גם גידי גוב מצטרף לעדת המעריצים הרשמית של הפסנתרן השמנמן עם המשקפיים והקול המאונפף. בארצות הברית הוא בעיקר מכונה ללהיטים של אחרים ולפסקולים של סרטי פיקסאר, אז איך בישראל האנטי-רוקסטאר הזה הפך לסוג של תופעת קאלט?
רנדי ניומן לא מספיק מפורסם כדי שיהיו לו כל כך הרבה שירים על כמה קשה להיות מפורסם. איכשהו זה אחד הנושאים שעליהם הוא הכי אוהב לכתוב שירים:"I'm Dead But I Don't Know It",י"Lonely at the Top",י"It's Money That I Love". יש עוד, כולם מסופרים פחות או יותר מפיה של אותה דמות, תופסים אותה במצבי רוח שונים, בשלבים שונים של הקריירה, אולי בשעה אחרת של הלילה: רוקסטאר-סלב ציני, זעוף, מתנשא ואבוד. לישראל הוא תמיד נכנס דרך כל מיני דלתות לא צפויות: הנה, גם הסינגל החדש של גידי גוב הוא בעצם קאבר מתורגם לשיר של ניומן, שהופיע במקור בתור הפתיח של הקומדיה הבלשית "מונק" ולימים יצא גם באלבום שלו "Dark Matter".
הפרסונה הזאת מגוחכת בפני עצמה, אבל היא נעשית הרבה יותר מגוחכת כשמשווים אותה לקריירה הלא-רוקסטארית בעליל של ניומן עצמו: יהודי מקליפורניה, פסנתרן עם קול מאנפף ייחודי, שמנמן וממושקף שחלק גדול מהלהיטים שלו הוקלטו – לפחות בהתחלה – על ידי אחרים: "Mama Told Me Not to Come" הפך ללהיט במקור בידיהם של להקת הסבנטיז Three Dog Night, והשיר הכי מוכר, ככל הנראה, שניומן חתום עליו, מזוהה בעיקר עם ג'ו קוקר – המנון הסליז האלמותי "You Can Leave Your Hat On" .
לניומן זה בטח לא הפריע: הוא כתב שירים לאחרים מגיל 17 (בין היתר לדאסטי ספרינגפילד, ל-O'Jays ולהארי נילסון). הוא התחיל להקליט את המוזיקה של עצמו רק בגיל 25, אבל רק לקראת שנות ה-30 לחייו התחיל להצליח איתה: המנוני לוזרים, פרודיות על אמריקנה, שירי אהבה ארסיים – כל אלו נשמעו הכי טוב, הכי כן והכי שורף כשניומן נהם אותם בעצמו (גרסאות של זמרים אחרים לשירים שלו נוטות להפוך אותם לקצת יותר מדי יפים). זאת הייתה ההתחלה של החנון העוקצני במסיבה הכי טובה בהוליווד (בכל זאת, יש לו 20 מועמדויות לאוסקר ושתי זכיות – רובן על שירים לסרטי פיקסאר, בהם "צעצוע של סיפור" ו"מפלצות בע"מ").
אפילו ערב המחווה ליצירה של ניומן שהתקיים לפני מספר שנים בבארבי, בהשתתפות סוללת אמנים רצינית (בהם שלומי שבן, איה זהבי-פייגלין, דרור קרן ויובל מנדלסון), היה מפתיע ולא מפתיע. אמנם יש לניומן נוכחות מסוימת בישראל, בין היתר בזכות תרגומים (הרבה לפני גידי גוב, יהונתן גפן תירגם עבור אריק איינשטיין את "Daytona, Ohio" והפך אותו פשוט ל"שיר של רנדי ניומן"; שלומי שבן התלבש על "My Life Is Good"), אבל הוא מעולם לא הפך כאן ללהיט אמיתי. ובכל זאת, הוא נקלט כאן הרבה יותר טוב משניתן היה לצפות: רוב השירים הבולטים שלו הם שירי דמויות, בדרך כלל מאוד אמריקאיות – שמרנים בורים מהדרום, קוקהדס מלוס אנג'לס ודומיהם – וגם כאלו שמחוברים מאוד למקומות ("Baltimore", "I Love L.A" ואפילו אותו "Dayton, Ohio", עיר של 140 אלף איש שהפכה בתרגום של גפן לכפר אז"ר). בישראל אוהבים מוזיקאים אמריקאים בתנאי שהם לא אמריקאים מדי. עדיף שיהיו אוניברסליסטים כמו דילן, או גג גיבורי פועלים כמו ספרינגסטין. אבל רנדי ניומן עשה את ההגירה בהצלחה יחסית.
אולי זה בגלל שאין באמת שני לו. מעט אנשים עושים את מה שהוא עושה, והוא עושה את זה הכי טוב: מחזיק קריירה שלמה של סונגרייטר תוך שהוא נשען בעיקר על דמויות בלי לצאת טרחן או מתחמק. אולי זה בגלל שניומן נמנע תמיד מגרנדיוזיות: השירים שלו קטנים, ספציפיים, נקודתיים (יש לו שיר שנקרא "זיגמונד פרויד עושה חיקוי של אלברט איינשטיין באמריקה", וזה בדיוק מה שקורה בו). מצד שני, למרות שניומן הוא בסופו של דבר ליצן סרקסטי, הוא אף פעם לא באמת רע: הוא יודע להחליק לתוך קול של קריקטורה ועדיין להעניק לה שלושה מימדים. הגזענים הבורים שלו הם בעצם מבולבלים ומפוחדים, עד שזה כמעט חמוד; העשירים הדורסניים שלו זקנים ועייפים; הסלבס השרופים שלו ממש עצובים, ואולי הם בכלל לא ממש סלבס. ממש כמו רנדי ניומן.
