיאם. בראש כמובן עומדת ההופעה הבלתי נשכחת של קווין (שגלדוף בכלל לא רצה על הבמה, מסתבר), עם פרדי מרקורי בתצוגה וירטואוזית; אבל גם דייויד בואי, פיל קולינס, אלטון ג'ון, מדונה ואחרים. בסוף, האמירה האמיתית היתה מוזיקלית: זה היה רגע שבו המטרה הקדושה הוציאה מהאמנים יותר, והביאה אותה גם לשיא אומנותי שקשה שלא להתלהב ממנו מול המסך.

בפרק השלישי, מתואר גם המופע האחרון – ה"לייב 8" מ-2005 (שאפילו פיניתי לעצמי שבת כדי לראות אותו), שניסה קצת לתקן את העוולות של המופע המקורי; היו שם הרבה יותר אמנים ממוצא אפריקני, היה שם (לצד שמונה המדינות האחרות, שהן גם שמונה המדינות שראשיהן נטלו חלק באותה פגישה חשובה) מופע שהתקיים ביוהאנסבורג, דרום אפריקה (כולל נאום מצמית של נלסון מנדלה המנוח), והוא שיקף היטב את הפופ של אותו הרגע, כשהמוזיקה השחורה תופסת מקום הרבה יותר מרכזי, על חשבון הרוקנרול הישן של גלדוף ובונו.

לצד ההנאה, יש גם חמיצות בלראות את הסרט הזה ב-2025. ראשית, בגלל הפוליטיקה של אותם ימים. מה שהכי בולט בסרט הוא חוכמת הבדיעבד כלפי ג'ורג' דאבליו בוש. כשהיה נשיא מכהן במשך שמונה שנים (ובטח אחרי המלחמה בעיראק), בוש נתפס אצל אנשים כמוני כמו התגלמות הפוליטיקאי החלול – הוא נחשב לעילג, לא משכיל, דתי מאוד וימני מאוד בהשקפתו. אולי זה הזמן ואולי זה האלטרנטיבה שיושבת לנו על הראש כרגע בבית הלבן, אבל בוש נראה בסרט כמעט כמו החלום שלנו היום – מישהו שמבין סדרי עדיפויות עולמיים, שהבעיה של אפריקה הרעבה רבצה לו על המצפון. שיש לו מצפון.

ההתגייסות של פגישת ה-G8 המפורסמת ב-2005 למען אפריקה היא מחזה שקשה לחשוב עליו היום. מישהו בכלל מדמיין את ראשי שמונה המדינות המתועשות מסכימים על משהו? את טראמפ מגייס משאבים כדי להילחם ברעב באפריקה? ספרו את זה לבנאדם שיצא מהסכם פריז. הפוליטיקה העולמית כבר לא מסוגלת להתאחד סביב אף מטרה. שלום העולם נחשב למטרה של היפים רדיקליים ולא אינטרס גלובלי. בטח לא בעולם שבו עצם המילה "גלובליזם" הפכה לקללה.

וכן, גם כישראלי לא פשוט לראות את הסרט הזה. לא רק בגלל התמונות מאפריקה שנראות באופן עצוב למדי כמו התמונות מעזה, אלא גם בגלל התחושה הדי מדכאת שאם יש סיכוי ל"לייב אייד 2025" – כנראה שזה יהיה על הראש שלנו. קצת קשה לדמיין את האריאנה גרנדות והטיילור סוויפטיות של העולם מתגייסות למופע למען מטרה קדושה כלשהי (הן מעדיפות לעשות סטורי), ואמנים היום הרבה יותר מרוכזים בצד התעשייתי – אבל ישראל, שפעם היתה אמורה להיות בצד הנכון, הולכת והופכת לבאד גאיי של העולם. וכשעולים הקרדיטים, המחשבה נודדת למה שבוער מחוץ לבית. הרבה יותר קרוב לפה.

"לייב אייד" ואפילו "לייב 8" הם תוצר של תקופה אחרת. תקופה שבה הפוליטיקה העולמית היתה הרבה פחות רעילה, פוליטיקאים (שאף פעם לא היו מושלמים) ידעו להניח מחלוקות בצד – והפופוליזם לא לקח חלק בהחלטות החשובות. בלייר, בוש וגרהארד שרודר לא היו "מבדרים" – הם היו אנשי ציבור אפורים שעשו את עבודתם. ואם פעם לעגתי לאפרפרות הזאת, היום אני כמעט מתגעגע אליה כשהעולם מונהג על ידי טרול מהטוויטר.ברגע של כנות, בונו אומר במהלך הסדרה ש"אחרי 40 שנה, זו יכולה להיות הלווייה של מה שנולד בלייב אייד". כשמסתכלים על העולם, הוא כנראה צודק. ויקולל טראמפ שהוא גרם לי להסכים עם בונו.

• ביקורת טלוויזיה
• bbc
• מוזיקה
• אקטיביזם
• בונו

• Facebook
• Twitter
• Email

בונו הוא אחד מהאנשים המושמצים ביותר בעולם המוזיקה גם בלי לצאת סקסיסט בראיונות, אבל אתמול הוא הצליח לכבוש גם את הפסגה הזו. בכתבת שער למגזין רולינג סטון הוא פצח במונולוג על ההפיכה של הרוקנרול לנשי יותר, או אפילו "בחורתי" או "ילדותי" במובן של "בת" ("girly"). הוא לא מסביר אם המילה הזו מציינת מוזיקה "רכה", "עדינה" או "מנומסת" יותר, אבל מבהיר שבעיניו זה בהחלט גרוע.

בדיון על עולם המוזיקה של ימינו, אמר סולן U2 שהוא חושב ש"המוזיקה הפכה למאוד נשית. ויש כמה דברים טובים לגבי זה, אבל היפ הופ הוא המקום היחיד שבו זעם של גברים צעירים יכול להתבטא כרגע – וזה לא טוב". מעריצי U2 ותיקים, שאני נמנית ביניהם, ודאי זוכרים את האובססיה המביכה של בונו להיפ הופ ולאר אנ' בי. מהביצוע המזוויע עם מרי ג'יי בלייג' לקלאסיקה "One" (שקיבלה מעמד מיתי בזמן אמת ובהחלט לא הייתה זקוקה לחידוש) דרך ההתחנפויות לביונסה ולג'יי זי ועד לאירוח של הלהקה באלבום DAMN של קנדריק לאמאר השנה – בונו תמיד ניסה להידחף אל תוך עולם ההיפ הופ. לכן סביר להניח שמה שהניע את האמירה הזו הוא קודם כל הערצה מתרפסת. כלומר, יותר ממה שבונו חושב שזה לא טוב שהמוזיקה הפופולרית בימינו הפכה ל"נשית", הוא רוצה להרים לחבר'ה "שלו", כמו הילד הגיק שרוצה להרשים את המגניבים של הכיתה, ליצור אויב משותף כדי להתלכד נגדו, גם אם רק לרגע.

הבעיה היא שמה שמסתתר מאחורי האמירה הזו הוא מגוחך הרבה יותר, ושגוי מהיסוד. בונו טוען של"גברים צעירים" אין איפה להתבטא מוזיקלית, כי אין כבר "רוק גברי וחזק" או מה שלא נמצא בפנטזיות שלו, שיאפשר לגברים צעירים לפרוק דרכו את הזעם שלהם. האמירה הזו מוכיחה שבניגוד למה שבונו מציין בריאיון, על כך שילדיו מכירים לו מוזיקה חדשה, הוא לא באמת יודע מה קורה בעולם מבחינה מוזיקלית. מעניין גם אם בין משחקי גולף עם פוליטיקאים לטיסה במטוסו הפרטי לאחת מהאחוזות שלו ברחבי העולם יצא לבונו להאזין לזעם בהרכבי הרוקנ'רול הנשיים המצליחים Diet Cig, Sheer Mag, Bully או Downtown Boys, או אפילו הקטנים יותר – כמו War on Women וPottymouth, לצד דף צ'ונקי, הילה רוח ולילה הישראליות, ועוד רבות אחרות. כלומר, רוצה זעם? יש זעם. רוצה רוקנ'רול? יש רוקנ'רול. מה חסר בעצם?

מעבר לכך, האמירה משונה גם אם מסתכלים על הנתונים של עולם המוזיקה ב-2017, שנשלט על ידי גברים – גם אם לא צעירים במיוחד. מחיפוש מהיר בגוגל של "האמנים המרוויחים ביותר בשנת 2017" עולים כמה שמות: גאנז אנד רוזס, U2, ג'סטין ביבר, מטאליקה, דפש מוד, רד הוט צ'ילי פפרס, אדל ואד שירן. רק אישה אחת נוכחת ברשימה. אילו נשים מגבילות את הפרנסה או היצירה של האמנים הגברים האלו? כמו כן, במהלך שנת 2017 היו 31 שבועות רצופים בהם לא היו כלל נשים בראש מצעד הבילבורד, עד שהלסי הצילה את המצב. לכן, הטענה של בונו בדבר ה"הנשייה" של תעשיית המוזיקה לא מבוססת על מציאות עובדתית, אלא על רגש: פחד. כלומר, גם אחד מהמוזיקאים הכי עשירים, מוערכים ומצליחים בעולם לא יכול להתמודד עם הפחד הבסיסי ביותר – מחדירת נשים אל תוך מועדון הגברים הסגור של עולם הרוקנ'רול.

וזה לא נעצר כאן. בונו מוסיף: "כשהייתי בן 16, היה בי המון זעם. אתה צריך למצוא מקום בשביל זה ובשביל גיטרות, ואם זה עם מכונת תופים – לא אכפת לי. ברגע שבו זה הופך למשהו משומר, זה פאקינג נגמר. אפשר באותה המידה לשמר אותו בפורמלדהיד. בסופו של דבר, מה זה רוקנ'רול? זעם הוא בלב של זה". אפשר לפתור בקלות את הציטוט הכללי מדי, הלא מנומק ובגדול קצת דבילי הזה ב"הנה עוד דינוזאור רוקנ'רול שמדבר על הימים הטובים ההם, שבהם עשו מוזיקה 'טובה באמת'". אבל מאחורי הטענה הזו של בונו מסתתר שוב אותו הפחד: שברגע שנשים ייכנסו לזירה, הרוקנ'רול יאבד מה"אמת" שלו, מהטוהר שלו – כי רוקנ'רול הוא במהותו גברי. הוכחה לכך הוא מביא באמצעות "כמה להקות רוקנ'רול נהדרות שהיה להן את הזעם – The Who ופרל ג'אם". עם כל הכבוד (הרב) לאדי וודר ולחבריו של רוג'ר דלטרי, לצידם יש גם לא מעט נשים שהזעם הניע את היצירה שלהן. למשל פטי סמית' שהבעירה באש כל מילה ב"Horses", או נינה סימון שכתבה שירי מחאה עוד לפני שבונו ידע לאיית "אפריקה".

יכול להיות שאם המראיין לא היה יאן ונר, אחד ממייסדי המגזין, עוד גבר לבן בעמדת כוח, בונו היה מקבל טענת נגד כלשהי, ונזכר שנשים היו ברוקנ'רול מאז ומעולם, עוד מאז שסיסטר רוזטה ת'ארפ הרימה גיטרה אי שם בשנות השלושים. אבל המראיין פשוט המשיך לשאלה הבאה, כאילו לא נאמרה כאן טענה שמעליבה יותר מחצי מהאוכלוסיה. והנה קול קורא למתכנתות אייפון או האקריות שקוראות את זה: אני אכין מיקסטייפ של הרוקנ'רול הנשי הטוב ביותר של 2017, ואתן תכניסו אותו לאייפון של בונו.

• מוזיקה
• בונו
• תרבות