על מוזיקה וזיכרון

נוסטלגיה מזכירה לך מי היית פעם, ומוזיקה את מה שהיית אמור להיות, לפני שהחיים סחפו אותך לאן שסחפו

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
19 במאי 2016

יש משהו דומה בין הרגע הזה ביצירה מוזיקלית שלפתע פוגע לך בלב, לבין התקף נוסטלגי בלתי נשלט. שניהם מזכירים לך משהו: נוסטלגיה מזכירה לך מי היית פעם, ומוזיקה את מה שהיית אמור להיות, לפני שהחיים סחפו אותך לאן שסחפו. בשניהם תקווה: "הנה, נזכרתי מה רציתי, ומעכשיו אתקן את דרכי." ועל כך נאמר: פחחחח.

למשל:
יש שיר ישן של רנדי ניומן שנקרא Old Man. הדובר בשיר נפרד מאיש זקן על ערש דווי (אביו?), וטורח לספר לו שאף אחד לא בא להיפרד חוץ ממנו, אף אחד כבר לא זוכר אותו, ואף אחד לא ינחם אותו במרומים. מלבב, הלא כן? אבל תוסיפו לזה תזמורת כינורות מאופקת ושירה כה שקטה שהוא כמעט שר לך בתוך האוזן, ופתאום אתה חש גם אובדן עצום וגם יופי מוזיקלי כה מזוקק, שאתה פשוט יודע שהשיר הזה לא יאבד לעולם. שלוש פעמים בחיים הוא נחת עלי במפתיע:

הפעם הראשונה היתה עם ג', שבאה אלי בגיל שבע עשרה וחצי, לבית שלא היה שלי אך הוענק לי למשך חודש מתוק – תחשבו על זה, תיכוניסט מאוהב, עוד חצי שנה מתגייס, ולפתע: דירה! משלי! בצפון תל אביב! במרחק שלוש דקות הליכה מביתה של זו שנכחה בסוף של כל משפט שלא אמרתי. מרוב התרגשות שתיתי יותר מדי, ודיברתי יותר מדי, ובסוף לא קרה כלום חוץ מכל מה שכמעט קרה, שבמבט לאחור היה הרבה יותר ממה שיכול היה לקרות. מה כבר יכול היה לקרות? היינו צעירים מדי, וחסרי ניסיון, ורגישים מדי לפספוסים ראשוניים. אבל מה שכמעט קרה הלהיב כל כך את הדמיון, שנשאר איתי שנים אחר כך, יחד עם השיר שהיא בחרה לשים, מתוך תקליט ששלפה מארונית העץ המלאה בתקליטים –

כן, היו תקליטים אז, וליבי מלא רחמים על מי שאהובתו שמה לו שיר באייפון, שיפה-ככל-שיהיה לעולם לא יבוא עם עטיפה בגודל של פוסטר, שתוטל על הספה בשעת הנשיקה, עומדת לנצח בזוית העין כאשר העברתי לראשונה יד בשיערה, ומה שבזוית העין הוא מה שנשאר איתך לעולם. זה די בעייתי כאשר מוזיקת הרקע לנשיקה הראשונה שלך היא שיר על זקן שנוטה למות. ועוד יותר בעייתי כאשר השיר הזה כל כך יפה, שאתה זוכר אותו יותר מאשר את הנשיקה.

הפעם השניה היתה אחרי שאכן ביקרתי אדם זקן שנטה למות. האדם הזה גידל אותי, ואהבתי אותו מאוד. וכאשר באתי להיפרד ממנו, וידעתי כבר שזה הסוף, אמרתי לו מלים שאתה מעז לומר רק כשאתה יודע שזו כנראה הפעם האחרונה, ושאם לא תוציא את זה עכשיו, תפסיק לחשוב כבר ותגיד את זה – לא תהיה לך הזדמנות לומר את זה לעולם. ובדרך חזרה הביתה,

עם ווקמן־רדיו באוזניים, מנסה לא להידרס ברחובות החשוכים ומלא חרטה ובושה על שלא אמרתי את המלים הללו כבר מזמן, מי אם לא יואב קוטנר שם את השיר הזה, בגלי צה"ל, בלילה. נעמדתי באמצע הכביש. לא זוכר איך לא נדרסתי, ואיך הגעתי הביתה, ואיך נרדמתי לא רק עם הבגדים אלא גם עם האוזניות, עלי.

והפעם האחרונה היתה לפני כמה שנים, כאשר לרגע הרגשתי מיותר בעולם. יש רגעים כאלה, והם עוברים. זה היה בתחנת רכבת בחיפה. מסיבות שלא אפרט נמאס לי מעצמי באופן קיצוני, כאשר לפתע מישהו שהיכרתי היטב, ואפילו חיבבתי, חלף על פני. נתליתי ברגע הזה כמו במציל שרירי בחוף הים וחייכתי אליו ואמרתי שלום; והוא – עד היום אינני יודע מדוע – הסיט את מבטו ממני והמשיך הלאה (אולי לא זיהה אותי? אולי הסכים איתי שאני מיותר? אולי אני חייב לו כסף ושכחתי? אלוהים יודע),

ואני זוכר את גוש היאוש שנתקע לי בגרון, אלא שאז, מאיפשהו, התחיל להתנגן הרנדי ניומן הזה. סובבתי את ראשי, וראיתי שהוא מגיע מאוזניות הטלפון השמוטות של מישהי שעמדה לידי וחיכתה לרכבת. והתחלתי לחייך כמו טמבל, חיוך שלא היה קשור בשום צורה למצבי בחיים באותו רגע, אלא לכך שנזכרתי, לרגע, בעובדה ששירים – בניגוד מוחלט לחיים עצמם – הם נצחיים.