לא כל כך מעניין אותי לחזור לנוסטלגיה של "אצל ציון". על המיתולוגיה של דוכן השניצל הוותיק ברחוב הירקון נכתבו אינספור מילים, רובם של מבקרי אוכל רחוב שכמוני, ניסו לאתגר את המיתולוגיה. גם קודמי לתפקיד יואב רבינוביץ ביקר אצל ציון, ונזכר באותם הדברים בהם כל המבקרים שביקרו לפניו נזכרו. הנה ספוילר עבורכם: גם אני אזכר בהם, בלאו ברירה. לא רק בגלל המיתולוגיה, אלא כי ביקור אצל ציון באמת מרגיש כמו חזרה נוסטלגית לפינה תל אביבית עם קילומטראז' שיביך גם את התל אביביות של רון חולדאי. גם אם מעולם לא הייתם אצל ציון, אתם הייתם אצל ציון.

אני לא הייתי אצל ציון. לא יצא, לא נורא. אבל את את תחושת הישראליזם השחוק של ציון הכרתי מצוין בזכות המיתולוגיה, ובעיקר בזכות הקעקוע שמאיר אריאל השאיר על התרבות הישראלית בצורת שניצל – השיר "אצל ציון" מ-1997, כנראה הפרסומת המוזיקלית הכי טובה לאוכל רחוב ישראלי עד הגעתו של הלהיט "לחם חביתה נתניה". השיר ההוא, שאריאל כתב מרוב אהבה למוסד, עסק בבניית האתוס של ציון, ולמרות שהרוב זוכרים את הציטוט "שמים הרבה הרבה לב בצלחת בשביל מעט מעט כסף קטן", החלק הכי מאיר אריאלי בשיר הוא דווקא הבית השני, בו מפרט טרובדור הקיבוצים איך "כולם אצל ציון" – חובבי ציון עם חיבת ציון, רומנים, בוסנו-סרביים, גימלאים, שלומעלייכמיסטים ואפילו רחמנא ליצלן, נס ציונאים. זה האתוס שבנה אריאל, וזו המורשת הסמלית של ציון. המקום בו עדיין כולם על האש. טוב, כאן המשורר לא דייק במילותיו, כי שם דווקא כולם בשמן עמוק.

הגעתי לצומת הירקון פינת טרומפלדור, ומיד נגלה בפני עיני אותו מחזה שמאיר אריאל ראה בכל ביקור קבוע. נכון, המקום כבר לא "בין הדואר וקולנוע דן", אבל כל השאר כנראה נשאר כשהיה, אולי למעט הפוסטרים שעל הקיר – במורכבים כיום מרצף פוסטרים של מופעי "שרים מאיר אריאל" וסדרה של ביקורות אוכל רחוב מודפסות שהביטו בי כמו רוחות מבקרי העבר, מחכים שאעבור את טקס החניכה ואנגוס בשניצל. עוד דבר שנשאר כשהיה הוא התור הקבוע, שגם שעת אחה"צ מאוחרת לא פגמה ביציבותו. הסתכלתי מסביב, אין יותר בוסנו-סרביים, ואני לא בטוח איך מזהים נס ציונאים (ניסיתי לצעוק "נפגשים בקניותר", אבל אף תגובה) – ועם זאת, אני בטוח שהיה שם לא מעט גימלאים, ובטח כמה שלומעלייכמיסטים. אריאל שכח כנראה לציין גם את הלקוחות בלי החולצה. בכל זאת, תור גדול, ונדמה שכולם עדיין על האש אצל ציון, וחלקם מתבשלים עוד מ-1997.

לבסוף הגעתי לפיתה מלאת האהבה, שבמאיר-אריאלית אומר שניצל דקיק וסלטים. חלק מהקסם אצל ציון הוא בפשטות, ובאמת שאין פשוט יותר משניצל בפיתה – אוכל הרחוב עם יחס הכבוד-אכילה הכי מופרע: כולם אוכלים את סוגר הפינה המושלם הזה לצהריים, אבל אף אחד כבר לא מתלהב מזה, ובטח לא כותב על זה שירים. המנה הכל כך ישראלית הזו, שלוקחת את הקלאס האירופאי, מרדדת אותו עם חזה עוף, ואז דוחפת לפיתה עם חריף, היא באמת הייצוג הכי טוב למטבח המקומי שבנינו עם אבני בניין מכל העולם. ובכל הנוגע לשניצל הישראלי, ציון מספק את הרמה הגבוה ביותר – השניצל שלו דקיק באופן מפורסם, אבל עדיין פריך ועסיסי ומלא בטעם גם אחרי כל הדפיקות שעבר. זה שניצל שיודע שהוא הכוכב המרכזי בפיתה, כזה שמתפרש לאורך ורוחב הפיתה, לא משאיר פינה נטולת בשר.

אני קיבלתי שתי חתיכות שניצל שכיסו הכל, אבל ראיתי אחרים עם חתיכה ענקית אחת במרכז הפיתה. פה שמים בשר לפי העין, אבל העין נדיבה. התיישבתי באחד מ-15 כיסאות הכתר פלסטיק שחור שפוזרו מחוץ לדוכן, משקיפים על רחוב הירקון העמוס, ממש מול מלון האימפיריאל החגיגי – סממן מובהק לתל אביב החדשה שדוחקת את מי שלא יכול לממן לעצמו בנייני יוקרה ומלונות. גם את הפיתה של ציון לא תוכלו לקבל "בשביל מעט מעט כסף קטן" – כיום היא עולה 35 ש"ח (8 שקלים יותר מלפני ארבע שנים) – אבל המנה היא אותה המנה, האווירה נשארה זהה ואני די בטוח ששני השולחנות שבחוץ, היחידים באזור הישיבה, לא הוחלפו. לא צריך. הרי מי שבא לציון יודע בדיוק עבור מה הוא מגיע – אותה הפיתה שאכל לפני עשרים שנה.

כבתול ציון, עבורי זו פשוט היתה פיתה מצוינת, מינוס הנוסטלגיה. לא צריך יותר מזה כדי שהשיר יתנגן בראש. הבשר מלא בטעם, והדקיקות של השניצל עוזרת לו להפוך לשכבה מדויקת (ובמקרה שלי, כפולה) שאפשר למרוח עליה את כל הסלטים, הממרחים והמטעמים שלכם. על השולחנות הישנים, חוץ ממתקן מפיות שנראה כאילו נלקח משירותים ציבוריים לפני 20 שנה יש גם בקבוקי קטשופ אוסם. מהסוג הישן הזה והמתקתק הזה שפעם היה בכל על האש ישראלי, עד שהתעשתנו כחברה.

הבחור שישב לידי הטביע את השניצל בקטשופ, ולמרות שבהתחלה שאלתי את עצמי למה – ככל שהתקדמתי בפיתה הבנתי. זה בכלל לא בגלל האוכל, אלא בגלל הטעם הישן. זה מתחבר קונספטואלית למקום בזמן שבו קפא ציון, ולטעם האולד-סקולי הטהור שלו. כמה ביסים לפני הסוף החלטתי להמר על הקטשופ גם – שמתי שליכטה נחמדה, ולקחתי ביס. למה? זה מתוק מדי, ומטשטש לחלוטין את טעם השניצל. אבל מה שכן – זה טעם מוכר. ולפעמים זה בדיוק מה שמחפשים.
אצל ציון, הירקון 61, א'-ה' 09:30-18:00

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• שניצל
• אצל ציון
• מאיר אריאל

בפורים הקרוב יצוין יום הולדתו ה-80 של המוזיקאי והמשורר מאיר אריאל שנפטר לפני 23 שנה. פרויקט מימון המונים חדש מבקש את תמיכת מעריציו במטרה להוציא ספר חדש עם 80 שירים שלו שעדיין לא ראו אור, לצד גרסה מחודשת לספרו "עצמאי בשטח". יערכו את הספר החדש יואב קוטנר, עטרה אופק ואהוד אריאל.

במאי הקרוב צפוי להתקיים גם ערב מחווה לזכרו באמפי רעננה עם שורה ארוכה של אמנים מוכרים, וביניהם: אביב גפן, דויד ברוזה, זהבה בן, מירי מסיקה, שולי רנד, שלום חנוך ושלומי שבן.

לפי דף התמיכה בפרויקט, באתר הדסטארט, רוב השירים שמתוכננים לצאת לא הולחנו מעולם בעוד אחרים הולחנו ואף יצאו כסינגלים, "רק שאתם לא שמעתם על זה!". כך למשל השיר הבא של שרון עזריה.

בין התשורות שמוצעות לתומכים בפרויקט: הספרים החדשים, חולצת מאיר אריאל, רישומים של אריאל ועוד. תשורה מעניינת שכבר אינה זמינה כי הוזמנה היא כרטיסים להופעה במאי. עד כה גויסו קרוב ל-42 אלף שקל.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מימון המונים
• מאיר אריאל

• Facebook
• Twitter
• Email

במציאות של מתיחות, שנאה בין דתית ופנים דתית וריקון הזהות היהודית מתוכן תוך הפיכתה לנכס פוליטי מפלג, עושה רושם שחלקנו הרמנו ידיים. בעוד יש כאלו המעדיפים להסתגר בקבוצת הייחוס שלהם, אחרים הופכים את איבוד התקווה לציניות שלעתים רק תורמת לשנאת האחר. בתקופה האחרונה אנו עדים לכמה ניסיונות לקירוב החילונים לדת מתוך בחירה. אתר האינטרנט "929 – תנ"ך ביחד", הישיבה החילונית בינה הפועלת בתל אביב, ירושלים ובאר שבע, ובית הכנסת "יקר" שמחזיק שני מוסדות בירושלים ובתל אביב הם רק חלק מהדוגמאות.

ליברליות, פתיחות ושיח

נוסף לאינטרנט, גם במרחב הפיזי יש גופים המנסים ליצור חיבור ושיח מכבד. התנועה הרפורמית קרמה עור וגידים באירופה של המאה ה־19, בעת שילובם של היהודים בחברות הסובבות אותם. חלק מעקרונותיו של זרם זה הם שוויון מגדרי, השתנות מתמדת ושימת ערכי המוסר במרכז, גם לפני הטקסטים היהודיים המסורתיים. מבשר היהדות הרפורמית בתל אביב הוא בית דניאל, שהוקם כשלוחה של הקהילה הרפורמית החזקה בארצות הברית. בשנת 1991 חזר הרב מאיר אזרי משנתיים של שהייה בסן פרנסיסקו ופתח ברחוב בני דן על גדת הירקון את המוסד הזה, שמטרתו הפצה של ערכי היהדות המתחדשת בעיר, לא רק באמצעות פעילות דתית אלא גם בעזרת אלמנטים חינוכיים, חברתיים ותרבותיים, הכל ברוח רפורמית.

"אנחנו הראשונים והמעצבים הגדולים ביותר בתחום היהדות הרפורמית. הבאנו קול ליברלי לתל אביב. התחלנו כבית כנסת והיום אנחנו אימפריה ערכית וחינוכית", מספר הרב אזרי. חבלי הלידה היו לא פשוטים, אך עם הזמן למדה העיר הליברלית לקבל את התפיסה החדשה, והשפעתו של המרכז הרפורמי גדלה. כיום, פרט למקור בבני דן, הוא מחזיק בשני לוויינים, ביפו ובמרכז העיר. רק לאחרונה נבחרה מירה רז, רבת המרכז היפואי שהוקם לפני שבע שנים, לאחת מ־50 הנשים המשפיעות בישראל של המגזין "פורבס". קהילת הלב ברחוב רש"י שבמרכז תל אביב נפתחה לפני שלוש שנים. "הזרם שלנו מדגיש שבין שחור ללבן יש הרבה צבעים ואנחנו משתדלים להיות באמצע. אצלנו גברים ונשים יושבים יחד, יש מקום לידע ולניסיון של הרב אך אין לו סמכות מוחלטת. הכל נערך בדיון דמוקרטי. אנחנו ממשיכים במסע של חידוש ושימור כאחד. חשוב לנו תמיד לנסות לחדש וליצור".

כיום מעורב בית דניאל במערכת החינוך התל אביבית, וקורסים ברוח רפורמית משולבים בגני ילדים ובבתי ספר עירוניים. מי שיגיע לביקור באחת הקהילות, יוכל להתרשם מקבלת שבת מוזיקלית ברוח ישראלית, קבלת שבת וחג שוויונית שאחת ממוביליה היא רבה, סדנאות שונות לגוף ולנשמה ועיון יצירתי בפרשת השבוע, אך כאמור, בית דניאל פועל גם מחוץ לגבולות המבנים שבבעלותו: "בימי שישי ב־18:00 אנחנו מארגנים תפילות במתחם שרונה ובמהלך הקיץ ערכנו קבלות שבת בנמל יפו. בית הכנסת עצמו פתוח לכל אורך היום ומתווה ערכים קהילתיים מגיל ילדים ועד גיל הזהב. ההשקפה שלנו מאוד ברורה. אנחנו בעד שוויון בין בני אדם, אנחנו בעד פשרה ודו שיח, לא בעד כפייה. אנחנו בעד נשים ובעד הקהילה הגאה. אנחנו לא מסתתרים ולא מתביישים, אנחנו היינו הראשונים להשיא זוגות חד מיניים ולתת לנשים לקרוא בתורה".

בתוך כל האלמנטים הלא שגרתיים הללו מנסה הרב אזרי להסביר כיצד הוא מתייחס למושג יהדות: "יהדות היא דת ותרבות. היא כוללת את הכתבים המסורתיים, מוזיקה ואמנות. תרבות יהודית זה עמוס עוז וזה הרבי מלובביץ'. כן, אני בורר לעצמי את השאלה של מהי יהדות. אני יכול לצטט מילים שאמר הרב קוק כחלק מהתפילה, אבל במילים אחרות שלו לא אעשה שימוש. הרמב"ם להשקפתי הוא פילוסוף דגול אך בתקופתו האישה לא הייתה במעמד שבו היא נמצאת היום, ולכן אשתמש בציטוטים שלו לגבי גישות פילוסופיות אך לא בנוגע למעמד האישה. אנחנו קוראים את התורה, וכשאנחנו מגיעים לנקודות המרגיזות והלא שוויונית אנחנו מתייחסים לזה ומדגישים שבימינו לא נוהגים ככה".

היהדות הקונסרבטיבית ליברלית הרבה יותר מהיהדות האורתודוקסית, אך עם היא זאת רואה בהלכה סמכות מחייבת, ובכך נמצאת על הרצף בין שמרנות לחידוש. לפני שלוש שנים הקים הרב רוברטו ארביב את המרכז הקונסרבטיבי נווה שכטר. נוסף לקורסים, קונצרטים ותערוכות בהשראת התרבות היהודית, בתוך נווה שכטר פועל בית הכנסת הקהילתי, המסורתי והשוויוני נווה צדק. "אנחנו קהילה שוויונית, גברים ונשים יושבים יחד; אך מצד שני אנחנו שומרים את ההלכה, החגים והשבת. אנחנו שביל הזהב בין הרפורמים לאורתודוקסים, משלבים את השמרנות והמסורת עם התחדשות". בעבר שכן במקומו של מרכז נווה שכטר בית הקפה הטמפלרי לורנץ. באמצע הדרך בין יפו הערבית ותל אביב היהודית של אז, היווה בית הקפה מקום מפגש ניטרלי ליושבי האזור, אך בשנות ה־30 הפך למרכז כינוסים של תומכי המפלגה הנאצית. כיום המבנה שוב משמש נקודת מפגש תרבותית: "יש אנשים שבאים להתפלל ויש כאלו שבאים ליהנות מהקורסים והפעילויות. המטרה היא ליצור כל מיני נקודות כניסה לעולם התוכן היהודי. אני מתייחס לעולם היהודי כעולם רוחני שיש בו מסורות של חוכמה. אנחנו רוצים מצד אחד להתחבר לעולם של העבר, אבל לא להיתקע שם אלא לנסות ליצור משהו חדש מבלי להתנתק מהמציאות העכשווית". בבית הכנסת נווה צדק לא נערכים טקסי נישואין בין זוגות חד מיניים, אך הרב ארביב מאפשר לכל מי שחפץ לקחת חלק בקהילה: "הקהילה המסורתית לא מקבלת את הנושא של נישואים חד מיניים אבל כן נותנת אפשרות לחיות יחד בכבוד. כל אחד שרוצה להתפלל מוזמן בשמחה".

חרם אורתודוקסי והידברות בין דתית

באופן לא מפתיע, היהדות האורתודוקסית מתקשה לקבל את הזרמים החדשים שלתפיסתה מאיימים עליה. הרב אזרי מסביר: "בתחילת הדרך זה לא היה פשוט, כתבו עלינו גרפיטי בכל פינה, בגן הילדים הראשון שבו פעלנו מרחו צואה על הקירות. היום אנחנו כבר מקובלים. כל מה שאנחנו עושים הוא להתאים את התפילות לשינויים ולתמורות שהתרבות שלנו עברה. אנחנו פועלים למען הקול הישראלי, אבל זה גורם לזרמים אחרים להרגיש מאוימים כאילו פוגעים להם במונופול". אף שהיהדות הקונסרבטיבית שמרנית מזו הרפורמית, גם הרב ארביב מנווה שכטר לא זוכה לחיבוק מהרבנות הראשית: "החרדים רואים בנו איום. אנחנו מדברים את אותה שפה הלכתית, אך מנסים ליצור חידוש מתוך ההלכה וזה לא מתקבל על ידם. לפני חודש הוצאתי ספר עם עם השיח' הסופי (זרם אסלאמי מיסטי הדוגל בפציפיזם – י"ז) עסאן מנאסרה לתפילות לשלום על פי המסורת של שלוש הדתות. זו סטירת לחי לכל הקיצוניים שמסתגרים וטוענים שרק להם יש את האמת. יחד עם חוקר הקבלה ד"ר אבי אלקיים הקמנו מסדר יהודי־סופי שנקרא 'דרך אברהם' ובמסגרתו מתקיימים מפגשים לימודיים ומוזיקליים בין יהודים וערבים. יש דרכים שונות להתחבר לאלוהים, כל אחד עם הזהות שלו, אבל זה לא צריך לבוא במלחמה אלא מתוך שיתוף פעולה". בבית דניאל הרפורמי נוהגים לארח אנשי דת נוצרים ומוסלמים.

"בחג השבועות האחרון אירחתי לעיני 500 איש את הקאדי של יפו ובשנה לפני כן את אחד הכמרים המובילים של הכנסייה הקתולית בישראל", מספר הרב אזרי. "אני ער כל הזמן לשנאה בין הדתות, ולכן אנחנו נוהגים לקיים בשנים האחרונות דיון ולמידה עם אנשי דת לא יהודים". הרב אזרי היה מעוניין שגם יהודים אורתודוקסים יבקרו בבית דניאל: "אני מזמין את הרב לאו (הרב הראשי לתל אביב – ישראל מאיר לאו – י"ז) להגיע אלינו לבית הכנסת בשבועות. בשביל הרב הראשי אני מאיים יותר מהחילוני הכי גדול של תל אביב. לרב לאו לא נוח לראות אותי בבית הכנסת, יושב ליד רעייתי ומתפלל את התפילה עם שינויים שנותנים מעמד לאישה". ניסינו לבקש את תגובת הרבנות הראשית תל אביב מפיו של עוזר הרב הראשי, הרב יצחק אוחנה. ברגע שנודע לרב במה עוסקת הכתבה – הוא בחר לנתק את הטלפון.

תרבות יצירה והשראה

בתחילת יוני הפציע ברשת אתר חדש שמטרתו, לדברי מקימיו, "להעיר את הלב" (ומכאן שמו, ליבא שפירושו לב בארמית). "כולנו (מקימי האתר – י"ז) חושבים שכל הבעיות שלנו מוצאות פתרון ביהדות. אלא שהתקשורת מעדיפה להציג את היהדות רק כשהיא עטופה בריב ובמחלוקת. צדק חברתי, חמלה, תמיכה נפשית – בכל אלו עסקה היהדות", אומר יאיר רוה, יוצר ומבקר קולנוע מוערך, העורך האחראי של ליבא. "בשנים האחרונות אנחנו רואים תכנים יהודיים נכנסים עמוק למצעדי הפזמונים במוזיקה ולטבלאות שוברי הקופות בקולנוע, ויש התעוררות מחודשות בחיבור בין אנשים לבין המקורות של העם. את החיבורים האלה אנחנו רוצים להציג". לרוה חשוב להדגיש כי לא מדובר באיזשהו זרם של יהדות מתקדמת, אלא ביהדות מהסוג הישן, "אורתודוקסית, אבל עם הרצון שלנו – אנשים שלא בהכרח גדלו בבית דתי – להזכיר שיהדות היא לא פוליטיקה ומשברים קואליציוניים, או אפילו חרדים, אלא הבית הטבעי שלנו".

את ליבא הקימו ארבעה אנשים מרקעים שונים. איש העסקים אילון תירוש, דתי לשעבר, הרב עופר גיסין, חסיד חוזר בתשובה, הרב צבי שפיגל, דתי לאומי חוזר בתשובה, ורוה, שמגדיר עצמו "חילוני מאמין". "זה לא אתר להחזרה בתשובה, אין בו קריאה לקיים מצוות. זה אתר שמיועד לחילונים ולדתיים באותה מידה", מסביר רוה. "גם דתיים, שומרי שבת ולומדי תורה, הרבה פעמים עושים דברים מכנית. אנחנו רוצים להראות שתוכן יהודי יכול להעיר את הלב כמו שיר טוב, כמו סיפור מרגש". האתר גדוש במאמרים וביצירות של דמויות בולטות בתרבות הישראלית והיהודית, בהם מאיר אריאל, אהוד בנאי, אדם ברוך, סיון רהב מאיר והרבנים מיכי יוספי, דב זינגר ועופר גיסין. "זה אתר שנועד להזכיר לנו את מה שאנחנו עמוק בפנים אמורים כבר לדעת. אם יש כאן עניין של תיקון אז התיקון הוא לגבי האופן שבו מדברים על היהדות באינטרנט: בלי מדון, בלי סכסוכים, בלי ריבים, בלי פוליטיקה ובלי החזרה בתשובה. אנחנו מוצאים ביהדות מקום מעורר השראה ליצירה, למעורבות חברתית ולענווה".

• אדם ברוך
• אהוד בנאי
• מאיר אריאל
• חילוניות
• יהדות
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

ואז הוא דחף אותי, בלי לקחת תנופה אפילו, פשוט הושיט את שתי ידיו קדימה ודחף אותי, וכבר כעסנו אחד על השני בעבר, חברים טובים ממש עוברים מדי פעם תקופות של ברוגז, חבר טוב זה כמו בת זוג רק שבמקום סקס יש בדיחות מפגרות משותפות, ואמון, וידיעה שאתה יכול להפקיד את חייך בידיו של האדם הזה, אבל ברגע שהאדם הזה כועס עליך עד כדי כך שהוא דוחף אותך באמצע הרחוב, מעיף אותך אחורה ממנו והלאה, אז משהו נשבר,

ואמרתי, לך תזדיין,
והלכתי משם. וחשבתי שזהו, גמרנו, אבל שנינו עדיין פחדנו למצוא את עצמנו, אחרי 15 שנה של חברות, במצב שבו פתאום אנחנו לא מדברים אחד עם השני – זה כמעט בלתי נתפס – זה כמו זוג שמתגרש רק שאין אפילו למי לספר את גודל האובדן, כי החבר היחיד שהיה יכול להבין אותך הוא זה שאיבדת, ורוב האנשים לא יבינו את גודל ההלם, "נו בסדר, אז רבת איתו, יהיה לך חבר אחר" – לא, לא יהיה לי, לא כזה, לא אחד שהכיר אותי מגיל חמש – לא אחד שטיפס איתי על עצים בשכונה – ומה שקרה אחרי הדחיפה זה שהוא התקשר והשאיר לי עוד ועוד הודעות מתנצלות בזו אחר זו, עד שחששתי לשלומה של המזכירה האלקטרונית שלי, שעמדה אפילו באלף ההודעות שגדשו אותה אחרי רצח רבין, בגלל שכתבתי שנים קודם ספר בשם "ביום שבו ירו בראש הממשלה" –

אם כי ראש הממשלה המדובר בזמן שכתבתי אותו היה שמיר, וגם נגדו לא היה לי משהו ספציפי חוץ מהעובדה שהיה אידיוט שמרן ומייאש, שזו בוודאי איננה עילה לרצוח אותו – כמה ראשי ממשלה היו פה שלא היו אידיוטים שמרנים ומייאשים? – אבל הייתי בשוק הכרמל כשהוא עשה סיבוב בחירות של לחיצות ידיים ועבר מטר מולי, עם איש ביטחון אחד שמשתרך מטר מאחוריו, ואני, שלמרות חזותי הנעימה יש לי מוח קרימינלי, מיד חשבתי שמאוד קל להתנקש בו, אבל למרות זאת כל מה שעשיתי זה ללחוץ את ידו ואז להריח את ידי ולומר "איחחח…"

כן אני יודע, אני ילדותי. ספרו לי משהו חדש. אבל זה עבד ושמיר במבוכה הביט בידו ותהה מה גרם לי להגיד את זה, והמשיך הלאה בתמיהה והרגע שהיה בינינו חלף – לא שזה מפתיע; רגעים עובדים בלחלוף –

אבל הלכתי הביתה עם משפט בראש, "ביום שבו ירו בראש הממשלה הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום", וידעתי שיש לי סיפור, ולא שיערתי בעצמו שיום יבוא והמזכירה האלקטרונית שלי תתמלא בהודעות שיחקרו את יכולתי הנבואית,

ועכשיו היא התמלאה שוב, אז בסוף עניתי ודיברנו דברים רכים ומפייסים למרות שידענו שזה כבר נגמר, ואפילו קבענו ללכת בערב להופעה של מאיר אריאל בתיאטרון הסמטה ביפו, וזו היתה אחת ההופעות הכי יפות שראיתי בחיי, כי מאיר אריאל היה באותו לילה בשיא קסמו, עם רעמת שערו המאפיר וחיוכו הכובש ואשד המילים החכמות והמתחכמות, ואשד המנגינות המכושפות והלא ממש מוזיקליות שנבעו מהגיטרה הלא מכוונת שלו,

ובסוף הערב נפרדנו ליד ביתי, והוא אמר שיתקשר אלי מחר, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עזוב", והוא הביט בעיני לשניה ואז הסתובב והלך, ואני נתתי לו, ראיתי את הגב שלו מתרחק וגם אחרי שכבר נעלם מעבר לפינה נשארתי עוד לעמוד שם כמו זומבי,

ואז עליתי הביתה ונתתי לעצמי ליפול על הספה ופתחתי את הטלוויזיה על משהו שנקרא "ערוץ הספורט", שלא הכרתי כי רק יום קודם עשיתי כבלים לראשונה בחיי, וראיתי שלוש שעות רצופות של כדורעף חופים, גרג נגד ג'וני, שני בלונדינים שזופים על חוף בקליפורניה בתחרות שעניינה אותי פחות מסרט טבע על חיי המין של נמלים, אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי אוהד את ג'וני ושוטם את גרג – שבשביל להבדיל ביניהם היית צריך ממש להתקרב לטלוויזיה או, לחלופין, להיות מומחה בניואנסים של שיזוף קליפורני,

אבל להתהפנט זה מה שרציתי, וזה מה שעשיתי, ולפחות לא חשבתי על מה שקרה שלוש שעות, עד שגרג ניצח וחזרתי להרגיש סוג של פחד. או ג'וני? יכול להיות שזה היה ג'וני.

• אנשים
• זומבי
• אובדן
• חברות
• שמיר
• טורים אישיים ובלוגים
• מאיר אריאל
• יצחק רבין
• ספורט