Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
וואו תמנע: חוויה שעד היום הכרנו רק ממסעדות עם כוכבי מישלן
תמנע (צילום: יהב דרייזין)
כמה תמנע החדשה של שף ניר מסיקה מוצלחת? עד כדי כך שממש חבל שאתם מבזבזים זמן יקר בלקרוא עכשיו ביקורת על תמנע, במקום לרוץ להזמין שולחן בתמנע. ביקורת בלי ספוילרים
וואו. חוויה קולינרית מדהימה. ארוחה אדירה. בישול וירטואוזי. שירות מופלא. כמה תמנע מוצלחת? עד כדי כך שממש חבל שאתם מבזבזים זמן יקר בלקרוא עכשיו ביקורת על תמנע, במקום לרוץ להזמין שולחן.
זהו. זאת הביקורת. בעולם מושלם היינו פשוט מדפיסים את זה על שער העיתון וממשיכים קדימה. כל מה שמכאן והלאה זה רק הצורך למלא מכסת מילים. ולא שאין מה להגיד על תמנע. יש מלא. ודברים טובים. אבל זה מרגיש כל כך מגביל. קצת כמו לנסות ולצלם חוויה. בסוף אתה נשאר עם שברי זכרונות יפיפיים שאף פעם לא מצליחים להעביר את התמונה השלמה. תמנע היא הרבה יותר מסך המרכיבים של המנות שלה. היא חוויה קולינרית בינלאומית שאולי יושבת בלילנבלום, אבל לגמרי מעיפה אותך לעולמות אחרים.
אין תפריט בתמנע. וחשוב להגיד את זה מראש כדי לדעת למה נכנסים (וכדי לחסוך זמן. מישהו, לא משנה שמות, בילה אחר הצהריים שלמים לפני הארוחה בחיפוש אחרי תפריט באינטרנט. אין). מה שיש היא ארוחת טעימות, בת 7 מנות, עליה אחראי השף ניר מסיקה. אחרי לא מעט שנים בניו יורק, מתוכם כמעט חמש שנים כשף ובעלים של מסעדה באותו השם במנהטן, מסיקה – שהתחיל את דרכו במטבח אצל מאיר אדוני בכתית – חזר לארץ ובנה ארוחה שהיא טיול ישראלי בעולם. הבסיס הוא חומרי גלם מקומיים. היישום וכל מה שמסביב הוא לגמרי טיול בחו"ל. מאיטליה לאנטליה. מיפן לתימן. מקוזומל לגבעת שמואל (האמת שגבעת שמואל דווקא לא, אבל תזרמו על החרוז).
שילוב שהוא לא פחות מבשורה לקולינרי הישראלית. תמנע (צילום: יהב דרייזין)
וזה מסע מרהיב, מאלו שמתחילים הכי חזק ואז מעלים קצב. כמעט בלי לשים לב אתה מוצא את עצמך ממש מחכה למנה הבאה, רק כדי לראות איזה שילוב מרתק מחכה לך בצלחת. הציפייה לגמרי משתלמת. כל אחת מהמנות הייתה מדויקת. בטעמים, בשילוב המרקמים, במידת העשייה. כולן נראו כאילו שלפו אותן הרגע מאינסטגרם. כולן היו חלק מארוחה שלמה ומנומקת שלוקחת אותך למקומות שלא האמנת שתגיע להם כשאתה יושב בלב תל אביב ההיסטורית.
זה השלב שבו לרוב מגיע פירוט המנות. זה ממש לא הולך לקרות הפעם. לא מעצלנות או בגלל שלא היה תפריט לצלם, אלא כי זה מרגיש מנוגד לאמנה למניעת ספויילרים. הקטע הזה שבו מניחים לך צלחת על השולחן ורק אז מסבירים על המנה ומה יש בה, הוא חלק משמעותי מהקסם. לקלקל אותו בשביל ביקורת יהיה אם כל הבומריות. מקסימום אפשר לרמוז. למשל שמסיקה עושה עם ארטישוק ירושלמי מעשים שאפילו משה ליאון לא ידע שהם אפשריים. או שוויניגרט פלפלים קוריאניים יכול להיחשב כהוכחה לקיומו של כח עליון. או שקציפת פרמזן שלו זה בדיוק הדבר האחד שהיה חסר לכולנו בחיים כדי להפוך אותם ליותר טובים.
מה שכן אפשר וצריך לדבר עליו זה השירות, בעיקר כי גם כאן תמנע מציבה סטנדרט גבוה וברור. זה מתחיל בשיחת טלפון מראש שבו שואלים על רגישויות ומציעים תחליפים למי שנמנע ממאכלים מסויימים, וממשיך במסעדה עם צוות מלצריות לא פחות מנפלא. קשובות אבל לא מציקות, ידעניות אבל לא טרחניות. מאלו שאתה מסובב לשניה את הראש ומגלה שהן הספיקו בינתיים, להחליף סכו"ם, למלא את כוסות המים ולהיעלם בלי ששמת בכלל לב.
ארוחה שלמה ומנומקת שלוקחת אותך למקומות שלא האמנת שתגיע אליהם. שף ניר מסיקה (צילום: ליאת הלפרן מסיקה)
את החוויה משלים גם תפריט יינות מרשים ומלצרים שיודעים לספר על היין באופן מרשים אפילו יותר. תמנע מציעה, בתוספת תשלום כמובן, התאמת יין לארוחה. זה נשמע כמו פלצנות מוחלטת, אבל בפועל פשוט אומר שבמהלך הארוחה מביאים לך לטעום חמישה יינות שונים שלא היה שום סיכוי שנזמין אותם בעצמנו. עזבו את העובדה שזה מבטיח שתצאו קצת מבוסמים מהארוחה, זה שווה בשביל הסיפורים מאחורי כל אחד מהיינות.
השילוב הזה בין ארוחה מעולה ומדויקת, שירות מצוין ויין טוב הוא לא פחות מבשורה לקולינריה הישראלית. יש מסעדות אדירות בארץ. יש לא מעט שפים שמוציאים מנות נהדרות. אבל תמנע מביאה סטנדרט אחר, חווית ארוחה שלמה, עם התחלה אמצע וסוף, עם הגיון, עם אוכל מעולה ויין מצוין. חוויה שעד היום הכרנו רק ממסעדות בחו"ל עם כוכבי מישלן, מינוס המפות הלבנות ועם מוזיקה קצת יותר מדי רועשת (בכל זאת, לילנבלום. המעמד מחייב). הדבר המצער היחידי הוא שהולך להיות ממש קשה להשיג שם שולחן.
אכלנו ב-a, עם דמעות בעיניים, ויש לנו שורה תחתונה מהדהדת
כיסוני לחי עגל, עוד מנה מושלמת שמתגמדת ליד המנות האחרות. a
כן, היא יקרה. כן, לא פשוט להבין אותה. אבל כן, a היא הרבה יותר ממסעדה טובה מאוד. היא חוויה קולינרית גדולה, מהמסעירות והיפות שיש לתל אביב להציע, עם מנות שמתחרות זו בזו על מושלמותן וקסמים שגורמים לך להתרגש כמו ילד. חמישה כוכבים ענקיים
אין לי מושג מאיפה להתחיל אפילו. אולי מהגילוי הנאות שבשביל להשיג שולחן ל-a, המסעדה החדשה והמדוברת במיוחד של יובל בן נריה (טאיזו) בהתראה סבירה הייתי צריך לשלוח הודעה לשף, שפעם ישבתי איתו באיזו פגישה, ולבקש את התערבותו? או מהעובדה שיש מהחניון שתי מעליות, אחת שמביאה אותך ישר למסעדה והשנייה שולחת אותך דרך חלקים של בניין חצי נטוש לצעדה בעקבות השלטים ודרך מחילת ארנב (והלוואי שזה היה תיאור מוגזם) כדי להגיע לאותו המקום בדיוק? אולי מהסכנה שיש כאן לצאת עם חשבון שאתה לוקח נשימה לפני שאתה פותח אותו? למי אכפת בכלל מכל זה, כשיש שורה תחתונה כל כך מהדהדת: a היא אחת מחוויות האוכל הכי יפות, מסעירות ומוצלחות שיש לתל אביב של 2021 להציע.
או שבעצם בכלל צריך להתחיל בחווית הכניסה למסעדה. מהשנייה הראשונה a משחקת לך בראש: מצד אחד היא לגמרי אפורה (לא כביטוי, כבחירת צבע) אבל מצד שני היא מצליחה להיות צבעונית באופן כמעט לא סביר. מצד אחד היא מרגישה קטנה, צרה, אפילו קצת קלסטרופובית, אבל מצד שני היא פתוחה לגמרי עם נוף פסטורלי של שרונה מימין והמטבח הפתוח הכי סגור בעולם (אין דרך להסביר את זה בלי ציורי תלת מימד, אז תצטרכו להאמין לי) משמאל. השולחנות נותנים וייב של קפיטריה בחברת הייטק אבל הם מוארים בדיוק מושלם, שמשאיר אותך נפעם אפילו ממשחקי אור וצל פשוטים (ותאורה מושלמת לאינסטגרם). כי זה נראה כמו החלל הכי חו"ל שאי פעם חו"לל, אבל אתה בבניין של עזריאלי. ואתה מחפש משהו להיאחז בו, אז אתה פותח את התפריט, רק כדי לגלות שזה לא עוזר בשיט.
אפורה ביותר וצבעונית עד מאוד. a (צילום: עמית גורן)
התפריט של a הוא אחד המסמכים המפורטים ביותר שפגשנו בתקופה האחרונה. שני עמודים בכתב צפוף. ארבעה חלקים. 8 קטגוריות משנה. 54 מנות (!!!) שכולן מתוארות בפרטי פרטים עד אחרון המרכיבים. בשלטים מחוץ למסעדה כתוב שב-a "מעמידים את חומרי הגלם במרכז". מי העלה על דעתו שזה כולל ירידה לפרטים של המדינה שבה גדל הסלמון (איי פארו), הבריכות בהן גדל הקינג פיש (מים מליחים בהולנד) ותעודת זהות מלאה של הפרה, כולל זן, גיל, הקיבוץ המגדל ותקופת ישון הבשר (חבל שלא נתנו גם צבע אהוב או דמות היסטורית מועדפת. שהפרה תרגיש שגם האופי שלה חשוב).
ועוד לא דיברנו על תפריט הסושי הנפרד. יש לי בספריה ספרים עם פחות מילים. מה שאין לי, כך התגלה לפתע, זה את היכולת להסתכל בכל היופי הזה ולהגיד על מה מוותרים. כי הכל נראה על הנייר וואו. אז נעזרנו קצת במלצר, קיבלנו החלטות קשות, ועשינו שלוש פעמים אן דן דינו. נשמע ילדותי? אכן. עם זאת, אדם מבוגר שיושב מול התפריט עם דמעות בעיניים כי הוא לא מסוגל להחליט אם להזמין כיסוני לחי עגל או סרטנים זה ילדותי אפילו יותר (אל תשאלו איך גילינו). כמו כן, בשלב הזה כבר צריך להיות ברור שהזמנו את שניהם.
כן, זה הולך לשנות את כל מה שידעתם על סלט קיסר. a
אבל אז, אחרי שהמינהלות מסתיימות, יורדת פתאום מהתקרה מין שלווה סטואית כזאת שמאפשרת לך להישען אחורה ולהסתכל מסביב ולראות את ריקוד המלצרים החינני. ולפני שאתה בכלל מבין מה קורה כאן, מתחילות להגיע מנות ועוטף אותך קסם. יודעים מה, קסם זו אולי מילה גדולה. אבל משהו עוטף אותך. כי כמעט כל מה שהוגש לשולחן היה לא רק טעים באופן כמעט לא טבעי, אלא גם יפה באופן כזה.
למשל הביס "סלמון באש". צלחת מרק קטנה שבתוכה יושבים כמו בציור, מעט נוזל אדום שעליו קוביית סלמון לא גדולה אבל מדוייקת כמו פלס, שצידה העליון, העור, מושחר כמעט לגמרי. ואז, כמו שממליץ המלצר, אתה לוקח את כל הדג בביס ואחריו שותה את הרוטב ישירות מהקערה וזה לא פחות מוואו. זה נמס בפה וזה קראנצ'י, והרוטב האדיר מגיע וצובע הכל בטעמים חדשים. ביס. של סלמון. שעושה וואו. הנה משהו שלא שמענו הרבה זמן.
ספגטי טונה, אל תראו אותו ככה. a
וככה זה המשיך. ביס "הכריות" שהיה ממש כרית, כמו דגני הבוקר (אבל בלי 8000% סוכר), ממולאת בקציפת קוג'י ועליה כדור טרטר דג ים עם פרח קטן מלמעלה. כל כך יפה שאתה לא מאמין שצריך לאכול את זה. ואז אתה לוקח את הביס והוא מתפוצץ לך בפה. לא כמטאפורה. באמת. והכרית הפריכה והקציפה הנעימה והטרטר המצוין נפגשים לחגיגה אצלך על בלוטות הטעם. והיה את ה"קורן בול". כדור טמפורה שהביס שלו משחרר נהר של מוצרלה מותכת עם תירס וגורם לך להתפלל לאלוהי הנהרות שלא יעצור לעולם. חשוב להזכיר – בשלב הזה אנחנו עוד לא במנות הראשונות. כל האושר הזה הוא רק קדם-פתיח.
בראשונות הרמה עלתה אפילו עוד יותר: אם עד היום הייתה כאן אקסיומה שבשר סרטנים בחמאה זה שלמות, אז מעכשיו תדעו שיש סטנדרט חדש: בשר סרטנים ברוטב חמאת פלפל שחור. זה חוקי בכלל הדבר הזה? ולמה זה מוגש בקערת מרק ולא במיכלים של 4 ליטרים? על זה תוסיפו שני טוסטים עם חמאת שומר, שמי בכלל ידע שזה דבר, והחיבור בין הכל הטעמים והמרקמים כל כך יפה ומוצלח שאתה אומר לעצמך – למה בעצם לא עושים מזה את החיים עצמם.
הפיקניה שבאה עם אילן יוחסין. a
וה"ספגטי" טונה. קודם כל חשוב להגיד – זאת מנה שלא הזמנו אלא קיבלנו כצ'ופר. מה שעוד חשוב להגיד זה שבמחיר שלה,98 שקלים, היא כנראה מהמנות הראשונות היקרות בעיר. ועדיין מדובר באחד מהוואליו פור מאני הנקודתי הכי אדיר שיש. אין דרך להסביר כמה מדובר במנה שהיא מושלמות. קודם כל כי זה נראה מיליון דולר. וזה כנראה נכון כי הספגטי הוא הטונה. כלומר רצועות טונה ארוכות ועדינות. אבל עוד יותר מזה, כי זאת באמת מנה שהיא קרנבל שלם של טעמים ומרקמים, שמשחק לך בחושים כמו עם ילד קטן שרק רוצה שהספגטי שלו לא יעזוב אותו לעולם.
והיה חסה "סיזר". שזה בתכלס כאילו מישהו בא ואמר, "בואו ניקח את כל מה שאתם מכירים על סלט קיסר נשכח אותו ונעשה אותו מחדש". והכי מטורף – הוא גם מצליח. כי מסתבר שסירה של חסה צלויה שעליה כמויות של פרמזן עם שקדים מקורמלים זה לא רק נראה אדיר, אלא שזה כל מה שסלט קיסר היה רוצה להיות שהוא יהיה גדול. ולא ברור מה פחות הגיוני – כמה שזה טעים, או שהרגע כתבתי פסקה שלמה על סלט חסה והשמיים לא נפלו.
כן, ילדים וילדות, זה מילפיי דגי ים. a
וככה זה המשיך. קיבלנו למשל את ה-5 Way, כנראה אחת הצלחות הכי מרהיבות שמוגשות עכשיו באזור חיוג 03. דג נא שכבוש בחמש שיטות שונות. האם הייתי הולך למכונת אמת ואומר שהצלחתי להבחין בהבדל בין כל חמשת הדגים? בשמחה, בתנאי שברור שהמכונה עלולה להישרף, כי אין שום סיכוי שזה יקרה. אבל הצנון הכבוש שהתחבא מתחת לדגים היה כל כך מושלם שזה לגמרי לא משנה. והיה מילפיי דגי ים. לא באמת מילפיי, אלא יותר גרסה שוכבת של טאקוס עם דגים קצוצים ואבוקדו אבל, ותקשיבו לאירוע הלא סביר הזה, עם רוטב טופי בצל ירוק שנמזג על ידי המלצר מלמעלה. זה מוזר, זה עשיר וזה ממש טעים. או הטאטאקי האדיר שבא עם צנוברים מקורמלים שהקפיצו אותו למקומות על סף הלא הגיוניים.
כשהגענו לעיקריות חשבנו שכבר ראינו הכל, אבל אז הגיעו כיסוני לחי עגל, כלומר כריות בצק מופלאות ממולאות באושר בשרי. וקראגה דג שלם, שהגיע מפורק, מטוגן וטעים באופן קיצוני. וסיכוי סביר שבכל מקום אחר הן היו יכולות להיות הכוכבות הגדולות של הערב, אבל כאן הייתה להם תחרות כמעט בלתי הוגנת מצד הסטייק. את דעתי על תמחור נתחים ל-100 גרם בתפריט כבר אמרתי לא פעם. אי אפשר להתכחש לפוטנציאל ההגדלה האקספוננציאלי של החשבון במקרים כאלו. אבל a היא חד משמעית אחד ממספר בודד של מקומות ששווים את הסיכון. והנה עוד משהו שחשוב שתדעו: לגמרי לא צריך להתפרע עם הנתחים היקרים. לקחנו פיקניה. לא גדולה. 350 גרם.58 ₪ל-100 גרם. סה"כ203 ₪. קיבלנו סטייק מהאגדות.
וכן, זה הקינוח וכך נראית כאן עוגת גבינה-אננס. a
פרת הולשטיין, בת 3, ממושב ליד אשדוד (צבע אהוב – ירוק דשא; דמות היסטורית מועדפת – לואי פסטר). זה הבסיס. באמת חומר גלם שראוי לתת לו כבוד. מה שעושים איתו כאן זה הרבה יותר מ"סתם" לתת לו כבוד עם ישון של 30 יום וצלייה למידת עשיה מושלמת. נותנים לו קומה חדשה של טעם, כשמשרים אותו לפני הצליה בשיוקוג'י – פטריה מתסיסה שהיא בסיס חשוב במטבח היפני ומוסיפה לאוכל אוממי. וזה כאילו מישהו בונה לך מערכת הגברה של טעמים בפה ופשוט מעיף את הווליום למעלה. זה בעצם כבר לא סטייק. זה סטייק אוממי. וזה לוקח את הסטייק למקומות אחרים. תנו לי לאיית לכם את זה: אתם חייבים לעצמכם לפחות פעם אחת את הטיול הזה.
והיו גם שני קינוחים. מוס הגבינה והאננס היה נהדר אבל גם כאן הוא נאלץ לעמוד בצל של מנה מצויינת עם פרזנטציה מושלמת: קופסת ממתקים. זה השם. 6 ביסים מתוקים נהדרים. אבל מה שהופך את המנה הזו לעונג מתמשך וחיוך מרוח על הפנים, זה האופן שבו היא מוגשת, ויותר מזה, האופן שבו היא מוצגת על ידי המלצר, שזה הדבר הכי קרוב לקסם שאפשר לקבל. אומנם קסם צ'יקו ודיקו ולא קסם הארי פוטר, אבל היי, עדיין קסם שגורם לך להתרגש כמו ילד.
נסכם: a היא לא רק מסעדה טובה. היא חוויה נהדרת. מקום שאתה מקבל בו משהו שהוא כל כך הרבה יותר מאשר סתם אוכל טוב. אפשר להסתכל על זה כעל ערב חוויתי כפול. קצת כמו Dinner and a show, כשהאוכל הוא גם הדינר וגם השואו. וזה לגמרי עובד. וסוחף. ומיוחד. וגורם לך לרצות לבוא עוד פעם.כי אם זה מה שקיבלנו הפעם, אפשר רק לדמיין מה עוד מתחבא שם בתפריט. חוץ, כמובן, מהגדלה של המינוס הבנק.
אחת הארוחות הטובות של השנה. במסעדה של מלון. ועוד כשרה
השף התחלף, הטעם נשאר. דריה ( צילום: אוהד קב)
דריה של שף הלל תוקוולי לוקחת את הקלישאה החבוטה ששמענו אין ספור פעמים - "הארוחה היא מסע" - ומצליחה להפוך אותה למציאות. וזה כולל מנה גאונית ממש שהמבקר עודד קרמר לא אכל בחייו משהו שבכלל דומה לה, כך שנגרם לו עצב עמוק על חמישים שנים אבודות
גם במונחים תל אביבים, מלון הילטון הוא חתיכת מפלצת בטון כעורה שתקועה באמצע החיים. אולי הסמל הכי בוטה של הניתוק בין מלונות קו החוף לבין העיר. לא שזה צריך להפתיע מישהו כשנזכרים שמדובר במלון הראשון של רשת בינלאומית שהוקם בישראל, באמצע שנות ה-60. אלו היו שנות החרם הערבי, ומדינת ישראל הייתה מוכנה לעשות הכל, כולל לממן את הבניה באמצעות חברה ממשלתית ומתן ערבויות מדינה לפרויקט, כדי שרשת הילטון תגיע לארץ (ועל הדרך לפנות בית קברות מוסלמי שישב על הגבעה, שלא לדבר על להרוס לדור שלם של ילדים את הפנטזיה למצוא את הכניסה למערה החשמלית של חסמב"ה, שעל פי יגאל מוסינזון הייתה פחות או יותר איפה שהיום הבריכה של המלון).
התוצאה הייתה בדיוק מה שאפשר היה לצפות: בניין שמנותק לחלוטין מהסביבה שלו, עם לובי מפואר שמתאים יותר למלון במושבה בריטית קולוניאליסטית. קצת "תרבות" בתוך הג'ונגל. כמה פלצני זה היה? בשנים הראשונות לא יכולת להיכנס למלון בלי עניבה שחורה. מאז המלון עבר שיפוץ מאסיבי, הלובי פחות מפואר אבל לא פחות מנוכר ובכניסה בודקים רק תו ירוק. אבל עכשיו יש גם מסעדה חדשה. "דריה", מסעדת שף כשרה.
רגע, רגע. מסעדת שף? בבית מלון בתל אביב? אתה בוודאי מתלוצץ, מר פיינמן. האוכל של בתי מלון בתל אביב הוא ההגדרה המילונית לבינוניות. ולא רק בגלל מגבלות הכשרות. מסעדת שף כשרה של הלל תווקולי (אנימר)? ועוד בהילטון? וואו. זה לא מסי עובר לשחק כדורסל בלייקרס, אבל מספיק קיצוני כדי שנהיה חייבים לנסות.
כאן הארוחה היא באמת מסע. לחם ברברי של דריה (צילום: אוהד קב)
אמצע השבוע, תשע בערב, והלובי של ההילטון שומם כמו מפגש מועדון המעריצים של אבי פרחי (לא שמעתם על אבי פרחי? הפסד שלכם. הכי מצחיק מכל החברים הדמיוניים שלי). רק קבוצת דיילים ודיילות של חברת תעופה זרה שוברת את ההשתקפות מרצפת השיש הנוצצת. כמה מדרגות, וכל הסינוור נגמר ומתחלף באווירה חמימה ונעימה. ברוכים הבאים לדריה. וזה לגמרי לא מה שציפינו.
הדבר הראשון שאתה שם לב אליו, היא שלמרות שהיא מעוצבת בקו חמים, ונקי ונעים, מספיק מבט חטוף כדי להבין שזאת לא מסעדה "תל אביבית". כלומר, לפחות כרגע, הקהל שלה הוא לגמרי לא תל אביבי קלאסי. וזאת כמובן הדרך העדינה להגיד שהיו שם אנשים עם כיפות. שזה לגמרי הגיוני וסביר כשנזכרים שבכל זאת, מדובר במסעדה כשרה בהילטון, אבל עדיין מספיק לא שגרתי כדי זה יקפוץ ישר לעין.
מה שעוד לא תל אביבי זה השירות. מהרגע שאתה מגיע ברור לך שמדובר בסטנדרט אחר לגמרי. לא רק כי הכל תיקתק באופן מושלם. השליטה בחומר, היכולת להסביר על כל פרט מחומרי הגלם (ויש אינספור כאלו בכל מנה), האופן שבו הוצג הקונספט של המסעדה ("מסע לאורך דרך המשי", ובניגוד למסעדות רבות בעיר כאן הקונספט אשכרה קשור למציאות), ההמלצות המדוייקות. הכל כאילו ממקום אחר.
ואז האוכל מגיע וכבר מהצלוחיות הראשונות אתה מבין שגם הטעמים כאן הם ממקום אחר. למשל החמוצים. היו שם כרובית ובמיה וקולורבי שצעקו טעמים מתוקים וחמוצים עם קראסט של חריף שעוטף אותם. או הלחם הברברי. המלצרית התנצלה שהוא מוגש בטמפרטורת חדר, ויש מצב שחם מהתנור הוא היה אפילו יותר מוצלח, אבל גם ככה קיבלנו מין לחמניה גדולה, שטוחה ורכה, עטופה בשומשום וזעתר שהייתה מצע מושלם לטחינה גולמית שעורבבה עם קרם חצילים עדין, ולסלסת עגבניות עם אריסה ירוקה, שהייתה טעימה בדיוק כמו שאפשר היה לדמיין.
הצ'י קופטא כבר לקח את זה שני צעדים קדימה. קודם כל בפרזנטציה. אין דבר בעולם שלא משתדרג אוטומטית כשמגישים אותו על מגש של קרח. כאן, ישבו על הקרח שתי קופטאות (אין לי מושג איך מה הרבים של קופטא. או איך לעזאזל כותבים קופטא. תזרמו) עטופות בעלים ירוקים עם לימונים שעומדים כמו חיילים בצדדים וקערית רוטב אדום במרכז. הקופטא עצמה הייתה נהדרת. היא הייתה מתובלת בדיוק במידה, והפער בין הרכות שלה והקרנצ'יות של העלים הירוקים התמלא בפיסות אושר קטנטנות. הרוטב, שהתגלה כסלסת האבנרו, נתן את הקיק שהעיף את המנה לשמיים.
גם מנת ה"אסאדו מעושן קריספי באורז קלוי" העיפה אותנו, הפעם ישירות למזרח הרחוק. קודם כל חשוב לציין שלמרות שאי אפשר להבין את זה מהתפריט, מדובר בסלט. ועוד יותר חשוב לציין שמדובר בסלט אדיר. לכאורה לא ברור מה אמור לעבוד פה. יש עלים ירוקים מכל מיני סוגים, למון גראס, קוביות סטיקי רייס מטוגנות, שעועית בובעס שחורה ואיזה וינגרט שקרכלשהו. אבל מספיק לקחת ביס אחד ובלוטות הטעם שלך כבר עושות צ'ק אין במלון בתאילנד. והאסאדו, באופן די אירוני, הוא הדובדבן על הקצפת. הוא היה עשוי כל כך מוצלח, מהרכות של הבשר בפנים ועד לקריספיות של הצריבה מבחוץ, וטעמי העישון היו בדיוק במידה, שניה לפני ההשתלטות, כשהתלונה היחידה שיכולה להיות זה שהיה ממנו מעט מדי. טוב, אולי גם זה שהסטיקי רייס לא ממש קשור.
בלוטות הטעם עושות צ'ק אין בתאילנד. אסאדו מעושן של דריה (צילום: אוהד קב)
במנת ה"גריל קשמירי", לעומת זאת הסטיקי רייס היה הכוכב המרכזי. גם כאן קודם כל נותנים בפרזנטציה. לשולחן מגיע גריל מתכת עגול ומעשן קלות שעליו שיפודי בקר ועלים ירוקים מפוזרים עליהם. גם כאן התלונה היחידה שיש היא על כמות הבשר הזערורית, כי חוץ מזה מדובר באחת המנות היותר מוצלחות שאפשר לקבל היום בעיר. הקריספי רייס מגיע כאן בריבועים גדולים שנצרבו על הגריל, ומשמשים כסוג של מעטפת שמנמנה, מתקתקה ודביקה שאיתה אוכלים את הבשר. ואם זה לא מספיק, כל האושר הזה הולך ביחד עם סלט עגבניות בוכרי (שהוא בדיוק כמו סלט עגבניות מכל מדינה אחרת עם פלפל חריף וכוסברה) בשביל הרטיבות, ותחמיץ למון גראס וצ'ילי, בשביל הפאנץ'. התוצאה היא ביס כל כך שונה מסקאלת הביסים שלנו, שאתה פשוט לא יודע ממה להנות קודם – מהטעמים או מהמרקמים. קרוסלה של ריגושים שאתה רק רוצה שלא תעצור לעולם.
ואז, בדיוק שחשבנו שנשברו השיאים הגיעה ה"פריקסה פולנטה". קודם כל חייבים להגיד: זאת מנה שכוללת בתוכה לשון. כל המחקרים (כלומר החברים ששאלתי) מראים שסביר להניח שעיקמתם עכשיו פרצוף. ובכן יש שלושה דברים להגיד בעניין. ראשית, אין לכם מושג מה אתם מפסידים. דבר שני – זאת לא הלשון שאתם מכירים. זה הרבה יותר נקניק מאשר כל דבר אחר. פרוסות דקות, נעימות, על סף הפריכות. טעם נהדר בלי המרקם הבעייתי. אבל הדבר השלישי הוא הכי חשוב – זאת מנה גאונית.
לא יודע מי האדם הראשון בהיסטוריה שחשב על הרעיון של לקחת קמח תירס, לעשות ממנו לחם ואז לטגן אותו. מבחינתי הוא ראוי לפרס נובל. לא חושב שאכלתי בחיים משהו שבכלל דומה לזה, מה שגורם לי עצב עמוק על חמישים שנים אבודות. החיבור בין פיסת המושלמות הזו לבין הלשון והעלים הירוקים רק מעצים את החוויה. רק תשימו לב למה שאתם אומרים בין ביס לביס. אנחות עונג מוגזמות עלולות להביא מבטים מוזרים מהשולחנות שליד. אל תשאלו איך גילינו.
להתעלף מעונג או לבקבק כבושם. הפלודה של דריה (צילום: אוהד קב)
אם היה החשש שהקינוחים לא יצליחו לעמוד בסטנדט של הארוחה, בטח בהתחשב בסוגיית הכשרות, הגיעה הפלודה ופצחה בריקוד סוער על הראש של הפסימיסטים. תראו, לא בא לי להגזים או להמציא סופרלטיבים חדשים, אבל נדמה שאין ברירה. עזבו את הקערה הכפולה המהממת (עם קרח!!!). תתעלמו מהשואו שהמלצר דפק עם המזיגה של מרק חלב השקדים לתוכה. אל תתייחסו לעובדה שחתיכות הנוגטין פיסטוק צריכות לבוא עם אזהרת התמכרות. כי המרק חלב שקדים הזה הוא לא פחות ממשקה האלים. כזה שלא ברור איך הוא לא מבוקבק באופן מסחרי ונמכר ברשתות השיווק לשימוש כפול כמשקה וכבושם. עכשיו תוסיפו לכל זה משחק מרקמים מופלא בחסות הנוגטין ואיטריות אורז ותקבלו שלושה אנשים מעולפים מעונג ומהג'ט לג.
הקינוח השני, "קוקילידה", אמנם לא הגיע לפסגות של הפלודה אבל היה המשך ישיר לארוחה כולה. זה נראה כמו קוקילידה "רגילה" אבל הטעמים היו לגמרי ממקום אחר. העוגיה, עם טעמים מובהקים של פייב ספייס סיני, הייתה בדיוק ההפך ממה שאתה מצפה. קצת מלוחה, קצת מהדהדת טעמים של אדמה, מה שלא הפריע לה להיות נהדרת ובעיקר לעטוף כמו שצריך את גלידת הארל גריי וליצור שילוב טעמים שונה ומוצלח. בהתחשב בעובדה שהגלידה לא יכולה להיות חלבית, זאת הייתה מנה מפתיעה לטובה. הקינוח שקיבלנו על חשבון הבית, שוקולד חלבה, היה החלק הכי חלש באירוע. הוא נראה נהדר, אבל בפועל הרגיש פרווה. תרתי משמע.
לכו להזמין מקום בדריה. חבל על הזמן שלכם. זו לא מסעדה מספיק גדולה בשביל לחכות עם זה. מדובר באחת הארוחות הכי טובות, הכי מיוחדות, הכי כיפיות, הכי כשרות (לא קשור, אבל חשוב לציון) והכי וליו-פור-מאני (אם מוותרים על עיקריות) כרגע בתל אביב. אבל יותר מהכל, דריה מממשת קלישאות. היא לוקחת את הקלישאה החבוטה ששמענו אין ספור פעמים של "הארוחה היא מסע" ומצליחה להפוך אותה למציאות. ומה אנחנו רוצים בתקופה הזו שכמעט ואין טיסות? רק ארוחה טובה, שכל ביס שלה מהדהד עולם אחר. שכל מה שבא לך זה לעצום עיניים ולתת לאוכל לקחת אותך לאן שהוא רוצה. אפילו למלון הילטון.
