סדרה של מארוול שלא מבוססת על גברברים חסונים עם דדי אישיוז? ועוד כזו עם תמימות ושמחת חיים מרעננת ובלי יומרות או סיבוכים עלילתיים מיותרים? לא יאומן. המסר של "מיס מארוול" אולי לא הכי מקורי בעולם, אבל יש לו מקום וערך (בעיקר כשהאקשן כייף והגיבורים חמודים)
רגע לפני שדיסני פלוס משיקים את השלוחה הישראלית – ושנה וחצי אחרי שהוציאו לדרך את האפיק הטלוויזיוני שלהם – למארוול כבר יש שבע סדרות גיבורים בארסנל. המצטרפת הטרייה לחבורה היא קאמלה קאן, המכונה גם "מיס מארוול" – גיבורת על נערה שמלהטטת בין הכוחות החדשים שלה לחיי הרגילים כתלמידת תיכון בג'רזי סיטי.
הבשורה כאן איננה רק ההצטרפות של גיבורה מתבגרת נוספת לאוסף, אחרי פיטר פארקר ואמריקה צ'אבז שבדיוק הפציעה ב"דוקטור סטריינג' במימדי הטירוף". קאמלה היא בת למשפחה מוסלמית ממוצא פקיסטני, כשבהמשך העונה צפויה להופיע דמות מוסלמית נוספת שגם תעטה חיג'אב. אך קאמלה איננה נערת פוסטר מושלמת לתרבות המשפחתית שלה, להפך. כמקובל בתכנים מערביים על משפחות מהגרים, גם כאן הקונפליקט העיקרי של הגיבורה הוא בין המוצא והמורשת התרבותית לבין החיים הרגילים והאמריקאיים לחלוטין שלה.
קאמלה (אימאן וולאני) בת ה-16 היא מעריצה מושבעת של גיבורי העל המפורסמים ובעיקר של קפטן מארוול. התחביב החנוני הזה לא ממש מעלה את המניות שלה במסדרונות בית הספר, אבל זה בסדר, כי יש לה חבר טוב בשם ברונו (מאט לינץ) להתאבסס יחד איתו. למעשה, זה אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו לומדים מהסדרה על היקום הזה – מסתבר שגם בעולם שבו הגיבורים אמיתיים לגמרי, מופיעים במהדורות החדשות ונחשבים לגיבורי תרבות של ממש, המעריצים שלהם הם חננות ולא, נניח, חניכים של קורס כושר קרבי.
נכון לפרק הבכורה שלה, "מיס מארוול" כנראה לא תעקוף בפופולריות את "וונדה-ויז'ן" או "לוקי", אבל היא סדרה חביבה לגמרי לקהל צעיר יותר של ילדים ובני נוער. יש בה תמימות ושמחת חיים מרעננת והיא נטולת יומרות או סיבוכים עלילתיים מהסוג שהיקום המארוולי מביא איתו לא פעם.
סיפור המקור של קאמלה מותנע סביב אירוע שולי לכאורה – כנס מעריצים קטן שנראה לה כמו התגשמות החלום האולטימטיבית. המטרה היא לבלות יום מושלם בין הדוכנים והפעילויות ולקנח בניצחון מוחץ בתחרות הקוספליי, אבל יש כמה מכשולים בדרך. קודם כל, כדי לנצח היא זקוקה לטאץ' אישי שיבדיל את תחפושת הקפטן שלה מכל האחרות. וחמור הרבה יותר – היא צריכה לעקוף איכשהו את הוריה השמרנים, שלא מבינים מה ההבדל בין כנס גיקי למסיבות מהסוג שרואים ב"אופוריה".
שאלת הטאץ' האישי היא סמלית לסדרה כולה. קאמלה רוצה להיות "רגילה", או לפחות לייחד את עצמה דרך רעיונות אמריקאיים "רגילים", ומבטלת לחלוטין את המורשת שלה בדרך. היא לא רק מוותרת על הערכים של הוריה, היא בכלל לא רואה אותם. גם כשהם מתפשרים כדי לתת לה את מה שהיא רוצה, היא רואה רק את השוני שלהם ממנה, מהחיים שאותם היא רוצה לחיות. אבל דווקא המפגש בין שני הצדדים שבה הוא זה שמעניק לה כוחות על מדהימים כבר בפרק הראשון, והוא זה שיעזור לה להתבגר, לקבל את עצמה ולמצוא איזון. זה אולי לא המסר הכי מקורי בעולם (לא מזמן קיבלנו גרסה נהדרת שלו ב"אדומה אש"), אבל יש לו מקום וערך – בעיקר אם הוא מגיע לצד עלילת אקשן כיפית וגיבורים חמודים.
אחרי פרק אחד בלבד עוד מוקדם לדעת האם הסדרה תצליח לייחד את עצמה באמת. נקודת ההשוואה המתבקשת פה היא סרטי "ספיידרמן", שגם בהם הגיבור הוא נער לא ממש מקובל עם אובססיה לגיבורי על והמון רצון להוכיח את עצמו בעולם המבוגרים. מה שעשוי לעזור לה במשימה הזו הוא הסגנון הויז'ואלי התזזיתי בסגנון "משפחת מיטשל נגד המכונות" או "סקוט פילגרים" – עריכה קומיקסית, ציורי גרפיטי זזים וחלומות בהקיץ צבעוניים של הגיבורה מופרעת הקשב (כנראה, אינני מאבחנת). נקווה שלא היה מדובר בגימיק השקה חד פעמי.
הפרק הראשון של "מיס מארוול" זמין בדיסני פלוס עכשיו. פרק חדש מדי יום רביעי
