הכל טוסט: בילינו את הלילה עם אלישע, הלב של דרך יפו
כבר 60 שנה שבכל ערב מגיע מבת ים לכוך קטן בדרך יפו אדם שמכונה המלך. בין מבלים שיכורים לנהגי מונית, הטוסט של אלישע מחבר את תל אביב של פעם לעיר של היום בלילה אמיתי ובלתי נגמר
[tmwdfpad]
אלישע, זה נכון שאהוד בנאי כתב עליך שיר?
"פעם, מזמן".
מקומות קמים, מקומות נסגרים. אלנבי 58, דינאמו דבש, הגלולה, הקומפורט. בסוף כולם נשכחים בתהום הנשייה. בימינו עסקים בחיי הלילה, ובכלל, שורדים לרוב מספר שנים חד ספרתי לפני שהם מפנים את מקומם לדבר הבא. מעל לזמן עומד טוסט אלישע. אלישע, שמכונה המלך, נמצא בדרך יפו כבר מ־1958. הוא ראה את העיר שלפני העיר ללא הפסקה. הוא ראה אותה נהפכת לכזאת. פה, מדוכן הטוסט־נקניק שלו, שנראה יותר כמו חור בקיר, הוא רואה אותה משתנה. המקום הקטן שלו שימש השראה למסע הלילי המתואר בשיר "על דרך יפו" של אהוד בנאי, והוא נקודת עלייה לרגל במסעות לילה שיכורים גם היום.
עוד כתבות מעניינות:
לילה ארוך וסליזי במיוחד ברחוב אלנבי
מילון הסלנג התל אביבי השלם
בשעה 22:00 בכל יום בשבוע חוץ משישי ("הכל פה כשר") מגיע אלישע לדוכן מבת ים. חבוש כובע גרב, הוא מסדר את הירקות שחתך בקפידה מבעוד מועד. זיתים. כרובית מטוגנת. ועוד מבחר טעימות לבופה שאותו הוא מעמיד על הדלפק. מעבר לפינוקים, המנה היא אותה מנה כבר 60 שנים. טוסט בלחמניית מכולת עם נקניק, חרדל, קטשופ ומיונז. "לשים לך גם חריף?". יש מיץ ענבים למי שצמא. זו שעת לילה מאוחרת באמצע השבוע על דרך יפו. נראה שתל אביב כבר הלכה לישון. בדממה החרישית של הרחוב הם מתאספים מסביב לגומחה הקורנת באור ירוק. בליינים שבאו לרפד קיבה ספוגת אלכוהול, נהגי מונית במשמרת לילה, משוטטים למיניהם. קירח עם קעקוע אקדח על הצוואר, בליין שככל הנראה נפלט לרחוב הריק מהתדר או מהאוגנדה, אדם מבוגר מאוד עם אפוד זוהר של פקח תנועה. "אלישע, יש משהו על האש?", "תעשה לי עוד אחד". זהו טקס המתקיים בעמידה ובשתיקה. רק הם, הטוסט והלילה.
אלישע, מאיפה בא לך הרעיון למקום?
"ביקשתי מבורא עולם, ביקשת פעם ממנו משהו?".
אני לא בטוח.
"אז תבקש משהו, הוא ייתן".
אלישע מספר שחיי לילה נהיו פה בעיר רק אחרי מלחמת ששת הימים. "מסיבות בבתים, סווינג". גם הוא בעצמו היה הולך. בדרך יפו לא היה כלום, אפילו אלומיניום לא היה, סימן זיהוי ברחוב העמוס בחנויות אופנה זולות. "המסגרות של הוויטרינות היו אז מעץ, גם הדלתות, ואז באו הפרסים וקנו הכל". אחד על אופניים עוצר ליד הדוכן, "אלישע אתה מקבל אשראי?". הוא מפנה אותו לכספומט בפיצוצייה בפינה. פעם גם לא היו שותים פה הרבה, אלישע מספר. זה התחיל לצבור תאוצה עם העלייה מברית המועצות בשנות ה־90 ותרבות הברים שנוסדה אז בתל אביב של תחילת הניינטיז. לאלישע אין בעיה מיוחדת להתעסק עם השיכורים. "מה, אני בודק כל אחד אם הוא שיכור או לא? זאת הפרנסה שלנו. יש גם גנבים, יש גם פושעים. כל העולם בא לפה". מכל הארץ באים – מרמלה ומלוד ומחיפה. באים עם הילדים כדי להיזכר איפה היו אוכלים אחרי בילוי כשהיו צעירים. "באים מחו"ל כאלה שהקימו שם מפעלים גדולים והצליחו, באים להיזכר בילדות. 60 שנה, לא צחוק. נוסטלגיה". פעם העסקים היו יותר חזקים. "אנחנו היינו היחידים, היום יש לך טוסט בכל פינה". אפילו סודוך הגדול, שהקים בעצמו רשת טוסט־נקניק משוכללת, היה אוכל באלישע. כאשלישע מתעייף ואין לקוחות הוא הולך לישון מאחורה. כשמשעמם לו הוא מסתכל על הלפטופ.
אלישע, מה השתנה פה בעיר?
"הייתה רומנטיקה".
למה קוראים לך המלך?
"אצלי כולם מלכים. כבוד. לתת הרגשה טובה".
אלישע מחייך בצניעות. כמעט בביישנות. הוא לא מדבר הרבה. מעדיף להאכיל אנשים בטוסטים. "אתה נראה בחור נחמד, רוצה אני יעשה לך תמונה?". הוא מבקש להסתכל אל המצלמה. אור מהבהב של צ'קלקה. "יצא לך תמונה יפה". הוא מגיש דף נייר לבן. טריק. "רוצה גם מגבון לח?", הוא מצמיד את הנייר הלבן למתקן מיץ הענבים המזיע מקרירות. "הנה".
יום שני בלילה, כבר אחרי חצות. באוגנדה הסמוך לטוסט של אלישע יושבים בני המעמד היצירתי, המעמד שמושך משקיעים לערים גדולות והופך אותן למצליחות. הדור הקודם של המעמד הזה עזר לייצר את העיר ללא הפסקה. עכשיו, כשהאוצר איננו, כולם הולכים לאוגנדה, מתחככים בעוד יצירתיים ויצירתיות, חולמים על נובורישיות. כי לא מספיק להיות יצירתיים בימינו בתל אביב. פתאום נכנס בחור עם קביים וסל על הראש. טרלול של שעת לילה תל אביבית. הוא אומר שקוראים לו רוני סגמן. הוא הופיע באוקטובר ב"שי בשישי", "תעבירו לדקה 47 אם לא בא לכם לראות את חנה לסלאו". לקראת שתיים בלילה באוגנדה כבר הופכים את הכיסאות. "סורי כולם, אבל אני צריכה להמשיך לקפל, אנחנו בתהליך סגירה חזק", פונה עובדת המקום אל הבליינים מסביב שמבקשים למשוך עוד קצת את הלילה בעשן ואלכוהול. בשתיים ועשרה היא כבר מפכחת אותם מאשליית הלילה. "נחמד שזה לא מזיז לאף אחד, אז אני אגיד שוב". כבר שתיים וחצי בלילה וכמעט כל תל אביב ישנה. בדרך יפו אלישע מכין טוסט עם נקניק. העיר לקחה הפסקה אבל אלישע לא עוצר. זאת לא מנה משוכללת שהוא מוציא מהכוך, אבל זאת מנה עם נשמה – משהו שקשה למצוא פה בימינו.
ברבע לארבע הרחוב ריק לגמרי. אין מכוניות ואין בליינים. בפיצוצייה ליד בוקעים צלילי מיקס של מוזיקה גרוזינית והיפ הופ. אלישע מנתק את הטוסטר, מקפל את הבופה. הוא התאלמן לא מזמן. "עכשיו אני לבד". אפילו שבתל אביב מבלים פחות והוא כבר בן 75 הוא יגיע גם מחר. וגם ביום שאחר כך. לכוך שהוא מעין קוצב לב לדרך יפו בשעות הקטנות, ואולי גם לעיר עצמה שמלאה בבניינים יפים ואורות ניאון בהירים. "זה מספיק, אני לא עושה את זה בשביל הכסף, זה פשוט מה שאני עושה".
