זו הייתה שנה מוזרה מאוד. גם במוזיקה. בהעדר מועדונים שיפמפמו להיטים מהשטח, הזירה הופקרה לאלגוריתמים ואלו הופקרו לבוטים והאזנות קנויות. הפופ, גם כאן וגם בצד השני של נתב"ג, מטראפ ועד לרגאטון, הפך שבלוני יותר ויותר עד כדי כך שהוא נשמע יותר מדי פעמים כמו פרודיה על עצמו.

כמו כל דבר מעולם טרום הקורונה, מוזיקה לפעמים הרגישה כמו מותרות שהתעסקות בה היא טפל בזמן שהעולם מסביב עולה באש, אבל לפעמים גם כמו העוגן היחיד שמחזיק את הנשמה שלמה בזמן הסערה המושלמת. הנה (בסדר אקראי מלבד הראשון) כמה רגעים שכן נרצה לזכור מהשנה האחרונה.

יסמין מועלם – "אריה"

בניגוד לשאר הרשימה, מיקומה של מועלם בראשה אינו מקרי. "אריה" הוא אלבום ברמת "קול של דור", בעיקר ביכולתו להביע בוסר בצורה בוגרת כל כך. מועלם מחייה רגעים ותחושות שכל צעיר/צעיר בנפשו/ יצור בעל לב יוכל להתחבר אליהם. ההגשה קז'ואלית ולא מתאמצת באופן מעורר קנאה והתוצר הסופי יפה, אמיתי, מדויק, כן ונוגע. מאה ואחת ממאה.

Run the Jewels – RTJ4

אלבום שלא נותן למאזין רגע של חסד: פחות משניה אחרי לחיצה על הפליי, הביטים המפלצתיים והמילים הלא מתפשרות של קילר מייק ואל-פי מונחתים על האוזן, המוח והבטן ולא משאירים שבויים. הדובדבן בראש עוגת הזעם הזו הוא ju$t החושף את השבר הגדול של החברה האמריקאית. עם הופעות אורח של פארל וויליאמס וז'ק דה לא רושה (סולן רייג' אגיינסט דה מאשין)

Fiona Apple – Fetch the Bolt Cutters

את מה שראן דה ג'ולז עושים לבטן עם הסאב וופר, עושה פיונה לנפש עם פסנתר, מתופפת, סאונד של מסדרון, וטייקים שלא היו עוברים אף אמנית אחרת שעדיין שמה ז%ן. זה אלבום מחוספס, כועס וכואב ועדיין מלא הומור ונטול שמץ של בכיינות. עם שורה כמו "Good Morning, You raped me in the same bed your daughter was born in" כנראה שיש לה הרבה על מה לכעוס. הוא אמנם מצריך יותר מהאזנה אחת אבל שווה את זה.

שם טוב האבי – עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי

אם מישהו היה אומר לי שאחד מאלבומי השנה יהיה אופרת היפ הופ באורך של יותר מרבע שעה הייתי עונה לו "מה שתגיד אחי, בטח גם יהורם גאון יהיה מועמד לנשיאות". אבל אם "נבר סיי נבר" היתה שנה – ובכן, 2020. סך הכל ארבע רצועות, אבל ריכוז הפאנצ'ים המוצלחים בהן מפתיע לטובה. תמיר בר תחת הפקה מעולה של סוויסה, אירוח של שלושת רבעי מהסצנה המקומית (למרות שאני יכול להישבע שיש גם ראפריות נשים בארץ). אקסטרה נקודות על הוק השנה בפופ המקומי – "אני לא מרגיש ת'פה שלי!". המלצת הגשה: לא לוותר על הוידאו.

Fatboy Slim – Back to Mine

סדרת הסטים "בק טו מיין", המציגה את הצד הרגוע יותר של דיג'ייז ואמנים שונים, חזרה עם מהדורה מדהימה בניצוחו של אחד האמנים החשובים בפופ אי פעם – פטבוי סלים (נורמן קוק). מדובר בפאזל של קטעים חדשים לצד קלאסיקות מפעם שמרכיבים שעה סופר צבעונית,מרימה ואסקפיסטית. כאילו מצאתם את עצמכם בחופשה בעיירה נידחת עם פאב אחד, שאליו פתאום מגיח דיג'יי יחף בחולצת הוואי שלוקח אתכם למסע מושלם.

עמרי סמדר – קולאז'

נסיון לגעת בקלאסיקות ישראליות ולהנגיש אותן לרחבה הוא לא דבר מובן מאליו. אם עקב היעדר גישה ליצירות המקוריות ואם עקב הקושי לייצר חומרים שיזיזו לא רק את הרגליים אלא גם משהו בראש. סמדר צלח את המשוכה הלא פשוטה הזו בהצלחה יתרה עם גרסאות שמעלות את הדופק ועדיין עושות כבוד למקור.

Celeste – Stop this Flame

בזמן שהמוזיקה הפופולרית הופכת לתצוגת כישורי הגשה והפקה על חשבון תוכן (כן כן, אני מסתכל עליכן דואה ואריאנה) פתאום מגיע פזמון מארץ הפזמונים.אמנם לא נטול מניירות אבל הן כאלו שמשרתות את השיר בדיוק במידה שצריך. גם דייט שבועי עם השיר, שנבחר להיות הפתיח לשידורי הליגה האנגלית בסקיי ספורטס, לא יצליחו להמאיס אותו עליכן. קפסולה של פופ נצחי.

A Skillz – Live Sessions

אחד הפריימים העצובים ביותר שהביאה איתה הקורונה הוא זה של הדיג'יי הבודד המצלם את עצמו מתקלט. ברוב המקרים רואים אדם, לרוב משועמם מעצמו, לוחץ על כפתור פעם בדקה וחצי ובשאר הזמן ככל הנראה מרפרש את מד הצפיות (המתעקש להישאר על חד ספרתי). ומנגד, אחד הדברים הטובים שהביא איתו הנגיף הוא המפגש השבועי עם דיג'יי איי. סקילז (אדם מילז). הבחור נותן עבודה תמנונית, מארח חברים, עושה בית ספר לתקלוט ופשוט נותן בראש. מסיבה בסלון לא פחות.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא – מאמי אני על זה

על פניו, סתם עוד שיר דחקה מטאל/מזרחי ממחוזות האחים צברי (או אינפקציה אם אתם דינוזאורים כמוני), אלא שמסתתרות בו כמה שורות די מבריקות על ישראליות, הגירה ואפילו על כדורגל אירופאי. הקליפ כולל הופעת אורח של הדמות הראשית מהמשחק "טירה נאצית", היכן שכל הייטיקיסט בימינו בילה את שנותיו המחוצ'קנות.

Noga Erez – VIEWS feat. Reo Cragun & ROUSSO

נוגה ארז ההו כה מעולה, בשיר דביק וממכר בטירוף בעל גרוב אפקטיבי כבד ועייף – במובן הכי טוב של המילה (יש שיאמרו א-לה גורילז ואין מחמאה גדולה מזו). ההוק המגניב והשנון עוקץ את תופעת התשלום עבור צפיות בפלטפורמות ההשמעה, מה שבילבל מאד את המגיבים ביוטיוב שהגיעו לשיר דרך מודעות ממומנות. הסינגל כלל גם גרסה אקוסטית שלא נופלת מגרסת המקור.

• במקום סיכום 2020
• מוזיקה
• מוזיקה אלטרנטיבית
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקה שחורה
• היפ הופ
• היפ הופ ישראלי
• פיונה אפל
• פאטבוי סלים
• פופ

• Facebook
• Twitter
• Email

זה קורה בדרך כלל מול קהל של עשרות אלפי אנשים שיצאו מדעתם. הם קופצים ומנתרים, צורחים ומחייכים, מרימים את הידיים באוויר כאילו חייהם תלויים בכך. מולם על הבמה עומד גבר צנום ויחף בן 54 עם חיוך של גובלין, קופץ וצורח ומחייך ממש כמותם. קוראים לו נורמן קוק, קוראים לו פאטבוי סלים, ובכל פעם שהוא עולה לעמדת הדי.ג'יי זאת המסיבה הכי משוגעת בעולם. הביטו בו מנתר מאחורי הקונסולה ותראו אדם שבלע 12 אקסטות, שטף אותן עם בקבוק וודקה והסניף את רחבת הריקודים כולה. אמנם כיום הוא האדם הפיכח ביותר ביקום – אחרי שנגמל מאלכוהול לפני כעשור והפסיק עם השטויות – אבל המוח שלו עדיין מכויל על הניינטיז, על כל ההשלכות שבדבר.

שרשרת הלהיטים שהטיח קוק בעולם בסוף האלף הקודם הפכה אותו לאחד הסמלים הבולטים של מהפכת המוזיקה האלקטרונית. המבקרים הרעיפו עליו תשבחות והכתירו אותו כסופרסטאר די.ג'יי הבינלאומי הראשון, כריסטופר ווקן פיזז בקליפ הבלתי נשכח ל"Weapon of Choice", הסינגלים עפו לראש מצעד המכירות בזה אחר זה. לרגע אחד קצר פאטבוי סלים היה הדבר הכי לוהט ביקום. ואז נמאס לו.

"אני לא חושב שאקליט שוב אלבום אי פעם", הוא אומר בעליצות, "זה פשוט לא עושה לי את זה בשום צורה. לשבת בסטודיו ימים ולילות לא מתאים לאורח החיים שלי. אני מתקלט בערך 100 ימים בשנה, אני טס המון, ובשאר הזמן אני רוצה להיות בבית ולהיות אבא טוב ולא להתבצר עם מכשירים כל הלילה. אני לא מוזיקאי, אני די.ג'יי".

מה? אבל עשית מוזיקה מעולה. כולם אמרו.

"זה מאוד נחמד מצדך ומצד כולם, אבל בסך הכל שיחקנו עם ציוד ועם סימפולים באולפן. היה בזה היגיון כשאפשר היה לעשות כסף מאלבומים וסינגלים, אבל העידן הזה נגמר. אני לא צריך להוציא אלבום חדש כדי שיזמינו אותי לתקלט בפסטיבלים, אז בשביל מה? אין לזה שום אפיל מבחינתי".

כי אתה לא רוצה להיות מגה סלבריטי כמו שהיית?

"אולי. זה היה משעשע בהתחלה, אבל מהר מאוד ראיתי איך דברים יכולים להשתבש. אתה רואה כוכבים גדולים שרק רוצים להיות יותר גדולים, יותר מעריצים, יותר תקשורת, יותר כסף, יותר מהכל. והיה גם רגע קצר שנסחפתי לתוך זה. תפסתי את עצמי בזמן".

לא בא לך לפוצץ את העולם עם עוד איזה "רוקפלה סקאנק" לוהט אחד?

"לא. בכלל לא. זה מאחורי. אני איש של מסיבות. אני נהנה לגרום לאנשים לרקוד ולאבד את זה. אני עושה את זה במועדונים של 400 איש ובפסטיבלים של 400 אלף איש. זה מה שאני אוהב לעשות, וכל עוד רוצים שאמשיך לעשות את זה אני לא רואה סיבה לעשות שום דבר אחר".

ראיתי את הסט שלך בפסטיבל גלסטונברי האחרון, וכל כך נהנית שם שקשה היה להאמין שאתה לא לוקח שום דבר.

"כן, כן, אני שומע את זה כל הזמן. אבל מאז שנגמלתי מאלכוהול אני באמת סטרייט אדג'. כל מה שאני צריך זאת מערכת סאונד גדולה וקהל שרוצה לחגוג ואז קורה לי משהו, איזה קליק במוח שמעביר אותי למצב תודעה מסיבתי. אם אתה רוצה לעשות את זה לאורך זמן, די הכרחי שתפסיק עם כל השיט. אני מאוד ממליץ".

אתה בכל זאת משלב לא מעט מהמוזיקה שלך בסטים שאתה מנגן.

"פה ושם, בנגיעות קטנות. אני לא מנגן סט של הלהיטים הגדולים, לא נראה לי שבשביל זה הקהל מגיע. אני משלב אותם לכמה שניות במיקס כדי להעיף את כולם באוויר, אבל המטרה היא תמיד שתהיה מסיבה טובה ופרועה, זה לא ערב נוסטלגיה".

הנוסטלגיה של קלאברים מזדקנים לניינטיז היא משהו שאתה בז לו?

"בכלל לא, זה נחמד מאוד לזקנים כמונו. אלה היו זמנים אדירים. אבל הקהל שמגיע לפסטיבלים, לפחות בחלקו, רק נולד בניינטיז. וכשאומרים שהסאונד האסיד־האוסי עושה קאמבק, למשל, זה עניין של נוסטלגיה מזויפת, כי הסאונד הזה אף פעם לא נעלם. זה פשוט אומר שלא היית במסיבה טובה כבר עשר שנים".

בשנים האחרונות שיתפת פה ושם פעולה עם תקליטני EDM גדולים, אבל גם ירדת לא מעט על התופעה. איפה אתה עומד לגבי הסיפור הזה?

"אני אמביוולנטי. העובדה שבארצות הברית סוף סוף נפתחו לתרבות הדאנס זה דבר גדול וזה סידר לי הרבה עבודה שם, אז אני לא יכול להתלונן. הם לא באמת מבינים עד הסוף את הקטע וחלק מהכוכבים בסצנה שם הם באמת וואנקרים חסרי כישרון, אבל אולי הם עוד יבינו, אולי זאת התחלה".

קראתי שיש לך שיטה שלפיה אתה מחליט אם לתקלט איפשהו או לא.

"כן, חמשת ה־Fים. כל גיג צריך לעמוד לפחות בשלושה מהחמישה: First, Favour, Fun, Finance ו־Food".

אילו מהחמישה יש לך בתל אביב?

"זו פעם ראשונה שאני אתקלט אצלכם, אז זה ה־First. זה גם סוג של טובה לסוכן שלי, אז יש Favour. הצד של הפיננסים מכוסה, די בטוח שיהיה פאן ושמעתי שהאוכל אצלכם מעולה, אז יש סיכוי לחמש מתוך חמש".

אתה פודי?

"הו, כן, זה מגוחך. אני מתחנן לחברים שלי שיפסיקו לקנות לי ספרי מתכונים וגדג'טים למטבח. הם כאילו, 'מה אפשר לקנות לנורמן? אה, הוא אוהב גורמה! נקנה לו את הספר החדש של ג'יימי אוליבר!'. יש לי כבר עשרה עותקים, תודה. אבל זה באמת פקטור גדול מבחינתי. פעם קבעתי לעצמי גיג בברצלונה רק כי רציתי לאכול באל בולי".

נו, והיה טעים?

"אוי אלוהים, כמה שהיה טעים. כל ביס הזכיר לי שיש לי את העבודה הכי טובה בעולם".

פאטבוי סלים, האנגר 11 נמל תל אביב, ראשון (12.3), פתיחת דלתות ב־16:00, 249־429 ש"ח

• מוזיקה
• פאטבוי סלים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פאטבוי סלים, הלא הוא המוזיקאי והדיג'יי הבריטי נורמן קוק, מגיע להופעה ראשונה בישראל בתאריך 12.3 בהאנגר 11 בתל אביב.

קוק פעיל בסצינת המוזיקה האלטרנטיבית והאלקטרונית מסוף שנות השמונים, אך את עיקר הצלחתו קצר לאחר יציאת אלבומו "You've Come a Long Way, Baby" בשנת 1998. האלבום כלל בין היתר את הלהיטים "Right Here, Right Now", "Praise You" ו-"Rockafeller Skank".

בשנת 2000 יצא האלבום "Halfway Between the Gutter and the Stars" שהכיל שני שירים עם מייסי גריי ואת הלהיט Weapon of Choice שזכה להצלחה עם וידאו קליפ בכיכובו של כריסטופר ווקן.

ב 2016 ציין פאטבוי סלים 20 שנה ל"Better Living Through Chemistry". לציון המאורע, הוא ערך מסיבה על ספינה באיביזה. באותה שנה הופיע שוב בגלאסטונברי והיה לאמן היחיד שהופיע בפסטיבל בפעם ה-17 ברציפות.

פאטבוי סלים, ראשון 12/3, האנגר 11. פתיחת דלתות: 16:00, תחילת מופע: 21:00. 249 – 279 ש״ח.

• מוזיקה
• פאטבוי סלים
• תרבות