• Facebook
• Twitter
• Email

סונאר

ספרד, 12.6־14.6

שבועיים אחרי פסטיבל פרימוורה האהוב, תארח ברצלונה פסטיבל מוזיקה נוסף: סונאר, שמתהדר בליינאפ עמוס ושווה במיוחד. השנה ישתתפו בו מאסיב אטאק, ננה שרי, לייקה לי, קאריבו, בונאבו, ג'יימס מרפי, פור טט, רויקספופ ורובין, טוד טרייה ועוד המון די.ג'ייז ומפיקים מלהיבים.

קמפינג: לא

מחיר: עד 195 יורולאתר הפסטיבל

בונארו

ארצות הברית, 12.6־15.6

הפסטיבל המסורתי בטנסי חוגג השנה בר מצווה, עם הרבה שמות גדולים ובמות עם שמות מטופשים כמו "That Tent", "What Stage" או "Cafe Where". השנה תמצאו שם את הארקטיק מאנקיז, אלטון ג'ון, קניה ווסט, ג'ק ווייט, ניק קייב, ומפייר וויקנד, פליימינג ליפס, די אנטוורד ועוד הרבה אחרים.

קמפינג: כן

מחיר: עד 285 דולרלאתר הפסטיבל

וויירלס

אנגליה, 4.7־6.7

פסטיבל היפ הופ, פופ ואלקטרוניקה המתקיים במקביל בלונדון ובברמינגהם. חלק מהמועדים הלונדוניים כבר סולד אאוט, אבל כרטיסים לשלושת ימי הפסטיבל בברמינגהם עוד זמינים (הם גם זולים יותר). במשתתפים: קניה ווסט שיארח את פארל ווליאמס, דרייק, ברונו מארס שיארח את אאוטקאסט, אזיליה בנקס, אנג'ל הייז, איגי אזיליה, אלי גולדרינג, רובין טיק ועוד.

קמפינג: לא

מחיר: 172־210 ליש"טלאתר הפסטיבל

רוסקלייד

דנמרק, 29.6־6.7

הפסטיבל הדני הוותיק פועל מאז 1971 בעיר רוסקלייד ונמשך שבוע שלם. באמנים שיופיעו שם השנה: הרולינג סטונז, ארקטיק מאנקיז, סטיבי וונדר, אאוטקאסט, דירהנטר, דיימון אלברן ואינטרפול.

קמפינג: כן

מחיר: עד 282 יורולאתר הפסטיבל

אופטימוס אלייב

פורטוגל, 10.7־12.7

שש במות ו־125 משתתפים הם סיבה לא רעה לקפוץ לליסבון. חובבי הרוק יקבלו את ארקטיק מאנקיז, הבלאק קיז, אימייג'ן דראגונז, אינטרפול ואלבו, הקלאברים יחגגו עם ניקולס ג'אר, דיפלו, קאריבו, סבטרקט, נינה קרביץ וג'יימי XX.

קמפינג: כן

מחיר: עד 115 יורולאתר הפסטיבל

טי אין דה פארק

סקוטלנד, 11.7־13.7

יחד עם רדינג ולידס (ע"ע), פסטיבל הענק הסקוטי הוא התחליף הכי קרוב לפסטיבל גלסטונברי הנחשק, שגם השנה אזלו אליו הכרטיסים לפני שמישהו הספיק לומר “אני לא זוכר איפה השארתי את האוהל". תוך כדי התפלשות בבוץ תוכלו לראות את פיקסיז, פרנץ פרדיננד, רד הוט צ'ילי פפרס, ביפי קליירו, בומביי בייסיקל קלאב, אלבו, טיים אימפלה ורבים אחרים. וגם ארקטיק מאנקיז, ברור.

קמפינג: כן

מחיר: עד 215 ליש"טלאתר הפסטיבל

פוג'י רוק

יפן, 25.7־27.7

גם ככה כולנו רק מחפשים תירוצים לנסוע ליפן, ופסטיבל רוק ואלטרנטיב בכפר סקי בהרים (Naeba) הוא סיבה די טובה. יופיעו ארקייד פייר, לורד, קניה ווסט, אאוטקאסט, דיימון אלברן, מאניק סטריט פריצ'רז, פרנץ פרדיננד, סנט וינסנט וכמתבקש – יוקו אונו.

קמפינג: כן

מחיר: עד 400 דולרלאתר הפסטיבל

אושאגה

קנדה, 1.8־3.8

הפסטיבל הקנדי מתקיים באי סמוך למונטריאול באותו סוף השבוע כמו לולהפלוזה, ומציע ליין אפ לא פחות שווה: ארקטיק מאנקיז, אאוטקאסט, ניק קייב, בנד אוף הורסס, ג'ק ווייט, מודסט מאוס, לורד, גוגול בורדלו, דה ריפלייסמנטס ועוד המון אמני אלטרנטיב ואינדי.

קמפינג: לא

מחיר: 250 דולרלאתר הפסטיבל

רדינג ולידס

בריטניה, 22.8־24.8

אם אתם לא אוהבים בוץ עדיף שתישארו בבית. הפסטיבלים התאומים יארחו השנה את ארקטיק מאנקיז (הפתעה מדהימה), מקלמור וריאן לואיס, בלינק 182, ג'ייק באג, מטרונומי, אימייג'ן דראגונז, פוסטר דה פיפל, וומפייר וויקנד, דיסקלווזר ושאר הרכבי רוק, Pאנק, פופ ואינדי.

קמפינג: כן

מחיר: עד 213 ליש"טלאתר הפסטיבל - רידינגלאתר הפסטיבל - לידס

רוק אן סיין

צרפת, 22.8־24.8

חוץ מארקטיק מאנקיז, בפסטיבל הצרפתי ישתתפו השנה פורטיסהד, פרודיג'י, קווינז אוף דה סטון אייג', לנה דל ריי, בלונדי, די אנטוורד, ט'רסטון מור, סטיבן מלקמוס ועוד.

קמפינג: כן

מחיר: 120 יורולאתר הפסטיבל

• מוזיקה
• ערב טוב, תל אביב!
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תיקחו חלק בפעילויות בטבע שיש בווילדרנס?

"למה לא? היינו בכל כך הרבה פסטיבלים שאני שמח לנסות כל דבר שהוא לא צפייה בהופעות של להקות אחרות. חץ וקשת נשמע טוב. אני בטח אהיה מוצלח בזה".

מה היה הפסטיבל הראשון שלך?

"זה היה גלסטונברי, בשנת 97' או 98'. הייתי בן 16. הכל היה קצת מטושטש אבל מדהים'".

איך מתלבשים באופן פרקטי אבל יפה לפסטיבל?

"כשהייתי בפסטיבלים כמתבגר, חשבתי שאולי אצליח להתנשק שם עם בחורה. אבל בלתי אפשרי להיראות אטרקטיבי בפסטיבל מוזיקה. אז אני פשוט לובש את מה שהכי נוח – מכנסיים עמידים למים ומעיל גשם גדול. אני לא הולך לפסטיבלים במחשבה שאיראה במיטבי".

סיים את המשפט: הדבר המצחיק ביותר שראיתי אי פעם בפסטיבל היה…

"כשגנבו למישהו את האוהל. מישהו פשוט הרים אותו ורץ. הייתי מתבגר, ולא ידעתי מה לעשות. שמעתי את בעלי האוהל חוזרים מאוחר יותר באותו הלילה, והם ממש בכו. האמת היא שזה הדבר העצוב ביותר שראיתי בפסטיבל".

מהם חמשת פריטי החובה בפסטיבלים, לדעתך?

"שק שינה באיכות גבוהה. כיום, צריך גם הרבה כסף אם אתה רוצה לקנות אוכל. צריך לוודא שיודעים מה קורה בליין־אפ, ולהביא צ'ופרים קטנים לאוהל כמו חטיפי שוקולד. ופאוץ'. זה כל מה שאני לוקח".

אם היית צריך לבחור בין אוהל קמפינג, אוהל מונגולי עגול, קרוואן או מלון – מה היית בוחר?

"אם אתה הולך לפסטיבל אתה צריך לישון באוהל. מדובר בשלושה ימים בשנה, עדיף שתעשה את זה כמו שצריך!"

פסטיבל ווילדרנס, 8.7־8.01, פארק קורנברי, אוקסופרדשייר, 143.5 ליש"ט ליום

• מוזיקה
• ערב טוב, תל אביב!
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סבב שאלות למוזיקאים ישראלים למודי חו"ל הוליד את התובנה שכל סיבוב עולמי הוא עולם ומלואו. החל מרמת העצמאות (אחד עשה לעצמו בוקינג מהלפטופ הפרטי, אחר נעזר בלייבל ישראלי, סוכן אנגלי וחברת בוקינג גרמנית), דרך הטריטוריה שמופיעים בה (האירופאים נוהגים לארח על חשבונם, האמריקאים יזרקו אתכם לרחוב), וכלה באופי וגיל הלהקה (הורים לילדים כנראה לא יגורו חודשיים בוואן). מעל כל ההבדלים מרחף סימן השאלה הגדול מכולם – התקציב. אמן שמגיע עם כיסים מלאים יכול להרשות לעצמו "ליצור" את הטור כמעט מאפס ולחיות כמו מלך. יתר בני התמותה ייאלצו לחלטר ולאלתר בדרך.

עם מי מדברים?

התעשייה המקומית התפתחה מאוד בתחום היצוא, ולייבלים צעירים ומוכווני חו"ל (אנובה מיוזיק למשל) הופכים למיומנים יותר בהפקת טורים. בנוסף, בישראל מתקיימים די הרבה אירועים שמכוונים החוצה (שואוקייסים למיניהם, "חשיפה בינלאומית"). באירועים האלה לא מספיק להלהיב את הקהל. אתם חייבים להגיע מוכנים. בררו מראש מי יגיע ובודדו את האנשים שאתם עשויים לעניין. קחו יוזמה וצרו איתם קשר לפני או אחרי ההופעה. לא מצאתם אף גורם שמוכן לשים עליכם כסף? הגישו בקשת תמיכה למשרד התרבות.

הטור הוא רק האמצעי

בשביל רוב המוזיקאים חלום סיבוב ההופעות בחו"ל הוא חלק בלתי נפרד מהשאיפות המקצועיות. זכרו שההופעות הן רק אמצעי בדרך למטרה גדולה יותר – חתימה בלייבל בינלאומי או צבירת חוויות לחיים. לפני שאורזים את המגברים כדאי להגדיר את נקודת הסיום.

באנו ללמוד

טור הוא חוויה לימודית של האמן בכל אספקט אפשרי – המוזיקה, ההופעה, המיומנות העסקית, בניית היחסים עם הקהל וההתמודדות עם כישלון והצלחה. כל חוויה בטור תשמש אתכם כאמנים בעתיד.

מצאו לעצמכם נישה

בניגוד לישראל, שבה כולם מכירים את כולם ועושים קצת מהכל, העולם נחלק לסצנות, תת סצנות, נישות, קבוצות שוליים וסתם תימהונים. חפשו את המקום שאליו תוכלו להתאים ומקדו בו את המאמצים. טייני פינגרז היא דוגמה ללהקה אנטי מיינסטרימית שמצאה קהל אוהד בסין ובטייוואן והתמסרה אליו. ולא, אנשים שאוהבים פולק־רוק עם מילים על אהבה ובדידות הם לא נישה.

טורילוקיישן

מצאתם נישה ואתם מתים לעוף מפה? שווה לשקול רילוקיישן. מובן שמומלץ לעבור למקום שמתאים לכם (סודה פאבריק נשמעו ברלינאים גם לפני שעזבו לשם). ראו הוזהרתם: רבים התחילו כלהקה עם שאיפות וגמרו כחבורת מלצרים עם שאכטה.

אתם לא הראשונים שיוצאים לטור

בימינו שום דבר כבר לא חדש לאיש. גם אם אתם מרגישים שזה פוגע לכם בתמימות של חוויית ה־on the road, שווה ליצור קשר עם אמנים דומים לכם שכבר הופיעו בחו"ל. בניגוד לעבר, מוזיקאים ישראלים בנכר הם כבר לא מצרך נדיר כל כך. אם באמת לא מצאתם שום תל אביבי עם להקה שייעץ לכם, תמיד תוכלו ליצור קשר עם אמנים זרים באינטרנט. היזהרו מפדופילים ומטאליסטים.

אל תשכחו לזכור הכל

כדאי לוודא שאחד מחברי הלהקה או הצוות מבצע מעקב אחר המקומות שאתם מופיעים בהם והאנשים שאתם פוגשים: מעריצים, מוזיקאים, אנשי תעשיית המוזיקה או בעלי מועדונים. אתם עומדים לפגוש הרבה מאוד אנשים בזמן קצר, ולא מן הנמנע שתהיו שיכורים ומסוממים בחלק ניכר ממנו. אל תתנו להזדמנויות לברוח רק כי שכחתם מה קרה אמש.

כסף זה לא הכל בחיים

בגדול, אם לא קוראים לכם אסף אבידן או סקאזי, אל תצפו להרוויח כסף גדול. באירופה קל יותר מהבחינה הזו, גם בזכות התרבות והמבנה של תעשיית המוזיקה המפרגנת, וגם הודות לקרבה לארץ ולעלויות הנמוכות יחסית. בארצות הברית המצב כבר מסובך הרבה יותר, ואם אתם רוצים לעשות טור באמריקה אתם צריכים להגיע מראש עם סכום גדול ולהיות מוכנים להפסיד אותו. ובכלל, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אם אתם בעניין של לעשות קופה אתם במקצוע הלא נכון.

ריליס חזק + טור = הצלחה

למרות השינויים הרבים בתעשיית המוזיקה, גם היום נהוג לשלב את הטור עם מה שמכונה "ריליס" – הוצאה של מוזיקה חדשה: אלבום מלא, אי.פי, סינגל או קליפ – דיגיטליים כמובן. אם מערך השיווק שלכם פועל היטב (או שאתם סתם בני מזל), הריליס אמור לתרום להצלחת הסיבוב וההפך. ועדת חריגים המדוברת היא דוגמה לרצף קלאסי של ריליס חזק (האלבום "העולם אבד מזמן"), ביקורות מפרגנות (כמו באתר המוזיקה המפורסם pitchfork) והופעות גדולות (פרימוורה).

מצלמים רוקנרול:בואו להיות הצלמים של Time Out בפסטיבל Rockn'roller

כל הפרטיםבטיים אאוט|בפייסבוק|באינסטגרם

• מוזיקה
• ערב טוב, תל אביב!
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ברגע שבו אני מתיישב בבית הקפה הסמוך לרחוב הראשי של שורטדיץ' בלונדון, אלכס טרנר נכנס בדלת ומסיר את משקפי הריי־באן שלו. כולם כאן הרבה יותר מדי קולים מכדי לנעוץ בו עיניים, אבל ראשים מסתובבים לכיוונו, וכמה מבטים מלווים אותו כשהוא עושה את דרכו אל שולחני. ההליכה שלו איננה יהירה. אין בה הצהרת נוכחות. הוא לובש ז'קט זמש חום וג'ינס סקיני, אבל מה שבאמת מבדיל אותו מכולם הוא הפרטים הקטנים: התסרוקת, שנראית כאילו עוצבה בידי המלך בכבודו ובעצמו, ומעין שאננות שניתן לסגל לעצמך רק אחרי שכיכבת פעמיים במופע הראשי של פסטיבל גלסטונברי, עוד לפני גיל 27.

כרגע הוא נהנה מחופשה נדירה בת חודש. אחרי שאנחנו מזמינים קפה, הוא מספר שחזר לדירתו שבמזרח לונדון ובילה את הערב הקודם בניגוב אבק מאוסף הדיסקים שלו. "הוצאתי את 'השירים של לאונרד כהן', ועדיין הייתה עליו מדבקה: 14.99 ליש"ט!" (כיום דיסק באנגליה עולה 5־7 ליש"ט).

"שווה כל גרוש", אני אומר. "לגמרי", הוא מסכים. "'סוזאן' המזוין! איזה שיר! אין לי חשבון אינסטגרם, אבל אם היה לי הייתי מעלה את השיר לשם וכותב בדיוק כך: 'שווה כל גרוש'".

זה בטח נחמד, להיות בבית ולחוות את ההנאה הפשוטה של האזנה לאלבומים ישנים.

"אני לא לגמרי בטוח איפה זה 'הבית'", טרנר נאנח. "כנראה טרמינל 5. יש לי תחושת רוגע מוזרה בכל פעם שבה אני נוחת בהית'רו".

בשמונה השנים האחרונות הוא בילה הרבה מזמנו באוויר. אלבום הבכורה שובר השיאים של ארקטיק מאנקיז, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" שיצא ב־2006, שיגר כמעט בן לילה את טרנר, עם המתופף מאט הלדרס והגיטריסט ג'יימי קוק, היישר לפסגה. החבר הרביעי בלהקה, ניק אומאלי, הצטרף מעט אחר כך והחליף את הבסיסט המקורי, אנדי ניקולסון. מאז מיצבו את עצמם קבוצת החברים מהתיכון כלהקת הרוקנ'רול העכשווית המובילה בבריטניה. "AM", האלבום הכבד, החושני והמדהים שיצא בשנה שעברה (החמישי במספר), הגיע לראש המצעד בתשע מדינות.

כמה מהתיכוניסטים שהגיעו להופעת הענק האחרונה בפינסברי פארק כדי לראות את ארקטיק מאנקיז, צעירים מכדי לזכור את חברי הלהקה כחבורה של ילדי רחוב מיורקשייר, לבושים במכנסי טרנינג שקצותיהם תחובים בגרביים, אבל אחרים זוכרים להם את התקופה הזאת היטב. ישנם מבקרים שמאשימים את טרנר ביומרה להיות משהו שהוא לא. בתחילת הדרך הוא כתב שירים על שתייה, על ריקודים ועל נפילה ממוניות, ותיאר את הלילות שלו בדיוק כפי שאתם וחבריכם הייתם מתארים אותם, לו רק ניחנתם בשנינות שלו, אבל לאחרונה טרנר נמצא רוב השנה בלוס אנג'לס, יוצא עם דוגמנית ומתלבש כמו כוכב קולנוע צעיר – משהו בין ג'יימס דין למרלון ברנדו ב-"הפרא". האם הוא סונוור מאור זרקורי ההצלחה הבינלאומית? ובלי קשר למה שאנשים אומרים עליו, מי הוא באמת בימים אלה?

אחת התשובות היא שמדובר באיש שלא לוקח את עצמו מאוד ברצינות. “הלוואי שהייתי יכול להיות הבחור ההוא", הוא אומר, כשאני שואל אותו על תדמית כוכב הרוק הבינלאומי. הוא טוען שהוא הכי מאושר כשהוא כותב, ומרגיש שהוא לוכד שירים חדשים באוויר. ומה החלק הקשה ביותר בעבודה שלו? “אותו הדבר, מן הסתם", הוא אומר בפנים רציניות, במלמול. אבל הוא לא מתכוון לזה. הוא מודע מדי לעצמו, וכנראה גדל עם מספיק חספוס צפון אנגלי מכדי להאמין לקלישאות של עצמו. “הלוואי שיכולתי להיות בחור שאומר דברים כאלה", הוא אומר. “אני תופס את עצמי מהר מדי".

בפברואר השנה, בטקס פרסי הבריט, הנחיתה אותו המודעות העצמית הזאת היישר לעינה של סערה תקשורתית. כשעלה לבמה לקבל את הפרס הראשון מבין שניים שבהם זכתה הלהקה – אלבום השנה ולהקת השנה – נשא טרנר נאום שהפך מאז לידוע לשמצה, על כך שלפעמים נראה ש-"הרוקנ'רול הולך ודועך, אבל הוא לעולם לא ימות".

דבריו גררו גינויים על יהירותו (כאילו זה חטא נורא כל כך אצל כוכב רוק), אבל טרנר עדיין חושב שהיה צריך לחגוג את הז'אנר שלו מול הקהל. “ניסיתי להציג אופציה אחרת, בדרך משעשעת", הוא מסביר. “בחדר הזה, שבו היינו להקת הגיטרות היחידה, היה קל מאוד להרגיש כמו שליח של הרוקנ'רול. ואם אנשים דיברו על זה אחרי פרסי הבריט, במקום לדבר על פטמה שנחשפה, זה דבר טוב. באופן מסוים, אולי זו הייתה הפטמה שנחשפה".

כמו אואזיס, רק בלי בלר

טרנר גדל על דיאטה חריפה של בריטפופ, ולא דמיין מעולם שיהיה חבר בלהקת הרוק הגדולה ביותר בבריטניה ושייאלץ להשמיע הכרזות כאלה. אני שואל אותו אם הוא מרגיש לפעמים שארקטיק הם "אואזיס", רק בלי "בלר", שאפשר להתעמת איתם. הוא צוחק. "זה יהיה יהיר מדי לומר שרק אנחנו קיימים. יש אחרים, אבל משמיעים מעט מאוד להקות ברדיו. זה לא חייב להיות כך. אני חושב שמשם הגיע הנאום הזה".

טרנר הוא מסוג האנשים שבוחרים את מילותיהם בקפידה, ובמהלך הראיון הוא לעתים שולף מסרק מכיסו כדי לטפל בתסרוקת ולקנות עוד כמה שניות למחשבה. טקסי פרסים אינם חוויה קלה בשבילו. "זה נשמע מוזר, אבל אני לא באמת אוהב להיות במרכז תשומת הלב", הוא אומר. "זה בסדר במהלך הופעות, כי אני יכול לטעון שזה השיר או ההופעה שהם במרכז. זה לא כמו לשבת מול כולם ולפתוח את מתנות יום ההולדת שלי. אני לא אוהב את זה. אני חושב שנאומים נופלים לקטגוריה הזאת. זה כמו לקבל פרס לתחרות שלא באמת ידעת שאתה משתתף בה. יש בזה משהו מעוות. אני אולי נשמע כפוי טובה, אבל פאק איט. זו האמת".

הטריקים המעודנים שהוא נוקט כדי להשאיר את עצמו מחוץ לאור הזרקורים יכולים להסביר גם את הדמות המסורקת למשעי בבגדי העור שהמציא, אף שהוא ממהר לבטל את הרעיון שהלהקה פחות "אמיתית" כיום ממה שהייתה בתחילת הדרך. "טרנינגים הם מדים בדיוק כמו ז'קטים מוזהבים עם נצנצים", הוא אומר. "קיבלנו החלטה להמשיך להתלבש כך כשהתחלנו. זה מעושה כמו כל דבר אחר. זה סוג של תיאטרון".

אז אל תצפו ממנו להוציא מהארון זוג מכנסיים קצרים להופעות ("אני לא מוכן להיראות איתם בציבור, באופן עקרוני, אלא אם אני במרחק נגיעה ממים"). הוא שמח שהקהל נלהב יותר לשמוע מנגינות מ־"AM" מאשר מהאלבומים הישנים יותר (“עדיין יש לי את זה!") אבל הוא מאוד צנוע בעניין הסיבה להצלחתו האדירה של האלבום. “אני חושב שההפקה היא מה שגורם לאנשים לזוז. המילים זה סתם אני שמבלבל במוח, כל החרא הרגיל".

זמננו תם, אבל טרנר לא ממהר לשום מקום. אנחנו יושבים ומדברים על ספרים, וכיאה לתמלילן החד ביותר בדורו, הוא מסוג הקוראים שיודעים לצטט מהספרים האהובים עליו. הוא מעריץ של קונרד והמינגוויי, אבל יותר מכל הוא אוהב את "ייאוש" של נבוקוב.

אחרי כשעה, הגיע הזמן לעשן. אנחנו עוזבים את בית הקפה, ובעל המקום עוצר אותנו. גם הוא שם לב לראשים המסתובבים לכיווננו. “סליחה", הוא שואל אותי, “אתה סולן בלהקה?", אלכס טרנר צוחק בקול רם למשמע השאלה. הוא לא זקוק למסז' לאגו. הוא כוכב רוק אמיתי.

מצלמים רוקנרול:בואו להיות הצלמים של Time Outבפסטיבל Rockn'roller

כל הפרטיםבטיים אאוט|בפייסבוק|באינסטגרם

• מוזיקה
• ערב טוב, תל אביב!
• תרבות