ערב יום חמישי ביפו, 22:15. מאור מיה (או בשם הבולרום שלו, ״שוג״) נכנס לתוך הרחבה בעלת הריצוף השחור-לבן, זורח כמו אל-שמש בחליפה צהובה לוהטת (בעיצובה של אסתי שוורצמן) ומשקפי שמש שחורים ודקיםתחת תקרת הקשתות של מתחם החמאם.המוזיקה מפסיקה. מאור נעמד מול הקהל ופותח בנאום על כבוד. ״רובינו אורחים של התרבות הזאת״, הוא מודה, ואז מדגיש שיידרשו במהלך הערב מודעות, תמיכה וסובלנו – אחד כלפי השני, כלפי שורשי התרבות וכלפי המחזה שעומד להתרחש.

סצנת ה״בולרום״, אותה תרבות עליה שוג מדבר, התפתחה בניו יורק של המאה הקודמת על מנת לספק מרחב בטוח ומוגן לאלו שסבלו מדיכוי, חוסר קבלה והפליה בשל נטייתם המינית, אך גם ובעיקר מגזענות על ידי הקהילה הלהטב״ית הלבנה בארה״ב. הסצנה התפתחה ברובה מתוך הקהילה הטרנסית האפרו-אמריקנית ולטינו-אמריקאית, עבורם הפכו הנשפים לאמצעי ביטוי מרכזי, ומרחב של חופש.

במהלך כל נשף המשתתפים (שלעיתים מייצגים קליקות משפחתיות שונות, או ״הבתים״) מתחרים זה בזה בקטגוריות שונות מול שופטים: צעידת מסלול (Runway), ריקודי ווג (המורכב מתת-סגנונות שונים: Old way, New way, Vogue Fem), קטגוריית פנים (Face), הלבוש הטוב ביותר ועוד. יש מי שזוכים בגביעים ופרסים ,אבל בעיקר להכרה ותהילה.

https://www.instagram.com/p/ChmVXjYtVJx/

סצנת הבולרום בישראל עדיין צעירה, אבל מבטיחה שעוד ימים יפים לפניה. היא החלה עם סדנאות וסשנים בודדים מאת החלוצות אלה אדווה שני, לי-אלה ביבס, מאיה חסין וירדן צ׳יצ׳סטר, שדאגו להפיץ את בשורת הבולרום המקומית, כאשר הנשף הראשון מסוגו בארץ התקיים לפני כשלוש שנים,ב-2019, על ידי צוות ה-“TLV Ballroom”. מאז הנשפים גדלים, מתרחבים ומקבלים גם תשומת לב בינלאומית, כאשר כמה מהשמות הבולטים בסצנת הבולרום העולמית קפצו לתמוך ואף להשתתף באירועי הסצנה המקומית.

לאחר שהנחה מספר נשפים של ״TLV Ballroom”, מאור "שוג" מיה החל לפתח את סצנת הקיקי בארץ, ״האחות הקטנה״ של הסצנה המרכזית, הנחשבת ליותר קלילה ונועדה עבור צעירים (אבל לא רק) כהזדמנות להתאמן לפני כניסתם לנשף היותר מיינסטרימי. את נשפי הקיקי הוא מפיק ומנחה תחת הליין ״Vogue Night TLV”.

באותו הערב ביפו, לאחר דבריו של מאור אל-השמש, הקיקי נפתח עם קטגורית ״בייבי ווג״,שנותנת במה למתחילים ולאלה שצועדים בפעם הראשונה בנשף. באופן טבעי,אופנה היא מאפיין מרכזי של הנשפים – בין אם בהצגת הלבוש בעצמה ובין אם כאמצעי לאפיון הדמות שיצרת לעצמך. התלבושות היו נועזות ונעו בין ההיי-פאשן לביטוי עצמי משוחרר, אך הזמן נעצר לרגע כאשר בחור בשם מיכאל דדון עלה לרחבה עם שני משרתים, לבוש בשמלה בהשראת הכבשים של קדישמן (בעיצובה של שי גרינברג, סטודנטית בשנקר).

כשנכנסים לנשף חוצים את הקוים למקום קסום בו כל דרך לביטוי עצמי מותרת, ואפילו רצויה, תחת חוקי הפורמט. פה הסטריאוטיפים והעמדת הפנים שלפעמים שולטים בחיי הלילה נשארים בצד – באנו להשוויץ, להרים ולעוף על עצמנו.לעיתים התחושה היא שצריך יותר משתי עיניים ומצלמה כדי לקלוט את כל ההתרחשויות – האווירה, הצחוקים, הסנכרון בין הקהל למופיעים והתיאטרליות של כולם כולל כולם.

מי שמחבר את כל האלמנטים האלה הוא אותו אל-שמש, מאור, שנתן הצגה אדירה בתפקיד המנחה, הפרשן, השדרך, האמסי – תקראו לו איך שבא לכם אבל, אבל העיקר שתקראו לו. דבר אחד בטוח: הוא זה שמכתיב את קצב הנשף.״אתם לא רוצים לדעת מה יקרה אם אני מוריד עוד פעם את המשקפיים שלי״ הוא הזהיר כשמישהו בקהל ניסה, חרף אזהרות ברורות במהלך הערב, לצלם משתתפים במהלך קטגורית ״סקס סיירן״, קטגוריה שבוחנת את הסקס אפיל, ובאופן טבעי משאירה את השתתפים חצי ערומים.

אין ספק שאחת הסיבות להתפתחות סצנת הנשפים וריקודי ווג בארץ היא העניין לה זכו ביצוגים שונים במדיה, דוגמת הסדרה "פוזה" ובאופן כללי, בינסה. אבל עם כל הנוצץ, למאור חשוב להתעקש על נקודה אחת אחרונה – הקהילה לפני הכל. מטרת הנשפים, מעל הכל, היא ליצור מרחב מוגן שיאפשר לחברי הקהילה להרגיש בטוחים ולהביע את עצמם בלי להישפט. אין פזמון, תרקדו – אבל גם תכבדו.

לפרטים על הנשפים הבאים ניתן לעקוב אחריעמוד האינסטגרם של מאור מיה, או אחרעמוד הליין

• ❤ תרבות
• חי בלילה
• מועדון
• מסיבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 915 // בין החגים

• Facebook
• Twitter
• Email

אם גם אתם מתעוררים באישון לילה מרעש של משאיות זבל אמביציוזיות מדי, מקולות שיכורים מתלהמים שעולים מהבר שמתחת לבית, משכנים שמשתפים את כל השכונה בפסקול המיטה שלהם או מסרנדות חתוליות, שווה לדעת שיש אוזן קשבת לעצבים הרופפים שלכם גם באמצע הלילה.

מוקד 106 של עיריית תל אביב פועל 24 שעות ביממה, וגם בשעות הקטנות הוא מקבל לא מעט פניות, רובן, מתברר, אפילו די לגיטימיות. בשנה החולפת התקבלו במוקד יותר מחצי מיליון שיחות. מדי לילה, בין חצות לשש בבוקר נענות יותר מ־100 פניות, רובן נוגעות למפגעי עישון במקומות בילוי, לרעש מפאבים, לתאורת רחוב תקולה, לחיות דרוסות, לעסקים שעובדים ללא היתר לילה, לנזילות מים ולבעיות ביוב. הלהיט העונתי: תלונות על הצפות עקב מזג האוויר.

"רוב הפניות שמתקבלות הן בעניינים די רגילים. יש גם דיווחים על ענייני רווחה מעוררי חשד או דאגה, כמו צעקות מהשכנים, נביחות כלבים או בכי מתמשך של תינוק, אבל מדי פעם אנחנו נתקלים גם בדברים ממש מוזרים", מספרים במוקד.

פה סקרנתם. מה לדוגמה?

"לפעמים קורה שמתקשרים אלינו כדי לשאול מה השעה, למשל. לא מזמן מישהו ביקש לשמוע את מוזיקת ההמתנה של העירייה. יש גם כאלה שסתם מתקשרים לקלל".

• תל אביב
• חי בלילה
• לילה בתל אביב
• מוקד 106
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אף שבאופן יחסי לערי העולם תל אביב מצטיינת בשעות פתיחה מאוחרות, קשה למצוא מקומות שמגישים אוכל 24 שעות ביממה, ומקומות כאלה זוכים למעמד מיוחד ואגדי (בונוס משמעותי: אם הם עושים משלוחים). אחד מהם הוא הבראסרי, בן למשפחת R2M המורחבת שמשמחת את תושבי העיר כבר שנים. אבל בחודשים האחרונים הגיעו למערכת כמה דיווחים מבליינים שנפלטו ממועדונים בסביבת המקום בשעות הבוקר המוקדמות ונתקלו בדלת סגורה.

ובכן, לא בדיוק סגורה. המסעדה הייתה פתוחה ואף ישבו בה סועדים, אך העובדים במקום בישרו לבליינים התשושים והרעבים שהמטבח סגור בשעה הקרובה על מנת לבצע הכנות לקראת הבוקר, והם אף לא הורשו לרכוש ממאפי הבייקרי הטעימים שכבר היו מוכנים ומפתים. פנינו לבראסרי, לא בכעס כי אם באהבה ובנאמנות אין קץ, כדי לשאול אותם – מה נסגר?

ובכן: “הבראסרי עובד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע – בוקר, צהריים, ערב ולילה, כמו בכל יום ב־12 השנים האחרונות. כמו כל עסק ותיק אנחנו מקפידים לתחזק, לחדש ולהתחדש ובמקרים נדירים, אנחנו נאלצים לסגור את המטבח לזמן קצר לצורך כך. כאמור, מדובר במקרים נדירים וכשאנו ניצבים בפניהם, יש העדפה ברורה לבצע את העבודה באמצע השבוע ובשעות הלילה המאוחרות, שבהן המסעדה פחות עמוסה". נסו להגיד את זה לאדם שנמנע ממנו קרוק מאדאם.

• תל אביב
• חי בלילה
• לילה בתל אביב
• R2M
• עירוני
• הבראסרי

• Facebook
• Twitter
• Email

מטרת הביקור החורפי־לילי שערכתי בבית לחם לא הייתה לצפות במיסה של חג המולד. היא הייתה לגרום לי לסבול. איך אפשר להסביר אחרת את המזימה לשלוף את כתבת האוכל מאזור הנוחות שלה ולשגר אותה לרחוב בלילה הכי קר בשנה, כשבחוץ 6 מעלות צלזיוס ומשטר רוחות פשיסטי?

וכך, ארוזה בשני מעילים נכנסתי בריצה מהירה לבית לחם – אם טרם ציינתי, מאפיית בית לחם – בפינת הרחובות ויצמן וארלוזורוב. מיד הבנתי שהגעתי למקום הכי חם בגיהינום. יש אלוהים! חום לוהט רשף בחדר הקטן של המאפייה. נפלא! זה בטח לא מסוג המקומות שהייתם רוצים להיכנס אליהם באוגוסט, חשבתי לעצמי.

ארבעה תנורי אפייה עצומי־ממדים נושפים ניחוחות קרמל מתקתק וחמאתי של מאפי בוקר, לצד שובל ריח לחם שאור חמצמץ, שנושא איתו זיכרונות ילדות מהגן, של חלות יפות תופחות. מדי פעם נפתחים התנורים ומשחררים קיטור לתוך חדר האפייה הקטן, ליצירת אשליה טרופית יפה שהשמש ליטפה. חום בוער ולחות נעימה בינואר. נכנסתי לתוכנית להגנת אדים, ואני מתכוונת להתבצר בה.

קפה וסיגריות

האופה הראשי, רמי קרדי, בדרך כלל מגיע למאפייה רק ב־6:00 בבוקר, כדי להכין את הבצקים שמהם לשים כיכרות לחמי שאור בלילה שלמחרת. הפעם הוא רכב מהרצליה על אופנוע בשעות הקטנות של הבוקר, כדי להסביר על פעילות המאפייה בלילה, ועצמותיו עדיין מטולטלות מהחוויה. הוא שולח אליי מבט מאשים, אבל החום גורם לי לחייך אליו. כל כך נעים לי, עד שאני מבליעה גרגורי הנאה מביכים. קרדי מערבל בצקים במלוש שגובהו כמעט כגובה אדם. אחר כך הוא זורה זיתים בבצק המתערבל, ומוסיף עוד תבלין טרי שהוא סוד מקצועי. מדי פעם הוא זורק חופן קמח לאוויר ועוצר את פעולת המלוש.

שי יעקב ומעיין בן אור עובדים פה מדי לילה (למעט שישי־שבת, אז סגור) מהשעה 21:00 עד 7:00 בבוקר שלמחרת. הלילה בין חמישי לשישי הוא העמוס בשבוע. בן אור, שעובד במאפייה כבר שנתיים, מתכוון לחזור בקרוב לחברת בני האדם, לעבודה בשעות היום. יעקב לעומתו, מסביר לי שהגיע למסקנה שהוא ערפד. "עבדתי בחברה מסודרת, והייתי צריך להגיע לעבודה בכל בוקר בשעה 09:00. הייתי מצליח להגיע רק ב־10:00 וגם זה במאמץ ובסבל. אני ממש אוהב את העבודה עכשיו. כל הלילה לשחק בבצק, זה מבחינתי החיים הטובים. נכון שלפעמים העבודה בלילה מפריעה לחיים, כי אין לי מספיק זמן לפגוש את החברה שלי, שעובדת בשעות היום, אבל כדי להשלים פערים היא קופצת לבקר במאפייה".

הרחובות חשוכים. בשל הקור והגשם לא עוברת בהם נפש חיה, אפילו לא במכוניות. דווקא כיף להיות באחד הצמתים הסואנים בעיר בלי לשמוע נהמת אוטובוסים. המאפייה פועלת כמו בועת אור באפלה. לא רואים מה קורה סביבה. גם החנות הצמודה אליה, חלק מהקומפלקס של בית לחם, חשוכה. מדי פעם עובדי המאפייה נכנסים אל החנות החשוכה, דוחפים פנימה עגלה מלאה מגשי לחם לוהטים, או חוזרים אוחזים כוס קפה הפוך שהכינו לעצמם. מכונת האספרסו הגדולה נשארת דולקת כל הלילה לטובת הנזקקים להמרצת קפאין.

יעקב לא שותה קפה, בכלל. קרדי זקוק לחיזוק. בתקופה שעבד בלילות הרבה לשתות קפה ולעשן, ומאז נגמל מעישון. הוא כבר לא רגיל להישאר ער בשעות האלה: "כשהילדים שלי היו תינוקות, הייתי רגיל לעבוד בלילות. הייתי חוזר בבוקר להשגיח עליהם ולבלות איתם, בזמן שאשתי הלכה לעבודה. זאת אחת החוויות הכי טובות שהיו לי בחיים, ואני מרגיש שהרווחתי את הזכות להיות איתם".

בזמן שאנחנו מדברים, צוות המאפייה עובד בסחרור אינסופי. יעקב לש בגטים, בן אור זולף גבינה ומעמיס פירות יער על מאפי בוקר. יעקב פותח את התנור ובעזרת משוט ענק שולף כיכרות לוהטים מתוך הקיטור הבוער שנפער מולו. בשלב הזה הוא מניח בזהירות את הלחמים על המגשים הנעוצים בחריצי העגלות, ואז ממלא את התנורים בסדרת הלחמים הבאה. בן אור מוציא בזהירות את החלות שהזהיבו בתנור המסתובב, מכניס חלות נוספות ואז מוציא קרואסונים ענקיים שקודם משח במברשת בחלמון ועכשיו הם שחומים, בוהקים ופריכים. במקומם הוא מכניס את מאפי הגבינה ופירות היער.

"זאת עבודה שאי אפשר לתכנן בעזרת שעונים או תזמונים אוטומטיים", מסביר קרדי, "בצקים מתנהגים בכל פעם באופן שונה. לפעמים הם זקוקים לעוד דקה בתנור, לפעמים לדקה פחות. אם מוציאים אותם באופן אוטומטי, מקבלים בצק רך במקום לחם. חייבים להיות כל הזמן ערניים. כך שמצד אחד העובדים חייבים להבין את תהליך האפייה וללוות אותו, ומצד שני הם צריכים להמשיך לעבוד באופן מדויק ולשקול ולחשב הכל. צריך לשמור על ריכוז לאורך כל הלילה".

הקמח לא עוצר לעולם

העבודה מבוצעת בשתיקה. עוד ועוד מגשי מאפים יוצאים מהתנור, ואחרים נוצרים ידנית ומוכנסים אליו. הצוות נראה לגמרי ב־Zone, במיוחד ככל שהזמן נוקף והשעה 6:00 מתקרבת. זו גם השעה שבה עובדי החנות מגיעים, כדי שיוכלו לפתוח ב־7:00 בדיוק, לטובת מי שזקוק לקפה חם ומאפה מתפקע מטריות לדרך. קרדי, בן אור ויעקב מסכימים שאי אפשר ללכת לישון בסוף יום עבודה. נותרות בגוף רמות אדרנלין גבוהות מדי. במקרה הטוב, ילכו לישון ב־10:00.

קרדי אופה כבר 15 שנים. הוא למד אפייה בארץ והתקדם באופן עצמאי, לא מעט באמצעות קריאה בספרים. “אני ממש אוהב את סגנון האפייה של ג'פרי המלמן האמריקאי. המאפייה שלו היא חלק מקומפלקס של טחנת קמח והוא יכול לשלוט על תהליך האפייה מרמת גרגיר החיטה. גם אני עובד עם חומרי גלם איכותיים. הקמח פה מגרמניה, והבצקים שאני מכין עכשיו ילכו לישון במקרר עד יום ראשון".

אמרת ילכו לישון כי מישהו חייב לישון בכל הערנות הזאת כאן, אבל בעצם המחמצת – אותה תערובת שמתסיסה את הבצק – לא מפסיקה לתבוע טיפול לרגע, לא?

"זה נכון. אפילו בחופשות אנחנו צריכים לבוא להאכיל אותה ולבדוק אותה, והיא לגמרי חיה וניזונה מהאנרגיות במאפייה. בצק הוא חומר חי. הנה תראי, הבצק במלוש מתחיל לאסוף את עצמו". בנקודה זו קרדי שוב הופך להארי פוטר, מפזר אבק קמח באוויר ומוציא בצק גמיש מקערת הענק.

עובדי החנות מתחילים לטפטף לתוך המאפייה, מצטמררים ומפשירים מהקור. אחת מהם שואלת אם זה בסדר להתחיל את הבוקר במוזיקה של פליטווד מק. האופים מושכים בכתפיים באדישות וממשיכים לעבוד. ב־6:00 בדיוק נדלק בבת אחת האור בחנות. מבעד לחלון השקוף שבין המאפייה לחנות נראות המוני עגלות של מאפים ואט אט מועמסים עליהן פירות העבודה האינטנסיבית של הלילה. עובדות החנות מתחילות להעמיס את הלחמים על המדפים ולפנות את העגלות ללחמים נוספים. בחוץ עדיין חשוך כשאני לוקחת כיכר חמה של לחם דגנים, מתחת למעיל, שלא יירטב, ורצה החוצה לרחוב אל הגשם הצולף. אבחות קיטור חמימות בוקעות ממני כהבל פה, ומקיפות אותי בדרך הביתה.

• תל אביב
• מאפייה
• חי בלילה
• לילה בתל אביב
• בית לחם
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

מה לא כתבו על המנזר. יודעים מה? עזבו את המה. וגם את הכמה. השאלה היא בכלל מתי. הכל בחיים זה טיימינג. כך, תזמנתי את עצמי על הבר הכי יציב בתל אביב בלילה הכי קר שהיה כאן מאז 1997. באותה שנה בדיוק, כנראה בלילה לא פחות קר ואכזר, נולד לו המנזר.

שני דברים לא לקחתי בחשבון לפני שהתמסרתי למשימה הזאת – להתמזג עם המנזר עד עלות השחר: המוזיקה והאנשים. כבר בכניסה נזכרתי שהמוזיקה כאן תמיד הייתה מציקה. מאוד. אלא אם כן גיליתם רק עכשיו את לד זפלין. לגבי האנשים, אם יש דבר מוכר במנזר, שנראה כאילו היה מאז ומתמיד חלק מהתפאורה העירונית, זה ארסנל הלקוחות הסמוקים שנעוצים על הבר, נשפכים עליו מדי לילה, עד שהוא והם נוזלים לאטם. ככה זה כבר שנים. הם ילכו אחרי המנזר בוויסקי ובמים, והם בטח לא מפחדים מכמה טיפות גשם נחושות.

ובכן, הם כן מפחדים. בשתיים וחצי בלילה התמקמתי בקצה הבר לצד גבר כבן 60 שנראה בעיצומה של כוס הוויסקי העשירית שלו. התבוננתי מסביב והפנמתי: אני לא מזהה פה אף אחד. יש הופעה של פרל ג'ם ולא סיפרו לי? חוץ מהמלצרית ושתי בנות שישבו עם בחור ממושקף הייתי הבחורה היחידה במקום, וכמעט אף אחד לא התעלם מהעובדה שנכנסתי לבד. הגבר לצדי ביקש חשבון. הוא שילם רק על משקה אחד. כשקם מהכיסא חייכתי אליו ואיחלתי לו לילה טוב. הוא התעלם. חלאה.

אזור הישיבה בחוץ נסגר, ואת השולחנות בפנים מקיפה חבורת גברים שתכננו נסיעה לחרמון שעוד יצטערו עליה. הבחורות מאחוריי התקפלו הביתה והממושקף שאיתן ניסה לשמור על יציבות מוטורית בזמן שניסה לפרוט מזומן. המרפק שלו מצא את דרכו לצלעות שלי. בין התנצלות מגוהקת לניסיון למרכז את האישונים, הוא סיפר לי שאין לו מושג איך התגלגל לפה. הוא לא היה במנזר שנים. הוא בכלל הגיע מהאוקטובר והיה לו ערב “סבבה אגוזים". ברגע שדיוויד בואי זעק ברקע שנשארו לנו חמש שנים שמתי לב שאף אחד לא התעסק בנייד שלו מאז שהגעתי. במנזר אין זכר לעשור האחרון. הוא לא מצטלם טוב לאינסטוש ואווירת בית השכר הבסיסית שבו מחזירה את היושבים לקיום שלא מתרגש מעדכון אובססיבי ולא מאפשר לרסס סמול טוק ולברוח. בועה. משהו במקום הזה דורש מהיושבים בו לכבד את מי או את מה שניצב מולם, גם אם מדובר רק בכוס בירה.

פתאום הפתעה בדלת: א׳, שלרוב נמנע מהמנזר כי הוא מזכיר לו את שנותיו בקיבוץ, החליט להיכנס דווקא הלילה. הוא שותה בכמויות שהיו גורמות להמינגוויי לבכות כמו ילדה. דקה אחריו נכנס קשיש קטן קומה שהחל לסקור את המקום. הברמן מיהר להסביר שזה ריטואל קבוע. הוא פשוט מגיע לבדוק שהכל בסדר ונעלם. מעין מאבטח מטעם עצמו. הוא לא הצליח להגן עלינו מהאדון במשקפיים שהכריח אותנו להרים איתו כוסית לכבוד החג חמישי שמח ולהסכים איתו שכל מה שקורה פה דבש קיפודים. הלילה הזה מתרחק מ"החיים על פי אגפא" ומקבל צורה של סטטוסים מצייצים.

זוג צעיר ושתוי פרץ פנימה בסערה. הם חיפשו מקום לשתות בו עוד דרינק שנועד למשוך זמן ולמתוח את גבולות ההשתוקקות. איכשהו, זה היה נקי מסליז. לרגע שקענו כולנו לסצנה של ברטולוצ'י. היא הופרעה באכזריות על ידי הממושקף, שבישר על עזיבתו הקרבה לברלין. אל תתמהמה.

השעה הייתה כבר חמש בבוקר וא' החליט לשורר לי: “את לא מאוהבת. כבר תקופה ארוכה מדי. אני לא מתכוון דווקא לבחור, אלא להתאהבות עמוקה וטוטאלית, אפילו של כמה דקות, במקום, ברגע מסוים, במחשבה, בחפץ. תמצאי משהו להקדיש לו תשומת לב מיוחדת".

[interaction id="54b7d10acd7e120f0d068349"]

אחריו נכנסו שני טיפוסים שפשוט בלתי אפשרי להתאהב בקיומם. אחד מהם נראה בן 50 והשני כמו סקייטר לשעבר שלא היה עובר סלקציה בהופעות של בוא לבר. הם סיפרו שהגיעו מהשופטים כמו בכל יום חמישי, אחרי שהסקייטר מסיים לעבוד במטבח. “כי לאן כבר יש ללכת, ומה את רוצה? את שוטרת? למה את פה לבד ככה, הא? ראית ספליף אז באת? בואי בואי, קחי שאכטה, תשחררי את הפוזה". כל הקסם נשאב מהחלל בבת אחת. כמעט הצלחתי להתגעגע לממושקף, שכבר שקע בדיון על איכות הקליפר מול מצית לחיצה בשולחן מאחוריי. הסתכלתי שוב על הבר. שיט, גנבו לי את הסיגריות. אין כמו המנזר.

• תל אביב
• המנזר
• חי בלילה
• שיכורים
• עירוני