מזמן לא הייתה לנו הצלחה ישראלית חדשה ומשמעותית בשווקי הטלוויזיה העולמית, ומה שנותר מתעשיית הטלוויזיה המקומית נמצא בסכנת הכחדה אליה מוביל סוכן הכאוס שלמה קרעי, כך שהחדשות הטובות הבאות מגיעות לנו: קשת אינטרנשיונל תהפוך את רומן הריגול הבלשי המעולה של דב אלפון, "לילה ארוך בפריז", לסדרה בהפקה צרפתית שתשודר בערוץ הצרפתי המוביל TF1,כך חשף שגיא בן נוןב"וואלה תרבות" מוקדם יותר היום.

דב אלפון, העורך הראשי לשעבר של "הארץ", הוציא לאור את ספר הבכורה שלו ב-2016, חמש שנים אחרי שעזב את התפקיד הנחשק ועבר להתגורר בפריז ככתב המערכת. "לילה ארוך בפריז" הפך לאחד מרבי המכר הגדולים של אותה שנה, תורגם למספר שפות וב-2019 זיכה את אלפון בפרס מאריון הצרפתי ובפרס פיגיון הזהב הבינלאומי למותחני ריגול. מאז לא פרסם אלפון ספר נוסף, ולפני כשלוש שנים עלה לליגת העל העולמית של עורכי העיתונות כשמונה לעורך הראשי של ה"ליברסיון" המוערך.

>> עיתונות, פרנויה ו-8200 על האש: ריאיון עם דב אלפון (2016)

עלילת הספר מתרחשת מאחורי הקלעים של יחידת 8200 הנחשקת, בה שירת אלפון בצעירותו, ועל רקע האפליה העדתית-מעמדית ביחידה לאורך השנים. בריאיון ל"טיים אאוט" עם צאת הספר סיפר אלפון ש"כל החלק הטכנולוגי ביחידה מושפע מהשכלת ההורים ובפועל יש שם בעיקר אשכנזים. רוסים לא נחשבים אשכנזים לצורך העניין. כל תפקידי ההאזנה, לעומת זאת, זה בעיקר מזרחים ורוסים. יש קיטוב מעמדי ועדתי ברור ביחידה, וזה ברור לכולם שיוצאי האגף הטכנולוגי הם אלה שיעשו מיליונים בהיי־טק".

בסדרה יככב הזמר-שחקן היהודי פטריק ברואל שיגלם את קצין המודיעין הישראלי זיו עבדי, ולצידו נטשה לינדינגר בתפקיד מפקחת המשטרה המקומית שמסייעת לו לנסות ולפענח שרשרת רציחות שמזעזעת את פריז ומתחילה ברצח של קצין מודיעין ישראלי. "Unite 8200", כפי שיקראו לסדרה בצרפת, נוצרה בשת"פ של ליאורה קמינצקי ("כפולים") עם התסריטאי השוודי דיווד דוסה והתסריטאית הצרפתיה ונגר דיאוואדי; הסדרה תהיה דוברת צרפתית ואנגלית וגם קצת עברית, ונקודה נוספת לגאווה הישראלית היא שדן סחר ("השוטרים") יביים. נמתין במתח.

• המסך
• דב אלפון
• צרפת
• פריז
• ספרות בלשית
• קשת אינטרנשיונל

• Facebook
• Twitter
• Email

שתי במאיות, ישראלית וגרמנייה, קיבלו סיפור קצר שכותרתו "האישה שרצתה להרוג מישהו" והתבקשו לביים על בסיסו סרט קצר. ההוראה היחידה שניתנה להן הייתה שפסקול הסרט לא יכלול דיאלוגים אלא רק ווייס־אובר של חלקים מהסיפור, בלי לשנות ולו אות אחת מהטקסט המקורי. הסיפור, שכתבה אורלי קסטל־בלום, עוסק באישה שרצתה להרוג מישהו ובמקביל חיפשה דרך להימנע מהמועקה הנובעת מהידיעה שלקחה חיים של אדם אחר. שתי הבמאיות, בלי לתאם ביניהן, בחרו לפרק את המוקש הזה באותה הדרך: הן החליטו שבסופו של תהליך, אחרי שוטטות בעיר בחיפוש אחר הקורבן, תפנה האישה את קנה האקדח לראש שלה עצמה. "היא שלפה את האקדח ועמדה ליטול את החוק לידיים", היא השורה הקודמת – בשני הסרטים – לשוט של ניסיון ההתאבדות.

רוני קידר, הצלע הישראלית בזוג הבמאיות המדובר ובעלת אובססיה בת כמה שנים לאקדחים והפעלתם, מסבירה שזה פשוט נראה לה הגיוני שהאישה תנסה לירות בעצמה, אף שזה באמת לא עולה בהכרח מהטקסט. "כנראה לי ולבטינה בלומנר (הבמאית הגרמנייה – ע"מ) יש משהו דומה במוח, כי לשתינו זה היה נראה מתבקש".

מעניין שאקדח – אחד החפצים הכי גבריים בהיסטוריה של הקולנוע – נמסר לידי שתי במאיות ובאמצעותן לשתי דמויות נשיות – והבמאיות בוחרות להפנות אותו דווקא לראש של אותן נשים. פמיניסטיות עשויוץ להגדיר זאת כ"בזבוז", או לחלופין כ"חתרנות רדיקלית". קשה להכריע.

הסרטים של קידר ובלומנר הם חלק מפרויקט בשם "אימפורט אקספורט: מבטים מצטלבים", שבמסגרתו הופקו תריסר סרטים קצרים בבימוים של במאים מישראל וגרמניה ובהשראת שישה סיפורים קצרים של סופרים ישראלים וגרמנים – כל זאת במסגרת חגיגות 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הסרטים בוימו בפורמט שנקרא סטורי וידיאו (Story-Vid) – קונספט שפיתחו הסופר אתגר קרת ועורך "הארץ" לשעבר דב אלפון. הפרויקט התאפשר בזכות שיתוף פעולה עם מכון גתה הגרמני וקרן גשר הישראלית. הקרנת הבכורה נערכה בשבוע שעבר בסינמטק, והוא יוקרן גם בסינמטקים נוספים ברחבי הארץ.

שיטוט ברחובות

"לפני שלוש שנים אתגר דיבר איתי על רעיון שיש לו – לגשר בין הספרות לבין המדיות החדשות", מספר אלפון, "לא רק כדי להרחיב את הפופולריות של הסיפור הקצר, אלא בכלל כדי להדגים את היכולת של הסיפור לאפשר לנו להיכנס, ולו לכמה עמודים, לתוך עורו של אדם אחר. הרעיון התפתח לסטורי־וידיאו. זה פורמט שמזכיר את המיוזיק וידיאו, כלומר הווידיאו קליפ, בכך שמה שבאמת חשוב בו הוא הפסקול. במקרה שלנו זה לא סינגל אלא סיפור קצר שמקריאים שחקנים ולפעמים הסופר עצמו. פנינו לקולנוענים וביקשנו מהם לצלם סרט קצר השואב את השראתו מהטקסט. בעצם הקולנוען מביים סרט אילם, כי הפסקול אינו כולל דיאלוגים כמו בסרט רגיל, אלא רק עיבוד אודיו של ההקראה".

ההבדל הכי בולט בין הגרסה הישראלית לגרסה הגרמנית הוא בליהוק הדמות הראשית. בלומנר ליהקה לתפקיד ילדה קטנה, מה שהוציא חלק מהעוקץ האפל של הסיפור כי קשה להאמין שהילדה באמת תרצח מישהו בסוף. אצל קידר את האישה מגלמת חן יאני. יאני מחפשת אדם להרוג בסמטאות שבין אלנבי, הבן של הסורי והמנזר, ובשלב מסוים מגרילה פלוני מזדמן (עמית איצקר, המוכר מסדרת הרשת "משיח", שהפך לאחרונה פריט חובה בכל סרט אינדי) שדופק על דלתה במסגרת "מבצע התרמה" לעמותת שקר כלשהי. היא מפנטזת לכלוא אותו בדירתה, להפשיט אותו, לקשור אותו ולתקוע לו כדור בראש, אבל הפנטזיה נשארת בראש שלה. לאחר מסע שוטטות שבו היא לא מצליחה למצוא קורבן, יאני מנסה לירות בראשה ליד המזרקה העגולה שבמפגש בין רחוב אלנבי לים, אבל נכשלת. האקדח שמשמש אותה בניסיון הזה הוא אקדח מצויר, שלאחר השלכתו למי המזרקה הופך לציפור.

"רציתי שהאקדח יהיה רעיון ולא אקדח של ממש", אומרת קידר, "כי במסגרת העיסוק שלי באקדחים הגעתי למסקנה שהאקדח עצמו אינו מה שמסוכן, אלא האדם הטעון שאוחז בו".

אקדח במערכה הראשונה

קידר, כאמור, עוסקת בסרטיה באקדחים ובהרג באופן די כפייתי (ב"ג'ו + בל", הפיצ'ר הראשון שביימה, הגיבורות רוצחות מישהו בטעות, ו"משפחה", הפיצ'ר שהיא מביימת בימים אלה, עוסק בבחורה שהורגת את כל בני משפחתה. ביום שישי ב־22:00 (1.1) יוקרן בסינמטק תל אביב סרטה החדש בהפקת מוש דנון, "סופעולם", בהקרנת בכורה). "להרוג בן אדם זו פעולה לא מובנת בעיניי", אומרת קידר. "אני מבינה את הצורך של האדם להרוג אנשים, יוצא לי לדמיין את עצמי הורגת אנשים בבנק ובכל מיני מקומות אחרים, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה באמת לעשות את זה, וטוב שהקולנוע מאפשר לי לעשות את זה.

"זה מעלה המון שאלות: האם זה בסדר לרצוח? למה הרבה אנשים רוצים לעשות את זה אם זה אסור? האם לאדם מותר להרוג את עצמו? בסרטים שלי אני תמיד עוסקת בשאלה אם מגיע למת למות, זו שאלה שמעסיקה אותי עוד יותר עקב המציאות הישראלית, שבה בעלי תפקיד ועוברי אורח כאחד לוקחים את החוק לידיים מדי יום. ההבדל הוא שמעובר אורח אני לא מצפה להרבה, אך מבעל תפקיד ציבורי אני מצפה לאיזושהי אחריות".

היה קשה לביים את זה בלי דיאלוגים?

"הכלל שאסור לשנות אף מילה בטקסט היה קשה, כי יש לי שפה משלי כתסריטאית ופתאום אני חייבת להיצמד לטקסט של מישהו אחר מילה במילה. ישבתי על הסיפור וניסיתי להבין מי האישה הזאת שרצתה להרוג בן אדם, איפה היא גרה ואיך עובר היום שלה. ניסיתי לביים את הסרט כמו הספר 'זום', כלומר למשוך אותה החוצה מהסיפור ולהראות את העולם שלה".
חן יאני מגלמת בצורה משכנעת את תפקיד האישה האפלה והדיכאונית המחפשת טרף.

"אני מזדהה מאוד עם העיסוק של רוני במוות וספציפית באקדחים", אומרת יאני. "בתור ילדה הייתי משחקת הרבה באקדחים, ויש לי המון תמונות שבהן אני מחזיקה את הרובה של אבא שלי מהמילואים. אין מה לומר – להחזיק אקדח זה כיף".

אני לא מכיר אותך אישית, אבל את נראית לי כמו טיפוס חיובי בסך הכל, אפילו צוהל. לא בא לך לגלם דמויות מבסוטיות מהחיים?

"הלוואי שהיו נותנים לי תפקידים יותר שמחים. עשיתי תפקיד כזה בסדרה 'הצרות שלי עם נשים', אבל שם זה היה תפקיד קליל כזה של כוסית שמחה. הייתי מאוד רוצה לקבל בעתיד תפקידים של דמות שמחה ומבסוטה, אבל גם בעלת עומק".

• אתגר קרת
• חן יאני
• דב אלפון
• סטורי-ויד
• אורלי קסטל-בלום
• רוני קידר
• תרבות