הנה הנחת יסוד בסיסית: כולם מדברים על מערכת המשפט, ורובם לא מכירים אותה באמת. השנים האחרונות, בעיקר סביב אותה "רפורמה משפטית",הפכו את נושא מערכת המשפט בישראל למשהו שלכל אדם ברחוב יש דעה עליו. כולם יודעים לדקלם, משני צידי המתרס, את כל הנקודות שבהן אפשר להיות בעד ונגד המהלך שהציג יריב לוין בינואר 2023. אבל מערכת המשפט היא יצור חי – משהו שמתנהל ביום יום, בדרך כלל רחוק מהמצלמות. עולם אפור וסיזיפי של דיונים בלתי נגמרים, שרובם המוחלט לא מופיע בתקשורת ואנחנו לא נחשפים אליו.

>> אל תוך האפלה: מה אתם הייתם עושים בבוכנוואלד. זאת השאלה
>> לכל חשוד באונס יש שם: זה הכאוס שנשאר מצו איסור פרסום

אותה הפיכה משטרית שהוצעה ב-4 בינואר, 2023, על ידי השר לוין הייתה בעצם גלגול אחריות אחד ענק של הממשלה. זה לא שאנחנו כושלים כי אנחנו חדלי אישים, אלא כי מישהו מפריע לנו – פעם זו הפרקליטות, ופעם זו היועמ"שית ופעם זהו בית המשפט העליון. תסירו את "המכשול" הזה (כלומר, המערכת החיסונית של הדמוקרטיה) ותראו איך אנחנו ממלאים את כל מבוקשכם.לפוליטיקאים, יריב לוין ושמחה רוטמן בראשם, היה נוח להשאיר את מערכת המשפט באולימפוס הזה, להפוך את זה לדיון אקדמי ומלומד על הגבולות בין הרשויות ועד כמה קשה או קל לפסול חוקים, לשעמם ולהתיש את הציבור בפרטי פרטים משמימים.

אבל האמת היא שמערכת המשפט מתחילה ממקום הרבה יותר צנוע – מהדיונים הקטנים, הסיזיפיים והאפורים, שנוגעים לחיי היום יום של כל אזרח. זה מה ש"השופטים" עושה מצוין: היא מורידה את הדיבורים הגבוהים והאליטיסטיים – למציאות. לחיים עצמם."השופטים" היא, למעשה עונה שנייה של סדרה אחרת – "צדק צדק תרדוף", ששודרה ב-2021 (גם כאן, בתאגיד השידור הישראלי) ועסקה בבתי משפט קהילתיים. היוצר של הסדרה הוא אייל בלחסן, מי שנודע בסדרות דוקו בעלות אופי חברתי שמביאות את הפריפריה אל המסך. בלחסן יצר גם את הסדרה המעולה "לוד: בין ייאוש לתקווה" שעסקה בעיר תחת הוועדה הקרואה, וגם את הדוקו "הקרב על משטרת שדרות" – על אחד האירועים הכואבים שהתרחשו בעיר בשבעה באוקטובר ביום ה-7.10.

גם ב"שופטים", לצד השופטים עצמם שמגיעים ממקומות מגוונים ומעניינים, אנחנו לא פוגשים דיונים משפטיים בשפה גבוהה וברומו של עולם, אלא במקום הכי פשוט שבו המשפט פוגש את האזרח – בנאשמים של יום יום. ההוא שנתפס על עבירת סמים, ההוא שניסה לגנוב אופנוע וגם ההוא שהיה מעורב בפרשת רצח. שם, כמו שכתב נתן אלתרמן ב"ליל חניה", כל הכלים והחוקות בעירומם. ושם, אתה גם למד בעיקר על הבעיות האמיתיות של מערכת המשפט.

בסצנה החזקה ביותר בפרק הראשון, הרבה תיקים עברו – כמעט כסרט נע – בפני אותו שופט. החלטות של הארכות מעצר שמתקבלות תוך דקות, מאחד לשני. וזו לא האשמה כלפי השופט – הוא מתמודד עם כמות תיקים פסיכית שמוטלת עליו, ומנסה לעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אבל כשיש 850 שופטים על 10 מיליון אזרחים במדינת ישראל, אין דרך אחרת להתמודד עם העומס. וכשראיתי את זה, נזכרתי בכל הדיבורים על אותה "רפורמה".

מערכת המשפט אכן לא מושלמת. יש בה לא מעט פגמים, כמו בכל ממסד ישראלי. אבל מי שרצה להרחיק את הדיון לנושאים של פסילות חוקים ועילת הסבירות – לא רצה לפתור בעיות באמת. לא רצה לתקן את המקום שבו אנחנו באמת נתקלים במערכת, בתיקים הקטנים ובאפשרות לקבל משפט צדק. הוא רצה לצייר דמון גדול שאפשר לשנוא ולהסית נגדו, ולא לשפר באמת את מערכת היחסים שבין השופטים לאזרחים. כמו בכל נושא אחר שמנהל את חיינו, הממשלה בחרה בפופוליזם על פני האפשרות לנהל את החיים בצורה טובה יותר.

"השופטים" היא סדרה מעניינת, קצבית ומושכת עיניים, אבל שווה להתעכב על סצנת הפתיחה הצורמת שלה: היא מתחילה בהתנחלות דולב שבמטה בנימין, ואנחנו פוגשם בה שופט מניח תפילין. זו לא התקפה על הדת האישית של האדם או על מקום מגוריו, ראוי שיהיו יותר שופטים מכל מיני השקפות, אלא דווקא על המסגור שמרגיש כמו התנצלות בפני מי שניסו להטיל סטיגמה בשופטים כקבוצה. "הנה", הסצנה הזאת כמו אמרה, "השופטים הם בדיוק כמונו – חלקם דתיים, חלקם אפילו גרים בהתנחלויות. לא מה שחשבתם".

לא ברור את מי האפולוגטיקה הזאת ניסתה לשכנע. את המתנגדים האוטומטיים של מערכת המשפט, והמסיתים והמדיחים נגדה, זה לא יקנה בכל מקרה. הם ימשיכו לדבר על מערכת המשפט כמפלצת שטנית ודורסנית שרוצה להפיל את נתניהו (ואת שלטון הימין) ולהפוך את הילדים שלכם לאפיקורסים. ולי, כמי שמאמין שמערכת משפט צריכה להיות חזקה ועצמאית, זה לא ממש הזיז מלכתחילה – כל עוד אדם שופט במצפון נקי ועושה את עבודתו נאמנה, ממש לא מעניין אותי איפה הוא גר ובמה הוא מאמין.

השופטים, כולל השופט שהופיע באותה סצנה, לא זקוקים להתנצלות הזאת ולא צריכים לעמוד בשום מבחן נאמנות חיצוני. המבחן היחיד שלהם הוא בעבודה. קצת חבל שמתוך רצון אולי להתכתב עם אותה "רפורמה" ו"להוכיח" לתוקפי מערכת המשפט שהם טועים, הסדרה שיחקה להם לידיים.ועדיין, "השופטים" היא סדרה שעושה מה שסדרות דוקו תאגיד יודעות לעשות: לספר סיפור מורכב בצורה נגישה.היא נולדה מרצון של מערכת בתי המשפט לפתוח את עצמה, כדי לשפר את תדמיתה בפני הציבור. במובן הזה, היא בהחלט עשתה את העבודה. האם זה יגרום לדמוניזציה של תחום המשפט להיפסק? כנראה שלא. אבל זו הצצה חשובה לעולם שאנחנו לא מכירים, וכמוצר טלוויזיוני לפעמים זה מספיק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: זה שיש הפסקת אש לא אומר שחייבים לצאת מהבית.

1. העדויות // The Testaments // דיסני+

סדרת ההמשך של "סיפורה של שפחה" דרמת נעורים מורכבת בעולם הדיסטופי, ומתמקדת בקשר שבין אגנס (צ'ייס אינפיניטי, שפרצה ב"קרב רודף קרב"), נערה ממעמד גבוה בגלעד שרק מתחילה לגלות את זהותה האמתית ועל אימא הביולוגית, ובין דייזי (לוסי הולידיי האנונימית), נערה שהיגרה מקנדה לתוך גלעד. השואוראנר של סדרת המקור נמצא גם כאן, והפעם עם הנוער נקבל גםמעט תקווה בתוך כל ההתעללות הזו.

2. החברים והשכנים שלך // Your Friends & Neighbors // אפל TV

עונה שנייה לסדרת העשירים-גם-אומללים של אפל TV, שמצליחה להוציא את המקסימום ומעבר לו מפרמיס די מאוס, בין היתר בזכות ג'ון האם המבריק. קופ שלו אמנם זוכה מרצח, אבל עדיין ממשיך בעבודתו כפורץ הנוצץ, רק שהפעם הוא מסתבך עם שכן חדש ומפוקפק אפילו יותר מקופר עצמו, בגילומו של ג'יימס מרסדן הפשוט נהדר, שמצליח להביא דושיות מלאת קסם גם לתפקיד הזה. איזה כיףשלא היינו צריכים לחכות הרבה זמן עבור זה.

3. בואו לאכול איתי ספיישל פסח // כאן 11

"כבר שנה שלישית שהתאגיד מעלה את להיט הדוקו-ריאליטי לגרסה קצרה ומהודקת שמכילה אוכל כשר, אירוח כיד המלך וכמובן – קרינג' נהדר לבלות איתו עוד ערב של אכילה רגשית (…). היא ממשיכה לעשות את מה שהפך אותה לאחד הלהיטים הגדולים של כאן: לקחת את הפורמט הבריטי המקורי ולהעביר אותו ישראליזציה מושלמת", כךכתב בביקורת שלו אבישי סלע. סעודת חג של ממש.

4. הארי הולה // Jo Nesbo's Detective Hole // נטפליקס

הארי הולה, הבלש המחוספס של אוסלו מסדרת הרומנים של יו נסבו, קיבל סדרת נטפליקס דרמטית משלו עם פסקול של ניק קייב ואפלוליות שרק סקנדינבים יכולים לייצר. הולה כבר זכה להגיע למסך עם גילום של מייקל פסבנדר, אבל הפעם נורווגי קשוח אמיתי – טוביאס סנטלמן ("מרתה ופרנקלין") – תופס את התפקיד, ומכיוון שנסבו מתפקד גם בתור השואוראנר, מדוברבעיבוד הכי נאמן למקור שרק ניתן.

5. מלחמת הצללים: החיסול בדובאי // HOT8

סדרת דוקו קצרה של רונן ברגמן וארי פינס עם ניחוח ביטחוניסטי של ממש שמצד אחד משווקת את הסקס אפיל של ארגוני הביון ופעולות החיסול ההירואיות, ומצד שני שומטת את הקרקע מתחת לרעיון שבבסיס מדיניות החיסולים, ומראה שהיא אינה משפרת את מצבנו הביטחוני כישראלים. המשפט "חיסול ראש הנחש לא מחסל את הנחש", שנאמר על ידי ראש שב"כ לשעבר, עוד יהדהד לכם באוזן בפעם הבאה שיכריזו על חיסול מרשים. בינתיים,אפשר לצפות בהרחבה שלו, ולהתפלץ.

6. מטפלות רוצחות יקרות // Dear Killer Nannies // דיסני+

שם הסדרה הזו בהחלט קצת מטעה ובוודאות מפספס את קהל היעד שלה – שלא לדבר על התרגום המוזר שבחרו לו בדיסני+ – אבל אנחנו פה לעזור לכם לא להתבלבל. ה"מטפלות" המדוברות הם בעצם כמה מהגנגסטרים הכי קשוחים בקולומביה, שהיו חבריו הקרובים של פבלו אסקובר, וטיפלו בבנו הצעיר חואן פבלו אסקובר, שכתב את הסדרה הזו כזיכרון לימי חייו של אביו. במילים אחרות, שתי עונות של "נרקוס", רק מפי מישהו שבאמת היה שם, ומקורב לברון הסמים בדם.עאלק מטפלות.

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• נטפליקס
• אפל טיוי
• דיסני+

עוד חודשיים, בחודש מאי הקרוב, יחגוג תאגיד השידור הציבורי תשע שנים להיווסדו. זה אולי לא נחקק לנו במוח כאירוע מהפכני, אבל יום הקמתו של התאגיד – על חורבותיה של רשות השידור ז"ל – היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בתולדות היצירה הישראלית. זה היה היום שבו נולד כאן שידור ציבורי אמיתי – פורץ דרך, משמעותי, כזה שלא נתון לכבלי הרייטינג אבל כן מצליח לגעת בחברה הישראלית על כל גווניה ונותן המון מקום ובמה ליוצרים ישראלים, ומספק הוכחה מרהיבה לכך שכשנותנים ליצירה מקורית זמן ואורך רוח קורים דברים מדהימים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> לה פמיליה: 10 המערכונים הכי טובים של "איש משפחה" בכל הזמנים

ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של התאגיד כמקור נובע של יצירה, היא המספר הרב של הסדרות המוצלחות שלא נכנסו לרשימה, ומספר הסדרות החדשות שנכנסו אליהמאז ערכנו אותה לראשונה לפני כשנתיים. בתקופה שבה קשה להתעודד, כשהשידור הציבורי שוב מאוים בידי אויבי הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, כדאי להתמקד רגע בתוצרת הנפלאה של תרבות מקומית ברמה הגבוהה ביותר שבקעה ממפעלות כאן. פשוט תחשבו על זה בתור 15 המלצות צפייה משובחות שקיבלתם מהמדינה. אין על המדינה!

קופה ראשית

היא נולדה עוד בימי הטלוויזיה החינוכית הישנה, אבל התפתחה ותפחה לכדי הסיטקום הישראלי המצליח והמוצלח ביותר שהיה כאן. סיפורו של הסופרמרקט "שפע יששכר", שהחל בתור סדרה קטנה וממזרית והפך ללהיט כלל ישראלי, הוא קומדיית מקום עבודה מצוינת (פרי יצירתם של נדב פרישמן ויניב זוהר), שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם קומוניקטיבית לקהל הרחב. טיטינסקי, כוכבה שמש, שירה שטיינבוך וראמזי הפכו לדמויות קאלט, וכל מה שנשאר לכם לעשות זה להתמוגג ממנה.

היהודים באים

עוד הפקה שאמנם לא נולדה בתאגיד, אבל הפכה בזכותו לספנת הדגל של הקומדה הישראלית. בעולם שבו אין "ארץ נהדרת", כנראה שזו היתה תכנית הסאטירה של המדינה – כזו שלקחה את הסיפור של כולנו, של העם היהודי ומדינת ישראל, וידעה לעשות את מה שיהודים עשו כל השנים: לצחוק על זה בצורה מושלמת. אסף בייזר, נטלי מרכוס ויואב גרוס יצרו פורמט סאטירי משובח עם קאסט שהוא שילוב מרהיב בין ישן וחדש (ממוני מושונוב הוותיק שמראה שוב איזה שחקן קומי אדיר הוא, ועד יניב ביטון שעשה שם את צעדיו הראשונים בדרך להיות סופרסטאר). לצערנו היא ירדה אחרי שש עונות – אבל אנחנו עוד ממשיכים לקוות לקאמבק.

אינתיפאדה

התאגיד יצר לא מעט סדרות דוקו מצוינות (חלקן יופיעו פה בהמשך) שמספרות את הסיפור הישראלי, מ"סינדרום עזה" דרך "לבנון" ועד "איפה הייתם בהתנתקות", כאלה שהצליחו להציג את ההיסטוריה הקרובה שלנו מזוויות שונות ולהאיר באור חדש את הסיפורים שמעצבים את חיינו. אבל "אינתיפאדה", שיצרו בן שני ושי להב, שונה כי היא באה לא מעיני המתעד, אלא מהעיניים של מי שהיו חלק מזה. שני ולהב, שניהם, באו לסדרה כמי שהיו שם כחיילים ולקחו חלק פעיל בתקופה השנויה במחלוקת, וסיפרו את מה שראו עיניהם ממש. יחד עם המוזיקה המעולה ברקע (כולל השיר "תגידי אש תגידי מים" של מאיר בנאי ז"ל, שמלווה את הסדרה) הם הותירו כאן סדרה מטלטלת, לא פשוטה, אבל צפייה חובה לכל ישראלי.

שעת נעילה

דוגמא טובה למה שקורה כשהיצירה הישראלית מגיעה לשיאה. "שעת נעילה" היא ה-אפוס של התאגיד: סדרה אחת, רק עשרה פרקים, אבל כזו שמספרת את הסיפור של מלחמת יום הכיפורים בצורה מופלאה ומצמיתה – דרך עיניי החיילים והסיפורים שלהם. היא לא פחדה לגעת בפצע פתוח של החברה הישראלית, מה שהיה טראומה עצומה (עד שבאה גדולה ממנה) וסיפרה באומץ איך הגענו אליה. עמית כהן, רון לשם, דניאל אמסל, גל זייד, ירון זילברמן ויזהר הר-לב יצרו סדרה שוברת לב ולא קלה לעיכול, שממרחק של כמה שנים בהחלט נראית כמו מאסטרפיס (וגם נמכרה ל-HBO).

מקום שמח

מהסדרות החדשות ברשימה – והיא הרוויחה את המקום שלה ביושר. אחד הלהיטים הגדולים של התאגיד, למרות החיסרון המובנה מול הערוצים המסחריים. השילוב בין תיקי דיין לנועה קולר (היא תופיע כאן לא מעט), ההופעה המעולה של אביהו פנחסוב (שגם הנגישה אותו כשחקן דרמטי מצוין במקומות אחרים), והכתיבה הרגישה של קולר ורם נהרי ליטפו את הכאב היומיומי שלנו כל פרק ופרק. היא לא שמה פוטושופ, היא לא סיפרה סיפורים, היא היתה ריאליסטית עד כאב – אבל גם כזו שמסוגלת לרפא. כמה יופי.

האחיין שלי בנץ

קודם כל אל תהיו קטנוניים – "האחיין שלי בנץ" אולי עלה בחינוכית, אבל משודר גם בכאן 11. זה אולי סיטקום לילדים, אבל הוא גם אחד הסיטקומים הטובים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות: קאסט קומי שלא מרגיש כאילו נטחן עד דק על המסך, דמויות ארכטיפיות שמרגישות חדשות, תסריט מצוין ובעיקר מלא מלא מלא פאנצ'ים. זה כבר נהיתה כמעט קלישאה להגיד שכשמתייחסים לילדים ברצינות של מבוגרים, התוכן הטוב ביותר נולד, אבל "בנץ" הראתה שכשמתייחסים לילדים אפילו יותר ברצינות מלמבוגרים, התוצאה היא התוכן הכיפי ביותר.

יקומות

עוד אחד מהדברים שאתה יודע, עמוק בתוכך, שלא היו עולים לשידור בחיים ברשות השידור הישנה, אבל בהחלט מסמלת את דרכו וסוד כוחו של התאגיד: היכולת לתת במה ליוצרים להגיד את מה שהם רוצים ולראות שכשעושים את זה, גם הקהל יודע לאהוב חזרה. האיש שבמוקד הוא רועי כפרי – אחד היוצרים הכי מקוריים שמסתובבים כאן, שסוף סוף קיבל את הסדרה שלו; את המקום שבו הוא יכול להתפרע. וזה אכן מופרע ושונה מאוד מכל דבר ששודר על המסך הישראלי, יצירה משונה ונפלאה שמצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לרגש. טריפ ששווה לעלות עליו.

משי זהב

מהדברים שגורמים לך להגיד – "בשביל זה יש תאגיד" (סליחה על החרוז). בחברה הישראלית, כידוע, לא פשוט להיות חושף שחיתויות – אבל לפעמי זה מצליח להפוך את העולם לטיפה יותר טוב. וכך הגיעה הסדרה התיעודית של שרון יעיש שהביאה את סיפורו הפתלתל והמחליא של יהודה משי זהב – מי שהחל כפורע חוק, הפך לגיבור לאומי וסיים מבוזה (בצדק) בתור איש נתעב שהתעלל מינית בגברים, נשים וילדים. סדרה שעשתה צדק, ופרמה את המסכה היפה שכיסתה על האיש המכוער. סדרה חשובה, שהיתה יכולה להיוולד רק כשיש גוף שידור ציבורי חזק שיכול לשדר אותה. רגע מעורר כבוד.

חזרות

בתקופת הקורונה לאמריקאים היה את "טד לאסו", הממתק המנחם שליווה אותם בסגרים, ועזר להרגיע את התחושה שסוף העולם בדרך. אצלנו, בקטנה, הייתה "חזרות" – שגם היא שודרה בלב אותה תקופה קשה וסיפקה את אותה פונקציה. הסדרה של ארז דריגס ונועה קולר, שגם כיכבו בשני התפקידים הראשיים, הייתה אמיתית וכנה, קומדיה מרירה על זוג לא מושלם שמצליח לנצח הכל – והרגע שבו קולר שבתה סופית את ליבו של עם ישראל, גם היום – שש שנים אחרי ששודרה – היא עדיין בינג' נהדר להתכרבל מולו בימים אפלים. הצלחה גדולה שנקטעה באיבה בגלל פרשת דריגס, עם הרבה שכבות של אירוניה.

המו"לים

לעיסוק של התקשורת בעצמה יצא שם לא טוב, ובכל זאת – זו סדרה תיעודית מעולה. הפרויקט של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי מספר את סיפורה של העיתונות הישראלית דרך בעלי הבית – ממוזס, דרך נמרודי, שוקן ואדלסון – ובדרך גם סיפור של מדינה שלמה בהידרדרות. הסדרה שחשפה איך מפא"י היתה מעורבת בניהול "ידיעות אחרונות", שסיפרה את הסיפור המטורף של פרשת האזנות הסתר, והגיע עד תיק 4000 והדיל המושחת בין נתניהו למוזס, לא עשתה חיים קלים לעיתונות הישראלית – ובדרך אמרה משהו הרבה יותר גדול מעוד סדרה ברנז'אית. זה סיפור על השחתה, על כוח לא מרוסן ועל הקורבנות שנופלים בדרך. עוד סדרה שחשוב לראות, לא רק כחובבי תקשורת, אלא גם כישראלים. בדיוק מה שהתאגיד יודע לעשות מעולה.

מנאייכ

עוד רגע שיא של התאגיד – ממקום לא צפוי. בתוך התקופה השבטית שבה אנחנו חיים, אפשר היה לבטל את "מנאייכ" מכל כך הרבה סיבות – אבל אי אפשר, וגם לא כדאי. הסדרה שכתב רועי עידן הצליחה להתגבר על כל הבעיות ולהאיר את מה שבאמת דרוש תיקון בתוך המערכת המשפטית – בעיקר למי שחושב שהיא חשובה לדמוקרטיה שלנו. חוץ מזה, היא פשוט סדרה מצוינת – שלוש עונות ושלושים פרקים, כולל התפקידים המדהימים של שלום אסייג (פריצה מרהיבה כשחקן דרמטי) בתור איש מח"ש איזי בכר, עמוס תמם בתור ברק הראל (אחד הנבלים הכי טובים שהיו כאן), ולירז חממי המדהימה בתור השוטרת טל בן הרוש, בתפקיד שהכניס אותה לכל בית בישראל. ככל הנראה סדרת המשטרה הכי טובה שהיתה בישראל.

שיר אחד

תוצר "תאגידי" מובהק. מה שהחל בתור פודקאסט מוזיקלי מימיה הראשונים של מחלקת הדיגיטל, הפך לימים לסדרת טלוויזיה ולמקור מרהיב של יצירה מוזיקלית ישראלית. מאיה קוסובר וניר גורלי הם הדמויות הראשיות שהובילו צוות שלם שהצליח לספר, דרך שירים גדולים וקטנים כאחד, את הסיפור הישראלי. הפודקאסט הפך לאחד המצליחים בישראל, ועשה את דרכו באדפטציה מושלמת אל המסך הקטן. בימים האלה, שבהן הטלוויזיה גורמת לנו לבכות בקטע רע, כמה טוב שיש את הסדרה הזאת שגורמת לנו לייבב בקטע טוב (גם אם אתה ברכבת וזה מביך. לא חשוב שמות).

המפקדת

סוד קסמן של לא מעט סדרות תאגיד הן העובדה שהן מצליחות לדבר בשפה חדשה שמתנערת מהקלישאות של פעם, וכשאתה רואה אותן – אתה מכיר אותן. כזו היא "המפקדת", הדרמה הקומית של עטרה פריש וניר ברגר שאי אפשר היה שלא להתמכר אליה. גם כאן, שלוש עונות ושלושים פרקים – לצערנו לא יותר – אבל עבודה מרשימה, כולל תפקיד הפריצה הגדול של אלונה סער בתור קצינת החמ"ל נועה לויתן הקשה כיהלום אבל אהובה להפליא. סיפורן של מפקדות בבסיס טירונים, שהוא על הרבה יותר מצבא: הוא על יחסי כוח ומערכות יחסים, ופריפריה מול מרכז, ובעיקר על מקומן של נשים בחברה שלנו. סדרת צבא מצוינת ששווה תמיד לחזור אליה. אם ראיתם, ובעיקר אם לא.

כוורת: נתתי לה חיי

אין להקה ישראלית שתועדה כמו להקת "כוורת". הסופר גרופ הישראלי כבר זכה למספר יצירות דוקומנטריות (ולפרק מיוחד בסדרת הדוקו "סוף עונת התפוזים") לאורך השנים, ובכל זאת, "נתתי לה חיי" היא סדרה שונה. גם בגלל שהיא לא מתמקדת רק בלהקה אלא גם בדמות נוספת שהיא כמעט חלק ממנה – כמעריץ. יואב קוטנר, אחד מגיבורי הרדיו הישראלי, מגיע לכאן כיוצר אבל הוא לא רק מתעד אובייקטיבי. הוא חלק מהסיפור, והנוכחות שלו גם מצליחה להוציא צדדים וסיפורים חדשים מהמוזיקאים הכי אהובים ומוכרים בישראל. לכל מי שאוהב מוזיקה, בוודאי ישראלית ובוודאי את כוורת, זו יצירת חובה.

כל האימהות משקרות

נכון, היא רק מעכשיו, ויש את הטיית העכשוויזם שכל הזמן מאיימת עלינו. ובכל זאת, היא ראויה לציון. עטרה פריש מ"המפקדת" חזרה עם היצירה שירדה מהמסך לא מזמן (יחד עם הכותבים נועם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור ויעל כץ), ונתנה ביטוי של קול נשי עצמאי וחזק על המסך שלנו; לא משהו מובן מאליו, במציאות שבה אנחנו חיים. מאיה מרון בקאמבק המבורך לחיינו, אגם רודברג ששוב הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית עצומה, סדרה שהצליחה לעטוף בעטיפת צלופן את המציאות הכואבת שהיא מטיחה בנו בסיום.

• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• הסדרות הכי טובות

פסח, כידוע, מכיל את הדיסוננס הגדול ביותר של היהדות: זה חג שבו (אם אתה שומר את מצוותיו, כמובן) אין מה לאכול, אבל איכשהו כולם אוכלים. זה החג היחיד שעצם קיומו נפתח בסעודה – היא ליל הסדר, אולי המנהג היהודי הכי ותיק והכי נפוץ בישראל של היום.בפורים יש את החוכמולוג שלא מתחפש (תפסיקו להסתכל עלי ככה), בחנוכה לפעמים באים להדלקת נרות ולפעמים לא, בסוכות בדרך כלל מעדיפים להכין קישוטים לסכך ברודוס מאשר בפתח תקווה. איכשהו, רק הסדר – הסעודה הגדולה של היהדות – נשאר בחיים מאז ועד היום.

>>

וכיאה לחג שאוכל הוא מרכיב משמעותי בזהות שלו (לטוב ובעיקר לרע), לקראת סיומו כאן 11 שולפת את המסורת השנתית שלה: ספיישל פסח של "בואו לאכול איתי". כבר שנה שלישית שהתאגיד מעלה את להיט הדוקו-ריאליטי לגרסה קצרה ומהודקת (חמישה פרקים, בניגוד ל-30-25 פרקים בעונה רגילה) שמכילה אוכל כשר, אירוח כיד המלך וכמובן – קרינג' נהדר לבלות איתו עוד ערב של אכילה רגשית.

בדומה לספיישל הקודם, גם במקרה דנן – על משקל הראפר פלד – השאירו את הבמה למקצוענים. בספיישל הראשון (2024) קיבלנו מעין גרסת VIP של "בואו לאכול איתי" עם המצטיינים מהעונות הקודמות. בשנתיים האחרונות, המגמה היא לתת ביטוי יותר לאנשים שבאים מתחום המסעדנות, שאוכל הוא המקצוע שלהם; אלא שבאופן אבסורדי, דווקא בבית הם יוצאים מאיזור הנוחות, כבר לא מתחבאים מאחורי המסעדה, ממש צריכים להסתכל בעיניים של מי שלא אוהב את האוכל שלהם.

וכמו בכל ספיישל גם כאן יש סלב – בספיישל פסח הראשון קיבלנו את רועי עידן, בספיישל הקודם את סמדי בומבה (אקס "מאסטר שף") והפעם מסמר הערב הוא טל רשבסקי. השף-מסעדן המכונה "הפסטה נאצי" (להבדיל מההוא של המרקים) שהתפרסם בזכות סרטון "דוקותיים" של התאגיד מלפני שלוש שנים שתיעד את דמותו המיוחדת (ועוד לפני זה בטיים אאוט כמובן) – כי כמו שאמר קריימר, הוא לא נאצי, הוא פשוט קצת אקסצנטרי, כמו רוב הגאונים.

ברור שסדרת הספיישלים הזאת סובבת סביבו – הוא זה שמצולם הכי הרבה, שמופיע הכי הרבה ב"טסטמוניאלס", ובאופן כללי בהפקה ידעו לזהות היטב מי האיש שייצר את העניין – ואת הרילס שיעופו אחר כך בטוויטר. אבל כמו שאומרים בדרך כלל בפרסומות, באנו בשביל רשבסקי – ונשארנו בגלל מישהי אחרת לגמרי.

גם כאן, בחמישייה שמרכיבה את הספיישל, נעשה ניסיון לעשות מעין "ליהוק ריאליטי" – קצת מכל דבר. רשבסקי הוא טיפוס בפני עצמו – הדמות הקרה והטיפה יותר מרוחקת (אבל רק חכו שתראו מה מסתתר מאחורי הקוצניות הזאת); לילי בן שלום היא ה"אמהית", בעלת מסעדה גאורגית משוק הכרמל שאוהבת לחבק ולקרב; יוסי שטרית הוא "הגבר" העממי יותר שפחות מחפש להתפנפן; בנצי "הכובען המטורף" ארבל הוא סוג של אושיה תל אביבית שנראה כמו הכלאה בין שרן ייני והראפר כהן (ממש אוהב את שניכם); ובסוף, מגיעה משפיענית האוכל חן קורן. האישה ששווה להתאהב בה בספיישל הנוכחי.

קורן מגיעה עם חזות שאמורה, בתודעה הישראלית המקובעת והדי מעפנה שייצרנו לעצמנו, לעורר חשד – היא מגיעה עם כיסוי הרא, שמעיד שהיא דתייה. אבל היופי ב"בואו לאכול איתי", והרגעים שבהם היא מצטיינת, הם ברגעים שבהם היא מצליחה לשטות בדעות הקדומות. קורן היא הדמות להזדהות איתה בתוך ים הקרינג' שמסביב, מישהי שאמנם מחזיקה באמונה דתית, אבל לא מרגישה שזה מגדיר אותה. זה לא מונע ממנה לחיות עם בעל חילוני או לאכול, במסגרת תפקידה כמשפיענית אוכל, במסעדות לא כשרות. וזו, בעיניי, הבשורה של העונה הזאת.

בתקופות מלחמה זה כמובן יותר קיצוני, כי כולנו עייפים וחרדתיים וקצרים, אבל גם בימים שקטים יותר כנראה שהדבר שהכי מבאס בישראליות – לפחות כפי שהיא משווקת כלפי חוץ – הוא הדוגמטיות. האמונה שאנחנו בני אדם שמגיעים עם סט ברור של ערכים, אמונות וטעמים ואין שום דבר באמצע. או שאתה כאן או שאתה שם. כל מי שסוטה מרוח "המחנה" או "הקבוצה" שאתה משתייך לה נחשב מיד למשת"פ. אני חושב שהתפיסה הזאת היא טעות – היא לא רק לא נכונה, אלא גם לא תוביל אותנו לשום מקום.

המודל שקורן הציעה (למרות שהיא בוודאי לא תקרא לזה ככה), אותה עצמאות נפשית מבורכת, הרבה יותר קרוב למציאות של רוב האנשים. אנחנו לא הפלקטים שהרשתות החברתיות עושות מאיתנו. בכל אחד מאיתנו מתחבא גם מישהו שנגעל מההדתה ומההקצנה ומהאלימות, אבל גם מישהו שלא פוסל את היהדות באופן מוחלט. ה"גם וגם" הקלאסי הזה התבטא נהדר בספיישל ואולי גם שלח מסר מעבר לפורמט הקליל והמצחיק.

"בואו לאכול איתי" ממשיכה לעשות את מה שהפך אותה לאחד הלהיטים הגדולים של כאן: לקחת את הפורמט הבריטי המקורי ולהעביר אותו ישראליזציה מושלמת. הקריינות (שכתבה דקלה קידר ומבצע באמנות שי אביבי), הציניות שמתערבבת באותנטיות של המשתתפים, הניגודיות בין האנשים שסביב השולחן (כולל הקלאש הבלתי נמנע בין ארבעה מסעדנים לבין מישהי שתפקידה העיקרי הוא לבקר אוכל) והאוכל כמטאפורה להכל – הופכים את הספיישל לדבר המושלם לנשנש בין אזעקה לאזעקה, ממתק (כשר!) שאיתו אפשר לסיים את החג המסויט הזה עם חיוך קטן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• בואו לאכול איתי
• כאן 11
• טל רשבסקי
• בנצי ארבל

תאגיד השידור הישראלי, שאוטוטו חוגג תשע שנים להיווסדו, הוא דוגמא נדירה יחסית שבה גוף ממשלתי עושה את העבודה שלשמה הוא נדרש. אבל כמו שכתב יהלי סובול – לכל אחד יש רגעים של שפל. ואתמול נפלה שלהבת אדירה בארז שנקרא חטיבת החדשות של הערוץ הממלכתי. זה קרה במהדורת השבת, אותה מגישה איילה חסון, בכתבה של כתבת המשפטים והתחקירים שלי טפיירו. בכתבה בת כמעט 18 דקות (!), סוזי ממדוב גללה את סיפורה האישי – זה שמתחיל בגילוי בגידה, ובסיומו היא הרימה נשק חם על בעלה שבגד בה.
>>

זה סיפור נורא. לא הייתי רוצה להיות בנעליו של אדם שנבגד ע"י אדם אחר, בטח אם האדם הזה הוא בן זוגה במשך שנים, והשניים התחתנו והביאו ילדים לעולם. מצד שני, זה גם סיפור פלילי די חד משמעי – אישה שחוטפת את הנשק של בן זוגה, מאיימת איתו עליו ואז יורה לכיוון רכבו. מה שמעלה את השאלה המתבקשת – מה הסיבה שתאגיד השידור הישראלי מספק לה במה נרחבת ונכבדה כל כך לשטוח את בקשת הרחמים שלה? ועוד תחת הכותרת הצהובה "הרומן שהסתבך"?

לסיפור של ממדוב, לפחות כפי שטפיירו הביאה אותו למסך, היה נראטיב ברור – מדובר באישה נורמטיבית (מילה שחזרה שוב ושוב, כאילו מצביעה שזה אירוע שיכול לקרות לכל אדם) שקיימה בית מלא, עם בעל אוהב, ילדים, עד ש"לקחו אותה לקצה". עד שמישהו עשה משהו שגרם לה "לראות הכל שחור", כדבריה, ולעשות מעשה נורא. היא כמובן מצטערת על מעשיה, ומתנצלת בפני כל העולם ואחותו, אבל המניפולציה ברורה ומובהקת מציבה את צופי התאגיד מנקודת המבט של היורה, שבמסגור האמפתי של טפיירו הפכה לקורבן המסכן, האישה הנבגדת שבסך הכל איבדה עשתונות. אופסי, הרמתי אקדח לא שלי ויריתי, אבל הייתי עצבנית אז אפשר להבין אותי.

שני המרואיינים היחידים בכתבה היו ממדוב עצמה, ופרקליטה עו"ד רותם כהן, שוודאי היה יוזם הכתבה. הם, כמובן, רק הגיעו לכתבה כדי להגן על התיק שלהם. זו זכותם, כמובן, אבל השאלה העיתונאית היא איך הסיפור ממוסגר – ובמקרה דנן, הובא רק צד אחד כמעט מבלי להפריע לו, והגרסה שלו לא זכתה לשום עימות, אתגר או סתירה. הצד של האדם על חייו איימו כלל לא הופיעה. מבחינת טפיירו, כך עולה מהכתבה, בגידה היא אקט חמור יותר מניסיון רצח או איום עם נשק חם, כאילו אנחנו חיים בטלנובלה. זו סך הכל איזה נורמטיבית ש"עשתה טעות אחת".

מה תפקיד התקשורת במקרים מהסוג הזה? האם כל צד צריך לקבל במה שווה בפני המיקרופון? ובכן, אני אפילו לא צריך להיכנס לשאלה הזו, כי בתאגיד עצמו כבר פתרו אותה בעבר. יש כבר תקדים, ולא במקרה הוא מערב את טפיירו עצמו, שלפני חמש שנים ראיינה במהלך מהדורת הערב ב"כאן 11" את אביעד משה, הגבר שניסה לרצוח את זוגתו שיה איסקוב, ובאותו הזמן היה במעצר לקראת משפט. חומרת המעשים שלו כמובן גדולה מזו של ממדוב, אבל מעמדו המשפטי היה זהה.

גם שם, כמו בכתבה שראינו אתמול, משה ופרקליטו קיבלו פיתחון פה מוחלט לשטוח את גרסתם מבלי שלקורבן ניתנה זכות התגובה, וגם אז זה הרגיש בעיקר כמו קמפיין יח"צ פומבי לבסס את גרסת התוקף. הדבר המדהים הוא שוועדת האתיקה הפנימית של תאגיד השידור בדקה את המקרה, ומצאה שהיה שם "כשל ערכי": "הוועדה ממליצה לפיכך לערוך השתלמות לעובדי התאגיד על שידור ראיונות עם נאשמים ומורשעים בעבירות חמורות", נכתב ב"עין השביעית ב-31.1.2021, "ולנקוט להבא משנה זהירות בטרם שידור ראיונות שכאלה".

איזה זהירות ואיזה נעליים. אותה כתבת, אותו ערוץ, אותו פאול עיתונאי ברוטלי שנותן במה נרחבת לנאשם לגלול את סיפורו ולקבל יחס מלטף והזדמנות לנגן על מיתרי הרגש של הצופים. האם גם הנאשמים בירי פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה או הפצ"רית – אירועים בהם עסקה איילה חסון בפאנל שלה אינסוף פעמים – גם זכאים לאותו טיפול? האם גם הם יכולים לפרוש את משנתם בערוץ הציבורי, לספר שהם אנשים נורמטיבים שעשו מעשה, עוד לפני הגעתם בפני שופט? אולי בתאגיד ראוי שיפנו להציץ בקוד האתי שהם עצמם יצרו, ואף תיקנו בגלל טפיירו.

• ביקורת טלוויזיה
• חדשות
• כאן 11
• המסך