אתם יודעים שזה רציני כשהעירייה שולפת את הקלף הזה: החל מהיום (א') ובמהלך ימי המלחמה (שהלוואי ויהיו קצרים טפו טפו טפו), החניה בכחול לבן תהיה בחינם לתושבי העיר והמבקרים בה, שיסמנו דרך אפליקציות החנייה (פנגו וסלו). הוראת העירייה החלה ב-12:00 בצהריים, ותימשך עד תום המערכה מתוך מטרה לאפשר לתל אביבים ומי שצריך אותם להוריד לפחות טרדה אחת מהראש – תשלום על חנייה.

"לנוכח מבצע שאגת הארי החלטנו שהחל מהיום החניה בכחול לבן תהיה חופשית וחינם לכולם – תושבים ומבקרים – כשירות לתושבי העיר בתקופת המלחמה", נמסר בהודעה מטעם ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי. "בהפעלת חניה באפליקציות יופיע מסר שהחניה חינם ולא תהיה אפשרות הפעלה בתשלום". זאת אומרת, אם נשארתם בעיר ולא ברחתם להורים עם הממ"ד, אמא תוכל לבוא לבקר אתכם, לחנות ברוגע ולהתארח במקלט השכונתי (כל עוד אתם מוכנים לשאלה "למה אתה לא מנקה פה?").

עם זאת, חשוב לשים לב שמדובר אך ורק על חניה בכחול לבן – כי אכיפה תמשיך להתבצע במקומות אחרים בהם החניה אסורה, כולל חניות מיוחדות כמו חניות נכים, שגריריות, פריקה וטעינה וכמובן, האדום-לבן הנורא. "נעבור את התקופה הזו יחד, באחריות ובערבות הדדית", מסר ראש העיר, ואנחנו לשם שינוי נאחל חניה נעימה.

• ❤ תל אביב
• מלחמת איראן
• חניה בתל אביב
• עיריית תל אביב

>> דןדן כהן (למה שלא תעקבו) הוא רקדן בולט באנסמבל בת שבע מאז 2024, בוגר מגמת המחול בתיכון עירוני א' לאמנויות, ובימים אלה הוא נערך לסבב ההופעות החדש של האנסמבל, דקהדאנס 2025 – יצירה שיצר אוהד נהרין בשנת 2000 לציון עשור לעבודתו בבת שבע, וכלל בה עשרה קטעים מגוף היצירה שיצר עד אז ללהקה. מאז, מדי עונה, שב נהרין לדקהדאנס ומציג עיבודים משתנים לקטעים אייקוניים מיצירותיו לצד קטעים מתוך יצירות חדשות.אתם רוצים להיות שם.

1. הקריה

אי של מציאות מקבילה באמצע תל אביב. מדשאות רחבות, בניינים גבוהים, דגלים, מנחת מסוקים. יש בי חיבה בלתי מוסברת לקריה. כנראה שזה קשור בכך שלא כל אחד יכול להיכנס אליה, בסודיות שעוטפת אותה ובכמות השעות שביליתי בה. בשנתיים שאחרי סיום התיכון שירתתי בקריה תחת תקן של רקדן מצטיין. איתי ביחידה שירתו עוד כמה רקדנים מצטיינים. במהלך היום היינו רוקדים במסגרות שונות כדוגמת אנסמבל בת שבע, הבלט הישראלי, המסלול להכשרת רקדנים בתל אביב, ובערב עולים על מדים ומגיעים לבסיס למשמרת בין שש לעשר בלילה.

מבלי להתכוון יצרנו לנו ברית. קבינט רקדנים. ידענו שאנחנו בסך הכל מתארחים בעולם מקביל לכמה שעות ביום ושאנחנו שומרים אחד על השניה. באחת המשמרות המפקדת שלי שלחה אותי לאפסנאות להחליף את הנעליים הקרועות שלי. הגעתי, פתחתי את הדלת ואמרתי – "היי, כאן זה מחסן התלבושות?". נראלי שמשהו בי רצה לחשוף בפניהם שכל מה שאנחנו עושים כאן זה בסך הכל משחק תפקידים. כבר יותר משנה שאני משוחרר ועדיין מדי פעם עולים בי געגועים לנסיעת קורקינט מהירה על מדים מסוזן דלל לקריה.

2. המטבח של טלו

אוכל מהסוג שבא לך לחזור שוב ושוב. פשוט טעים על אמת. ומשביע. ומייצר געגוע בריא. טלו ורוני אברמוביץ', ששתיהן אחיות שגם מאוד דומות אחת לשנייה עד שקשה להבחין – מה שמייצר חווית אירוח כמעט פרפורמטיבית בפני עצמה. רוב הלקוחות לוקחים את האוכל לחימום עצמי בבית אבל האמיצים נשארים לשבת במעט השולחנות שיש בחוץ, לרוב חולקים שולחן עם אדם זר. בהתחלה מבהיל אבל אחרי פעמיים זה ממכר. אני סקרן מי האדם הבא שאשב מולו בזמן שאוכל לחמנייה עם בשר מפורק, מיונז וחמוצים עם סלט גזר ליד ומים קרים, שאגב מוגשים בקנקנים שאני ממש אוהב (בכללי קנקנים זה אחד החשובים).
וייסבורג 17 תל אביב (צהלה)

3. שוק הפשפשים

אמא שלי, נועה, היא המעריצה מספר אחת של שוק הפשפשים. ואני מעריץ מספר אחת שלה. אז על פי "כלל המעבר", גם אני משום מה נהנה להתיישב על הרצפה החמה ביפו לצד ערימת בגדים ישנים ולחפש בה זהב. ובכלל – בגדים, כסף, גוף, חומר, גובה… משהו בשוק הפשפשים מרגיש נכון.

4. בריכת "מים רבים"

בשנה החולפת התמודדתי עם פציעת גב שבעקבותיה צללתי למסע שיקום וחיזוק שכלל בעיקר פיזיותרפיה ואימוני כוח. החלק האהוב עליי במסע החזרה לריקוד באנסמבל בת שבע, היה טיפולי הידרותרפיה בבריכת "מים רבים". הטמפרטורה הגבוה של המיםֿ, האדים שיוצאים, הביטול החלקי של כוח הכבידה. הצוות האדיב בבריכה. בטיפול הראשון שחתה לידי אישה מבוגרת במשך כמעט חצי שעה, שחייה מרשימה. בשלב מסוים היא התקדמה לכיוון היציאה מהבריכה וחיכתה שם. כעבור כמה דקות הגיע בחור ועזר לה לצאת מהמים עם כיסא מיוחד. רק באותן הרגע הבנתי שהיא משותקת מהאגן ומטה.
מויאל 15 תל אביב (צהלה)

5. נחלת בנימין

באופן מוזר אני מאוד נהנה מהליכת ערב בליווי אוזניות בנחלת בנימין. משהו בהמון הלא -תל אביבי שכמעט וכמו פולש לעיר לאזור הספציפי הזה בשעות הספציפיות האלה ביום. אני הולך שם ומרגיש כמו בסרט. התאורה תומכת והסאונדטרק שאני מרכיב לעצמי באוזניות גם. שם אגב גם הייתה הנשיקה הראשונה שלי, עם בחור חמוד והזוי וכנה שיומיים אחר כך ביקש בעדינות שאוריד את הזקן כדי "לא לזכור מדי שאני גבר כשאנחנו ביחד". ככה שנחלת בנימין בשבילי זה המקום להתבלבל.

>> המקום בו התרבות האלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הייתי שמח אם השלטים של ״מותר ואסור לחנות״ היו יותר פשוטים וברורים. כל כך הרבה צבעים ומספרים וסימנים והנחיות. לפני השלט? אחרי השלט? מעליו? מצדדיו? לא מבין מה הבעיה פשוט לצייר וי ירוק או איקס אדום על החניה עצמה וככה נדע לעד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כשלושה חודשים צפיתי בהצגה בשם "בראשית בא רע" שכתב וביים מעין אבן והועלתה על ידי סטודנטים לתיאטרון שנה ג׳ בניסן נתיב. ההצגה עוקבת אחרי חברת "בראשית" – חברה האמונה על בריאת עולמות. אלוהים מהווה את הדמות הראשית והוא מוצג כאחד מיני בוראים רבים. עוד בהצגה נמצאים אמא של אלוהים, אשתו, מנהל החברה בה אלוהים עובד, השטן ובעלה. עצם הרעיון לבנות שכבה נוספת מעל לאלוהים תפס אותי חזק מאוד. נשארתי עם רגעים חזקים שמתארחים אצלי בראש באופן עיקש מאז. באחד הקטעים אמא של אלוהים מאכילה אותו בשניצל שהיא חותכת לו לחתיכות קטנות בעזרת הידיים בלבד, בקטע אחר מתגלה שבמרחב הזה שבו ההצגה מתרחשת נהוג לקיים סקס זרתות. במקביל למתרחש על הבמה, בשורה האחרונה של האולם ישב מעין וניגן בלייב מוזיקה מקורית שלו על פסנתר. הכתיבה, הבימוי, הביצוע, זה הזיז בי משהו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
את הסרט״לילות קיץ״ של אוהד מילשטייןראיתי כבר חמש פעמים. תמיד לבד, תמיד באמצע הלילה ותמיד חושך מוחלט מסביב. כל כך הרבה דברים תפסו אותי בו. האפשרות לדבר בלחישה – כמה שזה משכנע. כמה שזה מגרה לנסות גם. המוזיקה של ויוואלדי, הסאונד בכלל. הקצב של הסרט. יחסים בין אב לבן. תספורת. מקורות מים. ריקוד. "מה זה זמן? אתה יודע מה זמן עלוה? – דבר שכל הזמן חולף, חולף לידינו. כמו רוח".

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני בעד לתרום לגופי אומנות, ובפרט מחול,ולקנות כרטיסים להופעות. אני חושב שאחת מהפעולות המרכזיות שאנחנו אחראיים עליהן כאנשי אומנות ובפרט כרקדנים היא למצוא "צורות" לרעיונות הבסיסיים ביותר שהעולם יושב עליהם. כשאני אומר צורות אני מתכוון לא רק לצורות קוויות אלא גם לצורות התנהגות, צורות תקשורת, קואורדינצית חיים. חופש, זמינות, יופי, נדיבות, גרוב, כניעה, שקט, הקשבה, האפשרות להשתנות. לכל המושגים המופשטים האלה ולעוד רבים יש כל מיני צורות שבהן הם מתקיימים באופן ממשי. בגוף הפרטי הפיזי, וגם בגוף הזה שנקרא מדינה. אנחנו עוסקים בזה במובן הפיזי באופן יומיומי בשיעורי גאגא (שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין). זה רלוונטי כיוון שרוב מוחלט של הארגונים והעמותות שפועלים במרחב היום נוגעים באופן עקיף בדיוק בנקודות האלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שלקחו ולוקחים חלק במאבק של משפחות החטופים.

מה יהיה?
יהיה מעניין! יכול להיות שיהיה גם רע וגם טוב ביחד מעורבבים. תמיד יהיה אפשר לעשות על זה סרט. ניתוב הכאב. מניח שהפערים בין החיים עצמם ובין האומנות ימשיכו להצטמצם. זה יעשה טוב לכל. מקווה שנראה יותר מחסני תלבושות ופחות אפסנאות. מתפלל שההדים הכואבים מהמלחמה יניעו אותנו לחשוף באומץ את כל מה שיש בו חיים.

• העיר שלי
• אנסמבל בת שבע
• שוק הפשפשים
• צהלה
• בריכות בתל אביב
• נחלת בנימין
• בסיס הקריה
• חניה בתל אביב

מכירים את זה שמישהו רק פורק סחורה וחוסם את כל התנועה ברחוב ומשם מתפתח פקק אזורי שמקריס את כל התנועה בגוש דן? למי זה לא קרה. בחודש שעבר החלה עיריית תל אביב-יפו לקדם מהלך חדש לניהול חניות פריקה וטעינה, המיושם בשלב זה במרכז העיר בלבד.

המהלך מתבצע ברובע 3 (הצפון הישן) בין הרחובות התערוכה, אוסישקין, הירקון, פרישמן, בוגרשוב, מרמורק ושדרות בני ציון, וצפוי להתרחב לאזורים נוספים במידה ויוכיח את עצמו וייצר שיפורים משמעותיים בסדר הציבורי וביעילות הלוגיסטית.

מטרת הפיילוט היא לשפר את ניהול חניות הפריקה והטעינה בעיר, לצמצם חסימות מיותרות של נתיבי תנועה, להתאים את מספר המפרצים והיקפם לביקוש בפועל, ולשמור על רחובות מרכז העיר נגישים, בטוחים ומסודרים יותר. כיום, פריסת מפרצי פריקה וטעינה מבוססת לעיתים על הערכות ואילוצים מקומיים, ולא תמיד תואמת את הצרכים האמיתיים של נהגי החלוקה והעסקים

המהלך יאפשר לראשונה איסוף נתונים מדויק על דפוסי השימוש – שעות פעילות, משך חנייה ומיקומים – כדי שהעירייה תוכל לנהל את המשאב הציבורי הזה בצורה הוגנת, יעילה ומבוססת נתונים. איך זה עובד בפועל? קל: נכנסים לאפליקציית סלו או פנגו, לאחר חניית הרכב במפרץ פריקה וטעינה יש להפעיל את החנייה, בדומה להפעלת חניה בכחול-לבן. ההפעלה מתבצעת באמצעות סריקת קוד QR מהתמרור או הזנת מספר התמרור באפליקציות החנייה, לטובת חנייה ללא תשלום למשך 30 דקות שמסתיימת באופן אוטומטי. פריקה וטעינה ללא הפעלת חניה באפליקציה עלולה לגרור קנס.

המהלך שואב השראה מערים כמו ברצלונה ומדריד, שבהן הונהגו מערכות חכמות לניהול חניות פריקה וטעינה, ומהווה צעד ראשון לקראת פיתוח פיצ'ר אפליקציה ייעודי שיאפשר לנהגים ולמפיצים לבדוק זמינות חניות בזמן אמת, להזמין אותן מראש ולתכנן מסלולים יעילים יותר,כחלק מתפיסה כוללת של עיר חכמה, ירוקה ויעילה, שמטרתה להפחית עומסים, לשפר את איכות החיים של התושבים ולסייע לעסקים ולנהגים כאחד.

"אנו חיים בעיר צפופה שלתפקודה התקין נדרשת לוגיסטיקה מנוהלת של אספקת סחורות לעסקים ולתושבים", אמרה סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו בתחום התחבורה והבטיחות, מיטל להבי. "קידמנו לכדי יישום פיילוט לניהול חכם של הפריקה והטעינה של סחורות, על בסיס תשתית טכנולוגית שתסייע לייעול תנועת המשאיות, להקניית ודאות תפעולית וזמינות של חניה לספקים וגם להפחתת המטרד לסביבה ולתושבים. תל אביב-יפו היא בירת הסטארט-אפ הישראלי ואנו שמחים לאפשר לפיילוטים מבוססי צרכים עירוניים להיבחן ברחובות עירנו, מתוך כוונה להפוך את הניסוי למציאות שתורמת לשיפור החיים בעיר".

• הבועה
• חניה בתל אביב
• עסקים קטנים
• תחבורה בתל אביב
• #פיד_תחבורה

>> בתערוכת היחיד החדשה שלה "מינון יתר", המוצגת בפיקוק (מרמורק 14 תל אביב), פורמתהאמנית והמשוררת שרי פישמןאת הסיפור במקום לספר אותו. בעקבות גיוס שני בניה בדצמבר 2023, ביתה הפך לחדר המתנה, והציור לכלי נשימה. העבודה שלה איננה פוליטית במובן הפשטני אך היא בהכרח תגובה לנפילה המוסרית, האינטימית והקולקטיבית שעוברת החברה הישראלית. התערוכה כוללת עבודות שנולדו לצד שירים ויצירות חזותיותמתוך ספרה החדש של פישמן, כאשר הצבע הכתום של שערה משמש כחותם זהות. פישמן אינה מחפשת להמתיק את המציאות. היא מזמינה את הצופה להרגיש, לא להבין (אוצר: שמעון משל). כדאי שתעקבו.

1. כיכר הבימה

מאז שאני קטנה, דרך הבגרות, וגדילתם של הילדים שלי. הצפייה בהצגות ואין סוף שעות בתיאטרון עצמו, האזנה לקונצרטים בהיכל התרבות (הצגתי שם תערוכת יחיד בחגיגות ה-80 לפילהרמונית: "גרפיטי קלאסי"), ביקורים במוזיאון ת"א, לבד, עם הילדים במנשא, עם הילדים מתרוצצים בין החדרים, בהופעות ובהרצאות, ההשתובבות שלהם כילדים ברחבה וכמובן, בילוי בברים ליד. אין כמו הצגה/קונצרט ואחר כך כוס יין בפיקוק.

2. חוף מציצים

הלוקיישן הכי המוני, אבל מעליו היה הג'חנון של מרים, שזה העונג המושחת ביותר, אחרי לילה לבן של בילויים. וים…המקום הכי מדיטטיבי מבחינתי בעולם. ברגעים הכי קשים השנה, כשהבן הצעיר שלי בלבנון, סוריה או עזה וכלום כבר לא עוזר לי להירגע, הים עושה את העבודה ברחצה לילית או בירה בשבת בבוקר.

3. ברבוניה

מחוף מציצים, לרחוב בן-יהודה המקביל – גם הוא מתבגר יחד איתי ושומר על זהותו. אווירה שאי אפשר להסביר, שקיימת רק שם. ואם לא אכלתי ג'חנון בבוקר, אחטא עם מאכלי ים, שם.
בן יהודה 192 תל אביב

4. פורט סעיד

לפחות פעמיים בחודש, שבת בצהריים, עראק פורט סעיד (מתכון ביתי: עראק אשקלון, מקלות אניס ומרווה) וליד, מה שבא. די.ג'ייאים מדהימים, מתקלטים עם תקליטים מהספרייה המופלאה. כל שיר פוגע לתוך הנשמה.
הר סיני 5 תל אביב

5. 223

בדיזינגוף – ימי חמישי בלילה, המארחת הכי מושלמת בעיר, ברמנים מקסימים וגם הסזראק המושלם!
דיזינגוף 223

>> החוף הכי טוב בעיר וחומוס עם דמעות בעיניים // העיר של עמר גשן
>> דייט בשישי בבוקר ופיקניק אורבני בכיכר // העיר של מיכל גבע

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

חנייה, חנייה, חנייה!!!!! בלי האופנוע, חוויית העיר נוראית! אני ממפה את העיר בהתאם לחניונים. אין יותר עוגמת נפש מלהגיע, להסתובב שעות ולצאת ממנה בבושת פנים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההופעה של אבישי כהן במשכן האופרה. אני מנגנת בקונטרבס בשלוש שנים האחרונות (או נכון יותר, מנסה לנגן) ואין כמו לצפות בווירטואוז ברמה עולמית בתל אביב. גם שאר ההרכב היה מאלף ובסוף, לשתות לידם בפיקוק, היה הכי ישראלי שיש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?

ספרים, אני קוראת אחד אחרי השני, זו התרפיה שלי, האהבה שלי, הבריחה שלי והחברים הכי טובים שלי. פרנץ ליסט מלווה אותי מתחילת המלחמה ונותן לי גם כוח, גם תקווה ואין סוף השראה. השיר שכתבתי ומופיע על כריכת הספר "מינון יתר" הוא בהשראתו:

תן לי פואמה ב-^####F
לִכְלִי אֶחָד.
לֹא סִימְפוֹנְיָה מֻרְכֶּבֶת.
חַד־פְּרָקִית.
רְצִיפָה,
מִתְמַשֶּׁכֶת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא שייכת לשום ארגון, ולא מתנדבת במיוחד בשביל המלחמה, שוב, תחת איזו עמותה או ארגון. התנדבתי לפני המלחמה ואני מנסה להתנדב בכל מקום שאני יכולה להועיל בו ולהיתרם מההנאה שבכך בכל מיני תחומים. היכן שאני יכולה לעזור או סתם לתת השראה, אני שם. מאז הגיוס של שני הבנים שלי בדצמבר 2023, אני מנסה בעיקר להגיע לעוד אימהות ולתת להן נקודת מבט שונה ואסטרטגיות העוזרות לי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל אחד ואחת שזקוקים להרמה! תפתחו את העיניים, תפתחו את הלב ותסתכלו מי נפלה רוחו בשעה האחרונה, לא משנה מדוע. ענייני הלב לא פחות גרועים מעניינים ברומו של עולם. תלמדו להרים! תהיו אמפתיים, תצחיקו, תעוררו, תאתגרו, תושיטו יד. אנחנו משפחה אחת – תל אביב רבתי, אזור המרכז ומדינת ישראל כולה.

מה יהיה?
אני מקדשת את ההווה, את הרגעים הקטנים של היום יום. אני נושמת מהודעת השלישה היומית, משיחת טלפון שבועית, שומעת את האינטונציה של הילד שלי, שומעת ברקע את הצחוקים והצעקות העליזות של "האחים שלו", מוודאה שרוב הזמן הם פשוט ביחד, מדברים, שומעים מוזיקה, עושים את מה שצריך ומרגישים שליחות וחוזרים הביתה להתרעננות בכל כמה שבועות. אני תקווה שכל זה יסתיים הרגע! כאן ועכשיו! שנחזור לחיים משעממים, אפורים, מלאי הרגלים, שהחטופים יחזרו, שהילדים שלנו יחזרו כל סופ"ש מעיר הבה"דים, שם יש בריכה וזה הבסיס הכי שווה במדינה, עד שיעבור הפז"ם והם יטוסו לטייל בחו"ל ואח"כ ילמדו משהו שיאהבו ויבחרו לעבוד רק בעבודה שהיו מסכימים לעשותה גם בחינם, ויעשו לי נכדים ויגורו לידי ואזכה לעוד הרבה שנים ולחוות אותם.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• שירה
• כיכר הבימה
• חוף מציצים
• ברבוניה
• פורט סעיד
• 223
• חניה בתל אביב