>> ג'ין קלאב סופרים (קינג ג'ורג' 83 תל אביב, אם הלכתם לאיבוד) חוגג שש שנים, פרק זמן מכובד כשמדובר בבר הג'ין היחיד במזרח התיכון. לכבוד החגיגות גויס מיקסולוג חדש – אור הריס (בלבוי, אימפריאל), ונוצר שת"פ בין הבר לבין פיצה 180 הסמוכה (מעתה זמינה רק כאן ובמשלוחים), עם תפריט פיצות שעושה כבוד לדרינקים. לצד כ-100 קוקטיילים קלאסיים, כולם כמובן מבוססי ג'ין, ומול קיר שעליו מסודרים בצפיפות יותר מ-400 מותגי ג'ין, אפשר לזלול מעתה פיצות פפרוני ודבש צ'ילי מותסס, בשר סרטנים בחמאת טימין עם חלפיניו מוחמץ וגבינת בושה ועוד פיצות לוהטות שראוי לחגוג איתן את בוא השנה השביעית. לרגל המאורע הושבנו את רועי וולדי, מבעלי הבר (וגם מבעלי קונטנטו ו-Denim), לספר על המקומות שהוא הכי אוהב בתל אביב.

1. קפה אירופה

מקום שאתה בא אליו ותמיד יש שם התרחשות ואנשים אהובים מהלילה. בפעם אחרונה שהייתי שם הייתה תערוכת גרפיטי עם די.ג'יי, בדיוק מה שצריך על מנת לנקות את הראש מכל החדשות. אני אוהב לשבת שם עם אשתי ומאוד אוהב את הדרינקים.
רוטשילד 9 תל אביב

2. AKA

מקום של שותפים שלי, דן קרייצר ויובל סופר, עם אוכל נדיר. אני אוהב לשבת בקומה השנייה ולהשקיף על הנחלה, והכי אוהב את מנת התירס של קושמרו – תמיד עם התיבול הכי מדויק, שהופך את הערב למוצלח יותר. וכמובן האווירה של נחלת בנימין שגדושה באנשים.
נחלת בנימין 44 תל אביב

3. הקוסם

בסופו של יום אני בן אדם פשוט שמחפש אוכל טוב וטעים. כשיש לי זמן אני אוהב לקחת שניצל בצלחת כי זו המנה הכי מפנקת בעיר, וכשאין זמן אני פשוט חוטף מנה פלאפל גדושה בכל טוב.
שלמה המלך 1 תל אביב

4. הלנה

בבר היין הקסום ליד הבימה תמיד ניתן למצוא הפתעה חדשה. יש שם תחושה אורבנית ותרבותית בגלל הקרבה להבימה וכל האנשים והשחקנים פוקדים את המקום לפני ואחרי הצגות. האוכל מאוד טעים אבל הוא סתם תירוץ, כי מה שכובש זה האווירה והקוקטיילים.
תרס"ט 6 תל אביב

5. בית לחם 3

בר אוכל באזור מגוריי בחסות השף אשר חביבי, שיש לו ידי קסם ואירוח למופת, עם תפריט יווני שמח כמו בטברנות שביוון. כשבא לי אוכל קליל ואווירת חו"ל אני מגיע לשם עם אשתי וחברים ותמיד הערב מוצלח. אני מת על הלביבות זוקיני שלו.
בית לחם 3

>> העיר של שחר פלד: קפה שמעודד מוזות וחנות שהיא מכרה אוצרות
>> העיר של רועי וינברג: מסעדה שובבה וסקסית ואנרגיות של לוינסקי

מקום לא אהוב בעיר:

צפון העיר, שאני פחות מתחבר אליו. אני גר בעיר עוד מהתקופה שהג'רמיה ז"ל היה מוסד תל אביבי בשיאו, והיינו מבלים שם את רוב זמננו. היום מרגיש שהאזור השתנה – יש בו יותר משפחות והוא רדום יותר. אני עדיין מגיע לשם בשביל לאכול אצל אסי, אבל הרבה פחות מאשר פעם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בכנס של פצועי המלחמה, שם דיבר ראש אכ"א דדו בר כליפא על ערכים, על מסורת, על העם שלנו ועל העתיד. הוא הראשון שנתן לי תקווה אמיתית.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראיתי לא מזמן את "הראש" בכיכובו של יהודה לוי. בתור אחד שמכיר טיפה את המערכות, הוא הראה לי את קו השני המחבר בין האישי לבטחוני, בין המותר לאסור, בין הטוב לרע. מומלץ בחום.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שקשור בשיקום של הפצועים במלחמה הוא מבורך וערך עליון.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
דוד טור הוא מלך חיי הלילה ויודע לזהות, לאפיין ולעצב את חווית הבילוי שהולכת ומתפתחת במדינת תל אביב.

מה יהיה?
יהיה טוב אבל ממש טוב. זה רק עניין של זמן ואמונה.

• העיר שלי
• ג'ין
• דנים
• קפה אירופה
• AKA44
• הקוסם
• הלנה
• בית לחם
• צפון העיר

• Facebook
• Twitter
• Email

יש שחקנים שעוברים קריירה שלמה כדי לצאת מהטייפקאסט שרודף אותם, ודאי אם הם מאופיינים אתנית. לשאדי מרעי זה קרה לאחר פחות משלוש שנים, ובשביל הוואסח הוא לקח את זה הכי רחוק שאפשר. כמה רחוק? ובכן, מי שישב במשבצת "הערבי הצעיר" ועשה יופי של תפקידים בסרט "בית לחם" (סנפור) ובסדרה "פאודה" (וואליד), מגלם בימים אלה אשכנזי חולה ג'וגינג בשם רוזנצוייג שחורך את חוף הים בריצה מתמדת ואובססיבית עם בת זוגו, ליכטנשטיין. זה קורה במסגרת המחזה "הלוויה חורפית" של חנוך לוין, שגרסה חדשה שלו, בבימויו של אמיר וולף, מוצגת בימים אלה ומשתתפים בה תלמידי שנה ג' בבית הספר של יורם לוינשטיין.

המחזה מספר על בחור בשם לצ'ק בוביצ'ק שדופק על דלת בית דודיו כדי להודיע להם שאמו מתה, אבל אלה מסרבים לפתוח את הדלת ולקבל את הבשורה כי הם עומדים לחתן את בתם ולא רוצים שהאבל יהרוס להם את השמחה. מכאן יוצאת המשפחה למסע חובק עולם, הכל במטרה לברוח מהבשורה המבאסת. אחת התחנות שלהם בבריחה היא חוף הים, שם הם פוגשים את רוזנצוייג וליכטנשטיין שמנסים לשכנע אותם להצטרף לטרפת הריצה. "האמת שגם מעבר לתפקיד שלי, המחזה הזה ממש אשכנזי ברמות", מספר מרעי. "יש שם מלא טיפוסים פולניים כאלה וגברים חלשים שהנשים שלהם שולטות בהם. למזלי אני לא צריך לעשות מבטא פולני או לדבר יידישי – יורם אמר לנו שאמנם בהפקות הקודמות של המחזה הזה השחקנים עשו מבטא, אבל הוא מעדיף שנוותר על זה. אבל אני חייב להודות שההתנהגות של הדמויות ב'הלוויה חורפית', בעיקר של הנשים, מזכירות לי מאוד את המשפחה הערבית שלי. יש משהו בנשים ערביות שמזכיר מאוד פולניות".

את התפקיד ב"בית לחם" קיבל מרעי, 22, כאשר ההכשרה שלו במשחק הסתכמה בקורס תיאטרון לנוער בנצרת. מי שלימד אותו היה השחקן הישאם סולימאן, שלוהק בתור אחיו הגדול בסרט. "בית לחם" זכה בשישה פרסי אופיר ונשלח לייצג את ישראל באוסקר, מה שהביא למרעי תפקיד נוסף לצד סולימאן, הפעם ב"פאודה". עוד לפני צילומי הסדרה הוא התחיל את לימודיו ביורם לוינשטיין ועבר מכפר משהד בגליל, שם גדל, לדירה בפינת שדרות ירושלים ויהודה הימית. "בחודשים הראשונים ביפו אכלתי באבו חסן כל יום", הוא אומר, "אבל בשלב מסוים הפסקתי".

עוד מעט תגיד לי שגם נהיית טבעוני והתחלת לגדל עדשים בצנצנות.

"לא, כפרה עליך, אל תגזים".

לעבור מתפקיד ראשי בסרט שהולך לאוסקר לסטודנט שנה א' בבית ספר למשחק – זה לא קצת נפילת מתח?

"לא, לא היה לי דאון או משהו. היה לי ברור שאני רוצה ללמוד משחק לא רק בשביל שיהיו לי יכולות של שחקן, אלא גם כדי ללמוד להכיר את עצמי, וזה דבר ששווה גם אם אתה לא נהיה שחקן בסוף".

בריאיון ל־Time Out שננתת אחרי ש"בית לחם" יצא, אמרת שאתה לא אדם פוליטי. זה עדיין נכון, או שביורם לוינשטיין אתה כן מדבר עם אנשים על כל הדקירות והגזענות והמצב?

"בטח שאני מדבר על פוליטיקה בבית הספר, הרבה אפילו. ברגע שאני כאמן לא אתעסק בנושאים האלה – אני אהיה בבעיה, כי זו המציאות שלי. אני נמצא בבית הספר רוב הזמן ואני כמעט הערבי היחיד שם, ככה שחוץ ממני אין אף אחד שייצג את הנרטיב הפלסטיני".

אבל בטח רוב החבר'ה שם שמאלנים, לא?

"ממש לא, יותר מרכז ימין כזה. הסטיגמה שלפיה אמנים ויוצרים בארץ הם שמאלנים ממש לא נכונה".

"הלוויה חורפית",
סטודיו יורם לוינשטיין, חנוך 19 תל אביב, עד רביעי 25.5
20:30 (רק ב־20.5), 22:00, 100 ש"ח

• שאדי מרעי
• הלוויה חורפית
• יורם לוינשטיין
• חנוך לוין
• פאודה
• בית לחם
• הישאם סולימאן
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"אין מה להרים את הסכין אם אתה לא מתכוון לחתוך איתה משהו", אומר עירד רובינשטיין, הבמאי הצעיר והמבטיח (רק בן 35) של ההפקה החדשה של הבימה, "קוריולנוס" – לא בהכרח המחזה הראשון שעולה על הדעת כשמוזכר שמו של המחזאי וויליאם שייקספיר, "אין מה להרים מחזה שאף אחד לא מצליח להגות את השם שלו, לנקות ממנו אבק ולעשות אותו במדינה הזאת, אם אין אמירה פוליטית", הוא מוסיף.

"קוריולנוס" הוא סיפורו של גיבור מלחמה החוזר כמנצח מקרב ועובר לפוליטיקה, שם הוא נכנס באמוק לאגו טריפ שמשחית לגמרי את אופיו ומידותיו. בידיו של רובינשטיין הוא ארוז באווירה עכשווית (ואנרכיסטית) מתמיד: הטקסט השייקספירי מתערבב עם מוזיקת דאבסטפ, מסכות אנונימוס, רובים וסמארטפונים.

"אתה לא יכול להיכנס לפוליטיקה בלי להשחית משהו בנשמה שלך", אומר רובינשטיין, "ביבי הוא דוגמה טובה, אבל זה לא רק הוא. תראה מי הוא היה כשהוא נכנס לפוליטיקה. אני בטוח שהוא היה אידיאליסט יוצא סיירת ששאל איך להוביל את המדינה למקום טוב, ותראה איך הוא היום". לאחר האמירה הנפיצה הזאת הוא מוסיף, "אף שההצגה מאוד פוליטית, היא לא מגמתית והיא מתייחסת לכל הצדדים בפוליטיקה. אני בעיקר רוצה להביא צעירים לתיאטרון, לפתוח את זה אליהם. זו טעות מאוד גדולה שחושבים שזו אמנות ישנה. זאת אמנות מאוד עכשווית וצריך להילחם על הצעירים האלה".

חוץ מהאקטואליות, למה "קוריולנוס"?

"פשוט נדלקתי על החומר. חשבתי שהכרתי את כל הדברים השווים של שייקספיר, ופתאום גיליתי אותו דרך המתרגם דורי פרנס והבנתי שדווקא המחזה הלא מוכר הזה הוא הכי טוב, ועוד מותחן פוליטי – בדיוק הז'אנר שאני הכי אוהב. אחר כך הבנתי, לגמרי במקרה, שיש עוד אנשים כמוני שחמים על ההצגה הזאת, בהם גיל פרנק שיהיה השחקן הראשי, ומרגע זה העבודה התחילה".

הרבה תפקידים ששיחקת היו קשורים איכשהו למשהו ביטחוני או לוחמני ("בית לחם", "אופוריה", "ילדי ראש הממשלה", "חטופים"). איך מצאת את עצמך במשבצת הזאת?

"אני חושב שזה מפני שהייתי חייל קרבי. אני פציפיסט בדעותיי, אך שירַתי ב־669 ויש בי משהו גנטי שנמשך לזה. חיילים קרביים נעשים כאלה לא רק בגלל ציונות, יש בזה משהו קצת סופרמני. בדיוק כמו קוריולנוס. זה אגו טריפ מטורף לחזור בחיים מסיטואציה מסוכנת. השירות שם היה מסעיר ולפעמים גם כיף גדול. זה להסתכל על המוות בעיניים או להיות ליד אנשים שמסתכלים למוות בעיניים והולכים אליו".

איך היה המעבר בין הלחימה לאמנות?

"זה לא טבעי בשום צורה, אבל זה מאוד תורם לי. יש את החבר'ה האלה שנהיים אמנים בגיל מאוד צעיר או אחרי צבא, אבל יש משהו מאוד נדיר במסלול שעשיתי. גם הצבא וגם דברים אחרים שעשיתי, כמו שהייה של שנה וחצי בדרום אמריקה. בעצם זו הספרייה שלי כשאני ניגש ליצור. אנשים מקבלים השראה מכל מיני דברים, לי היא באה מלהיכנס לטמבורייה ולהסתכל על כל הצינורות והשרשרות. זה משהו שמגיע ממה שעשיתי בחיים וזה המטען התרבותי שאני עובד איתו, לאו דווקא מלנסוע ללונדון ולראות איך עושים שם תיאטרון או לגדול על מוזיקה קלאסית".

"קוריולנוס", הבימה, תרס"ט 3 תל אביב, 15.5 20:00, 27.5 12:00, 29.5, 30.5 20:00

• אופוריה
• גיל פרנק
• קוריולנוס
• בית לחם
• במה
• תרבות