• Facebook
• Twitter
• Email

שם:עינת פישביין

תעסוקה:עיתונאית, "המקום הכי חם בגיהינום"

גיל:48

סטטוס:פרודה + 3

מאיפה את במקור ואיפה את גרה כיום?
"נולדתי בבת ים, משם עברתי לרעננה ולאבן יהודה. אני בתל אביב עוד מלפני גיל 20, גרה
ברמת ישראל זה 13 שנה".

מה היה התחקיר המשמעותי הראשון שלך?
"בעיתון 'העיר' עשיתי מדור על העובדים הזרים בשם 'התל אביבים החדשים' מהרגע שיצאתי
לרחובות התחנה המרכזית הישנה והתחלתי לפגוש אנשים, זה היה מטורף. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שבכלל יש גירוש בארץ, בתקופת נתניהו הראשונה. בהתחלה אף אחד לא רצה לדבר, אנשים נורא פחדו, אבל הצלחתי להשיג גישה לתוך הקהילות, וכל פגישה הייתה נורא משמעותית. מאוד משך אותי הפן האידיאליסטי של העיתונות, להיות לוחמת צדק. אני צריכה לעשות את זה דרך סיפורים של אנשים אחרים".

20 שנה אחרי, עדיין יש גירוש ויש נתניהו.
"את מה שקורה עכשיו לא הייתה דרך לדמיין, אבל אני אופטימית מאוד סך הכל. קיץ 2011 הביא מהפכה שבניגוד למה שנהוג לחשוב לא נגמרה. חיים של אלפי אנשים השתנו. יש פי אלף מודעות חברתית ממה שהייתה. בתחילת שנות ה־2000 עורך אחר עורך היה מגלגל את החומרים שלי מהמדרגות. אם השלטון לא היה מקומם כל כך, אנשים לא היו קמים. להקים גוף תקשורת עצמאי ב־2013 היה אופטימיות על גבול הטיפשות. העיתונות קורסת, אין גב כלכלי, אין כלום. הדבר הכי אופטימי שאפשר לעשות בסיטואציה הזאת הוא לצאת למאבקים חברתיים".

ספרי על הקמפיין להגדלת הטראפיק לאתר שלך – המקום הכי חם בגיהנום.
"לע"מ לא נותנים לנו תעודות עיתונאי כי אין לאתר מספיק כניסות. אני צריכה להקיא דם על עוד כניסות במקום להתעסק בדברים החשובים באמת. החלטנו לעשות פעולת גרילה ולקרוא לאנשים להיכנס לאתר. המדד של עיתונות הוא לא מדד של רייטינג וטראפיק – זה לא קנה מידה. יש כתבות שברור לי שלא ייכנסו אליהן עשרות אלפי אנשים, אבל הערך העיתונאי שלהן עצום. זו עבודה עיתונאית – היא סיזיפית, אובססיבית במקרים רבים. יש דברים שצריך לספר גם בימים שהם לא מעניינים אף אחד. אני שוכבת על הגדר בשביל זה".

אתם מצליחים לעמוד בינתיים ברף הכניסות?
"זה מדהים, האתר נפל פעמיים משבוע שעבר מעודף כניסות. כמות הכניסות גדולה עד פי עשרה מבדרך כלל. כל התקשורת צופפה שורות מאחורינו, זה היה מדהים. בתגובה החליט מנהל לע"מ ניצן חן שהוא מקים מחדש ועדה לבחון את הקריטריונים".

מה הפינה האהובה עלייך בעיר?
"אני מאוהבת בטירוף בשכונה שלי וגם בסנטר, שם יושבת המערכת שלנו. אנחנו יושבים בבניין B, הצד הפחות נחשק, ואני מכירה בו כל פינה וכל מסדרון. אחרי ארבע שנים וחצי שבהן את עובדת על הגג של הסנטר את כבר לא הולכת לאיבוד".

• אנשים
• עינת פישביין
• האנשים שעושים את תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

קרן תחקירים עצמאית שמממנת עיתונאים חוקרים הפועלים בהנחיה ישירה של הציבור נשמעת כמו חלום אוטופי? אז זהו, שלא. זה החזון מאחורי המיזם החדש של העיתונאי והאקטיביסט תומר אביטל, שהקים ומוביל את ״100 ימים של שקיפות״, שהושק בשבוע שעבר במסגרת הסטארט־אפWizmass– רשת חברתית למשאלי עם ולקידום ותעדוף יוזמות חברתיות וקמפיינים ציבוריים.

״במציאות של היעדר תקציבים, חשש מתביעות, אינטרסים זרים, בעלויות צולבות של בעלי הון על כלי תקשורת והשפעה שלטונית מרסנת – כלבי השמירה נתונים בשלשלאות וקשה להוציא לפועל כתבות עומק״, אומר אביטל. ״אצלנו בקרן התחקירים כל גופי התקשורת העצמאיים מתאחדים לראשונה, והציבור הוא גם המו״ל וגם העורך הראשי״.

בפורמט החדש מתבקשים הגולשים להציף את עמוד קרן התחקירים בבקשות לנושאים שהיו רוצים שייבדקו, לדרג את ההצעות הטובות ביותר בעיניהם ובסוף גם לתמוך כספית ברעיונות שקיבלו את הדירוג הגבוה ביותר כדי לעזור להפוך שאלות לתשובות. ״על מה יצאו כספי התרומות שגייס נתניהו במהלך הפריימריז?״, ״מדוע שוק הקנאביס בישראל לא מוסדר?", ״מה האינטרסים של מו״ל ‘ידיעות אחרונות' נוני מוזס?״ ו״מה בדיוק קורה במתקני הסגר של בעלי חיים?״ – אלה רק כמה מבקשות התחקיר שכבר תוכלו למצוא בעמוד.

כדי להוציא לפועל את התחקירים שייבחרו איגד אביטל את גופי התקשורת העצמאיים תחת קורת גג אחת – ״העין השביעית״, ״המקום הכי חם בגיהינום״, ״צדק חברתי – חדר המצב״, ״הכלכלה האמיתית״, ״הפלוג״ של העיתונאית טל שניידר ו״100 ימים של שקיפות״ שאביטל עצמו מוביל. כשיהיו מספיק דירוגים בקרן התחקירים, יתכנסו כל גופי התקשורת העצמאיים ויחליטו בהצבעה מה הנושאים האפשריים ביותר לצאת לבדוק ומיהו העיתונאי המתאים ביותר למשימה. את הממצאים תנסה קרן התחקירים לפרסם בפלטפורמה תקשורתית מרכזית כגון ערוץ 2 או ערוץ 10, וכל גופי התקשורת העצמאיים החברים במיזם ישתפו אותם ל־150 אלף עוקביהם.

זה ייגמר בבקשת תגובה: ששת האתרים שהתאחדו

המקום הכי חם בגיהנום

תאריך הקמה:2013
האנשים הבולטים:עינת פישביין ואירית דולב

הוקם על ידי העיתונאיות עינת פישביין ואירית דולב כאתר אינטרנט שמטפל בעיקר בנושאים חברתיים, וזכה בפרס DIGIT לעיתונות אונליין בשנת 2014. באתר פורסמו כתבות תחקיר רבות, אך נשותיו גאות במיוחד בתחקיר של ניב חכלילי מלפני חודשיים על הטרדות מיניות בחברת עמידר. התחקיר הביא עדויות של דיירות דיור ציבורי שהוטרדו ונוצלו מינית על ידי עובדי עמידר תמורת הבטחה לקידום בתור לדירה או להנחות בתשלום, וזכה לפולואפים בכלי תקשורת מרכזיים.

100 ימים של שקיפות

תאריך הקמה:2014
האנשים הבולטים:תומר אביטל

הוקם כיוזמת מימון המונים להפעלת צוות מקצועי שיבדוק מה חברי הכנסת עושים מחוץ למשכן. היוזמה עברה בהרבה את יעד הגיוס שהציבה לעצמה. האתר אחראי לחשיפת פגישותיו התכופות של יצחק תשובה עם נתניהו – ההוכחה היחידה לקשר אישי בין השניים. בימים אלה יוזם אביטל את מרד המסים (החוקי) הראשון, שמנסה להסביר כיצד עסקים קטנים יכולים להתאגד כדי לקבל הטבות מס שלהן זוכים הגדולים, והשבוע הוא זכה בפרס DIGIT לשנת 2016.

הכלכלה האמיתית

תאריך הקמה:2011
האנשים הבולטים:ערן הילדסהיים

בלוג הבוחן את יסודות המערכת הכלכלית. הבלוג נבחר לאחד משני הבלוגים הכלכליים הטובים בישראל על ידי “ידיעות אחרונות" ומאקו, וב־ 2014 הפך לתוכנית רדיו בקול ישראל. אחד התחקירים המרכזיים עסק באגודה השיתופית אופק, שניסתה להפוך לבנק החברתי הראשון ושידרה ערכים של דמוקרטיה ושקיפות. התמונה שנחשפה הייתה הפוכה לגמרי וכללה התנהגות בעייתית של היו״ר. בתוך פחות משנה מפרסום התחקיר נטשו חברי הוועד של אופק את המיזם.

הפלוג

תאריך הקמה:2011
האנשים הבולטים:טל שניידר

זכה בפרס גוגל ישראל ואגודת העיתונאים למצוינות דיגיטלית בשנת 2012. הבלוג אחראי לחשיפה על מינויו של רן ברץ לראש מערך ההסברה הלאומי שעדיין לא יצא לפועל, והאופן שבו מזרימה נובל אנרג׳י כסף למכוני מחקר אמריקאיים כדי לזכות בהשפעה. לפלוג יש כ־400 מנויים שמשלמים כ־15 ש״ח לחודש, והם מקיימים בין היתר ראיונות עם אישים פוליטיים בקבוצת ווטסאפ, ועובד במודל עסקי שמצליח לספק הכנסה יציבה.

צדק חברתי – חדר המצב

תאריך הקמה:2011
האנשים הבולטים:אור־לי ברלב ויוסי שאול

הוקם כעמוד פייסבוק בתור שופר המחאה החברתית ומשמש מאז כגוף תקשורת אלטרנטיבי שמסקר מאבקים חברתיים, מפרק נרטיבים שקריים בשיח הציבורי, מפיץ ידע ועובדות ומניע אזרחים לפעולה. אחת הפעילות המרכזיות היא אור־לי ברלב, ממובילות מאבק הגז. פעילי חדר המצב מדווחים שהחומרים שהתפרסמו בתקופת המאבק גילו נתונים שלא היו גלויים בפני הציבור, הגיעו למאות אלפי אנשים והיטו את דעת הקהל נגד מתווה הגז והשלכותיו.

העין השביעית

תאריך הקמה:1996
האנשים הבולטים:שוקי טאוסיג ואורן פריסקו

אתר ביקורת תקשורת שהחל את דרכו לפני 20 שנה. לפני שנה יצא העין השביעית בעריכת שוקי טאוסיג לדרך עצמאית לאחר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הסיר את תמיכתו, והאתר החל להיסמך על תמיכת הגולשים. בסדרת כתבות תחקיר שפרסם חשף איתמר ב"ז כיצד משרדי ממשלה, גופים ממשלתיים ועמותות שונות שילמו בשנים האחרונות מיליוני שקלים עבור שילוב תעמולה מטעמם בתוכניות טלוויזיה בעלות אופי עיתונאי המשודרות בערוץ 2, ללא כל גילוי נאות.

לתמיכה והצעה של נושאים לקרן התחקירים

• הפלוג
• טל שניידר
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אקטיביזם
• העין השביעית
• שוקי טאוסיג
• אירית דולב
• עינת פישביין
• תומר אביטל
• 100 ימים של שקיפות
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור אמיר חצרוני

חוקר תקשורת ופובליציסט

"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".

[tmwdfpad]

חנוך דאום

עיתונאי

"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".

ברק כהן

עורך דין ופעיל חברתי

"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".

ישראל גודוביץ'

אדריכל

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".

גידי גוב

מוזיקאי

"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".

נתן זהבי

עיתונאי ושדרן רדיו

"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".

תמר זנדברג

חברת כנסת במפלגת מרצ

"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.

משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?

ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.

ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.

בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.

השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.

השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.

המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.

אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".

גלעד כהנא

זמר, סולן להקת הג'ירפות

"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".

רחלי רוטנר

עיתונאית

"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.

אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".

רון כחלילי

עיתונאי

"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.

בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".

אראל סג"ל

עיתונאי

"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".

יריב אופנהיימר

מזכ"ל שלום עכשיו

בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.

אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".

דורון רוזנבלום

עיתונאי

"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".

אורי אבנרי

עיתונאי

"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".

דב נבון

שחקן וקומיקאי

"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".

עינת פישביין

עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)

"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".

תומר שרון

שחקן וקומיקאי

אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.

כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.

ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.

פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.

בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.

פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".

קארן דנסקי

דוגמנית

"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".

תום יער

קומיקאית

"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.

אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.

רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.

הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.

אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?

טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.

איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."

מנהלות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42"

"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.

המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.

העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.

פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".

ציפי פינס

המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין

"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.

לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.

ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".

אפרים שמיר

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.

תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".

• אנשים
• תומר שרון
• המקום הכי חם בגיהנום
• עינת פישביין
• גידי גוב
• ציפי פינס
• אין לי מה ללבוש: מלכוד 42
• קארן דנסקי
• דב נבון
• נתן זהבי
• רחלי רוטנר
• יריב אופנהיימר
• שלום עכשיו
• דורון רוזנבלום
• גשר מעריב
• אמיר חצרוני
• רון כחלילי
• תום יער
• ברק כהן
• מירי רגב
• יצחק בוז'י הרצוג
• בית ליסין
• אורי אבנרי
• אראל סג"ל
• גלעד כהנא
• ישראל גודוביץ
• אפרים שמיר
• איתמר דוידוב
• פאר טסי

• Facebook
• Twitter
• Email

כשפוגשים מומחית לגיהנומים שונים צריך לברר איתה כמה דברים עליהם. גיהנומים – קטנים יותר וקטנים פחות – מרכיבים את התפאורה של החיים שלנו כאן ורוב הזמן מזמזמים לנו ליד האוזן, עד שאחד מהם עוקץ דווקא אותך והופך את כל העסק לאישי. זה שנתיים שכל הגיהנומים האלו מפורטים באתר שהיא הקימה, ואפשר לעבור עליהם אחד אחד. הטרדות מיניות? צ׳ק. גזענות מוסדית? יאפ. אלימות שוטרים? הו כן. רק צריך לעבור על רשימת הכתבות ב״המקום הכי חם בגיהנום״ שייסדה אירית דולב, 45, עם עינת פישביין.

אבל אז הגיע יום חמישי שעבר ונעשה ברור מאוד מהו הגיהנום: הגיהנום הוא להתפרץ שוב ושוב לתוך הבית הבוער שלך בניסיון להציל את התינוק בן השנה וחצי שתקוע בין הלהבות, ולהיכשל. הגיהנום הוא דבר יחסי. הגיהנום של האחד הוא גן העדן של האחר, ויש מי שמוות של ילדים בני שנה וחצי מציף אותו בהתעלות שמימית, והוא רץ וכותב על זה טוקבקים ותגובות בפייסבוק. גם האלימות ברשת היא גיהנום קטן שמסיטים ממנו את העיניים.

״אין אצלנו במגזין אלימות טוקבקים", היא אומרת. "היו אירועים מעטים מאוד שקשה לי להתרגש מהם. יש טענה שאם אנשים משחררים אלימות ברשת, זה ימנע מהם לבצע אותה במרחב הפיזי. קשה לי לקבל את התפיסה הזו. אני חושבת שכשמישהו משחרר אלימות ומרגיש שזה עובד, יש מצב שהוא יתקדם לזירה הבאה, לשלב הבא.

"בהקשר הזה אני לא יכולה שלא להיזכר בתגובות האלימות שעלו ברשת סביב מותם של תינוקות פלסטינים בצוק איתן. היו שם אמירות מצמררות שמבטאות שמחה, שטוב להיפטר מהם בעודם קטנים. היה קשה להאמין שאנשים מעזים להעלות על המקלדת צירופי מילים כאלה, ועובדה היא שאמירות כאלה הן בעלות השפעה הרסנית, כי רצח מחריד כמו של התינוק בכפר דומא לא היה יכול להתרחש אם לא הייתה הולכת ונבנית תשתית של שנאה, שהבסיס שלה לפני הכל הוא מילולי. ואי אפשר להטיל את האחריות על הציבור בלבד, כי הוא הרי סופג השראה מהממשלה ומהכנסת שמקפידות לספק חומרים באופן עקבי: ליברמן ואמירותיו, יריב לוין וחקיקותיו ונתניהו והפחדותיו. אם בכנסת כבר אומרים שאנחנו עושים טובה לערבים כשאנחנו נותנים להם תעודת זהות, לאן נדמה לנו שכל זה ילך?״.

אלימות משטרתית

דולב מדברת על אלימות מוסדית. הרי בכירי הממשלה מגנים את הטרור היהודי או מבטיחים ביטחון ללהט״בים, ואתה שואל את עצמך: מה לעזאזל הולך פה? הם מאמינים לעצמם או שזה ציני לגמרי? הם אשכרה חושבים שאין להם אחריות למצב הזה, שהם לא הובילו אליו במו ידיהם?

״הבעיה המהותית היא שהמערכות נעשות יותר ויותר אלימות", היא מסבירה. "בראש ובראשונה האלימות המשטרתית, אותה משטרה שממרקת עכשיו את עצמה בפרסומות יפות. העובדה הברורה היא שהמשטרה מתעמרת ביותר ויותר קבוצות מוחלשות: אתיופים, ערבים, חרדים, עניים, להט"בים, אקטיביסטים. יש לך אפיק ממסדי שפועל באלימות. אני אקנה את זה שהיא עושה את זה כדי לשמור על הסדר? העלינו ממש לאחרונה כתבה על מקרה של בחור אתיופי בשם צרנט קסהון שהותקף על ידי שוטרים. על איזה סדר היא שמרה במקרה הזה? זו הייתה תקיפה לשם תקיפה ופריקת אלימות. זה מקרה שהגיע לבית המשפט. המשטרה טענה שהבחור איים על השוטרים, ובית המשפט מצא אותו זכאי.

"ישראל היא לא מדינה בטוחה, אולי יש תחושה מתעתעת כזו כי אזורים מסוימים בה בטוחים. צריך לזכור שאלימות צומחת על קרקע פורייה של הזנחה, ואם יש מקומות שהיא עדיין לא פרצה בהם, היא בוא תבוא. יש ערים ושכונות פריפריאליות בצפון ובדרום שההזנחה בהן מסיבית ומקיפה. ברור שביישובים ערביים יש הזנחה. תראה את לוד, תראה את בני ברק, לא חסר. יהיה מי שיגיד על החרדים שזה כך כי הם לא משלמים מיסים, אבל יש לנו אחריות על כל אזרחי המדינה, גם על אלה שלא משרתים בצבא. אי אפשר להמשיך למכור לנו את הקשקוש הזה – יש הזנחה אצל הבדואים למרות השירות הצבאי. המשמעות של הפקרות אזרחים מתבטאת בכל הרמות, מהתאורה עד השמירה על הבטיחות שלך, החינוך, התשתיות, התברואה. הכל״.

פחד ברחובות

זה נכון. אנחנו מופקרים, מי יותר, מי פחות. כל יציאה למרחב הציבורי מפחידה. רוב הזמן יהיה בסדר, כן, אבל תמיד יש את הסיכוי הזה, ההולך וגדל כל הזמן, שתגיד את הדבר הלא נכון לבן אדם הלא נכון וזה ייגמר רע. המרחב הציבורי הוא סיכון מחושב. מי יותר חזק ממך, מי מוכן יותר ממך להפעיל אלימות עד לקצה הכי מדמם שלה. צריך כל הזמן להסתכל בחשש מאחורי הכתף, לראות אם מישהו לא דוקר אותך במקרה בגב. להתכופף ולוותר כמו לוזר, לעיני הבן שלך, כשטוסטוס על המדרכה כמעט הורג את שניכם, כדי שהנהג העצבני לא יתקוף אותך.

״נשים חוששות מדברים אחרים, מהטרדות מיניות", אומרת דולב. "במובן הזה נשים יוצאות לרחוב לחצי קרב. כשאני יוצאת אני כבר יודעת איך לשים תריסולים בצדדים, ממה להתעלם, מתי להגיב ומתי לא. הרבה מאוד פעמים אני לא יוצרת קשר עין. זה אינסטינקט, להרגיש מה בטוח ומה לא. אם אני אנעץ עיניים חצי שנייה יותר מדי – אני צפויה לקבל את המשפט הפחות נעים, אז אני לא אעשה את זה. לנשים יש תרגולת שאני אפילו לא יודעת לפרוט למדריך התנהגות. יש כל מיני בחירות שנשים עושות בחוץ בלי להיות מודעות אליהן כי הן כבר יודעות מה בטוח ומה לא. מובן שללכת בלילה בחוץ לבד כמעט לא בא בחשבון מבחינתי, זה מפחיד מדי״.

התעלמות

זו נראית כמו תוכנית מהונדסת היטב, מחושבת, ליצור קהילה שהפרטים שבתוכה מתעלמים בנוחות מהמצוקה של האחר. הם צריכים אותנו נטולי סולידריות, נדמה שיש מישהו למעלה שרוצה אותנו פרודות פרודות, אינדיבידואלים שממהרים למחוק כל טענה של מישהו שהוא לא אנחנו. דולב קראה לזה ״ביטול״.

״ביטול הוא שלב מקדים שעל הקרקע שלו יכולים לצמוח דברים נוספים. אני לא מקשרת את זה באופן ישיר לאלימות, אבל אין ספק שאם יש תהליך שמבטל קבוצה או רגשות של קבוצה מסוימת, זה יכול להוביל למשהו מסוכן. מספיק שמישהו מעלה טענות של קיפוח והשני עונה לו בביטול שהוא 'מהמתבכיינים'. המשמעות של אמירה כזו היא חוסר הכרה ברגשות של קבוצת אוכלוסייה, ותכלס המשמעות שלה היא לשלול את הקיום שלה. ומכאן לפעמים הדרך להידרדרות קצרה, כי אם הקבוצה הזו לא קיימת אפשר להפעיל כלפיה או עליה יותר אמצעי כוח.

"כשאתה מבטל קבוצה מסוימת אתה סולל את הדרך הלאה לאלימות. אפשר לעשות את זה בטוקבקים – שם אתה יכול לקלל, אתה יכול לבטל, זה כלי מאוד חזק. כשמישהו בא וכותב שהוא דור שני או דור שלישי למשפחה מזרחית ועדיין לא מרגיש שייך ומיד קופצים ואומרים שאין בסיס לטענות שלו ומה הוא מבלבל את המוח, הרי כבר השתלבתם בחברה והכל בסדר – בסאבטקסט מבטלים את התחושות שלו, וזו כבר פעולה כפולה של ביטול, כי לשלול רגשות של חוסר שייכות זה הכי גרוע. קח למשל את התגובות שזוכה להם הקבוצה הלה"טבית לאורך שנים, תגובות שלגמרי נעו על הציר הזה של ביטול ושלילה. ולא מפתיע שזו קבוצה שמופנית כלפיה לא מעט אלימות, שהשיאים שלה היו הרצח בברנוער ובמסע הדקירה הנורא בשבוע שעבר – אירוע שמבטא גם זלזול מצד המשטרה שלא תופסת את הלהט"בים כקבוצה שמרחף עליה איום מתמיד".

חרדה קיומית

הביטול של האחר נע במעגלים מצטמצמים והולכים, עד שאתה מבטל גם את עצמך, מפנים את זה שגם לך לא מגיע, שגם הטענות שלך על מצוקה הן פינוק, שגם אתה סתם מתבכיין ולא זוכר כמה רע יותר עוד יכול להיות, שאפילו לשמוע ״תודה״ ו״סליחה״ ו״בבקשה״ זה מותרות שנועדו לקהילה אחרת – שלא לדבר על חיים ללא חרדה כלכלית יומיומית. ואם רע לך – בבקשה, לך תגור בעזה. הכל אבוד.

״יש תחושה שהכל סוגר עליך ואוזלת היד כאזרח מול המדיניות בכל המישורים היא מוחלטת", היא מסבירה. "לאנשים נשבר הזין מזה שהם נתמכי הורים ונתמכי סבים, והם לא הולכים להרים את הראש. אני מדברת על בני ה־40 פלוס שברור שהם במעגל כלכלי כל כך תקוע שהילדים שלהם יצטרכו להחזיק אותם ולא להפך. אנשים נמצאים במצב של חנק, כי אין מדיניות ברורה או טיפול בסוגיות כלכליות מהותיות. הבנקים מצדם ממשיכים לנגוס במה שאפשר, המסים אדירים והמשמעות היא שלגמרי מפקירים אותנו. המדינה מפקירה את אזרחיה בהרבה מובנים, ובהיבט הכלכלי אני חושבת שזה די ברור. כמה אנשים יוכלו לשאת את זה לאורך זמן? אי אפשר לשכוח את משה סילמן שהצית את עצמו, אבל אחרים שוויתרו על חייהם בגלל מציאות כלכלית קשוחה נשכחו.

"מה שמטריד הוא שעדיין אין הכרה במציאות הזו מצד הממשלה, שתכלס המציאות הזו עומדת להתפוצץ. אוהבים לדבר על תל אביב כעל בועה מוגנת ומנפנפים בזה שכולם בבתי קפה, אבל בעיניי זו חזות נחמדה שאנשים מוכרים. זו מלחמת הישרדות אחרת, זו פסאדה שאנחנו מצליחים למכור: כביכול אנחנו מסתדרים ומתמרנים. אם אתה לא מצליח לבנות לעצמך אופק מבחינת ההגנה והיציבות הכלכליות, איך בדיוק מצבך שונה מאחרים? אין לך אופק. אם יקרה לך משהו היום, אין לך רשת ביטחון. לא תהיה לך פנסיה. אני רואה גם אנשים עם חוסר ביטחון תזונתי בסביבה הזו. אני רואה אנשים שרמות הצמצום אצלם היא מפתיעה מאוד, גם בתחום האוכל. אני רואה את זה. הסביבה שלי היא סביבה של משפחות, ילדים קטנים, ואני מכירה את הטענה שאם הם היו עוברים מתל אביב הסטטוס הכלכלי שלהם היה משתפר. לא, אם היו יוצאים החוצה הם היו צריכים את הרכב והדלק, ובאותה מידה הם לא היו מרימים את הראש.

"אני לא רואה אנשים גוועים ברעב, אבל אני רואה אנשים שמצאו דרך לתמרן את החיים ברמה גבוהה של צמצום. יש מערכת של ויתורים שהם כבר מזמן לא ריאליים. אם השאיפה של הורים היא לתת לילד את מה שלא היה להם בילדותם או מה שכן היה, ואחרי שנים של עבודה והזעה הם לא יכולים לתת לילדים את המרחב הזה ולספק את הצרכים שהם רוצים להעניק להם – מה עשינו בזה? אנחנו מדברים על צרכים, לא על מותרות. גם בתל אביב המציאות הכלכלית מתפוררת, אבל זה קורה לאט לאט. ככל שאתה מדרים או פונה מזרחה אתה רואה את זה יותר יותר. אולי פה קשה יותר לזהות ולתפוס את זה, כי אנחנו מומחים בלמכור את עצמנו ולהיראות טוב. אנחנו יודעים לעשות את זה, והעניין של המותרות באכילה במסעדות ובתי קפה נראה לי תמיד ביטוי נואש של אנשים להראות שהם יכולים להרשות לעצמם.

"ועוד גיהנום קטן, שאולי הוא בטל בשישים ביחס לכל הגיהנומים שהוזכרו כאן אבל אפשר לתת לו כבוד ולכנותו גיהנומון. הגיהנומון הוא המצב שבו אנחנו מאמינים, ובעיקר מאמינות, שאפשר לשלב בין עבודה למשפחה. אני חושבת שנכון יותר לדבר על לחכך בין שני העולמות האלה מאשר לשלב. הם לא יושבים יחד, אחד מפריע לשני ולא ברור מי יותר. אישית אני מרגישה דרוסה ומעוכה מהניסיון הפסיכי הזה לחבר את שניהם. הגיהנום הוא שאת כבר לא יודעת מי את רוצה להיות, ולמרות שנהוג להגיד שזו בעיה שרק נשים מתמודדות איתה, אפשר לראות שגם גברים קורסים תחת ניסיונות של אותו ׳שילוב כלים׳ מהולל, כי צריך לזכור שהשאלה היא כבר לא מי אמור להיות עם הילדים אלא מי ממשיך לקבל עליו את החוקים של המשחק הקפיטליסטי״.

אנשים גמורים

אנשים כאן נעשו קהי חושים, נטולי חמלה. לא יהיה שינוי כי כאמור הפרידו בינינו, ואין לנו יכולת להתאחד למען המטרות המשותפות. אולי כבר אין מטרות משותפות בכלל. היא אומרת שזו לא אדישות. אנשים כאן לא אדישים, הם גמורים. זה מה שהיא אומרת. זה משכנע אותי מאוד. היא אומרת שכבר היה עדיף שיהיו אדישים. נראה שהיא צודקת.

״אנחנו מעלות במשך יותר משנה וחצי חומרים שחלקם ממש פטיש בראש, לכן עצם העובדה שאנשים באים לקרוא היא די מדהימה", אומרת דולב. "יש צימאון לזה. למה, כי הם אדישים?! ברור שזה קהל שיש לו רמת מעורבות גבוהה יחסית, אבל אפשר להרגיש שהתכונה הזאת מתפשטת. העובדה שיש לחומרים שלנו כל כך הרבה פולואפים בכלי תקשורת ממוסדים ומרכזיים לא נובעת מאדישות. להפך, זה מעיד על צורך בחומרים האלה.

"יותר משאפשר לדבר על אדישות אפשר לדבר על עייפות. יש עייפות בהרבה קבוצות באוכלוסייה: עייפות מהקיבעון, עייפות מללחום ולהיאבק, עייפות מהסטטוס המתמשך של הישרדות. יש בעייפות הזו ביטוי לחוסר אונים, וזה מצב שצריך להדאיג יותר מאדישות. אם לציבורים שונים יש הרגשה שאין להם כוחות להתמודד, שהם מוחלשים, שהם קטנים מול המערכת, שאפשר לרמוס אותם בכל רגע – זו סיטואציה קולקטיבית יותר מדאיגה מאשר אדישות. מאדישות אפשר לצאת, זו פזה פריביליגית כזו. באדישות אתה עושה בחירה, כשאתה אדיש אתה אומר לעצמך: אני בדל"ת אמותיי ואתעניין בדברים שלי, ואני מסתדר, אני מצליח לחיות חיים סבירים ונעימים שפחות מתחככים עם המצוקות מסביב. יש באדישות מתכונת שהיא נוחה ובת שליטה. עייפות וחוסר אונים הם תהליך מנטלי כללי שעובר על חלקים נרחבים בחברה, וזה הרבה יותר מסוכן כי קשה לצאת מזה. מאיפה אנשים ירימו את עצמם? מאיפה הם ישאבו כוחות? ההרגשה הזו של חוסר אונים שהולך ומשתלט עלינו, נובעת לא מעט מהסיפורים שאני שומעת במסגרת המגזין. סיפורים זה אנשים, והמפגש עם האנשים בכתבות שלנו מבטא עד כמה יש מצוקה. את רואה ושומעת אותם – אנשים עייפים מזה שהשינוי לא מגיע, מזה שלאורך זמן יש ממשלה שלא פועלת לטובתם ושום דבר לא משתנה, עייפים מזה שהם לא מוצאים אלטרנטיבה לשלטון.

"עכשיו, ממצב של חוסר אונים, הדרך למטה אל הייאוש היא לא כזו ארוכה ומהייאוש אפשר להגיע לכל מיני מחוזות. מסביב אפשר לראות מה קורה כשהייאוש לא נוח – אם זה כאן, כמו במחאה האתיופית שהיא תוצאה של ייאוש מתמשך; או בעזה, שם אפשר לראות מה אנשים מוכנים לעשות ועד איזה קצה הם מוכנים ללכת כשאין מה לאבד ומה להפסיד".

• מיוחדים
• גזענות
• אלימות משטרתית
• נורא והיום: כל מה שהופך את החיים בתל אביב לבלתי נסבלים
• המקום הכי חם בגיהנום
• אירית דולב
• עינת פישביין
• הטרדה מינית