המהדורה האחרונה של מבט: הטלוויזיה הכי טובה שאפשר לעשות

התנהלות בזיונית ומעליבה הביאה לקבורת חמור מאולתרת לרשות השידור, אבל אווירת החירום גרמה למהדורת מבט להיראות כמו טלוויזיה חריפה, אותנטית ומרגשת. אם כך היא הייתה נראית תמיד, אולי לא היו מכבים עליה את האור

המהדורה האחרונה של מבט
המהדורה האחרונה של מבט
10 במאי 2017

מגישת חדשות ממררת בבכי עוד לפני ה"הבטחות". צלם קורע את החולצה בשידור חי. עיתונאי בכיר וחתן פרס ישראל פותח על ראש ממשלה מכהן בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית. אי אפשר להפיק טלוויזיה טובה יותר מזה.

שעתיים בלבד לפני השידור למדו עורכי, כתבי ומגישי "מבט" שמהדורת ליל אמש (ג') תהיה האחרונה, אחרי 49 שנים. רק בערב הם קיבלו את ההודעה מכונס הנכסים הראשי (או: כנ"ר, ראשי תיבות ששמעתם עליהם לראשונה אתמול ושכבר הספיקו להציף לכם את הפיד), שאחראי כיום על ניהול עניינה ופירוקה של רשות השידור. הם, מבחינתם, נערכו למהדורת פרידה ביום ראשון הקרוב, ולפניה למהדורה חגיגית ואחרונה של "יומן" המיתולוגית בערב שבת. כל זה לא קרה. התנהלות בזיונית, בהמית ומעליבה הובילה לכך שרשות השידור לא זכתה לכבוד האחרון הראוי לה, אלא לקבורת חמור.

הכנ"ר עשה עוול נוראי כשלא נתן ל"מבט" את ההזדמנות להיפרד מהצופים בצורה מסודרת, מתוכננת ומאורגנת. אלא שהכנ"ר הוא לא האשם היחיד – הוא בסופו של דבר ניסה למצוא פיתרון למצוקת התאגיד החדש, שנזקק לשירותי עובדי הרשות שאמורים להיקלט אצלו כדי להתחיל לשדר, לפי לוח הזמנים הנוכחי (שמשתנה מיום ליום) כבר בשבוע הבא. התאריכים הללו משתנים כל העת, ונכון לרגע זה לא ברור מתי באמת יתחיל התאגיד לשדר, מה שתקע את הכנ"ר במלכוד – מלכוד שהאשם היחיד בו הוא היושב ברחוב בלפור בירושלים.

טלוויזיה אותנטית ומרגשת. המהדורה האחרונה של מבט
טלוויזיה אותנטית ומרגשת. המהדורה האחרונה של מבט

התוצאה הייתה שמהדורת הפרידה של מהדורת החדשות הראשונה והוותיקה של ישראל הופקה ונערכה בלייב, כמשדר פיגוע. בערוץ 1 ניסו להביע את זעמם, לכבד את המעמד וגם להיפרד מהצופים, הכל במקביל ובאפס תכנון. את המהדורה הנחתה בצורה מופתית מיכל רבינוביץ', שמגישה את "מבט" בתקופה האחרונה. עוד לפני הכותרות היא מיררה בבכי, וסיפרה שלמרות שהמהדורה הזו תוכננה והופקה כמהדורת חדשות רגילה – היא לא תהיה כזו, בשל ההתפתחויות. בכל זאת, במבט סיקרו בחצי השעה הראשונה את אירועי היום, בדיווחים חדשותיים על ביקור טראמפ המתוכנן, על טיפולי פוריות בישראל, על הכרעת בג"ץ בעניין מס הדירה השלישית, על בנות זוג שכולות שלא זוכות להכרה מהמדינה. הכתבות והדיווחים הללו באמת לא היו מהודקים וזורמים, ונראו כמו מהדורת "מבט" של השנים האחרונות. אלה שגרמו לכולם להתרחק ממנה, ולהרגיש שהיא והרשות כולה לא רלוונטית. אבל הם ממש לא היו העניין. בסיום כל אייטם זכה כל אחד מהכתבים לומר גם "מילות פרידה" – מהחברים לעבודה, מהשידור הציבורי, ומהצופים. בזמן מילות הפרידה, הרבתה המצלמה להראות לצופים את היושבים בקונטרול – ברוממה, בחיפה, בתל אביב, את האנשים שלא הכרנו אבל שהחל מהיום כבר אין להם עבודה.

לאט-לאט הפכה ההצגה למדהימה יותר ויותר. על הקו עלו בזה אחר זה בכירי הערוץ בשנים האחרונות ובכלל – מרפיק חלבי, עורך מבט ומנהל מחלקת החדשות, דרך יעקב אילון ועד למר טלוויזיה, חיים יבין. כולם נשאו דברי הספד לרשות השידור, וניצלו את הבמה כדי להיכנס בממשלה, במדיניות שלה ובאופן היישום שלה ושל הרפורמה. לפתע התמלאו שלושת האולפנים ששימשו את השידור בכל כתבי ומגישי הערוץ. לא היה זמן לתכנן, לא היה זמן להיערך. הם באו עם הבגדים שעליהם, לא מגולחים בהכרח ולא מאופרים בוודאות. הם לא ידעו מה הם רוצים להגיד, אבל הם ידעו שהם רוצים להגיד, לכעוס. רבינוביץ' הסתכלה בשעון לעתים תכופות, ונאלצה לקטוע את הדוברים הנרגשים, כדי להספיק לתת לכל אחד את ההזדמנות לדבר. לקראת השעה 21:00 כבר היה האולפן ברוממה מפוצץ בכל מי שעובד בבניין, שלא ממש חיכו לתורם לדבר. כאילו לא היה ברור מספיק שמדובר כאן בשבעה מאולתרת לאדם שנגנבה ממנו הלווייתו, אחד העובדים גם קרע את חולצתו בשידור.

כשהראו המחוגים בקונטרול על השעה 20:59, החזירה לעצמה רבינוביץ' את ההגאים, אמרה מילות פרידה, בג'נטלמניות ראויה אמרה שהיא מקווה שהתאגיד שיירש את הרשות יצליח לעשות טלוויזיה טובה ועצמאית – ולבסוף נעמדה והצטרפה ליתר העובדים לשירה מאולתרת של "התקווה".

יש לתאגיד מה ללמוד

אני הקטן נולדתי אחרי ימיה הגדולים של רשות השידור. אחרי ה"מהפך", אחרי הדיווחים החיים מלב הקרבות בלבנון ("הלכנו עד ביירות כדי לשדר!", הזכיר אורי לוי בשידור המרגש אתמול), אחרי "אנחנו במפה". רשות השידור – ובעיקרה ערוץ 1 – של העשורים האחרונים, זאת שהכרתי, הייתה באמת גוף מנוון, לא מקצועי, שעשה טלוויזיה לא טובה. לא בגלל שהיא הייתה לא פופולרית – גוף שידור ציבורי לא צריך להתחנף לאלוהי הרייטינג, זו הפריבילגיה החשובה ביותר שלו והסיבה לקיומו. אלא כי היא הייתה טלוויזיה לא טובה. מפשלת, מביכה, איטית ובעיקר בזבזנית עד מאוד. במשך שנים הקשתה רשות השידור על רפורמות שנועדו לשפר אותה ובעיקר להרזות אותה, וזו הייתה הסיבה לסגירה (המוצדקת בעיקרה) של הרשות, ולהקמתו של גוף חלופי מאפס.

אי אפשר שלא להרגיש שדווקא העוול הנוראי שנעשה לעובדי הרשות אתמול, ודווקא העובדה שלא ניתנה להם ההזדמנות להיערך לשידור הפרידה, היא זו שהפכה את מהדורת "מבט" אתמול לטובה ביותר שזכיתי לראות בחיי, ולאחד המשדרים הטלוויזיוניים הטובים והמרגשים שאי פעם הוגשו בישראל. לגמרי בטעות. אם היו עושים טלוויזיה כזאת בכוונה, במשך שנים, כלל לא בטוח שהיו מכבים עליהם את האור. מהדורת "מבט" אתמול הייתה טלוויזיה אותנטית, אמיתית, חריפה, חזקה, מרגשת, מפתיעה. אי אפשר היה להוריד את העיניים מהמסך. אי אפשר היה להעביר ערוץ. אם התאגיד רוצה לזכות לעתיד טוב מזה של אביו, הדבר הראשון שקברינטיו צריכים לעשות זה לראות את מהדורת "מבט" מאתמול. ככה עושים טלוויזיה.