בנתניה לא אומרים 'מפנק' כמו בתל אביב. זו עיר רצינית
לנעם פרתום אין בכלל משקעים שקשורים לנתניה ולכן עיר החוף הייתה היעד המושלם לחופשת אחרי הבלגאן שלה. וזו הייתה חוויה מסחררת שכללה טרמפולינה בצורת פנדה, ערב במה פתוחה, קוקטייל בשם "איציק והנמלים" ומעלית לים (!)
על הדשא הנוצץ בטיילת הראשונים / מגובה מצוקי הכורכר הנישאים / המשקיפים על חוף סירונית, / ממש ליד פסל הברזל המכריז בגאון: / איי לאב נתניה / עומד מניין גברים צרפתים חסונים / בבגדי ים זרחניים עם דוגמאות / (הבולט שבהם בצבע טורקיז עם ציורי / בננות קלירלי מאייץ' אנד אם)./ טיפות מלח משתרגות ברכות על שוקיהם / השעירות, החשופות / והם מתפללים מנחה בצרפתית בניגון יהודי־גלותי:/ "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ / גלויותינו, וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות / הארץ לארצנו. ברוך אתה יי, מקבץ נדחי / עמו ישראל". / כיפות הקטיפה השחורות שלהם מוצמדות / לפדחתם במשקפי שמש אופנתיים, / והם ממצמצים ונדים קדימה ואחורה / על רקע השקיעה. / בתום התפילה אחדים מהם ישוטו בבננה / או בסירת טורנאדו בחוף אמפי, / והשאר יקפלו את הבוגי ויזמינו / בקיוסק של "קפה־קפה" ארטיק שוקו־בננה / ב־14 ש"ח. //
***
עברו עלי שלושה חודשים היפר אינטנסיביים מאז שראה אור ספרי השני "ביחדנס" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הם כללו מכירה של המהדורה הראשונה של הספר, מאבק ספרותי קשוח עם ההוצאה, גניזה מקוממת מטעמי צנזורה של השיר "אכזבתי את" מהמהדורה השנייה, ביקורת ארסית ונקמנית בעיתון "הארץ" וחרם מצד האחים שלי שנפגעו משיר בספר שעוסק בהתאבדות של סבתא שלנו. בקיצור – קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת. ואני, היסטרית מדופלמת שכמותי, ידועה בכך שמצבים כאלה גורמים לנפש שלי לזמר. לזמר באופן כללי – בכלזאת, משוררת – ובפרט: לפצוח בשירה אדירה דרך הגוף ולהפציץ בשלל סימפטומים שונים ומשונים. בקיצור, חטפתי את התקף האלרגיה הכי אגרסיבי שהיה לי בחיים. אסתמה של העור, גרדת ברבאק בעורף ובקרקפת, כמות מסיבית של אאוזינופילים בדם (סוג של תאי דם לבנים שריבויים הלא תקין מעיד על מצב של אלרגיה) ואנטיהיסטמינים במסות שסיממו וטמטמו אותי לגמרי והפכו אותי למשהו בין זומבי לסחבה ניידת.
לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים
נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון
לנוכח המצב היה ברור שבפסח הזה דרוש לי בדחיפות איזה חופש בבית הבראה, רצוי אחד כזה עם משחקי לוטו והרצאות, ששוכבים בו הרבה על הדשא (או על החוף) ומצחינים, משמיעים שלל קרעכצים ואנחות ו"מוסיפים במשקל" בסטייל, ממש כמו יהודית רביץ ואריק אינשטיין בדואט האיקוני שלהם למילים שכתב פעם חיים חפר. ואז – בעיתוי קוסמי מדויק – Time Out צצו עם ההצעה שאסע לסקר את ההוויי בעיר עברית כלשהי. הייתי מאושרת! את רחל המשוררת שלחו לבית מרפא בגדרה כדי שתבריא מהשחפת, והנה אותי מגזין תרבות שולח לאיירביאנבי מעורר חושים בנתניה כדי שאחלים מקדחת ספר שני באביב!
איירביאנבי מעורר חושים, אגב, כי כבר בהגיענו היה ברור שנתניה באה לחרמן. נכנסנו לדירה – אם. טי. וי. היה פתוח והלהיט הטרופי "הוואנה" של קמילה קביו ריצד בפול ווליום על מסך פלזמה ענק, שילוב אקזוטי מפנק של עוגיות פסח, מלון, בננה ופומלה היה מסודר במגדל סטייל כרמן מירנדה בקערת קריסטל על השולחן בסלון ועל המראה בחדר השינה הייתה חותמת שפתיים נשקנית של אישה מסתורית! ואפרופו "שילוב אקזוטי מפנק": בנתניה לא אומרים מפנק. זו לא עיר גחמנית כמו תל אביב. זו עיר רצינית. עיר של עקרונות. הסלנג המקובל בנתניה הוא "מכבד". כך למשל בחורה עם קצוות מחומצנים וספטום אמרה למוכר בסלטייה הדנדשה "קצוצה" שאיתרנו במרכז העיר כשהיינו נואשים לאוכל כשל"פי צמחוני (בנתניה היה קשה למדי למצוא אוכל לא כשר לפסח והקונספט של סלטים בהרכבה עצמית עדיין נחשב שם לסוג של חידוש): "אבל תכבד, אל תתקמצן ותכבד אותי בבולגרית, באימא'שך". התרשמתי מהנוסח הלשוני הזה והוא נחרט בי ואז זיהיתי אותו שוב כשישבנו בפאב. בחור אחד שאל: "מי אתן?" בחורה א' ענתה: " אני טניה". בחורה ב' ענתה: "אני ירדן. ומי אתה?" הבחור ענה: "אני מסטול". הבחורות צחקו והוא התיישב לידן ומיקם על הבר מולן בקבוק מלא של יין גוורץ (תזכרו, אנחנו בפסח. וויסקי ובירה לא במשחק – מדובר בחמץ. טרפה). או אז טניה אמרה: "סחתיין, כיבדת!" זהו. הפור נפל והדין הוכרע: נתניה היא הקזבלן של הערים. עיר של ריספקט!
אז איך ולמה דווקא נתניה, אתם שואלים את עצמכם. אז ככה: בחרתי לנסוע לנתניה כי מכל המקומות בארץ שהוצע לי לבקר בהם זו העיר היחידה שאין לי שום זיקה אליה. אפס משקעים, זילץ' היסטוריה רומנטית. לא גרתי בה בתקופת הצבא כמורה־חיילת ולא עשיתי בקרבתה טירונות, אין לי אקס נתנייתי או קרובי משפחה שזה כור מחצבתם ולא זכורים לי טיולי ילדות לחופי הים באזור. נאדה. רקורד נקי. ידעתי שבנתניה אהיה תיירת גמורה, חפה ממטענים. נכונה לחופשת מרגוע טהורה כהלכתה, בלי שום ידע קודם, שיפוט מוכן מראש או זיכרונות טראומתיים.
ברור כחצי באגט
על פי רוב לתושבי עיר מסוימת יש גאווה מוניציפלית איתנה. המפגש עם המקומיים בנתניה גילה תמונת מצב יותר מורכבת ומסוכסכת. נהג המונית שהסיע אותנו לדירת השיכון החביבה שבה שהינו הצהיר שנולד וחי בנתניה כל חייו אבל שבשנים האחרונות העיר נהרסה לגמרי. ניסינו להבין מה קרה, מה השתנה לרעה. תשובתו הייתה: "יש פה אמנם חופים מפגרים כמו בתאילנד אבל לאנשים יש ראש קשה. מה זה ראש קשה. כמו אגוז. את כבר תקלטי לבד". "תביני", הוא שאג לעברי, בלם בעצבנות ודפק צפירת יום הזיכרון בצפצפת מכוניתו, "יש פה אנשים שלא ראית בחיים שלך!".
רשמתי לפניי את העדות קורעת הלב של אותו נהג. אבל האמת? אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתו. ברגע שנחתנו בכיכר העצמאות שבמרכז העיר היה לי ברור כחצי בגט עם גבינת ברי בקלבדוס שדווקא ראיתי לא אחת בחיים שלי את הטיפוסים שהציפו אותה בערמות. ראיתי אותם בפריז. הנתנייתים החדשים הם – איך לומר את זה בעדינות, בלי להעליב, אקסקיוז מיי פרנץ' וכל זה – צרפתים. כיכר העצמאות ומדרחוב הרצל הסמוך לה הומים אדם בכל שעות היממה. הם נראים כמו שרידים מרופטים של עיר חוף מזרח אירופית משונה; מין ריזורט קצת מוזנח ועם זאת מלא בשארם. רק שהחן פה הוא ללא ספק מזרח תיכוני אסלי.
בלב הכיכר ניצבת מזרקה אינטראקטיבית שממנה בוקעים זרנוקי מים זוהרים בחושך, ומסביבה אפשר למצוא כל אטרקציית ירידים ושעשוע קיץ שאתם יכולים להעלות על דעתכם: טרמפולינת ענק מתנפחת ומאובקת בצורת פנדה, חבית מים עם דגי פלסטיק צבעוניים שילדים מנסים לשלות אותם באמצעות מקל עם קרס בקצה, תא דולרים א־לה קזינו שבתוכו מסתחררים שטרות ואתה נדרש לקטוף מהאוויר כמה שיותר, מכונת צמר גפן מתוק, תירס חם, פופקורן בקונוסי קרטון, מוכרי בלונים, עמדת קליעת צמות אתיופיות, שרשרות מחוטים צבעוניים שביניהם משובצים צדפי פי־כושי, דוכני תכשיטי כסף ותשמישי קדושה – מזוזות ותפילין וכל הווג'רס – ואפילו מתקן משוכלל שכולל שני מסכים גדולים שמקרינים בריפיט שת"פ פרפורמטיבי חד פעמי: צילום הופעה של דורי בן זאב ורוביק רוזנטל שתועדה ככל הנראה בהיכל התרבות בעיר. מגה זורד של טרחנות כל־ישראלית חמודה. בתוך כל ההמולה הזאת מושמעים בכיכר שירי חג 24/7 – "שמחה רבה" ו"עבדים היינו" בקולות ציפציף גוזליים של ילדי מקהלה רכים.
אחד ממוקדי המשיכה הלוהטים ביותר באזור היא "המעלית לים" שממוקמת ממש בקצה הטיילת שיוצאת מכיכר העצמאות, באחת הנקודות הגבוהות של המצוק. מקור גאווה עירוני הוא שהמעלית מאפשרת להגיע לחוף תוך 20 שניות. שוס. המעלית נמצאת על גשר תצפית על שם אריק שרון, השם יקום דמו. נראה לי שזו הייתה הנקודה הכי תרפויטית וזן בנופש הזה. על הגשר עשיתי מדיטציה באוויר הפתוח בעודי מאזינה לאפליקציית הדספייס, ועל הגשר בילינו את שעותינו היפות ביותר בעיר – בין שמים לארץ, בין חוף הים לאנדרלמוסיה בכיכר.
הרב שמאחורי פרגוד הקטיפה
לפרקים שאלנו את עצמנו אם לכל הצרפתים שגודשים את לב נתניה לא מוזר שיש שם אך ורק צרפתים. ברצינות. אם חשבתם שרחוב בוגרשוב בתל אביב הוא רפובליק פראנסז בזעיר אנפין אזי שאחרי ביקור בנתניה מתברר שבוגרשוב הוא כולה שטח חסות סמלי. הקולוניה הצרפתית האמיתית במחוזותינו היא נתניה. או כפי שקוראים לה באתר העירייה הרשמי ללא כחל וסרק: "נתניה – הריביירה (הצרפתית) של ישראל".
אחד הרגעים המצחיקים היה התגלות שאירעה לנו כשעברנו בפעם האלף ואחת ליד פאב במיקום מרכזי בעיר העונה לשם "אלונזו" ומתהדר בלוגו של שפם מסולסל. מדי ערב ראינו איך מציבים שם מחיצה גבוהה מכוסה פרגוד קטיפה אדום ותהינו בסקרנות קולנית בינינו לבין עצמנו מה הולך להתרחש שם יותר מאוחר. מופע קוסמות שמא? הצגת תיאטרון היתולית פרפורמנס של דראג? ביום האחרון, כשחזרנו מבילוי בלוקיישן אחר, התבררה התשובה – בערבים הפך שטח הבר למקום התכנסות לטובת הרצאותיו של רב דובר צרפתית עם שטריימל מפואר. המחיצה צופנת הסוד תפקדה בסך הכל כקיר מפריד בין הקהל הנשי לקהל הגברי שבא לשתות בצמא את דבריו. כשחלפנו שם בערב האחרון הרב נשא וורט נסער שדן ודש בפסוק המפורסם מספר שמואל א' ומהשיר "גבריאל" של עופרה חזה: "אל הנער הזה התפללתי", והדגיש: " Ce garçon n'est ni intelligent ni bête, ni beau ni laid" – "הנער הזה לא חכם ולא טיפש, לא יפה ולא מכוער" – הנער של כולנו, מה שנקרא.
באחד הימים טיילנו לשוק נתניה. שוק נתניה זה שם דבר וציפינו למצוא שוק תוסס ומשובח, מלא בכל טוב. כמו שהבנתם, בגלל הפסח לא זכינו לטעום את הבוריק המהולל של הרצל, את פלאפל מוסא המדובר או את הפריקסה התוניסאי של משפחת דיאמנט. פסח ביאס ת'שועלים. מעבר לכך, בגלל שאנחנו צמחו־טבעונים תל אביביים מצויים גם לא סעדנו את ליבנו בצ'צ'ו, כנראה ה־פנינה הקולינרית של נתניה, מסעדה טריפוליטאית שכולה נדיבות שלאלעד – בעלי, שיחיה – יש זיכרונות יפים ממנה מימיו כקרניבור. אבל גם בלי קשר לכישלונותינו הגסטרונומיים האווירה בשוק הייתה דעוכה ועצובה. בכניסה אליו התנוסס בגאווה בוצ'רי בוארון (איטליז בוארון) – אימפריה שחולשת על ארבע חנויות ומסעדה ומלאה בכל מיני נקניקיות בוטיק תוצרת יד ודפי בוריק ויינות מיובאים מצרפת. אבל אחרי שעוברים על פני הפסאדה הצרפתית הזאת, כשחוצים את מסך העשן של הג'נטריפיקציה, נגלה בבת אחת השוק על אמת: לא מעט עזובה מוקפת בדוכנים־דוכנים ועליהם פירות וירקות עייפים. פתאום לא רק צרפתית נישאת באוויר ונתקלים בחרדים, אתיופים, רוסים, קווקזים ואפריקאים. אולי בגלל זה נהג המונית שקיבל את פנינו בהגיענו לעיר טען שנתניה של ילדותו נהרסה ונמוגה. אולי בגלל זה הוא גרס שלאנשים (הצרפתים?) בעיר יש ראש קשה, כי הם דחקו את הקהילה הישנה שהוא גדל והתחנך בקרבה לשוליים.
ביניים: סוף טוב מהאייטיז
תהליך הריפוי הנתנייתי שלי הושלם – כמו בכל עיר מתוקנת – על הבר. היינו בשני פאבים נתנייתים מובילים. הראשון נקרא לגנסקי ואין לי ספק שכמה סטלנים שזה עתה חזרו מהודו והקימו אותו קראו לו כך כדי שתוכל לסמס לחבר ש'ך: "אחי, איפה אתה?", והוא ישיב: "חי בגבוה בלגנסקי!", ואתה תענה, איך לא – בלגנסקי! ברוח זו גם מתנהל המקום. מדובר על פאב של יוצאי צבא ונפלנו על ערב האופן מייק הנהוג בו בימי ראשון. בכל פעם כשמישהו תפס אומץ ועלה לבמה הברמן המתלמד צלצל ברעללל בפעמון מתכת ענקי לצד הבר ואנחנו רצינו למות משל היינו בסרט "קיוטי אגלי" מימי נעוריי. כיכבו קאבר עברי ל"איים נוט יור טוי" של נטע ברזילי ("שיר שנראה לי שאני אשלח לאירוויזיון מתישהו", כמאמר הזמר), שענה למילים "אנ'לא בובה" וכלל קרקורי תרנגול כמובן וגם מאש אפ עם "בארבי גירל" מהניינטיז. שאר המוזיקאים לקחו את עצמם מאוד מאוד ברצינות.
לעומתם שבה את לבי קומיקאי מקומי חביב. מה שהכי אהבתי בשואו שלו היה שזה כבר לא היה סטנדאפ. זה היה ויכוח. הוא פתח את ההופעה שלו לדיון עם משפטים כמו "אני מנסה לעשות פאנצ'ים על מוות ואתם מסתכלים עליי כמו ברביעייה באוטובוס", או "חבר'ה ציפיתי שתצחקו יותר" ו"תודה על הכפיים של הרחמים". אבל האמת היא שהיו לו כמה הברקות טובות. הוא היה חמוד. את כל התענוג הזה קינחנו בקוקטייל קאלט נתנייתי בשם "איציק והנמלים". המעדן הזה כולל וודקה פינלנדיה, גרנדין, רום, שנאפס מלון וספרייט, וכן – זה דוחה כמו שזה נשמע. ליתר דיוק: דוחה כמו וויסקי עם ויטמינצ'יק שנערי אחווה קרועים מהתחת הכניסו למיקרו. האגדה האורבנית מספרת שהברמן שהקים את המקום והמציא את הקוקטייל הזה אהב את הלהקה "Adam and the ants", אך מאחר שרצה לתת לכל העניין טוויסט לוקאלי אדם הפך לאיציק והשאר היסטוריה.
(במאמר מוסגר: כל המשתתפים בערב הכישרונות הזה היו גברים ללא יוצא מן הכלל. רק ממש בסוף, בשתיים וחצי בלילה, כשבקושי נשאר קהל, העזה בחורה שבורת יד לבקש מאחד הגיטריסטים ללוות אותה לצלילי "עבדים" של ברי סחרוף. שתי חברות מבוישות שלה הריעו לה חרישית מהקהל. אני עודדתי אותה בצעקות התלהבות רמות. זה לא משנה בכלל שהיא לא שרה משהו, זה היה פאקינג חג החירות והיא שרה את "עבדים" הסימבולי ומעל לכל – גם בפריפריה לבנות מותר – ומומלץ! – לזייף בערבי במה פתוחה!).
המסבאה השנייה שהיינו בה ראויה להתכנות מסבאה. הכוונה לאורנוס – מוסד נתנייתי ותיק. זה פאב אנגלי מסורתי שחי ובועט כבר 38 שנה – מין שריד מקודש מהאייטיז, הימים שבהם נתניה הייתה בסיס הבית של חיילי או"ם לא בתפקיד שנחו בין הסיורים בדרום לבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. אי לכך באותה תקופה היה בית המרזח השכונתי הזה מקום מאוד קוסמופוליטי וּורסטילי. באורח פלא הוא השתמר בשלושת העשורים שחלפו ונשאר ממש כשהיה: אותו עיצוב פנים עם כרזות קלאסיות ממוסגרות של גינס, אותה מוזיקה, אותה בירה לא מסוננת מהחבית של גולדסטאר, וכן! הם אפילו הגדילו לעשות והגישו אותה בפסח ברוב חוצפתם! וגם אחלה המבורגרים טבעוניים לא כשרים לפסח ועוגת שוקולד חמה מצאנו שם. בקיצור, התפנקנו, כלומר, התכבדנו! וזו הייתה תחנה מושלמת לסיום חופשת ההבראה שלנו. או כמו שסיכם זאת היטב ב"טריפ אדוויזור" המשתמש "בטהובן 9": "מקום קטן וחמים לאוהבי הרוק והאלכוהול. מוזיקה ואווירה טובה, אנשים נחמדים, כמו גן עדן קטן בתוך עיר שלא הייתי נכנס אליה אם לא הייתי צריך!".
