סטיב קארל ידוע בעיקר כשחקן קומי, אך בעשור וחצי האחרון הוא מקפיד לקחת על עצמו תפקידים רציניים יותר שיוציאו אותו מהמשבצת של מייקל, הבוס המעצבן מהסיטקום "המשרד" שהפך לתפקיד הכי מזוהה איתו. הוא לא לגמרי עזב את הקומדיה לאורך התקופה ("כוח חלל", "ארבע העונות"), אך כעת נראה שהוא מתמסר שוב לקומדיה בתפקיד הראשי בסדרה החדשה של HBO, "רוסטר". וגם הפעם הוא מעליב את כל מי שהוא פוגש.

>> צוחקים כל הדרך לגיהנום: יכול להיות שהגזמנו עם האסקפיזם?
>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה בפיזור מאכזב

בסדרה מגלם קארל את גרג רוסו, סופר של סדרת ספרים מפורסמת ואהובה שעבר לגור במקום מרוחק כדי לברוח מהתמודדות עם הגירושים הקשים שחווה חמש שנים לפני כן. הוא מגיע להרצות באופן חד פעמי במכללת לאדלו, שבה הרצתה בעבר גרושתו וכעת מרצה בה גם הבת שלו, קייטי, שנמצאת בעצמה בעיצומה של פרידה לאחר שבעלה בגד בה עם סטודנטית. את ההרצאה שלו הוא מסיים עם קבלת הצעה לבוא ללמד כתיבה במכללה. כמובן שהוא מקבל אותה.

במהלך הסמסטר אנחנו מגלים כמה גרג שונה מהדמות הבדיונית שבמרכז הסדרה שיצר, הלוא היא ברנש בשם רוסטר. הוא לא מגניב, לא שרמנטי וכמעט אף פעם לא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. אבל יש לו לב גדול, הוא נחמד וקל מאוד לאהוב אותו. לצידו, אנסמבל דמויות שמציבות לו לא מעט אתגרים: הדיקן, למשל, אותו משחק ג'ון סי. מקגינלי (ד"ר קוקס מ"סקראבס"), הוא מכור לרכילות שמנהל אורח חיים ניו אייג'י הכולל ביקורים תכופים בסאונה ואמבטיות קרח. יש גם את המשוררת והמרצה, פרופסור דילן שפרד (דניאל דדוויילר), מרצה שאפתנית שנאבקת במערכת שנשלטת על ידי גברים והופכת למושא האהבה של גרג.

הנושא המרכזי של הסדרה הוא התמודדות עם משברים אישיים, אך גם ברמה המקצועית יש לגרג לא מעט אתגרים, כמו התמודדות עם הסטודנטים השבריריים שלו שיכולים להיפגע מכל דבר, גם אם מדובר בטעות תמימה. כך, לדוגמה, לקרוא לסטודנטית "לוויתן לבן", ביטוי המתאר מטרה בלתי מושגת, הופך לאירוע בודי שיימינג ושיחות בירור מול הסגל הבכיר הופכות לעניין שבשגרה.

חשוב לציין שמדובר בסדרה של ביל לורנס, היוצר של "טד לאסו", והיכולת המדהימה שלו להחדיר בכל סדרה אופטימיזם מבוקר ובעל עומק – עומדת גם כאן במרכז. זה לא מאוד שונה מ"טד לאסו" – אדם בעל מקצוע מסוים ובמשבר משפחתי מתחיל לעבוד במשרה שמעולם לא עבד בה, בסביבה זרה לו לגמרי, כשהוא מוקף בדמויות צבעוניות, חמודות ופגומות שקל לאהוב.

עם זאת, זה לא חיקוי, שחזור או מחזור של נוסחה: טד לאסו הוא אדם שמאמין במעשים טובים ושכל עוד הוא ימשיך בדרכו ויעשה טוב בעולם – יהיה טוב. גרג הוא סופר שהדמות שיצר, רוסטר, היא התגלמות כל מה שהוא רוצה להיות והוא לא. והוא דם לא מתקרב לרמת טוב הלב של טד. למעשה, פעמים רבות הוא חסר טאקט או מביך או לא יודע איך להגיב בסיטואציות מסוימות ובסיטואציות רבות היצר הרע עולה בו. זה חלק מהתהליך שהדמות שלו עוברת, וכך הוא לומד להיות קצת יותר רוסטר. לפי איך שזה מתקדם, נראה שזה גם יהיה הקונפליקט הפנימי שלו לאורך העונה: האם בגיל 57 הוא רוצה להיות יותר הדמות שהוא כותב, על כל המשתמע מכך? זאת גם הסיבה שסטיב קארל כל כך מתאים לתפקיד הזה.

קארל מוצא ב"רוסטר" איזון מסוים בין הומור הקרינג' שהוא מתמחה בו לתפקידים היותר רציניים שלו. כגרג, הוא מצליח מצד אחד להגיד בלי כוונה להגיד את כל הדברים הלא נכונים, אך מצד שני להיות דמות שקל לאהוב ולהתחבר אליה באופן כמעט מיידי.אנשים שמתלוננים על כך ש"רוסטר" היא עוד "טד לאסו" הם כנראה אותם אנשים שמתלוננים על "אלימות בסרטים של טרנטינו" ואותם אנשים שלא אוהבים את ווס אנדרסון. זאת סדרה של ביל לורנס, וכמו סדרה של ביל לורנס היא כתובה בצורה כזאת שניתן לאהוב כל דמות על המסך.

"רוסטר" היא סדרה אופטימית עם הרבה לב, אבל היא גם מהקומדיות שמדברות על נושאים מורכבים כמו נישואים במשבר ושאיפות לחיים. היא לא "טד לאסו" אבל היא בהחלט לוקחת את כל מה שהיה טוב בסדרה הזאת צעד אחד קדימה עם דמויות פגומות, נושאים רלוונטיים יותר וסטיב קארל אחד שמאזן הכל באופן מושלם ויוצר דמות שיש בה קצת מייקל סקוט, קצת "בתול בן 40" וקצת מהתפקידים הדרמטיים שעשה בעשור הזה. מעל הכל: פשוט סיפור שממש כיף לצפות בו.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• סיטקום

בעשור האחרון ראינו יותר ז'אנרים ותת-ז'אנרים על מסך הטלוויזיה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה לא תמיד היה ככה. פעם, כשלא היה תקציב לאפקטים מוצלחים, הסדרות ששלטו במרקע היו קומדיות. סדרות כמו "חברים", "סיינפלד", "איך פגשתי את אמא", ו"רוק 30" שלטו ברשתות שהן לא HBO, אבל עם הזמן התקציב עלה ואיתו השאפתנות היצירתית, שיטפון של ז'אנרים הציף אותנו, ומעמד הקומדיות הטלוויזיוניות ירד. בשנים האחרונות אנחנו רואים שוב עלייה חדה בפופולריות של הסיטקום, אולי כי זה מרגיש כאילו עוד רגע אנחנו במלחמת עולם שלישית ולצחוק זה . זאת הסיבה שאנחנו צריכים – וגם לא צריכים – יותר סדרות כמו "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" שעלתה השבוע ב-NBC ופרמאונט+.

>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה עם פיזור מאכזב
>> צחוק בצד: הדוקו על מל ברוקס הוא הדבר הכי טוב שתוכלו לצפות בו כרגע

יחסית לקומדיה של כותבי "רוק 30", רוברט קרלוק וסם מינס, "רג'י דינקינס" היא קומדיה די מצומצמת מבחינת הקאסט. במרכזה עומד רג'י (טרייסי מורגן), כוכב פוטבול לשעבר שנתפס מהמר על משחקים וכעת מנסה לשקם את תדמיתו באמצעות סרט דוקומנטרי על חייו שמביים הבמאי ארתור טובין (דניאל רדקליף), המנסה בעצמו לשקם את תדמיתו באמצעות הסרט לאחר שהתמוטט על הסט של סרטו האחרון. לצד רג'י וטובין יש את גרושתו של טובין, מוניקה (אריקה אלכסנדר), המשמשת עדיין בתפקיד הסוכנת שלו, וכן בת הזוג הצעירה שלו, ברינה (פרשס וויי) והשותף הבטלן שלו, ראסטי בויד (בובי מויניהן מ"הדב").

עכשיו בואו נדבר רגע על הפלא הקומי שנקרא טרייסי מורגן. איכשהו, כבר 20 שנה הוא מצליח באמצעות דמות אחת – טרייסי מורגן. כשאתה שומע את בובי מויניהן, שעושה תפקיד מעולה בעצמו, מספר על האינטרקציות עם מורגן, אתה מבין שאין הבדל בין האדם שרואים על המסך לבין האדם שהוא במציאות. לא כל שחקן היה יכול לעשות את התפקיד הזה בכזה חוסר מאמץ ועדיין לגרום לו לעבוד, ופשוט תענוג לראות אותו על המסך. אפשר להרגיש שהוא נהנה לשחק את רג'י וזה גם חלק די גדול ממה שגורם לנו להתאהב בדמות שלו.

מנגד, רדקליף עושה תפקיד מצוין בתור הבמאי המתוסכל ומהווה קונטרה מעולה לרג'י. הדמות שלו היא של במאי מבטיח שהוליווד צילקה. הסרט הזה הוא ניסיון נואש שלו לעשות את זה. בעוד שלרג'י יש רשת של אנשים להישען עליה, לטובין אין כלום מלבד הצורך שהסרט הזה יהיה יצירת המופת שהוא מייחל לה. כשהשאפתנות שלו מתנגשת עם התפיסה הקולנועית הלוקה בחסר של שאר הדמויות זה בעיקר מצחיק, אבל גם מעלה את השאלה: האם זה הזמן להישען על קומדיה?

זאת שאלה קצת פוצית, והיא מתאימה מאוד לדמות שמגלם רדקליף שלא מבין למה הוא היחיד שרוצה לעשות אמנות, אבל כשמסתכלים על המצב בחוץ קל להבין את החשיבות של תרבות שנותנת קונטרה. ולמרות ש"נפילתו ועלייתו" אכן מתחברת לשאלות האלה, גם אחרי שלושה פרקים אנחנו לא יודעים למה הסדרה הזאת נוצרה דווקא עכשיו, בתקופה הזאת, מלבד להיות עוד נדבך מטא-טלוויזיוני לאסקפיזם. אז כן, אני נהנה מטרייסי מורגן בכל הזדמנות, וזה בהחלט נחמד לראות את דניאל רדקליף בתפקיד חדש ומרענן, אבל בתקופה שבה אנחנו נמצאים בליבה של מלחמה שמשפיעה על כל העולם, כשטראמפ שיכור מכוח וכבר לא ברור מי בצד של מי – האם זאת הקומדיה שאנחנו צריכים? האם אנחנו עד כדי כך חסרי תקווה שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להישען עליו הוא אסקפיזם? כנראה שהתשובה היא "כן".

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" היא קומדיה מצחיקה. היא כתובה טוב, עשויה טוב וגם אם ז'אנר המוקומנטרי כבר הפך שחוק מהיסוד, היא עדיין מציגה טייק מעניין על התרסקות של כוכבים. אבל אותה סדרה בדיוק הייתה יכולה לצאת לפני עשר שנים וגם לפני עשרים שנה. זה לא אומר שהיא לא טובה, זה אומר שפשוט אין לה הצדקה מלבד ההומור שלה.אנחנו מוצפים בקומדיות, הן מגיעות מכל כיוון אפשרי – הסרט הכי נמכר של השנה שעברה בארץ הוא "לשחרר את שולי-סאן" למען השם – ולמען האמת, אנחנו קרובים לגבול שבו העומס הזה מתחיל להימאס, כי הוא כבר לא רק אסקפיזם – הוא מטמטם. אנחנו צריכים טלוויזיה שעושה את ההפך. אנחנו צריכים סאטירה חריפה ומשפיעה. טרייסי מורגן לא יציל אותנו.
>> "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" // The Fall and Rise of Reggie Dinkins // עונה 1, 10 פרקים // עכשיו בפרמאונט+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סיטקום

מי שזכה לראות את הסיטקום "רוק 30" בזמן אמת יודע טוב מאוד שלא היתה שום סדרה כמותה לפני כן, ולא היתה כזו גם אחר כך. סיטקום מושלם שנוצר במוחה המבריק של טינה פיי, ובמשך 8 עונות הצליח לדחוס יותר פאנצ'ים-פר-דקה מאשר שלרוב הקומדיות יש בעונה שלמה. ומי שלא זכה לראות אותה – מה אתם עוד עושים פה? רוצו מהר להשלים, זה הבינג' הכי מהנה שתוכלו לקחת על עצמכם. סיימתם? יופי – כי ליוצרי "רוק 30" יש סדרה חדשה עם טרייסי מורגן ודניאל רדקליף.

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" אמנם מתרחק מהאולפנים של הקומדיה ההיא, אבל נשאר בעולמות הזוהר, הכסף והמדיה. כוכב הפוטבול לשעבר רג'י דינקינס (מורגן) מנסה להתאושש מפרשית הימורים מביכה שהרסה לו את הקריירה בדרך הכי גרועה שיכול – הוא שוכר דוקומנטריסט יומרני וזוכה אוסקר בשם ארתור טובין (רדקליף), שנכנס לחייו עם צוות מצלמות שמערבב את הכל. כן, זה עוד מוקומנטרי, אבל הוא כתוב על ידי כמה מהיוצרים הקומיים הטובים בהיסטוריה, וזה ברור כמעט מיד.

למרות שהקצב הקומי המבריק של טרייסי מורגן נפגם מעט מאז שנפגע על ידי משאית של וולמארט (אירוע אמיתי ולא בדיחה מ-"רוק 30"), הסטייל המאפיין של טינה פיי (שמפיקה את הסדרה) ושל שני היוצרים רוברט קרלוק (משתף הפעולה הוותיק של פיי והשואוראנר של "30 רוק") וסם מינס (שכתב לכל הסדרות של פיי) בולט במיוחד, ומבריק כהרגלו. קצב הבדיחות קצת נרגע, אבל הפרק הראשון עדיין גרם לנו לצחוק בקול כמה וכמה פעמים, אתם יודעים, עם בדיחות – הדבר הזה שלא מעט קומדיות שכחו לספר. כמה טוב שיש עוד טינה פיי בעולם להצחיק אותנו.
"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס", שני פרקים ראשונים ב-Yes, ב-HOT ובסלקום TV

• מה רואים הלילה
• קומדיה
• סיטקום
• טינה פיי

העשור הראשון של המאה ה-21 שינה לחלוטין את עולם הטלוויזיה, ואחת הדוגמאות הבולטות לזה היא הטרנספורמציה שעבר ז'אנר הסיטקום. אחרי תור זהב נוצץ בניינטיז עם "חברים", "סיינפלד", פרייז'ר", "נני", שלל סיטקומים משפחתיים דביקים יותר או פחות וגם "משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק", לשנות האלפיים היו תוכניות אחרות לגמרי.
>>

מובילת השינוי הזה הייתה "המשרד", שנפטרה מהצחוקים המוקלטים לטובת הומור מבוכה ושפה כמו-דוקומנטרית, אבל אפשר לציין גם את "איך פגשתי את אמא", "מלקולם באמצע", "רוק 30", "תרגיע", "משפחה בהפרעה" ובהמשך "קומיוניטי" ו"מחלקת גנים ונוף" כסדרות שעזרו להמציא מחדש את הצורה שבה אנחנו רואים קומדיה בטלוויזיה. "סקראבס" לא פעם נשכחת בליינאפ הזה, למרות שזכתה להצלחה בזמן אמת ושודרה כמעט עשור שלם – בין 2001 ל-2010.

יכול להיות שהעונות המאוחרות והחלשות יותר – ובמיוחד עונת הסיום הידועה לשמצה (ובצדק) – פשוט הרסו לה את המומנטום. לכבוד חזרתה לעונת ריבוט די מתבקשת בדיסני+, זה זמן מצוין להפנות זרקור לסדרה שבדיעבד הייתה פורצת דרך וחדשנית לא פחות מכל הנ"ל, ואפילו עברה בכבוד מסוים את מבחן הזמן.

העלילה של "סקראבס" הייתה פשוטה למדי – קבוצה של רופאים צעירים מגיעה לבית חולים ומנסה לתפקד ולשמור על אופטימיות בסביבה קשה וכאוטית. הבחירה בבית חולים כמוקד ההתרחשות העיקרי כמעט וחייבה שילוב של קומדיה ודרמה, ומידה מסוימת של חיבור למציאות, וכבר מהפרק הראשון "סקראבס" הבהירה שלפנינו סדרה הרבה יותר ריאליסטית ומלנכולית מהמקובל בז'אנר, לפחות באותה תקופה. "סקראבס" לא התעלמה מהצדדים המכוערים, המצלקים או המתסכלים בשגרת חייהם של צוותי הרפואה – הדמויות עבדו קשה, עשו טעויות, זעמו על המערכת, איבדו מטופלים וגם חוו משברים אישיים דרמטיים.

באחד הפרקים הקשים בסדרה התרחשה טרגדיה מהסוג שאנחנו רגילים לקבל בסדרות כמו "האנטומיה של גריי" או "האוס" – מטופלת שאיבריה נתרמו התגלתה בדיעבד כחולת כלבת, מה שמוביל למותם של שני מטופלים שעברו השתלה. בפרק אחר מטופלת מבוגרת ואהובה על הצוות מצאה את מותה בבית החולים שבוע בלבד אחרי ששוחררה מאשפוז ארוך – לאחר שנחשפה לזיהום בבית החולים עצמו. הריאליזם של "סקראבס" לא הסתכם בשימוש במקרים רפואיים אמיתיים ומדויקים או אפילו בתיאור החלקים הבעייתיים של מערכת הבריאות האמריקאית, אלא גם לאותנטיות הרגשית שהסדרה הציעה. אף מערכת יחסים זוגית לא הייתה מושלמת וההחלטות שביצעו הדמויות היו, לא פעם, תוצאה של הנסיבות יותר מאשר "ההחלטה הנכונה".

כל זה לא אומר, חלילה, ש"סקראבס" הייתה פצצת דיכאון. רוב הזמן הטון והגישה היו קלילים, אפילו מטופשים. הסדרה סופרה לנו דרך עיניו של ג'יי.די (זאק בראף), רופא צעיר עם נטייה לחלומות בהקיץ ופנטזיות משוגעות, שמוצגות לפנינו במלוא הדרן, מקרב ריקודים בין מחלקות לסצנת קונג פו מושקעת ועד לראשים נמסים. בית החולים "הלב הקדוש" מלכתחילה לא היה מקום נורמלי במיוחד – בכל זאת, הצוות הקים Airband באחד הפרקים – אבל השטותיות של ג'יי.די הפכו אותו לאפילו יותר מטורלל.

עוד ייחוד של "סקראבס" ביחס לתקופה ולמוסכמות הז'אנר הייתה הצורה שבה היא צולמה ונערכה. קודם כל, היא לא צולמה מול קהל ולא שולבו בה צחוקים מוקלטים. בשונה מרוב הסיטקומים באותה תקופה, היא אפילו לא צולמה באולפן טלוויזיה סטנדרטי עם מספר מצלמות במקביל, אלא במבנה שהיה בעבר בית חולים אמיתי. המבנה הפך לסט הצילומים של הסדרה כולה – בית החולים, הדירות של הדמויות וגם הבר שבו הן מבלות. את העובדה שסקראבס לא נראית כמו סיטקום "סטנדרטי" אפשר לייחס לעובדה שהסדרה צולמה במצלמה אחת בלבד, כמו שמקובל לצלם קולנוע. חופש התנועה של צילום במצלמה אחת ולא בכמה במקביל איפשר צילום מושקע ואימרסיבי יותר, וגם הקל על הוספת אפקטים מיוחדים כשהפנטזיה של ג'יי.די הצריכה כאלה.

כל ההבדלים האלה בין סיטקומים קלאסיים ל"סקראבס" והסיטקומים מהסוג החדש התנקזו לפרק "חיי בארבע מצלמות", פארודיה אוהבת שזיגזגה בין המציאות העגומה לבין הפנטזיה של ג'יי.די על חיים פשוטים יותר בסיטקום שבו הכל תמיד מסתיים יפה ושלם. בחיים האמיתיים ד"ר קלסו נאלץ לפטר עובד בבית החולים מטעמי תקציב, בעוד ג'יי.די מטפל בתסריטאי מפורסם שעבד בסדרה "חופשי על הבר", שמאובחן עם סרטן ריאות. בסיטקום הפנטזיה, המשבר התקציבי נפטר בעזרת תחרות כישרונות עם פרס כספי, והאבחנה הקטלנית של המטופל בכלל הייתה של מטופל אחר עם שם דומה, "ולמי אכפת ממנו, הוא אנטישמי".

רוב הזמן הסדרה הצליחה לשמור על האיזון העדין בין שני הטונים הכל כך שונים שלה. כשזה לא קרה קיבלנו את הרגעים הכי חלשים בסדרה, למשל עלילות איומות כמו "ג'יי.די מתעלף בכל פעם שהוא מחרבן". בכלל, "סקראבס" עבדה הכי פחות כשהיא חזרה על טעויות של סיטקומים אחרים – נניח כשנפלה לפתרונות קלים ומהירים כדי לפתור בעיות ארוכות, או כשהחזירה שוב ושוב את ג'יי.די ואליוט זה לזרועות זו.

עם זאת, העונה השמינית שלה סיפקה כמה מפרקי הסיום המושלמים ביותר שנראו בטלוויזיה האמריקאית, כולל פתרון יפה לבעיית אליוט וג'יי.די. כמו כל הרגעים הטובים שלה, גם בסיום היא הצליחה לשלב היטב בין המוח ללב, בין כתיבה חכמה ומציאותית לרצון של כולנו לראות את הדמויות שאהבנו מקבלות סוף טוב. אה, וכן. אחר כך הייתה גם עונה תשיעית ואיומה שנוצרה רק כי בגלל לחצים של הרשת, אבל בחייאת, פשוט תתעלמו ממנה.
כל העונות של סקראבס זמינות בדיסני+, העונה החדשה תעלה מחר (26.2.26)

• המסך
• דיסני
• סטרימינג
• סיטקום

בשנת 2002 יצא ג'ון דארווין, מורה למתמטיקה מאנגליה, נראה חותר קיאק שלו לתוך אגם באתר נופש. רק למחרת, כשדארווין לא הגיע לעבודה, הוא דווח כנעדר, ומשלחת החיפוש שסרקה את האגם מצאה רק את המשוט, ואת שברי הקיאק שלו – למרות שהאגם היה שקט, דארווין הוכרז כמת. חמש שנים לאחר מכן, ג'ון דארווין ואשתו אנני צולמו ביחד בחופשה בפנמה. הונאת הביטוח ההיסטרית הזו שבתה את סקרנות הציבור הבריטי, ועובדה כבר ל-2 סדרות דרמה שונות (לאחרונה ב"הנוכל, אשתו והסירה"), וגם תרמה ל-3 עלילות בטלנובלות אנגליות. ועכשיו היא הפכה לקומדיה.

"?Can You Keep a Secret" ("אתה יכול לשמור על סוד?") מבוססת, כאמור, על אותו סיפור של ג'ון דארווין, עם כמה שינויים מתבקשים להפוך את הדרמה לקומדיה – כאן בני הזוג הזקנים דבי (דון פרנץ' הנהדרת) ווילהאם (מארק היפ) לא מתכוונים לזייף את מותו של האב, אבל סדרה של טעויות מובילה לכך שהוא מוכרז כמת, והם פשוט זורמים עם זה – ואוספים את כספי בטוח החיים, בזמן שהאב נשאר חבוי בביתו. אבל אם אי פעם ראיתם סיטקום בריטי, או סיטקום בכלל, אתם יודעים שזה לא נשאר כזה פשוט להרבה זמן.

חודשיים אחרי "מותו" של ווילהאם, הבן המדוכדך שלהם מגיע לנחם את אימו, ולראות את ערימת הכסף שקיבלו למענו רק מדכדך אותו עוד יותר – ורק אז האם קוראת לאביו לצאת מהמחבוא, בריא ושלם, יחסית. העניינים ימשיכו להסתבך משם, כי הבן נשוי לשוטרת של העיירה ומתלבט אם לספר לה, וגם מכתב איומים שמגיע למפתן ביתם הופך את העניין לתעלומה, וגם אהבתו של האב לממתקים שמשגעת אותו במחבוא תהיה סיבוך ובאופן כללי, יש המון אתגרים בלהחביא את קיומו של אדם שלם. שש פרקים קולעים כמו שהבריטים אוהבים נחתו בפרמאונט+, ויש סיכוי יותר מסביר שבקרוב תראו את הסדרה גם בשירותי התוכן הישראלים. אבל אל תקבלו רעיונות, ביטוח לאומי לא אוהב נוכלים.
"Can You Keep a Secret?", כל 6 הפרקים עכשיו בפרמאונט+

• מה רואים הלילה
• סיטקום
• ביטוח
• סדרה בריטית