השבוע יימלאו 90 שנה לשידור הציבורי בישראל, ולכבוד המאורע שלחנו את אבישי סלע אל הימים שבהם היה פה רק ערוץ אחד. הוא חזר עם הרגעים ששינו את המדינה דרך המסך, מהקלטת הלוהטת של ביבי, דרך האווירון של אריק שרון ועד המהפך של חיים יבין וכל מי שהביאו לנו גביע
קשה לעכל את המספר הזה, אבל 90 שנה של שידור ציבורי מאחורינו. מהאות הראשון בקול ירושלים של ימי המנדט הבריטי (30.3.1936), דרך הסיפור המורכב של רשות השידור ועד התאגיד של ימינו – גופי השידור מטעם המדינה היו אלה שגם תיעדו את הסיפור של ישראל; את הרגעים המאושרים, העצובים וגם המביכים.אז לכבוד המאורע, החלטנו לחפור קצת בארכיון ולהביא לכם את דירוג הרגעים הגדולים של הטלוויזיה הישראלית (ועוד בונוס שקשה לוותר עליו). חוקי הפורמט: התמקדנו הפעם בטלוויזיה ומעל הכל – התמקדנו ברגעים שקרו רק על המסך של הערוץ הראשון. ולחיי ה-90 השנים הבאות.
>> המלצת הצפייה של המדינה: 15 הסדרות הכי טובות בתולדות כאן 11
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס
ראוי לציון: מקום 11 // לה מרמור מאת פרלש
"לול", תכנית המערכונים שהובילה החבורה המיתולוגית בהובלת אריק איינשטיין ואורי זוהר ז"ל, היתה יצירה תקדימית. היא שודרה ב-1969 – שנה בלבד לאחר הקמת הטלוויזיה בארץ, אבל ייצרה מערכונים שמחזיקים מעמד עד היום. זה כולל כמובן את "לה מרמור" – המערכון שבו אבא ובנו יושבים לראות כדורגל, ומקבלים אופרה במקום. זה לא רק היה מערכון מצחיק, שהציג את אורי זוהר במיטבו, אלא גם רגע של הומור עצמי מרשים מצד הטלוויזיה – שנתנה במה לסאטירה די כואבת על מייסדי הטלוויזיה עצמה, על האליטיזם, על המרובעות ועל ההתנשאות מול הקהל הרחב. קלאסיקה.
מקום 10 // "תצא בחוץ!"
מרוב אירועים מטורפים שעברו על ישראל, קצת קשה לזכור את משפט דרעי. השר הכריזמטי שעמד לדין בפרשת שוחד, הורשע ונשלח לכלא – אבל הוביל סביבו הפגנות אדירות ברחבי המדינה, כולל המאהל המפורסם "שאגת האריה". ובתוך כל זה, היה גם הרגע הקטן והמביך הזה שסימל לא מעט. זה קרה מול כתב של ערוץ 1, ניצן חן, כאשר הרב עובדיה יוסף (ז"ל) גירש אותו ממסיבת עיתונאים שערך דרעי אחרי הרשעתו. ולמה זה סימל? אם תרצו, שם נולדה שנאת התקשורת המפורסמת. שם נזרעו הזרעים שלפיהם אפשר להוציא עיתונאי ממילוי עבודתו, רק כי "זה עוין זה".
מקום 9 // מוטל'ה שפיגלר כובש במונדיאל
מחלקת הספורט של הערוץ הראשון הביאה לא מעט רגעים גדולים למסך – והיא עוד תופיע בהמשך מצעד שלנו. אבל הנה לכם סיפור ערוץ אחדי קלאסי לטוב ולרע. מצד אחד, זה היה רגע של התעלות – הרגע שבו בפעם הראשונה (והאחרונה) שחקן ישראלי הבקיע שער בגביע העולמי, באותו משחק נגד שוודיה. מצד שני, השידור שאתם זוכרים? לא היה השידור בטלוויזיה. מי ששידר את השער ההיסטורי הזה לטלוויזיה היה לא אחר מאשר דן שילון. איך אתם לא יודעים את זה? כי קלטת השידור של שילון פשוט הלכה לאיבוד בארכיון הישן של רוממה. וכך, הוחלט להדביק לשידור את נחמיה בן אברהם ז"ל (ששידר את המשחק לרדיו). והשאר היסטוריה. התעלות פוגשת פרטאץ' – מה יותר ערוץ 1 מזה?
מקום 8 // אהוד ברק X נסים משעל
רגע שקצת נשכח, אבל היה רגע חשוב בתולדות הטלוויזיה שלנו. אהוד ברק, לימים שר ביטחון וראש ממשלה, הוא רמטכ"ל לשעבר שבשנת 1995 מתמודד עם האשמה קשה סביב פרשת צאלים ב'; שם, לטענת ועדת החקירה, הוא הפקיר פצועים בשטח. וכך הוא מגיע (כבר בלי מדים) לראיון ההוא אצל נסים משעל, ראיון שהוליד הרבה רגעי שיא, ביניהם את המשפט המזוהה עם ברק ("הסתכלתי לו בלבן של העיניים"). זה היה בעיקר ראיון מרתק בין מראיין מעולה למרואיין מצוין – פייט טלוויזיוני שקשה להסיר ממנו את העיניים. על מה שברק עשה אחר כך חבל להרחיב את הדיבור. בכל זאת, כתבה חגיגית.
מקום 7 // "רד אלינו אווירון"
רגע קטן, אבל כזה שהרעיד מדינה שלמה. ערוץ 1 שידר את ההיסטוריה שלנו, וגם את המלחמות שלנו. הערוץ שהתחיל ב-1968 תחת אדי האופוריה של מלחמת ששת הימים, תיעד את הכאב וההרס של מלחמת יום כיפור, והגיע גם למלחמת לבנון – אותה מלחמת שולל, שבה גנרלים ופוליטיקאים גררו את העם הזה לביצה הכי טובענטות ששקע בה אי פעם. ומה שהכי זכור מהתקופה הזאת הוא לא נאום של בגין, שרון או רפול, אלא שיר אחד, היתולי לכאורה, בכתבה של דן סממה ב"יומן השבוע" של הטלוויזיה. יום שישי בערב, מול מדינה שלמה, סממה הביא תיעוד של חיילים ששרים ארבע שורות קצרות: "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון". אולי גם משהו שסימל את מלחמות השווא שבאו בהמשך.
מקום 6: // הקלטת הלוהטת של נתניהו
השנה היא 1993. הליכוד בימי פוסט יצחק שמיר ונמצא בעיצומם של מאבקי ירושה. בין היורשים היה גם פוליטיקאי צעיר, שגריר לשעבר באו"ם בשם בנימין נתניהו. ב-14 בינואר 93', נפתחה מהדורת "מבט" בהגשת יעקב אחימאיר בסקופ של כתב המשטרה, אורי כהן אהרונוב. באולפן התייצב נתניהו הצעיר מול כהן אהרונוב, שהציב בפניו את השאלה הכי קשה שזכה לה: "האם האם היו לך קשרים אינטימיים עם אישה אחרת?"; וזה היה רגע נדיר שבו קיבלנו את נתניהו האמיתי: מישהו שרץ לטלוויזיה אחרי קלטת שככל הנראה לא הייתה, לחוץ ומיוזע, הודה במהירות ברומן שקיים, חשף את עצמו שלא לצורך ובעיקר התנהל מתוך פחד – המוצר שאותו הוא שיווק לציבור בהצלחה שנים רבות אחר כך. אגב, הלקח של נתניהו מהאירוע הזה היה ברור. מאז הוא לא עונה על שאלות.
מקום 5 // מכבי תל אביב אלופת אירופה
היחסים בין מכבי ת"א לרשות השידור היו שנויים במחלוקת ציבורית, אבל בסופו של דבר הביאו לה כמה רגעי קסם ספורטיביים אדירים – כמו הרגע הזה, שבו ישראל של שנת 1977, ארבע שנים אחרי הטראומה של יום כיפור, מקבלת גיבורים ישראלים חדשים: שחקני כדורסל. מכבי תל אביב היתה הסמל המובהק לישראל הממזרית שנאבקת בדוב הרוסי (צסק"א) ומגיעה הכי רחוק שאפשר. רחוק אפילו מאיפה שדמיינו, עד הרגע שבו טל ברודי תובע את המשפט ש"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה" מול השדר, אלכס גלעדי ז"ל. מכבי תזכה על המסך של ערוץ 1 עוד שלוש פעמים – אבל הפעם הזאת היתה הבתולית ביותר, וגם החשובה ביותר, בהיסטוריה של כולנו.
מקום 4 // האירוויזיון בישראל
אי אפשר לספר את רשות השידור לאורך שנותיה בלי לדבר על היהלום התרבותי שבכתר: תחרות השירה האירופית, הזכיות שלנו בה (שכל אחת מהן היתה מרגשת בדרכה) והעובדה שישראל הקטנה הצליחה לארח את התחרות לא פחות משלוש פעמים. כיאה לישראל, זה תמיד נקלע לקשיים (בעיקר סביב חילול שבת), אבל כשמסתכלים על האירועים הללו, מ-1979 עם דניאל פאר, ירדנה ארזי ו"הללויה"; דרך 1999, שם דנה אינטרנשיונל שרה "I Am Free" מעל חומות ירושלים, ועד 2019 – אולי הנגיעה האחרונה של הנורמליות הישראלית, תוצרת התאגיד. לאירוויזיון יצא שם קצת רע אבל בסוף זו היתה הנקודה שבה ישראל הראתה לעולם את הגדולה האמיתית שלה; את התרבות שלנו, את היצירה שנוצרת מהמקום המטורף והמדהים הזה ויכולה – לפעמים – להביא בשורה לכל אירופה.
מקום 3 // ראובן עטר בפארק דה פראנס
תחילת שנות התשעים היו תקופה אופטימית לישראל. יש מי שיאמרו שזאת היתה אופטימיות מזויפת, אבל אלה היו שנים שבהם התחלנו לקבע את מקומנו באירופה ולעשות דברים גדולים. כמו הסיפור של נבחרת ישראל בקמפיין הראשון שלה אי פעם באירופה שמצליחה לנצח בפארק דה פראנס את נבחרת צרפת הגדולה. נשים רגע את הזווית הספורטיבית בצד ונדבר על מי ששידר את הרגע הזה: מאיר איינשטיין ז"ל התברך בהרבה שידורי שערים גדולים – אבל אין גדול מהרגע הזה. השידור הדרמטי שהלך והתגבר, והרגע שבו מדינה שלמה התרגשה עם איינשטיין ז"ל שצעק בגרון שבור: "שערררררר". כן, כולה ספורט, אבל בלילה הזה בספטמבר 93' נולד אחד מהרגעים הכי בלתי נשכחים של רשות השידור בתולדותיה. ואיתו גם הגעגועים לשדר הנדיר שהיה איינשטיין ז"ל – שכבר תשע שנים לא איתנו.
מקום 2 // נחיתת אנואר סאדאת
רגע היסטורי למדינת ישראל – וגם לרשות השידור. ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים בישראל היה רגע מהפכני: אויב מר של ישראל, שתקף אותה ארבע שנים קודם, הפך לבן ברית ברגע שהחליט לעשות מעשה מנהיגותי ולחצות את הקווים. עד שנחת היו רבים שפקפקו האם ההיסטוריה בכלל תתרחש. היו גנרלים שטענו שזה רק תרגיל הטעייה שייגמר באסון – אבל סאדאת נחת וסיפק לאומה הישראלית הנדהמת את אחד מרגעי הטלוויזיה הכי מצמיתים שלה במבצע שידורים שרשות השידור הצעירה העבירה לכל העולם. לא מזיק גם שזו הייתה נקודה נדירה בהיסטוריה של האיזור שבה דברים השתנו לטובה. מתברר שהטכנולוגיה קיימת.
ובמקום הראשון // המהפך
הנה לכם אפקט מנדלה: חיים יבין מעולם לא אמר את המשפט "גבירותיי ורבותיי, מהפך". ובכל זאת, זה היה משדר טלוויזיה היסטורי ביום ששינה את המדינה. ב-17 במאי 1977 מדינת ישראל הגיעה אל מערכת הבחירות התשיעית שלה – וערוץ 1 שידר בסך הכל את מערכת הבחירות השנייה שלו. ועדיין, המערכת הטרייה הביאה לעולם לראשונה את המדגם, שהתבסס על סקרי ה"אקזיט פולס" הבריטיים: ניסיון לחזות את תוצאות הבחירות באמצעות סקר מקיף. המדגם מלווה אותנו עד היום, אבל מה שיזכרו מהמשדר הזה הוא את התוצאה הדרמטית: הרגע שבו לראשונה אי פעם הליכוד הפך למפלגת השלטון. היו שראו בזה רגע שחרור, יש כאלה שרואים בזה טרגדיה, אבל אף אחד לא יכול להתכחש לעובדה שברגע הזה, חיים יבין שידר משהו גדול מהחיים. רגע שבו ערוץ 1 היה מדורת שבט אמיתית. ערוץ ששידר ועשה היסטוריה.
