זאת נשמעת כמו יוזמה מקסימה על הנייר: מופע איחוד אקוסטי של כוורת בפארק לאיחוד הלבבות בעם. אבל האמת היא שהאיחוד האחרון של כוורת ב-2013 היה פרידה מושלמת והוא צריך להישאר אחרון. והתרבות הישראלית צריכה להיגמל מההתמכרות לנוסטלגיה ולכמה טוב שהיה כאן פעם. זה אפילו די דחוף
גילוי נאות: אמנם נולדתי הרבה אחרי ימי התהילה הגדולים של הלהקה, אבל אני מעריץ גדול של כוורת. גדלתי עם גידי גוב של שנות התשעים, והתאהבתי בדני סנדרסון באיזור הצבא, וכוורת היא בעיניי הלהקה הטובה ביותר שצמחה כאן, סופר גרופ מוזיקלי שזיקק לתוכו יכולת מוזיקלית מדהימה, טקסטים גאוניים וסמל מובהק של ישראליות יפהפיה שעוברת מדור לדור.
>> 7 סיבות שבזכותן "השעשועון של גבע אהרון" הוא תרופה לדיכאון
>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
הייתי שם לפני קצת פחות מ-13 שנה, באוגוסט 2013 בפארק הירקון, בהופעת האיחוד האחרון של כוורת. למרות שכבר ראיתי כמה הופעות בחו"ל, זאת בוודאות ההופעה הטובה ביותר שראיתי בחיי, רגע מדהים שבו שבעת המופלאים, מבוגרים אבל עדיין במיטבם האמנותי, נגעו ברגש הקולקטיבי, נשמעו טובים מאי פעם ועשו ערב שהיה בו הכל – שמחה, עצב, צחוק גדול במערכונים הקטנים והדביליים (כולל הזכות לראות את האיש שכתב את "לא יפריד דבר" לובש שמלה פרחונית) ואושר עד דמעות שזכיתי לראות את הדבר המדהים הזה בימי חיי.ודווקא כמעריץ של הלהקה (ושל כל אחד מחבריה), אני אומר זאת חד משמעית: לא צריך לאחד את כוורת שוב.
היוזמה עלתה לאוויר בשבוע שעבר, בעקבות הראיון שערך מתופף הלהקה, מאיר פניגשטיין, לפודקאסט/תכנית הרדיו "1+1" בהגשת אסף ליברמן. "אנחנו צריכים לעשות איחוד בלי כלים חשמליים", אמר פניגשטיין. "בפארק, עם צוות שעוזר לנו. עם גיטרות קלאסיות. אני חושב שזה יכול להיות מאוד מרגש.זה איחוד של אחרי המלחמה, איחוד של העם עם כוורת, זה לא רק כוורת צריכה להוכיח שאנחנו עוד מנגנים. זה איחוד של גיטרות קלאסיות, תופים יכול להיות קונגס או בונגוס… לעשות באמצע הקהל, שיהיו 50 אלף מסביבנו, ולעשות את זה אנפלאגד. הריגוש יהיה כל כך גדול, לשיר יחד אנפלאגד, זה מדהים".
זו לא יוזמה רעה בהכרח וגם בי יש משהו שמתרגש מאוד – אולי גם באווירה הכבדה שהשתלטה עלינו – מההזדמנות לשיר עוד פעם את השירים הללו, כשהנשמה הישראלית הקולקטיבית כל כך דואבת משנתיים וחצי איומות. ובכל זאת, אני טוען כאן שכוורת לא צריכה להתאחד שוב.
נתעלם מהסיבות הטכניות – כמו העובדה שזו בכל מקרה לא תהיה כוורת, כשאחד מחבריה, יצחק קלפטר ז"ל, אינו בין החיים; כמו ההנחה שפארק הירקון ההמוני הוא לא ממש מקום להופעות אקוסטיות ואינטימיות; כמו העובדה שגם באיחוד הקודם, עם כל זה שזו היתה חוויה חוץ גופית, ראית על החברים את השנים – ועכשיו הם מבוגרים ב-13 שנה. נשים את כל זה בצד, ונדבר על המהות.
האיחוד האחרון של כוורת צריך להיות התמונה על יד ההגדרה המילונית של המונח "פרישה בשיא". זו היתה המתנה של חברי הלהקה לדור שלנו, אלה שלא נולדו ב-1984, היו קטנים מדי ב-1998 וחשבו שכבר לא יראו את הלהקה הזאת בעיניים. זו היתה הופעה מרהיבה של חבורת מוזיקאים שאמנם כבר אז היתה מבוגרת, אבל ידעה להיות בשיאה. ראו את זה בסולואים של אולארצ'יק ושל סנדרסון, בשירה הצלולה של יוני, ברגע המרגש מכולם – כשיצחק קלפטר ז"ל שר את "צליל מכוון", ולא הותיר אף עין יבשה באיזור תל אביב.
זה היה קלוז'ר מדהים – ושם הוא גם היה צריך להיסגר. דני סנדרסון, בדוקו המצוין "שק של סנטימנטים" שביים אבידע לבני סביב האיחוד האחרון, אמר את המשפט "צריך להיפרד כמו שצריך". והוא צדק. זו היתה הפרידה המושלמת מהקהל הישראלי, מבוגרים וצעירים כאחד, עם תנועת ניצוח אחרונה מלהקה גאונית. זה הרגע שבו צריך לקחת את הכסף (תרתי משמע) ולברוח. כל איחוד שיבוא אחריו, רק יקלקל בדיעבד את התחושה הנהדרת שהקהל הענק חווה בפארק.לא מגיע לכוורת, וגם לא מגיע לנו כמעריצים, משהו פחות מההרגשה ההיא, פחות מהסוף ההוליוודי כל כך בפארק, עם 50 אלף איש שמשתחווים, ואפרים שמיר שצועק למיקרופון: "תודה שגדלתם איתנו".
וזה מתחבר למשהו הרבה יותר עמוק: אנחנו חיים בעולם של רימייקים,בתרבות שאוהבת למחזר ולחזור ל"פעם". שוקולד מנטה מסטיק חזרה, אתניקס התפרקו והתאחדו שוב, סאבלימינל והצל שבו לסיבוב שכולו נוסטלגיה והתרפקות על העבר (עם שרשרת מגן דוד על הצוואר), שלא לדבר על הכבש השישה עשר. לא כל האיחודים מגונים – ההופעה של "הכבש" בהיכל התרבות היתה בעיניי אירוע מפעים ומרגש, וגם בהופעה של סאבלימינל והצל מאוד נהניתי כילד שגדל עליהם. אבל יש דברים שבהם עדיף לא לגעת, ויש גבול.
!["כוורת: נתתי לה חיי" (צילום: יחסי ציבור/כאן 11)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/03/Kaveret01-1000x563.png ""כוורת: נתתי לה חיי" (צילום: יחסי ציבור/כאן 11)")
כמו שכתבו ב"סאות'פארק", "ממבר בריז" יכולים להיות טובים לטווח מסוים, אבל מסוכנים בטווח הארוך. זה לא רק הכשל הלוגי שבהנחה ש"פעם היה יותר טוב" (ספוילר: לא היה יותר טוב), זאת גם התרפקות מוגזמת על העבר שמונעת מאיתנו להתקדם. אנשים שכל הזמן מתגעגעים לפעם, לא ייצרו את הדבר הגדול הבא, לא יתקדמו ולא יחשבו על רעיונות חדשים. התרבות הישראלית צריכה, לצד הכבוד לעבר המרשים שיש כאן, לדעת ללכת קדימה. לתת את הכבוד גם ליוצרים החדשים, שמביאים סאונד חדש – ולא רק להתרפק על השירים הישנים, יפים ככל שיהיו.
בלב המערכון האגדי שיצרה "ארץ נהדרת" סביב האיחוד הקודם של כוורת, עמדה תובנה מבריקה: היא הראתה, דרך דימוי מכונת הזמן, איך כוורת לא מתפרקת בזמן אמת – וממשיכה עד היום. ואיך היא עוברת בין כל הטרנדים שבאו אחריה במוזיקה הישראלית כדי להישאר רלוונטית – הופכת לבוי בנד סטייל היי פייב, שרה מטאל כמו היהודים, מנגנת טראנס כמו אינפקטד משרום, עושים ראפ כמו סאבלימינל והצל וגומרים כשהם מנגנים בחתונה את "פה קבור הכלב" (פוקה!) על הלחן של עומר אדם. הרמז ששלחו היוצרים היה: כוורת נגמרה בדיוק בזמן הנכון. היה טוב, וטוב שהיה. שחררו.
וזה נכון לגבי כל תרבות הרימייקים, השחזורים והאיחודים שהשתלטה על התרבות העולמית בשנים האחרונות. נוסטלגיה זה כיף, אבל במידה הנכונה. לא כל דבר צריך לשחזר ולמרק ולשייף ולעדכן ולאחד. לפעמים אפשר פשוט ליהנות מהדברים כמו שהם נוצרו. כמו שאלוהים התכוון.גידי גוב, תודה לאל, עדיין מופיע. דני סנדרסון עדיין חורך במות עם המוזיקה הנהדרת שלו. יוני רכטר ממשיך לנגן בפסנתר כמו הגאון המוזיקלי שהוא. גם אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק עוד כאן, ממשיכים לג'מג'ם ולנגן. האנשים האלה ממש כאן, ואפשר ללכת לראות אותם מופיעים – בדרך שלהם. ההיסטוריה סגרה את הדלת על כוורת, ועשתה נכון, כי זה היה צריך להיגמר טוב. היה כיף לאללה, אבל זהו. סוף ההצגה הלילה. היה ממש נחמד.
