אנחנו מפנטזים על ארוחות גורמה, אבל בפועל רוב האוכל שלנו מגיע בפיתה. אבל מדי פעם יש ארוחות בלתי נשכחות. ולפעמים יש את הארוחה הכי טובה בחיים שלנו. ירון טן ברינק הזמין את מושא אהבתו ב-1996 לארוחה רומנטית ב"כפות תמרים". הוא לא זוכר מה השתבש, אבל מהארוחה עצמה הוא זוכר כל ביס
אני זוכר כל ביס בארוחה הזאת. אני זוכר את הטעם המדויק של כל מנה. אני זוכר את הצבעים ואת הניחוחות. אני זוכר את בלוטות הטעם שלי מופתעות. שזה יפה וגם משונה מאוד, בהתחשב בכך שזה היה אי שם ב-1996 או 1997, תקופה שנבלעה בבליל לילות התבוללות והתהוללות ומאוכסנת כעת במוחי במצב רביכה.
המקום היה מסעדת כפות תמרים, אחד העם 60, היכן שהבר השכונתי החביב אוקטובר ממוקם בימינו. השף עופר גל, כיום שף קונדיטור ובעלים של בוטיק סנטרל, הקדים שם את זמנו עם פיין דיינינג שניסה להמציא את המטבח הישראלי מחדש הרבה לפני שזה נהיה טרנדי. מרבית מסעדות היוקרה של אותן שנים – תפוח זהב של אהרוני, קרן של חיים כהן ואירית שנקר, ויורם ניצן במול ים – משכו חזק אל הכיוון היוקרתי-קלאסי עם וייב צרפתי עשיר ומושחת. כפות תמרים, יחד עם פיטנגו של איתמר דוידוב והתרווד הוורוד של צחי בוקששתר, היו כוח החלוץ שחיפש ולפעמים מצא שפה קולינרית ישראלית גבוהה ומתחדשת. ואני הייתי מאוהב.
שלא תהיה טעות: לא הייתי מאוהב באוכל. גם לא במסעדה. הייתי בן 21 וקצת, עורך מדור המסעדות של עיתון "תל אביב" ז"ל, והגסטרונומיה המקומית של אותם ימים אמנם ריגשה והסעירה ברצף של גילויים וחידושים, אבל לא כמו השותפה לאותה ארוחה. היא הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים שנראו אז משמעותיות וזאת הייתה יום ההולדת שלה. היינו מיודדים מאוד ורציתי יותר. וחשבתי שאולי גם היא. הזמנתי אותה לארוחת ערב חגיגית ונדמה היה לי שברור לחלוטין שמדובר במחווה רומנטית. זאת הייתה ההזדמנות שחיכיתי לה.
אני לא זוכר למה לא אמרתי בסוף שום דבר. אני לא זוכר על מה דיברנו. אני לא זוכר לאן היא המשיכה אחרי הארוחה ולאן הלכתי אני. אבל אני זוכר טוב מאוד את הפתיח שנקרא "קפוצ'ינו חומוס פול", מעיין מרק מוקצף וקטיפתי בשני צבעים, כמו ין ויאנג, מוגש בכוס קפה. אני זוכר בדקדוק ופירוט את התדהמה מכך שחומוס ופול יכולים להפוך למשהו מעודן, אוורירי ועשיר כל כך. אני זוכר באותה חדות מנה עדינדינה באסתטיקה יפהפיה של לשון ומוח, מחווה למטבחים הצפון אפריקאיים עם טעמים לימוניים-חרפרפים ופרופיל מרקמים שנמסים על הלשון. אני זוכר את קרם המלבי שהרים את קינוח הקורנפלור העממי לגבהים של מסעדת מישלן וזכה למעמד אייקוני מוצדק. וזה כל מה שאני זוכר. באמת תודה, מוח, על סדר העדיפויות. איזה אידיוט.
יחד עם כל הטעמים האדירים שנחקקו בי באותו לילה, נחרת גם טעם של החמצה שנשאר שנים, התבלין הסודי שהפך את הארוחה ההיא לבאמת בלתי נשכחת. כאילו ההתרגשות, הפרפרים, הסומק בלחיים, המתח הבלתי ממומש, הוגשו כולם כתוספות לצד המנות שאכלנו. זאת הייתה אהבה כבושה, מוחמצת, מותססת באיפוק, מוגשת על מצע הפיגור הקל של גיל 20 וקצת. פשוט אי אפשר לשכוח כמה שזה טעים.
