קוראים את העיר: הפגשנו מוזיקאים ושפים עם הכותבים האהובים עליהם
לכבוד שבוע הספר, הוצאנו חמישה אנשי תרבות לדייט עם כותבים שהם אוהבים. אז מתי עלמה זהר הרגישה סוגה נמוכה, למה סטרייטים הם גזע מוגבל והאם כל המשוררים דתיים?
"כשאני כותב שיר אני מסתיר את זה אפילו מעצמי"
ערן צור, בן 51, מוזיקאי.אלבומו האחרון, "המסלול המואר", יצא ב־2016
דורי מנור, בן 45, סופר, משורר ומתרגם.ב־2015 פרסם את "נפלאתה", אסופת שירה להט"בית שערך יחד עם רונן סוניס
"בואו בנים" הוא אולי השיר הפרובוקטיבי ביותר שכתב דורי מנור, שבאופן כללי אינו משורר פוריטני במיוחד. לאורך שישה בתים ארוכים הוא מזמין למיטתו את שלל סמלי הגבריות הישראלית, מנערי גבעות ולוחמי צה"ל ועד למתאמני כושר שתזונתם מבוססת על משקאות חלבון. דווקא את השיר הזה הלחין המוזיקאי ערן צור, שהפך לפזמון את המשפט "…סטרייטים הם גזע מוגבל. עובדה!".
"זה הוּק היסטרי, המשפט הזה", צוחק צור, אחרי שהשיק עם מנור כוסות יין לבן. "לא כיוונת אותי אל 'בואו בנים', אבל השיר הזה כיוון אותי אליו. כל אמירה בו היא בעלת כוח, מסוג השירים שאתה לא צריך להוסיף להם דיסטורשן כי המילים הן הדיסטורשן. אמנם אני לא חי בעולם הגייז, אבל 'בואו בנים' סקרן אותי כיוון שהתעמת עם סמלי הגבריות הישראליים. אני רואה את המשפט על הסטרייטים כסאטירה שרוצה לתת לך איזו סטירה קטנה, כדי שתתעורר. איך אתה רואה אותו?"
"זו מין אמת כללית ועל זמנית כזאת, לא?", צוחק מנור. "היום יצא לי לקרוא את השיר הזה ברדיו וראיתי את הטכנאי יושב ומחוויר שם. די נהנתי", הוא מודה. "כששרת את השיר הזה באירוע שעשינו בזאפה לכבוד הספר שלי 'אמצע הבשר', כל הקהל התחיל לחזור על הפזמון בקולי קולות. זה היה מדהים. ברור שזו סאטירה, אני לא חושב שכל הסטרייטים הם מוגבלים, אבל בהחלט רציתי לנסות לקעקע ולערער כמה דברים בתפיסת הגבריות פה, ולזה התכוונתי מאוד ברצינות".
צור, בן של מורה לספרות, הוא מהבולטים במלחיני השירה בתרבות הישראלית. בשנות ה־90 הוציא את האלבום "אתה חברה שלי" משירי יונה וולך, שהפך למיתולוגי. "אתה לגמרי לא מלחין שירה באופן המסורתי של הלחנת שירה", מעיר מנור ומדגיש ר' מתגלגלת במילה שירה. "לא כמו שבדרך כלל מלחינים פה שירי משוררים. היה לך מובן מאליו שלא תיכנס לאופן הזה?"
צור:"אני אוהב ומעריך מאוד את הדור של יוני רכטר ואברהם חלפי, אבל זו לא השפה המוזיקלית שאני מדבר בה. אחרי הרבה מאוד שנים של עבודה ויצירה, אני כבר לא רואה את ההבדל בין שירה לפזמון. הגרעין הוא אותו גרעין, אני ניגש לטקסט ומחפש את המוזיקליות שבו, הסדק שדרכו אני יכול לחדור פנימה, ואז פתאום הכוחות של הצלילים פועלים על המילים, והמוזיקה מובילה אותך בצורות מאוד ברורות".
מנור:"עצם העניין של הלחנת שירה הוא לא מובן מאליו. באופן קצת גס – זו המצאה די ישראלית. בוב דילן היה במשך 50 שנה חבר קרוב של אלן גינסברג ולא חשב להלחין שיר שלו".
צור:"יש גם הבדל גדול בין כתיבה, כשאדם יושב לבד עם עצמו בחדר, לבין העשייה המוזיקלית. מוזיקאים עובדים יחד, אתה עומד בחדר חזרות עם גיטריסט ומתופף וקלידן, ובעיניי זה אחד הדברים היפים במוזיקה. איך אתה, כמשורר, מתייחס לדבר הזה? אתה מרגיש לבד?".
מנור:"אני מזדהה מאוד עם הצורך לעבוד בחברותא, זה חסר לי מאוד ככותב. כשאני כותב שיר אני מסתיר אפילו מעצמי שאני כותב אותו. בן הזוג שלי לא יודע שאני כותב שיר, זו כמעט אמונה תפלה כאילו שאם הוא יידע זה לא יעבוד. מצד שני, קהל חשוב מאוד כדי להשלים את היצירה. ברור שקהל של שירה הוא מצומצם בהכרח, וזה לא רע כשלעצמו. יש לי איזו חיבה כמעט אליטיסטית, סליחה על המילה, לאזוטריות של שירה כתובה. זה בסדר גמור מבחינתי, אני לא חושב ששירה אי פעם פנתה לקהלים גדולים, אבל אחת הסיבות שאני מרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים היא שברגע ששירה עולה על במה, היא יכולה להשפיע ולהדהד".
"אתה יותר תרבותניק. אני כולי וואחש, יושב ואוכל"
ישראל אהרוני, בן 67, שף,מחבר ספרי בישול ומגיש תוכניות אוכל
גיל חובב, בן 55, מחבר ספרי בישולומגיש תוכניות בישול
מי שנקלע לביתו של השף ישראל אהרוני בתל אביב הופתע ודאי כששכמע שאגות צחוק אימתניות מכיוון השירותים. במשך כ־15 שנה נח שם על מדף הספר "מטבח משפחתי" שכתב גיל חובב ושבו שזר את חיי משפחתו עם מתכוני האוכל הספרדי, הפשוט והבסיסי שעלה על שולחנה. לדברי אהרוני, ההומור המטורף וסיפורי האוכל של חובב הפכו לקאלט במשפחתו. "אבל אני חייב לשאול אותך משהו", פונה עכשיו השף לעיתונאי האוכל הידוע. "אנחנו יודעים מזמן שלאוכל יש הקשרים רחבים יותר מהדבר עצמו – הוא מגדיר זהות, הוא מלא בזיכרונות משפחתיים, וכל שף נחשב חייב להתהדר בסבתא בשלנית שהיא אקססורי נחשק".
חובב:"שם גנרי – עזיזה".
"בדיוק", צוחק אהרוני. "וברור שהמתכונים ב'מטבח משפחתי' כתובים באהבה וגעגוע. אבל אם מנקים אותם מההקשרים הנוסטלגיים, אתה חושב שהם מחזיקים בפני עצמם?"
חובב:"האמת שהתכוונתי לשמור את המתכונים פרימיטיביים, כמו שסבתא שלי בישלה אותם. לא עם הטעויות, אבל עם הוואחשיות והטעם הנפלא. האוכל אצלנו היה פשוט עד מבוכה", הוא מודה. "בבתים אחרים נתנו לאוכל יותר כבוד, ואני עד היום מפצה על זה בבישול ובהתעסקות באוכל".
המפגש הנוכחי בין השניים, במסעדת אורנה ואלה, הוא ממש לא דייט ראשון. הכתבה הראשונה של חובב אי פעם, בעיתון "כל העיר", הייתה על הספר "מבשלים בשר" של אהרוני והמסעדן שאול אברון. לאחר מכן הצטלבו דרכיהם ככותבי מדורים ב"ידיעות אחרונות", שם נחשף ההבדל המהותי ביניהם – הפלספן מול הגרגרן, אם תרצו. "אתה יותר תרבותניק ממני", מצהיר חובב. "רואה את כל ההקשרים התרבותיים של המזון, האלכסונים שעוברים בדרך המשי, ואני כולי וואחש, יושב ואוכל. אני זוכר שפעם כתבת טקסט עם אלוזיות תרבותיות על האוכל כאמנות, ואני אמרתי לך: 'אהרוני, בחייך, זה אוכל. אם זו אמנות, זו האמנות היחידה שמחרבנים אותה', ואתה ענית לי: 'אם זה נכון, אני יודע עם המדור של מי ינגבו בסוף'".
אמנות או לא, שניהם מסכימים שספרי בישול הם ז'אנר שגמר את הסוס. "בארצות הברית אומרים לי שזה עדיין עובד, אבל הישראלים עברו כבר מזמן לגוגל וליוטיוב", טוען חובב. "אפרופו דברים שעבר זמנם, מה פתאום החזרה הזאת למסעדנות, יא משוגע?!", הוא נרעש פתאום.
"זו שאלה שאני גם שואל את עצמי", מחייך אהרוני. כמעט עשר שנים מאז סגר את מסעדתו האחרונה הוא פתח לאחרונה את הירו ראמן בר – מסעדה על טוהרת אוכל אסייתי עז טעם. כשהוא לא מנשנש דגי טונה ביפן עם גידי גוב, הוא פוקד מדי יום את סניפיה של הירו במתחם שרונה ובלבונטין, מייעץ ללקוחות מה להזמין ועף על החוויה.
"לא ברור איך זה קרה, אבל אני נהנה מכל רגע. המסעדה הזאת הפוכה מכל מה שעשיתי קודם. אם בתפוח זהב הגשתי אוכל עילי על צלחות פורצלן מצרפת, הכי פומפוזי שיכול להיות, בהירו יש אוכל זמין, מהיר, כיפי, בלי שום מעוּנבוּת".
חובב מניד את ראשו כלא מאמין. "למה שמחתי כל כך לפגוש אותך? אתה פוליאנה", הוא קובע. "יש לך התלהבות של ילדה בצופים. אתה מבוגר ממני באיזה עשור ומתנפל על דברים בשמחת חיים שאני כבר קשיש מכדי לזכור. לכן זה נראה לי כל כך מטורלל – בתקופה שכולם בורחים ממסעדות כי זה מנוון או קשה מדי, אתה קופץ ראש, ועוד להרפתקה שמעולם לא עשית קודם".
"לפעמים יש לי פחות מדי מגע עם אנשים מבחוץ"
ננה שרייר, בת 49, מסעדנית.בשנה שעברה יצא הסרט "איכן שפועם ליבך", המתעד את חיפושיה אחר אמה הביולוגית
יהודית קציר, בת 53, סופרת ועורכת.ספרה האחרון, "צילה", יצא לאור ב־2013
מילים מפוזרות בכל חור בננוצ'קה, המסעדה והאימפריה של ננה שרייר. על המפיות מודפסים קטעי שירה, בשירותים תלויים קטעי יומן, ומאחורי הבר מכריז שֶלט "הלכתי להתפלל, תכף אשוב". "אני חושבת שבכל אחד יש שירה, גם אם הוא לא מודע לה", משתפת שרייר. "בכל בן אדם שמתבונן. אני מאוד נהנית להקשיב גם לאנשים הכי רגילים, טבחים או מובילים, שפתאום השירה יוצאת מהם".
שרייר הילדה בכלל רצתה להיות סופרת. הפחד להיות מופנמת מדי, או שלא תצליח להתנהל בעולם המעשה, הוא שגרם לה לבחור בסוף בקריירה תובענית של מסעדנות וחיי לילה. כשהיא מתיישבת מול הסופרת והעורכת יהודית קציר, המשיכה שלה לעולם הכתיבה ניכרת מאוד. שרייר מציפה את קציר בשאלות סקרניות ומדויקות, מגישה לה שמפניה וצלחות חינקלי, וכאילו בוחנת איתה איזה געגוע לתשוקה לא ממומשת.
"יש לי חבר עורך דין שתמיד אומר לי שהתמזל מזלי", פותחת שרייר, "כי אני עובדת עם אנשים ברגעים הטובים שלהם, של המנוחה, ולא מתעסקת בריב ומדון. אבל מבחינת עומס ופתרון בעיות, העסקים האלה תמיד עומדים על כרעי תרנגולת", היא משתפת. "אין מנוחה באמת. מההיבט הזה מעניין אותי המקום של סופרת, שהמילים הן בשליטתה באיזשהו מקום. יש פחות לחץ מבחוץ, לא?".
קציר:"לפעמים התחושה היא שיש לי פחות מדי מגע עם אנשים מבחוץ. מצד שני לא הייתי עומדת בסטרס של פתרון בעיות יומיומיות כמו שאת עושה. יש בי משהו שגם צריך את ההסתגרות הזאת, שמכור לשקט. כשיש לי מדי פעם איזו הרצאה או סדנה, אני נלחצת. לשמחתי זה לא קורה הרבה מדי".
אבל במצבו הנוכחי של שוק הספרים, יש מעט מאוד כותבים שיכולים להרשות לעצמם להסתגר בחדר העבודה. "כשהספרים הראשונים שלי יצאו, לא הייתה תחרות כמו שיש היום", מספרת קציר. "לא היה אינטרנט, בקושי הייתה טלוויזיה, והספרים נמכרו בעשרות אלפים. כל העולם הזה היה הרבה יותר רווחי, וגם יותר מוערך".
שרייר:"אבל זה בטח מין גלים כאלה. זה חייב לחזור, לא?"
קציר:"אני לא יודעת. אני חושבת שהיום הטלוויזיה החליפה את מקומה של הספרות בלתפוס את הנפש, את העניין. פעם להיות סופר היה וואו, והיום בעיקר מרחמים עליך קצת, כי אתה בטח מרוויח נורא מעט".
שרייר כואבת את הדברים כאילו היא זו שמתפרנסת מספרות. היא מגדירה את עצמה כ"צרכנית אובססיבית של ספרים", ואחד מספריה של קציר – "למאטיס יש את השמש בבטן" – הוא טקסט מכונן עבורה. "הוא מלווה אותי לאורך כל החיים", מעידה שרייר. "תשמעי, את נוגעת. את נצרבת בתודעה, קטעים משם הלכו איתי בהרבה מסיפורי האהבה שלי".
קציר:"אני חושבת שהתפיסה שלי לגבי אהבה הרבה יותר פסימית היום. אני פחות יכולה לכתוב מהמקום הפועם הזה, המתפעם והנרגש והמאמין. אני הרבה יותר מפוכחת".
שרייר:"אז מה את חושבת על אהבה היום? איזו צורה יש לה?".
קציר מתלבטת הרבה לפני שהיא עונה. "אהבה רומנטית נוכחת מאוד כשחווים אותה, מאוד אמיתית וקיימת, אבל היא מתכרסמת. היא נגמרת, מתקלקלת ומאכזבת. כרגע אני בתפיסה שטוב היות האדם לבדו, כי הוא לבדו בין כה וכה".
שרייר:"אני חייבת להגיד שאני מסכימה איתך. אחרי שאת חווה הרבה דברים את מבינה שהקשר תמיד יציף לך כל כך הרבה רצונות שלנו שלעולם לא יתממשו, ולעולם יתנגשו עם האדם השני, שגם הוא מוצף".
קציר: "אני חושבת לכתוב איזה המשך ל'מאטיס', רק שהוא לא יהיה שמח".
העיניים של שרייר נדלקות. "וואו, זה יהיה מדהים!", היא קוראת. "וזה בסדר, זה ממש בסדר להגיד גם את מה שבאמת קורה. אנחנו יותר מדי ניזונים מדימויים… כסופרת את בטח יודעת את זה. ואת תמיד מוזמנת לבוא לפה בערבים", היא מוסיפה. "לשבת איתי לדרינק על הבר, לשמוע את המיית הכוסות… אגב, מה המילה שאת הכי אוהבת?".
קציר: "לא חשבתי על זה אף פעם. לך יש מילה שאת הכי אוהבת?".
שרייר: "כן, יש לי. כיסופים. והמיה".
"בשבילי השיא של הכתיבה הוא תמיד שירה"
נעמי חשמונאי, בת 32, מוזיקאית ומשוררת.הוציאה בשנה שעברה את אלבום הבכורה "שמונה שורות"
שמעון אדף, סופר ומשוררזוכה פרס ספיר. ספריו האחרונים, "שדרך" ו"קום קרא", ראו אור השנה
"אני חושבת שאין דבר כזה משורר לא דתי", חורצת המוזיקאית והמשוררת נעמי חשמונאי כבר בדקות הראשונות של המפגש שלה עם שמעון אדף. "כל המשוררים הם רוחניים. העיסוק ביצירה מאמין כהנחת יסוד שיש איזשהו סוד, משהו בלתי מובן בעולם, ואז המילים מנסות לגרד אותו".
ומי שמאמין בסוד הזה, היא גילתה, עלול להפחיד. בשירהּ "אישה עם כיסוי ראש", שמאות אלפים צפו בו כשהפך לסרטון בסדרת "כאן שיר" של התאגיד, חשמונאי מטיחה: "אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ מְהַלֶּכֶת אֵימָה עַל הָעוֹלָם / כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת לַמֶּרְחָב – הִסְתַּכְּלוּ בִּי, הִסְתַּכְּלוּ בִּי/אֲנִי הוֹלֶכֶת לֶאֱכֹל אֶת שְׁאֵרִית הַחִלּוֹנִיּוּת שֶׁלָּכֶם". אבל אין לטעות בה. למרות החזות הדוסית למהדרין, היא חזרה בשאלה בגיל 15, בעטה בכל מה שגדלה עליו, עד שעשתה דרך פתלתלה מאוד חזרה לכיסוי הראש.
אדף, שמתנגד לתיוגים אבל אין ברירה אלא להציג אותו כסופר ומשורר, זוכה פרס ספיר ואחד הפוריים בכותבי ישראל, גדל בבית עם חינוך דתי "מאוד משוכלל". עם השנים הוא הפך "כופר להכעיס", ואף על פי שלראשו שלו אין כיסוי – גם הוא מעיד על מערכת יחסים מורכבת עם הרוחניות היהודית. עם זאת הוא אינו מסכים לקביעתה שכל המשוררים רוחניים. "אני יכול לחלק בין יוצרים שמוּנָעים מתחושת סוד עמוקה מאוד, ובין שירה שתפיסת העולם שלה היא לגמרי מטריאליסטית ובעצם מתעסקת רק בגלוי ובמה שישנו", הוא אומר. "זה יכול להיות מעניין, זה יכול אפילו לעורר אצלי הזדהות, אבל לרוב אני לא אחזור לקריאה נוספת. אישית, עם השנים בחרתי לחזור ולקיים אורח חיים שהיום היו קוראים לו 'מסורתי', אף שאני לא אוהב את המילה הזאת".
חשמונאי:"למה לא? כי היא מתפרשת כפשרנות?".
אדף:"כי זו דרך להגיד ליהודים שהגיעו מארצות ערב והאסלאם שהם לא דתיים. יש להם חוויה דתית לגמרי אף שהם לא מקיימים את כל ההלכות שנקבעו עלי די… מי בדיוק? אז הם נוסעים בשבת וגם הולכים לבית הכנסת. הם מאמינים שאלוהים קיים ומכוּונים לשׂיג ושיח עם האלוהים הזה. מה יותר דתי מזה?"
הכתיבה של אדף, כמו האיש עצמו, מסרבת להיכנס להגדרות. "אני מרגישה שגם הפרוזה שלך היא שירה", משתפת חשמונאי. "אני אוהבת מבע את מבע הלשון והעושר האינסופי של הכתיבה שלך, ואף שכתבת עשרה ספרי פרוזה ושלושה ספרי שירה – התחושה שלי היא שאתה יותר משורר מאשר סופר".
אדף:"אני שמח שאת אומרת את זה, כי בשבילי השיא של הכתיבה הוא תמיד שירה. הרגע שבו קורה האירוע הראשוני, החד פעמי, כשהלשון עומדת בפני עצמה ולא חייבת להתייחס לעולם – הוא הכי מעניין אותי. אבל שירה לירית הרבה פעמים מבוססת על התפרצות של העצמי, ואני מרגיש יותר ויותר שהעצמי שלי לא נגיש. יש יותר מדי רעש, התודעה שלנו היא זירת מאבק עכשיו. זה משהו שהתחזק עם השנים ולא חוויתי לפני עשר או 20 שנה. מהאזנה לאלבום ולטקסטים שלך, מעניין אותי איך זה אצלך", הוא פונה לחשמונאי. "היחסים עם העצמי פשוטים יותר? כשאת אומרת 'אני', את מתייחסת לעצמך? מבטאת את כולך או צד מסוים בך?"
חשמונאי:"השאלה הזאת הוצפה דווקא לא עם השירים של האלבום, שם הביטוי העצמי הרגשי והרוחני היה יותר נובע וישיר, אלא ב'אישה עם כיסוי ראש' שפרסמתי. אני מדברת שם בצורה אבסולוטית וחריפה מאוד, אבל סותרת את עצמי. יש איזשהו רצון של אנשים שמביטים בי מהצד לשייך אותי למקום ספציפי, ואני מבינה שיש איזשהו רצון טבעי מבחוץ שאכריע לגבי הזהות שלי, אבל אני מעדיפה לקיים את הזהות שלי מתוך אי ודאות. בשיר הזה רציתי לדבר על עצמי מתוך שלילה של כל הדברים שלכאורה מצפים ממני להיות ואני מסרבת לאמץ.היה לי חשש מאוד גדול מלפרסם את השיר הזה", היא מוסיפה. "בעיניי מוזיקה היא יותר עגולה משירה, מאפשרת הרבה יותר חופש. פה, לבוא עם טקסט כזה, נוקשות כזאת… הרגשתי כאילו אני מפרסמת מניפסט".
אדף:"כשכותבים שיר מולחן, העיבוד והלחן יכולים להיות מין סעד למילים. פראזה מוזיקלית טובה הרבה פעמים מצילה משפט בנאלי. מה יותר בנאלי מלומר 'אני אוהב אותך'? אבל עובדה שיש כאלה שיכולים לשיר את זה ולרגש. אבל השיר הכתוב צריך להסתפק רק במילים ובמוזיקה הפנימית שלהן. משורר צריך לעמוד בחלל הריק של המילים, ולהאמין בהן".
"זה חייב להיות אישי, אחרת אתה קופירייטר"
עלמה זהר, בת 39, מוזיקאית.הוציאה לאחרונה את הסינגל "כחולת עיניים" עם דודו טסה
שלומי חתוכה, בן 39, משורר ופעיל חברתי.ספרו "מזרח ירח" יצא ב־2015 בהוצאת טנג'יר
רגע לפני שעלתה להופיע בפתיחת פסטיבל השירה "מטר על מטר" בירושלים, אחת המפיקות דפקה לעלמה זהר ייבוש רציני. "היא אמרה לי משהו כמו 'באת לעשות פופ בפסטיבל שירה, אה?'", נזכרת זהר בחיוך. "מובן שרק חיכיתי לעלות לבמה כדי להגיב לה שלכבוד הוא לי לבדר עם קצת סוגה נמוכה. אני חושבת שיש מתח סמוי בין זמרים למשוררים, אולי יחסי קנאה הדדיים, וכשמישהו אומר לי שהוא משורר אני לרוב שואלת את עצמי… למה בעצם?", היא צוחקת.
למרות זאת ביקשה זהר להיפגש לקפה עם שלומי חתוכה, משורר, חבר ערספואטיקה ואקטיביסט שכּונה"דן פגיס המזרחי" בעיתון "הארץ". זהר נתקלה באיש ובפועלו כשהתראיין בנושא העלאת המודעות לחטיפת ילדי תימן ולדבריה היה בו משהו אחר – כזה שגרם לה אפילו להלחין שיר שלו. "נדיר שאני מקבלת ספר שירה וזה עושה לי משהו, אבל הספר של שלומי היה רוקנ'רול", מסבירה זהר. "הטקסטים של שלומי מוזיקליים מאוד. יכולתי לדמיין אותו כותב מין אופרת רוק מופרעת ופסיכדלית על חטיפת הילדים, וזה ריגש אותי מאוד". היא פונה לחתוכה ואומרת: "שלומי, אם היית יכול היית עושה רוקנ'רול?".
חתוכה:"לא, לא. קודם כל אני יותר בן אדם של ג'אז, ושנית, שירה היא חתיכת אתגר להלחנה. אני חושב שיש מתח בין ההבנה המוזיקלית שלנו לבין ההבנה המילולית שלנו. כשמישהו עושה מוזיקה, הרבה פעמים לא אכפת לנו מהמילים כי אנחנו מאזינים לקול השר. וזה מעניין מאוד, כי לאנשים אכפת שיהיו מילים – לא חשוב באיזו שפה – העיקר שיהיו. תוריד את המילים, שים סקסופון והם יתחרפנו".
זהר:"בעיניי מוזיקה היא דבר יותר גבוה ממלל. המלל הוא כלי של אינטלקט, והמוזיקה היא מעבר, אבל הרגשתי שהדברים ששלומי כותב צריכים להדהד".
זהר וחתוכה מעולם לא הסתירו את דעותיהם הפוליטיות, ואלו מצאו את דרכן גם לאמנות שלהם. "אנחנו לא כותבים מרצון להעביר מסר, אנחנו כותבים את עצמנו", מבהירה הזמרת. "זה חייב להיות לגמרי אינטימי כשזה נכתב, אישי לחלוטין, אחרת אתה קופירייטר וזה לא יעבוד אף פעם".
חתוכה:"אני מסכים. גם בשירה פוליטית השירה מבצבצת קצת יותר גבוה מהפוליטיקה. למשל בספר שלי 'מזרח ירח' היה לי חשוב שקודם כל תהיה אמנות. קודם כל להציב את הירח כמוטיב חוזר, עם מגוון של תפקידים ושל תחפושות, כאילו זו במה שכל לילה משחקת משהו אחר. ברגע שזה עובד, לא משנה אם ואיך אתה מזוהה פוליטית".
בין שלל הזיהויים הפוליטיים שלו, חתוכה ידוע כמי שלוחם למען הגדלת הייצוג של מזרחים בפרסומות ובמדיה. לכן אולי הוא שואל את זהר, בצחוק שניכר בו גם קמצוץ אמת: "נכון שהיה לך קל כי יותר כי את בלונדינית עם עיניים כחולות?".
זהר:"התשובה היא כן. זה מקל מאוד להיות אישה יפה – לבנה או שחורה – בטח בעולם של המוזיקה. המסלול לנשים בלתי יפות הוא בלתי נסלח, לעומת גברים לא יפים שעושים חיל. מעניין שכשקראתי את הספר שלך לא הרגשתי שאני בצד שני של איזה מתרס", היא מעירה. "אבל אני מסרבת להיות כלואה בתפקיד החוה־אלברשטייני שלי. אני משחקת עם הזהויות הפוליטיות בתוך היצירה, ואין לי בעיה לשיר מזרחית או פולק, בערבית או באמהרית".
חתוכה:"אני חושב שעלמה והרבה אמנים אחרים מנצלים את הרב תרבותיות הזאת ויוצרים מתוכה. לצערי יש פה המון אנשים שעיוורים למגוון התרבותי המטורף שיש לנו – והם המטורפים פה".
