מדבר מסוכסך? ארץ של לוחמי ולוחמות קרב מגע? אולי בכלל יעד טיול אקזוטי ליהודים חרמנים? מלבד לבטא את המילה חומוס בהגזמה, התרבות האמריקאית ביקרה לא פעם בארץ. מ-"ברונו" ועד "ברוד סיטי", הגיע הזמן לבחון את ההסברה האמתית שלנו בעולם
הקלישאה של ישראל כמדבר עם כמה גמלים שמנגבים חומוס די חלפה מהעולם, אבל לתרבות האמריקאית – ולסרטים והתוכניות שלה בפרט – יש השפעה גדולה על הייצוג העולמי של בת חסותה הקטנה מהמזרח התיכון. מעבר לכך, היא מאפשר לנו להבין טיפה יותר איך רואים אותנו מבחוץ, אבל צריך לזכור שגם אם הייצוגים האמריקאים של ישראל רבים ומגוונים, הם נועדו לשרת את ארה"ב לא פחות מאשר אותנו, אז קחו בערבון מוגבל. אם כן, הנה שבע מקרים בהם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ביקרה בארץ האפשרויות הדי מוגבלות.
יהדות השרירים: "קונאן ללא גבולות: ישראל" (2017)
כאילו שצריך עוד הוכחה שהוא מנחה הלייט נייט הטוב מכולם, ב-2015 החליט הקומיקאי קונאן או'ברייאן לקחת את תוכניתו "קונאן" (ז"ל) אל מחוץ לגבולות קליפורניה, ולטייל לקובה. מאז הספיק או'ברייאן לעמוד על גבול צפון קוריאה ולשיר שירי קיי-פופ, לבקר בעיר "קונאן-טאון" ביפן (שלמרבה ההפתעה, לא קשורה אליו) ועל הדרך להשפיל את מפיק התוכנית והנמסיס שלו, ג'ורדן שלנסקי, בכל עיר אפשרית באיטליה. אה, וגם לקפוץ לישראל רגע אחרי תוכנית השלום קצרת החיים של ג'ארד קושנר, ב-2017.
כחלק מנקודת מבט כוללת של ישראל כארץ בסכסוך, אך גם כמולדת תרבותית, אוברייאן יצא לטייל ברחובות רוטשילד ולפרסם את "גולדסטאר", לגשת לחוף "מציצים" ולבקש מהגברים שלובשים תחתון לעזוב את החוף, לפלרטט עם לוחמות קרקל, וגם לקנות נרגילה בבית לחם ולשתות קפה עם אקטיביסטים פלסטינים. אוברייאן גם השכיל לשלב את התפקיד החדש יחסית של ישראל בעולם, יצואנית תוכן, ופגש את ליאור רז, התגנב לדירה של גל גדות בנווה צדק וצף עם גורי אלפי בים המלח. למרות שלא כל הישראלים מלוטשים, מנופחים והולכים מכות עם שב"חים – הביקור של קונאן כאן לא ישכח בקרוב.
סרט הבורקס: "אל תתעסקו עם הזוהן" (2008)
אפשר להדחיק את זה, להחליף נושא שיחה כל פעם שזה מגיע או ישר לקפוץ מהגג – אבל אין מה לעשות: הסרט הכי מפורסם בעולם על ישראלי הוא של אדם סנדלר. כן, קשה לשכוח את "אל תתעסקו עם הזוהן", הטייק של סנדלר וג'אד אפאטו על חייל ישראלי מצטיין לשעבר שנוסע לניו יורק כדי להגשים את חלומו להיות מעצב שיער ולחסל את אויבו הטרוריסט (ג'ון טורטורו), ולבסוף מתאהב בספרית פלסטינית.
חוץ מסצינת הפתיחה המוזרה על החוף התל אביבי, שלל שחקנים ישראליים מופיעים בסרט בתחילת דרכם: עידו מוסרי בתפקיד כמעט ראשי, וגם ימית סול, יוסי מרשק, אורי פפר, רותם סלע ועוד. אה, ויש גם רעיון קליל לפתירת הסכסוך – לבעוט בכדור צמר (כמו כדורגל – הבנתם? הבנתם?). ועדיין, אדם סנדלר זה אדם סנדלר, והישראלי שמצטייר בסרטו לא רחוק מזה של "שנות ה-80" או אפילו "צ'רלי וחצי" – תחמן וכריזמטי, אך מלא בחשיבות עצמית, שוביניסט, מלוכלך, בור וחי בשביל החומוס (וגם מצחצח איתו שיניים). מצד שני, רוב שניידר מגלם בסרט נהג מונית פלסטיני, אז לא ברור למי הסרט יותר מעליב.
הפרוגרסיבי: "טרנספרנט" (2017), העונה הרביעית
עד למפלתה בשל התנהגותו של ג'פרי טמבור, "טרנספרנט" הייתה לאחת התוכניות החדשניות והאיכותיות בטלוויזיה האמריקאית. היא היתה מהתוכניות הראשונות שבחנו באופן מעמיק את יחס החברה לטרנסים/יות או את הזכות לההגדרה העצמית, מסיס-ג'נדר ועד א-בינארי. ומי יותר מתאים להגדרות בינאריות מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא? ככה חשבה יוצרת התוכנית ג'יל סולווי כשהציבה את רוב עלילת העונה הרביעית בארץ הקודש, כשמשפחת פפרמן מגיעה כולה לביקור בישראל לאחר שמורה (ג'פרי טמבור) מוזמנת להרצות בכנס בנושא מגדר ויהדות.
בעונה, שצולמה כולה בלוס אנג'לס, בני המשפחה נעים ונדים ברחבי הארץ, בין הכותל המערבי לים המלח, ופוגשים בשלל ייצוגים ישראליים – מאבטח עם תואר בפילוסופיה (מארק איווניר), דוד חסר טאקט או פלסטיני גאה. כך, למרות שקשת הזהויות והרחבת הגבולות משמשים בראש ובראשונה בשביל משפחת פפרמן המבולבלת, "טרנספרנט" עושה צדק אמיתי לחברה הישראלית – לא עוד שחור ולבן, אלא משהו הרבה יותר מורכב.
החברתי: "נני" (1995), הקיבוץ
אחת מהדמויות הזכורות ביותר מהסיטקומים בניינטיז היא פראן, אותה אומנת יהודיה בעלת הפה הגדול וקול צורם, שגולמה ע"י הקומיקאית פראן דרשר והפכה לדמות היהודית הראשונה בפריים טיים האמריקאי מאז 1948. "בשביל שהתוכנית תצליח, היינו חייבים לכתוב את מה שידענו", אמרה דרשר בראיון ל-"ג'רוזלם פוסט" לפני כ-3 שנים. "ככה פראן הפכה ליהודייה. היה לנו ברית מילה בתוכנית, טסנו לישראל, הייתי חייבת להוריד את הקעקוע שלי אם רציתי להיקבר בבית קברות יהודי".
אותו פרק ייחודי שדרשר הזכירה – יחיד במינו בתקופה שבה ישראל עדיין נתפסה כבית התנ"ך בחברה האמריקאית – מציג את אחת הילדות עליה פראן שומרת, מגי, שמחליטה להתנדב בקיבוץ בדיוק כפי שהנני עשתה בגילה. כשהאומנת נזכרת מדוע נהנתה כל כך באותו טיול לקיבוץ (רמז – תחשבו על מתנדבות וקיבוץ, ותעשו אחד ועוד אחד), היא משכנעת את אבי הילדה לקחת את כל המשפחה לקיבוץ כדי למנוע את מה שעתיד לקרות. שם פראן נתקלת באותה אהבת נעורים, קיבוצניק בשם יוסי. באופן מרענן משאר הייצוגים הכבדים של ישראל בתרבות האמריקאית, "נני" שם למטרה להתייחס לפן מאוד משמעותי בייצוג הישראלי בעולם משנות ה-60 עד ה-80, הלא הוא הקיבוץ, ונתן לקהל הישראלי עוד מידה קטנה של הזדהות.
הביקורתי: "משפחת סימפסון" (2009), The Greatest Story Ever D'ohed
"בכל פעם שהם מבקרים במדינה אחרת המדינה הזו מתעצבנת ממש. כשהם הלכו לברזיל תבעו אותנו, כשהלכנו ליפן או צרפת ביטלו את השידור שלנו", אמר מייק רייס, אחד הכותבים הראשיים של "משפחת סימפסון" לדורותיה,בריאיון לטיים אאוט ב-2016לקראת ביקור בארץ. "ברגע שאנחנו נותנים את הטיפול שאמריקה מקבלת בתוכנית למדינות אחרות הם פתאום לא אוהבים את זה. דווקא בישראל מאוד אהבו את הפרק שבו הסימפסונים ביקרו שם. אתם בבירור המדינה עם הכי הרבה חוש הומור, או אולי בעצם מדינה שלמה עם הערכה עצמית נמוכה".
אכן, כשהסימפסונים ביקרו ב-2009 בישראל, היו לישראלים את כל הסיבות להחרימם – הסימפסונים צופים בסרט שבו הרובוטריקים קוראים בגמרא, מובלים ע"י מדריך הטיולים הכי עמכה שיש (כמובן שזה סשה ברון-כהן) שמסיים דיונים ב-"Shut your face!", והאחיינית שלו מומחית בקרב מגע (אותו היא אומרת במבטא צרפתי כבד, בדיבובה של יעל נעים) – ועדיין, הפרק התקבל בברכה אמיתית כאן אצלנו. כשמייק רייס הציג אותו באותו ביקור, במסגרת פסטיבל "אנימיקס", קשה היה להתעלם מצחוק הקהל המתגלגל ולהבין שהכוח הכאוטי של הסימפסונים מתכתב טוב טוב עם האנרכיה הישראלית.
הרדיקלי: "ברונו" (2009)
ואם כבר בסשה ברון כהן עסקינן, אי אפשר שלא לעסוק ביצירותיו של אחד הייצואים הכי גדולים של ישראל לעולם, למרות שהוא לא במקור משלנו: מה-"ווה ווה וי ווה" של בוראט ועד ה-"שקט צעיר!" של קולונל ערן מורד ב-"מי זו אמריקה?", אי אפשר להתעלם מהמשיכה של הסאטיריקן הבריטי לארץ הקדושה. עדיין, הפעם היחידה שאחת מדמויותיו באמת ביקרה פה הייתה ב-"ברונו", שעסקה בעיתונאי אופנה אוסטרי גאה, שבוחר – בין היתר – בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי למקסם את הפופולריות שלו.
בירושלים הוא פוגש נציגים של שני הצדדים – סוכן המוסד לשעבר יוסי אלפר והפוליטיקאי הפלסטיני חסן כתיב – מתבלבל בין "חמאס" ל-"חומוס" על בסיס קבוע, כמו גם בכל דבר אחר ("האם אתם הפלסטינים, תסכימו להחזיר את הפירמידות בחזרה לישראל?"), ופוגש במנהיג גדודי חללי אל אקצה. אה, וכל זה אחרי שהוא בורח ברחובות ירושלים מחרדים בעודו לבוש בטלית ושטריימל ושום דבר אחר לגופו.
המיליניאלי: "ברוד סיטי" (2016), Jews on a Plane
אם קודם החמאנו לפרוגרסיביות של 'טרנספרנט', "ברוד סיטי" עשתה הרבה יותר כדי לקדם את הטלוויזיה האמריקאית, בהרבה פחות מאמץ: בין אם בהכנסת הרעיון שגם דמויות נשיות לא חייבות להתפתח למקומות שאנו מצפים מהן כחברה, או דווקא הצבתן ברגעים שהיינו סולחים לגברים עליהם, כדי שנבין כמה כל העניין הזה מגוחך. בין כה וכה, כמעט כל פרק בסדרה של אילנה גלזר ואבי ג'ייקובסון היה רווי ברפרנסים יהודיים – אך הגדול מכולם הגיע בפרק שבו השתיים מימשו את זכותם החוקית "לשוב" לארץ ועלו על טיסה לישראל מלאה בגברים יהודים חרמנים, עם כיפות כחולות לראשם.
בירור מהיר גורם לשתיים להבין ש-"ישראל היא כמו אפריקה ליהודים" – חינמית, ואפשר לעשות בה מה שרוצים. ולמרות שאת הפרק הן בילו לבסוף רק על המטוס, גלזר וג'ייקובסון עדיין הצליחו לזקק את היחס האמריקאי הצעיר והעכשווי לישראל – מולדת הסטוצים, פאן של חודשיים, וחזרה לחיי מילניאל טיפוסי בתפוח הגדול.
