Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אם גם אתם ברחתם מהעיר לעבר המכתש, טרטוריה מקומית חדשה שנפתחה במצפה רמון על ידי סו שף מ-OCD והשף של מסעדת חבשוק ז"ל מציעה חוויה תל אביבית בלב מדבר, ויש גם קפה ספיישלטי מבית הקלייה 51 ליד, כך שלא בטוח שיש לכם סיבה לחזור למרכז
בין שירים על כתב"מים ומשפטים הזויים של ניר דבורי, הטרנד המשמעותי ביותר של המלחמה הוא כנראה בריחה למצפה רמון. הערכות שונות מדברים על כ-3,000 תיירים שנמלטו לאזור הכי פחות מתווך טילים בארץ, שבעצמו מאכלס רק 6,000 תושבים. אך הסיבה לכך לא נעוצה רק בהיותה עיר מקלט מהטילים, אלא גם בסצנה הקולינרית הקטנה והמיוחדת של מצפה.
מי שכבר פגש ברובע הבשמים שממוקם בצפון העיר הכיר את המאפיות "לשה" או "מן מגדנייה מדברית", וגם מסעדות שכבר צברו וותק כמו "סומסומיה" ו"אולטרה", אבל מסתבר שגם בעת מלחמה האזור ממשיך להתחדש, כשמדי פעם גם נוחתים שם שפים שאנחנו מכירים מתל אביב. השפים עומר סלצר וטל אשכנזי – הראשון מגיע מעולם האירוח המדברי, השני היה סו-שף של רז רהב ב-OCD – כבר הקימו בסוף 2025 את BOTZ (זה "בוץ", אבל גם במצפה יש מתחכמים), מסעדה קטנה עם 20 מקומות בלבד שמבשלת אוכל מדברי מודרני מחומרי גלם של יצרנים מקומיים. אבל עבור המקום החדש שלהם, שנפתח ממש בעת המלחמה, הם כבר הביאו את השף בפועל יגאל מולנר, שאולי אתם זוכרים ממסעדת חבשוק החביבה מכרם התימנים.
קפה צין במצפה רמון. צילום: Daniil Kontorovich
Cafe Tzin (או "קפה צין", למי שנמאס לו) היא האחות הקטנה והקז'ואלית של בוץ, טרטוריה מקומית שמציעה טעימה קטנה במחירים נוחים מטעמי השף של הדרום העמוק. בדומה למסעדה, גם פה מתמקדים בחקלאות מדברים וליקוט מקומי, אבל מפרשים את זה באופן שמאפשר גרסה נגישה ויומיומית יותר, למשל דרך מאזטים קטנים בעבודת שיעלו לכם 19 ש"ח לצלוחית: לאבנה עם עגבניות מיובשות וסומק; צלחת חריפים הכוללת משוויה, שום קונפי וסחוג מרווה; או סקורדליה של שומר צלוי עם שקדים ואבן יוגורט.
בשעות הבוקר תמצאו בצין מגשי ארוחת בוקר עם לחם, ביצים לבחירה ומבטח מטבלים ביתיים שמוגש גם בגרסה טבעונית (72-74 ש"ח), אבל החל מ-12:00 התפריט מתרחב לארוחת צהריים נאה על בסיס תפריט חלבי כשר, בו תמצאו פסטות טריות דוגמת פיצ׳י עם פטריות צלויות, שמן עשבים, תרד ויוגורט מצומצם (62 שקלים); ניוקי תפוחי אדמה ברוטב יוגורט עם שומר צלוי בחמאה חומה וקראמבל סומק (62 שקלים); או מנות דגים כמו שווארמה פורל מנחל דן המוגשת על פרנה מרוקאית עם צזיקי, משוויה ועשבים (94 שקלים).
קפה צין במצפה רמון (צילום: Lilia Zar)
מבחנה האבן הרחב והפתוח בו שוכן חלל הקפה פתוח לנוף המדברי, ואם תהיו מוכנים לספוג את רוחות המדבר, ישנה חצר רחבה שבה תוכלו לשתות מבר הקפה ספיישלטי, שמציע קפה מפולים שמגיעים מבית הקלייה התל אביבי קפה 51. ברור שהמפלט המדברי הזה לא הוא לא תחליף לצפיפות הקולינרית של תל אביב, אבל נחמד לדעת שגם כשנחזור לת"א, יהיה לנו לאן להתגעגע. קפה צין, הר עודד 5, מצפה רמון. א׳-ה׳ 8:00-15:30, ב'-ה' 17:30-21:00, ו' 8:00-14:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המלצה ביום: יסמין מועלם ועוד בפסטיבל מדברי במצפה רמון
יסמין מועלם (צילום: רותם לבל)
נכון, זה דורש נסיעה לא קצרה ומעט ספונטניות, אבל בסוף הדרך ימתינו לכם נופים מרהיבים והופעות מעולות החל מהיום ועד לשישי. חלק מההופעות בחינם, ואחרות במחירים זולים ומסובסדים
מה דעתכם על קפיצה ספונטנית לפסטיבל אינטימדבר במצפה רמון? נכון, זה דורש נסיעה אבל בסופה ימתינו לכם נופים מרהיבים והופעות מעולות החל מהיום ועד לשישי. חלק מההופעות בחינם, ואחרות במחירים זולים ומסובסדים.
כבר הערב למשל תוכלו לתפוס שם את יסמין מועלם, בר צברי ועוד הופעות של אמנים מקומיים. מחר יופיעו אלון עדר ולהקתו ומוש בן ארי, ובשישי תומר יוסף והג'ירפות. לפרטים נוספים
הג'ירפות (צילום: רונן ללנה)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קמפיין גיוס: תרמו למען קיומו של אירוע גאווה במצפה רמון
דגל הגאווה (צילום: shutterstock)
ראש המועצה המקומית רוני מרום החליט לא לקבל תקציב ייעודי מהממשלה בטענה כי להטב"ק כלל אינה קהילה. אמנם אנחנו בכלל מתל אביב, אבל אפשר ואף רצוי להוכיח לו אחרת
אמנם מדובר בעניין שלכאורה לא נוגע לנו בעיר, כי הוא לא קורה פה בעיר, אבל למען האמת הוא משנה לנו ועוד איך. במועצה המקומית מצפה רמון הוחלט באחרונה לוותר על תקציב צנוע שמטרתו קיום פעילויות הסברה וחינוך בנושא להטב"ק.
ראש המועצה המקומית רוני מרום הסביר את ההחלטה בכך שלתפיסתו הלהטב"ק כלל אינה קהילה, וכי הוא לא מכיר בדגל הגאווה. מדובר בתקציב צנוע שהמשרד לשוויון חברתי הקצה לכל מועצה מקומית, וכל זאת לקראת אירוע הגאווה המתוכנן ביישוב בשישי הזה.
בעינינו זה מעט מוזר, שלא נאמר מטריד. לשמחתנו פעילות ופעילים מעמותת 'קשת' הפועלת ביישוב נכנסו לוואקום שפערה הרשות המקומית ופתחו בקמפיין גיוס המונים לקראת המפגש הצפוי שם בשישי. היעד אגב הוא בסך הכל 25 אלף שקל. הפעילים קוראים גם למי שיכול להגיע לאירוע. "יחד נחזיר את האור למצפה רמון!", הם כותבים.
יותר מ-20 אלף איש עוזבים את תל אביב כל שנה. לאן הם הולכים?
יש מי שנמאס להם להתעקש על עיר שמרוקנת את הארנק ואת הנשמה. הפזורה התל אביבית גדלה משנה לשנה, ולא מעט תל אביבים מוצאים את עצמם במצפה רמון, בפרדס חנה ואפילו בירושלים, השם ישמור
בכל שנה עוזבים את הפרברים, ערי הספר, עיירות הפיתוח והמושבים אלפי צעירים ושמים פעמיהם לתל אביב, משל היו אסירים הבורחים מהמערה של אפלטון, ומגלים את העולם האמיתי עם הגיעם אל העיר הגדולה. אך מה קורה כשמתברר שהמציאות התל אביבית מורכבת מצללים גם היא? בשנים האחרונות, כך עולה מנתוני הלמ"ס, נוספים לתל אביב מדי שנה כ־20 אלף תושבים מבחוץ. אלא שמספר העוזבים גדול יותר, בהפרש ממוצע של כ־1,500. ובניגוד למה שנהוג לחשוב, המעבר מהעיר לא שמור לבורגנים שהרחיבו את המשפחה והחליטו לעבור לבית עם חצר בכפר סבא. לחלום לעבור לתל אביב הצטרף חלום חדש: לעזוב. לאן? לגליל, לנגב, לערבה, לאן לא.
"חייתי שש או שבע שנים בתל אביב, והייתי מאוד תל אביבי", אומר המשורר סער יכין, 38, שבעת שהתגורר בעיר היה חבר בלהקת פיסוק רחב. "גרתי בעיר עם מישהי הרבה שנים, למדתי באוניברסיטה ועבדתי במשרד תרגום. תוך זמן מה מקום העבודה שלי פשט רגל, נפרדתי מהחברה והבנתי שלא אמשיך ללמוד באוניברסיטה. כל הסיבות שקשרו אותי לתל אביב כבר לא היו קיימות", הוא נזכר באותה תקופה מכוננת לפני תשע שנים שהביאה איתה מעבר למצפה רמון. "עוד מתקופת הצבא הייתה לי חיבה למקום הזה וקלטתי שיש כאן סצנה מגניבה", הוא מודה. השיחה איתו מתקיימת יום לפני ערב משוררים שיכורים שהוא מארגן אחת לחודש. "זה ערב שבו כל מי שעולה להקריא מקבל צ'ייסר, בפאב הברך, הפאב היחיד במצפה", אומר יכין אך משתהה לרגע. "הברך זה גם לא באמת הפאב היחיד במצפה. זה הפאב האמיתי היחיד במצפה, רק שאין לי מושג מה זה אומר פאב אמיתי. יש עוד מקומות, אבל זה היחיד שמתפקד באמת כמקום שאתה יכול לספר על כאבי לבך לברמן, לשתות יותר מדי ולהביך את עצמך, להתחיל עם מישהי ולשחק שחמט בפינה מרגע שהפסקת לשתות", הוא אומר בחיוך. "יש עכשיו סצנה מאוד טובה במצפה. יש המון חבר'ה צעירים הודות לתוכניות ללימודים גבוהים שמתקיימות כאן, ובהן מוזיקה, תיאטרון, מחול וקרקס. כלומר, יש כאן המון יוצרים. כל ערב יש כאן אירוע או הופעה, ויחסית לכמות האוכלוסייה נראה שיש כאן הכי הרבה תרבות בארץ", הוא מוסף. "אני שמעתי שמועה על צעירים בהודו שמדברים על כך שכשיחזרו ארצה יגיעו למצפה, בגלל ששמעו על הסצנה".
יונתן קרן, 26, מחזק את דבריו של יכין. "החיים פה לא פחות עמוסים מבתל אביב", הוא מבטיח. "אנחנו יוצאים מדי ערב ויש בכל שבוע משהו כמו שלוש מסיבות. גרים כאן בערך 400 חבר'ה צעירים בני 20, אז בפרצופים אנחנו מכירים את כולם. במצפה אין מבחר. יש פאב אחד ושתי מסעדות", הוא אומר, ומבלי להתכוון זורה מלח על הלם השפע שאיתו מתמודדים תל אביבים רבים.
רובכם בטח בזוגיות.
"ההפך הוא הנכון. רובנו רווקים. אין כאן גם סצנת דייטינג".
חוזרים למערה
יעד נוסף שמוזכר כבר לא מעט שנים כאלטרנטיבה לתל אביב הוא פרדס חנה, שמושכת אליה בעיקר תל אביבים על הספקטרום ההיפי, א־לה שי אביבי. ארד אקיקוס, 36, יועץ אסטרטגי במקצועו ועד לא מזמן תל אביבי, החליט להעתיק את מקומו ליישוב עם האווירה הכפרית. "אתה מתבונן על החיים שלך ורואה שאתה נופל באותם מקומות ומוותר לעצמך. מגיע שלב שאתה רוצה להוציא את עצמך מזה. אתה מבין שאתה רוצה להיות יותר נחמד לעצמך, שתהיה לך גינה ושיהיה לך מרחב מול העיניים, אז כן, הבנתי שפשוט לא טיפלתי בעצמי מספיק טוב, ואיזו הצלה יותר טובה מפשוט לצאת מהעיר. הייתי חייב לאזן את העבודה שלי איכשהו וחיפשתי משהו שיהיה לי קצת יותר נעים. תל אביב סוחטת אותך ומשפיעה לך על התודעה, על החיים החברתיים, על התחושות שלך בגוף. היא משפיעה על הכל", הוא אומר ומוסיף: "ממש מרגישים את זה כשיוצאים מהעיר. זה לא שסתם רואים מרחבים, כל המהות שלך מרגישה את זה. פתאום יש מרחק בין בניינים. פתאום אין את תחושת הקלסטרופוביה הזאת. באיזשהו שלב החלטתי שמגיע לי יותר מזה ועדיין לקח לי הרבה זמן לצאת מהעיר מהרגע שנפלה ההחלטה. קודם כל אמרתי שלא תהיה לי דירה בתל אביב, ואחר כך נדבר על למצוא דירה חדשה. באותה תקופה כל הזמן היו שואלים אותי 'מה יש לך לעשות שם? מה יש לעשות בפרדס חנה, מחוץ לעיר?'. למה זה תמיד ממוקד במה יש לי לעשות? אולי אני לא רוצה לעשות. אולי אני רק רוצה להיות".
כעת נסו להסביר לאסיר מהמשל של אפלטון מה יש לעשות בתוך המערה. "יש מקומות מגניבים לגמרי. יש את מתחם אורוות האמנים שיש בו חנויות ודוכנים, לשם מגיעים כולם. אני לא אומר שיש תחליפים לתל אביב, אבל אתה מגלה שאין צורך להיות כל כך מגניב ונעים לך עם מה שיש", אומר אקיקוס בהתכוונות גדולה. "בפרדס חנה הרגשתי שיורדת ממני שכבה של ציניות. יש כאן הרבה תל אביבים לשעבר. זה לא שאנחנו מסתובבים עם שלט על הגב, אבל קולטים אותם. יש גם כמה קבוצות ווטסאפ של הצעירים פה וכולם מחוברים לשם, שואלים מה לעשות היום בערב. יש איזו אחווה שעוברת במבט של 'איך אתה מתמודד עם כל העניין הזה?".
במקום לערבב מים
בשנות ה־80 הייתה תנועה של תל אביבים במעלה כביש 1 לירושלים, בעקבות סצנה מוזיקלית ויצירתית שהתקיימה והצליחה בעיר, מה שעשוי להישמע מעט מוזר עם הפיכתה של הבירה לאנטיתזה של תל אביב בעשורים האחרונים. התנועה זו חלחלה והחזיקה באופן מסוים עד תחילת המילניום הנוכחי, כשתל אביבים היו מגיעים לבלות בירושלים במועדון האומן 17. מאוחר יותר עוד נשמעו הדים של התנועה הזו אצל הדג נחש ששרו "העיר הזאת תחזיר לי ת'שליטה בחיים / נתערבב עם עצמי במקום לערבב מים / ננשום קצת אוויר הרים צלול כיין / יאללה בית"ר, יאללה חיים בכפר / העיקר להיות מאושר".
היום, עשור מאוחר יותר, בולטים בסצנה הירושלמית־חילונית־צעירה סטודנטים מבצלאל והאוניברסיטה העברית שהגיעו לעיר למטרת לימודים, ולמרות שחלקם נשארים לגור בה – רובם נפלטים ממנה עם סיום התואר. אמיר כגן, תל אביבי מלידה שעבר לירושלים בשנה האחרונה למטרת לימודי מדעי המחשב ותקשורת, מודה שהוא מוצא את ירושלים שונה מאוד מעיר הולדתו: "המגוון האנושי פה אחר לגמרי. כולם פה יותר – ההיפסטרים יותר היפסטרים, הסחים יותר סחים והדתיים יותר דתיים. בגלל שיש פחות אופציות לבילוי, יש יותר סיכוי לראות ככה פתאום מישהו שאתה מכיר ברחוב או בבר".
כגן מפרט את הקשיים שהוא מוצא במגורים בעיר: "בחורף קר, וגם בקיץ זה לא להיט, כי בעלי הדירות עוד לא הבינו שמזגן זה מצרך חובה בישראל. קשה למצוא אוכל נורמלי אחרי 12 בלילה וגם לעובדה שהכל סגור בשבת לקח לי זמן להתרגל. הכי הרבה אני מתגעגע לים, לחיי הלילה ולהופעות, להתלבט מה עושים היום בערב", הוא אומר. "מצד שני, יש גם צדדים טובים לירושלים. במחיר של דירה עלובה בתל אביב אפשר למצוא כאן דירה מפנקת עם מרפסות. יש תחושה שהעירייה משקיעה באירועי תרבות, במיוחד עבור הסטודנטים. בכלל, נחמד להיות סטודנט פה. הסטודנטים יותר חברותיים אחד לשני מאשר בתל אביב".
עבור תושבי תל אביב כל יציאה מהעיר שקולה לחזרה לגלישה באינטרנט קווי אחרי שהתרגלת לנפלאות הרשת האלחוטית. הכל איטי, מיושן, מסורבל, לא מגניב. אבל אולי המציאות היא דווקא הפוכה. אולי התל אביבים הם אותם האסירים הכבולים במערה, בטוחים שהם חיים את המציאות האמיתית, ולמעשה רק שולחים זרועות ארוכות לעבר צללים גדולים, כבולים בחלום על עיר גדולה ומסרבים לשחרר ממנו גם כשהוא עומד להתפוצץ. אולי דווקא מי שעזבו את העיר הם אלה שהצליחו לברוח מהמערה. כשהם חוזרים לספר את חוויותיהם, אנחנו, התל אביבים, מסתכלים עליהם בתמיהה וחושבים שהכפר העביר אותם על דעתם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כביש 40 דרומה, עוברים את הפזורה (עוד מילה מכובסת, כאילו כל הבעיה של הפזורה היא שהיא לא לוקחת יוזמה ואוספת את עצמה לקוקו אחד מסודר), כשמתחילים לשלוט תמרורי גמלים ושדות של חיטה, הכביש מתערפל בענני אבק, מתעקל בין חוות בודדים לבית השאנטי – סניף המדבר, כאן מתרבות האפשרויות לעבור את מה שנקרא החיים.
בשלב זה אני רק מתפללת לעבור את הדרך בלי למצוא חמישה גורים מורעבים ואימא כלבה חסרת אונים. יש רבים ורבות כאלה בדרך. אבל אם נגזר עליי למצוא את האומללים אז אין מקום מושלם מלהגיע עם צרה כזאת לאבי, האיש שבפעם האחרונה כשפניתי אליו בטלפון, וביקשתי בסך הכל להביא אליו סוס, הוא ענה רק: "אין בעיה, תביאי".
אבי – ביחד עם עמק שלם שגולש מקצה המצוק של מכתש רמון, זרוע בסוכות הנחבאות בין הסלעים – הם "סוכה במדבר".
אני גולשת במורד מצפה רמון, המכונה "מצפה" בפי ידידיה התל אביבים, ממתיקי סוד לנצח עם העיירה המוזרה הזו, אפופת מסתורין שיסודותיו יונקים ממסורת הכל־מי־שייקח־את־עצמו־מפה־לשם, ייצא עם גרסת אביתר בנאי, התקליט הראשון, הפסקול של מי שהיינו אז, "עדר של שוורים רץ למטה, אני קורא לך אני קורא לך, את שוטפת כלים".
מירי חנוך. צילום: אייל שני
חוות האלפקות, חץ בשקט, המדבר מקבל אליו את כל החיים והחיות, משמאל בית ספר שדה כמו פעם, כשהייתה תחושה שלכולם בארץ יש פחות או יותר אותו דבר. שמיכות צמר, נעלי יגואר, דירה באיזשהו שיכון, בצפר ממלכתי, טלפון חוגה, חברים אחר הצהריים, הורים שמנסים לשרוד את מה שנקרא חייהם.
בכניסה לסוכה במדבר אני מביטה אליו, העבד שלי, שאני השפחה שלו, ומתקיימים בינינו יחסי עבדות מודרנית. אני רואה שהוא מאה אחוז ויודעת שאין לו מה לחפש פה, אין וויי־פיי, אין קליטה, אין חיבור לרשת, אין טעם שהוא יתחיל לצווח בשפת האפס אחד שלו, מחפש רשת כאילו שלא כולם מחפשים רשת או איך לצאת מאחת שנלכדנו בה. אנחנו נפרדים ולראשונה זה שבועות עיניי פקוחות בשביל לראות את השמים, כי בשום מקום אין לי שמים כאלה, פתוחים לכוכבים וסגורים לטלפונים.
אני מתנפלת על "מרד המציאות" של שטפן צוויג, ומתחילה לקרוא כמי שאוכלת לחמניות לבנות ביציאה מסדנת מיצים, מורעבת לחומר אמיתי, שההתמכרות לטלפון מונעת ממני, אני מבינה, שבלי הפסקות מהעיר הזאת שאני נשואה לה ביציבות כבר 33 שנים, ומהרשת הזאת, שהתחתנו איתה קולקטיבית בעשור ורבע האחרונים, אני אלך ואתרוקן עד למוות רוחני שגם שבעה שיעורי יוגה בשבוע לא יתקנו.
באמצע הלילה חם לי נורא, אני זוחלת החוצה ומאירה עם הטלפון שכל מה שנשאר ממנו הוא פנס ומצלמה, מתפללת לא לדרוך על נחש או להעיר עקרב צהוב. שם, מאחורי הסוכה, אני עוקרת חלון, תוקעת מקל ארוך שיחזיק אותו מול משקוף העץ, חוזרת פנימה בזחילה ונרדמת בדיוק עם רוח בוקר קרה, כזאת שיש רק במדבר, שאחרי הכל אפשר לסמוך עליו, אחרי כל יום בוער משמש יגיעו רוחות רחוקות שמביאות מיליארדי כוכבים זוהרים בשמים. יש אופציה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
