עוד לפני שהתמודדנו עם הפשע של "הסמויה", האלימות של "הסופרנוס" או הסמים של "שובר שורות", היתה סדרת ניינטיז אחת שהשיקה את תור הזהב הטלוויזיוני של תחילת האלפיים. כיאה למעמדה, היא הקדימה את זמנה – ולכן גם מעולם לא זכתה להצלחה מסחרית או הפכה ללהיט של ממש – אבל יקירת המבקרים "רצח מאדום לשחור" היא ללא ספק הסדרה שהכי השפיע על השינוי שעברה הטלוויזיה עם סדרות ריאליסטיות, כנות ופשוט טובות יותר. לא מאמינים? תראו בעצמכם, כל עוד אתם מנויים ל-yes.

>>הדוקו על נועם שוסטר אליאסי גורף שבחים בפסטיבל סאנדאנס

בשבוע שעבר עלו 7 העונות של "רצח מאדום לשחור", 122 פרקים (וגם סרט המשך), לצפייה ב-yes VOD, ובאיכות משודרגת – 4K ו-HD. שם תראו את צוות מחלק הרצח במשטרת בולטימור מנסה להעביר תיקי חקירה מאדום (כלומר, תיק פתוח) לשחור (תיק סגור). נשמע די מוכר, לא? רק למי שהתרגל לסדרות CSI למיניהן, ואל תתרגלו, כי החידוש שהביאה הסדרה אי אז ב-1993 היה בגישה מורכבת יותר, ריאליטסית יותר, לסיפורי משטרה – הרבה יותר "הסמויה" מ-"CSI". וזה לא במקרה – הסדרה מבוססת על ספרו של דיוויד סיימון, יוצר "הסמויה", המתעד שנה במהלכה התלווה למחלקת רצח אמתית בבולטימור, מה שגם סיפק לו ניסיון תסריטאי ראשון בחממה הכי טובה שניתן.

בחממה הזו היו הבימאי זוכה האוסקר בארי לווינסון ("איש הגשם"), והיוצרים העתידיים של "האוס" ו"אוז". גם הגישה הויזואלית והקולנועית לסדרה היתה פורצת דרך, עם זוויות מצלמה ועריכה לא שגרתיים, וכמה שיותר ניסיונות לצאת מהקופסה, שהפכו מאוחר יותר לרגעי מפתח בטלוויזיה האמריקאית. בקיצור, מצפה לכם בינג' שיראה לכם את האבטיפוס של כל הטלוויזיה החכמה שאהבתם, לצד קאסט שחקנים יוצא דופן שאת רובם וודאי תזהו מהצלחות בהמשך (חובבי "ברוקלין 99" הולכים להתענג), וכמות הופעות אורח שיפתיעו אתכם בכל עונה – וכל זה, עם טלוויזיה טובה. מוכנים לבינג' בלתי נשכח?
"רצח מאדום לשחור", עכשיו ב-yesVOD

• מה רואים הלילה
• שוטרים
• תור הזהב
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

באחת מסצנות המפתח בדוקו החדש של רון כחלילי, "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מלווה את אופיר טובול וכרמן אלמקייס, קברניטי התנועה המזרחית תור הזהב, לחוג בית שאורגן לכבודם בנתיבות. "הגענו לעיר ביום ההילולה של הבאבא סאלי", הוא מספר. "גם אני חוטא לפעמים בראייה סטריאוטיפית כלפי השבט שלי, ובמובן הזה הכנתי את עצמי מראש לדימויים שנראה בהילולה ולכל מה שאנחנו כבר מכירים מנתיבות. אבל כשיצאנו משם גילינו בעיר מעין אבו דאבי קטנה: ג'יפים, עסקי בוטיק, בתי קפה. כל הרשתות שאתה רואה בתל אביב. אתה מבין שנתיבות הפכה למשהו שהיא הכי לא הבאבא סאלי".

בחוג הבית עצמו טובול ואלמקייס חורקים שיניים אל מול בעלי עסקים קטנים ומשגשגים, אינדיבידואלים שמצאו את פינה השלווה והזעיר בורגנית בתוך הישראליות. הרטוריקה המהפכנית מהם והלאה, המזרחיות כקטגוריה פוליטית מעניינת אותם בערך כמו תחקיר של "הארץ" על התנאים במתקן חולות. הם מודיעים לחברי תור הזהב, אם ברמיזה ואם באמירה מפורשת: טוב להם בחיים אז שיעזבו אותם בשקט. את השותפים למאבק הם מוזמנים להמשיך לגייס במשמרות הערב של בית הקפה אלבי. טובול יוצא משם פסימי מאוד.

"זה לא אומר שהוא חווה שם כישלון", מסביר כחלילי (58), "העיניים שלו נפקחו. זה היה מסע התעוררות אל מול המצלמה. הוא הבין מה קרה לשבט שלו ומה גודל הפער שנמצא בינם לבינו. גם אני, כזבוב על הקיר, נדהמתי. מצד אחד לבי איתם על כך שהם השתדרגו ושסוף סוף משהו טוב קורה בפריפריה. אבל מצד שני יש לזה מחיר. אתה מפסיד את הסולידריות השבטית. אתה משלם בדה־פוליטיזציה של המזרחיות. פתאום מזרחיות היא לא מאבק, אלא רק פולקלור – להקשיב לאייל גולן ולשרית חדד. האנשים האלה חיים בנוחות עם המזרחיות שלהם אבל היא מרוקנת מכל תוכן".

בהקשר הזה יש לראות את "אכלו לי, שתו לי" בתור ההנגאובר הבלתי נמנע שאחרי "ערסים ופרחות", הדוקו הקודם של כחלילי, שחגג את המזרחיות החדשה והלוחמנית אל מול אפם המעוקם של צופי ערוץ 8. הפרויקט הנוכחי מצייר את כחלילי כמהפכן ללא עם, וככזה הוא תובע ממנו להפנות את הביקורת שלו פנימה.

"ערסים ופרחות אהובים שלי, אנחנו בבעיה", הוא אומר, "אנחנו לא מבינים שיש לנו הכוח לשנות את המדינה הזאת אף שהיום שאנחנו מפוזרים. בואו נתכנס כדי לקבל ייצוג שווה ושיהיה פה ראש ממשלה מזרחי. הזמן לא עובד לטובתנו, והפרויקט הנוכחי הוא קריאה לפעולה. יש פערים בלתי נסבלים בין מזרחים ואשכנזים, כל המחקרים מעידים על זה. אני לא איש מפלגתי, אבל הקריאה שלי, והיא אולי הקריאה האחרונה שלי לציבור המזרחי, היא: קומו אחים שלי, מישהו צריך לדאוג לכם, ומי שצריך לדאוג לכם זה רק אתם. אל תסמכו על ביבי, הרצוג ואפילו לא על מירי רגב".

התמונה הזאת לא מעידה מבחינתך על כישלון המאבק?

"המאבק המזרחי הוא לא מהפכה, ולכן קשה לקבוע אם הוא הצליח או נכשל. אנחנו לא בתקופה הרומנטית שבה מגיע מישהו עם אמירה חדשה, הופך ארגז של תנובה, עומד בכיכר העיר והאנשים שמתקבצים סביבו מבעירים לפידים והופכים את השלטון. המאבק המזרחי הוא תהליך קשה, סיזיפי, עם הצלחות ארעיות. ברור לי שיש בעיה. יש פער בין העמותות והמפלגות המזרחיות לבין קהל היעד שאותו הם מתיימרים לייצג. הקהל הפריפריאלי עובר שינויים מטורפים. הרי תמיד שואלים למה המזרחי ממשיך להצביע לליכוד, והטיעון של אנשים כמו משה איבגי מעמיד את נתניהו בתפקיד הגבר המכה ואת הציבור המזרחי כאישה מוכה. אבל היום אתה יכול לראות שהליכוד עשה טוב לציבור הזה. שלטון המערך עשה להם תהליך של הדתה, דיכא אותם, כלא אותם במכלאות. ב־40 השנים האחרונות הציבור הזה השתדרג ברמה הסוציו־אקונומית. הוא לומד במכללות, עושה עסקים. הבעיה היא שלבורגנות אין קצוות. אין לך דעה חד משמעית, אתה גמיש, אתה לא נכנס לשום הגדרה, אתה לא חילוני ואתה לא שמאל, אתה בן כלאיים כזה שאין לו קצוות".
זה דווקא טוב לשלטון, הנינוחות הפרברית הזאת.
"נכון. קצוות לא טובים לשלטון, ונשאלת השאלה אם המזרחיות כשלעצמה היא דבק מספיק חזק כדי לחבר קבוצות שהממסד דאג לסכסך. לפי 'אכלו לי, שתו לי' התשובה היא כנראה לא. אני דוקומנטריסט ש־30 שנה מתעד את השבט המזרחי, והפעם חזיתי בתמונה עגומה. האנשים האלה לא מבינים מה הכוח שלהם. הם השבט שממליך מלכים בפוליטיקה הישראלית. השבט שנתן לש"ס 19 מנדטים בשנות ה־90 ולליכוד את כוחו הנוכחי. מי שתופס אותם, תופס את אלוהים באשכיו".

גאולה גם לאשכנזים

עוד מימיו של כחלילי כעורך ערוץ בריזה המזרחי, הוא היה מדובריו הרהוטים ביותר של שיח הזהויות. חרושת הטיעונים הממוחזרת חדשות לבקרים בפריים טיים הישראלי עדיין לא הצליחה לדכא את התשוקה שבה הוא מדבר על ריקליימינג מזרחי ומיזוג מאבקים. יש לו נשמה של מהפכן, ובמידה מסוימת גם פוליטיקה מהפכנית. כל מאבק פוליטי משתקף בעיניו מתוך הפרספקטיבה השבטית, ומבחינה זו, בדיוק כפי שהמרקסיזם ביקש לגאול את הבורגנות מעצמה, פוליטיקת הזהויות של כחלילי מציעה גאולה גם לאשכנזים.

"הפחד האשכנזי מפני האשכנזיות פשוט מחריד", הוא אומר. "היא מזכירה לי את המזרחים של לפני 50 שנה. אני מציע להם להרוויח את סבתא שלהם, להרוויח את עצמם. סבתא שלכם זה לא רק קרפלך, זה עולם, זה תרבות, זה נרטיב. הממסד הציוני עשה רדוקציה גם למזרחיות וגם לאשכנזיות. אנחנו לא יודעים כלום על האשכנזיות הזאת. אל תספרו לי על הרצל, ספרו לי על מה היה לפניו. לא כולם גידלו תפוחי אדמה בשטייטל. היו אוניברסיטאות, היו הוגי דעות, היו רופאים, היה פרויד. אני מציע לכם לגלות את התרבות שלכם, אבל לא בשביל משחק הורדת ידיים, אלא כדי ששתי התרבויות יחיו זו לצד זו. למה לצמצם אותנו לשפה אחת?".

גם המבנה של "אכלו לי, שתו לי" מגלם בתוכו דחייה של אינטגרציה מכל סוג שהוא. בפרק הראשון הוא מציג דווקא את המשבר הנוכחי של הזהות האשכנזית, דרך סיפורן של דמויות כמו אורי משגב ואסף גרניט, ואילו בפרק השלישי פונה לעסוק בזהות הפלסטינית. הפרקים, שבוימו על ידי במאים שונים (את הפרק האשכנזי ביים רפאל בלולו, את המזרחי כחלילי עצמו ואת הפלסטיני מורן איפרגן), עומדים בפני עצמם, בלי להכפיפם לנרטיב על או לאמירה מסכמת. "זאת הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבה מזרחי יוצא לבדוק את השבט האשכנזי", הוא מתגאה.

"השבט האשכנזי נמצא בנקודת זמן מעניינת. מצד אחד הוא עושה קולות של נהי ובכי, 'אכלו לי, שתו לי' קלאסי, כפי שמשתקף בדיבורים של משגב על המדינה שהייתה יכולה להיות פה. האשכנזים עושים קולות של התפוררות, אבל למעשה לא קרה שום דבר. עמדות הכוח עדיין בידיהם: האקדמיה, בית המשפט, התקשורת. מה שקרה בתוך השבט האשכנזי הוא פשוט העברת הלפיד מההתיישבות העובדת של הקיבוצים להתיישבות מעבר לקו הירוק. למעשה הם חולקים את אותו האתוס ואותה הרטוריקה".

משגב דווקא די משכנע. הוא מציע להסתכל קדימה במקום שנתפלש בהיסטוריה.
"הוא מציע שנמשיך להיות עיוורים ונתכחש לשיח הזהויות, ואני מבין אותו. ההכרה בכך שאני מזרחי תובעת ממנו להכיר בזה שהוא אשכנזי, והאשכנזיות מורידה אותך ממעמד ה'ישראלי' והופכת אותך לעוד קטגוריה. ההכרה הזאת תובעת ויתור על פריבילגיות. מצד שני, אסף גרניט עובר בפרק הזה תהליך יפה. בסוף הפרק הוא מגיע לבית הוריו, שחיים בשכונה יוקרתית בירושלים, ומקבל את האשכנזיות שלו. פתאום בא לו לפתוח מסעדה בשם ברטה, על שם סבתא שלו".

בפרק האחרון הסדרה מתחקה אחר השקופים האולטימטיביים של החברה הישראלית: הפלסטינים. "הסדרה היא אנתולוגיה מנקודת מבט מזרחית, ובמובן הזה עניין אותו לבדוק את האפשרות של ברית מזרחית־פלסטינית. עד הסכמי אוסלו הברית של הפלסטינים הייתה עם הישראליות האשכנזית: מרצ, שלום עכשיו וכן הלאה – מועדון שלום אקסקלוסיבי לחברים בלבד, אנשי העולם הגדול מושיטים את היד לפלסטיני המסכן. השמאל הליברלי הלבן לא ראה את הפלסטיני כשותף אמיתי. הצעירים החיפאים שצילמנו בפרק הבינו שממועדון השלום האשכנזי לא ייצא כלום, אבל את השוק האמיתי הם חטפו מהאינטראקציה עם הציבור המזרחי: ציבור שפונה לכיוונים ימניים ולאומניים של 'מוות לערבים'. בשורה התחתונה הם מבינים שאין להם פרטנר בציבור הישראלי. בסופו של דבר מי שמרוויח מהפילוג הוא כמובן הממסד הציוני, וככה הספינה שטה והפערים ממשיכים ומתרחבים".

"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", שני־רביעי (21.11־23.11) 21:00, HOT8

• תור הזהב
• כרמן אלמקייס
• אנשים
• רון כחלילי
• אופיר טובול

• Facebook
• Twitter
• Email

גל אחד – מימונה בטוטו קארה

יש שלושה דברים שהטוטו אוהבים: אוכל מטוגן, מוזיקה אוריינטלית וריקודים. כאילו החג הזה נוצר עבורם.לפרטים נוספים

הטנג'יר מארח – חפלת מימונה לאור יום

הוא נמצא בכל שכונה – השכן האשכנזי שחוגג מימונה "אותנטית". עכשיו דמיינו שאותו שכן הוא בעצם בר. טנג'יר, הבר הכי אשכנזי בעיר, חבר לאיסמי סלמה כדי להוכיח לנו שגם אשכנזים יכולים לעשות שמח. על העמדה: הראיס גל כדן.לפרטים נוספים

מסיבת מימונה בחסות הלימון הטרי

מחנה הלימונדה של המידברן מתחילים את החגיגה המדברית מוקדם מהצפוי בחפלה לימונית חמוצה-מתוקה בבית האמנים. בתוכנית לוקיישן היסטרי, שתייה במחירי צדק חברתי והרבה לימונדה. מרימים בעמדה: Cosmick, מור אליאן, יואב גולדמן, פויה ועוד רבים וטובים.לפרטים נוספים

מימונה ביהלומה בנמל

מימונה בסגנון מצרי עם השפעות מרוקאיות תתקיים ביהלומה בנמל של השפיות יהלומה לוי ועינב ברמן. רונן גוטמן ינגן ברחבת המסעדה מול הים ואל השקיעה, והמקום יציע מופלטות, ספינג' עם ורדים מסוכרים, ריבות חצילים ופירות, עגיות קוקוס-מרציפן ותבשיל טאג'ין של טלה ופירות יבשים על קוסקוס.לפרטים נוספים

מימונה בברד סטורי

בברד סטורי- מסעדה ומטבח לחם – יחתמו את פסח עם חגיגת מימונה מסורתית ומתוקה, הכוללת צוות בלבוש מסורתי, מוזיקה צפון אפריקאית ומנות מיוחדות כמו עוגיות מרוקאיות בעבודת יד, וכמובן מופלטות נוטפות חמאה ודבש. החל מ-19:00.לפרטים נוספים

המימונה של תור הזהב

הארגון החברתי שלא פוחד להגיד את שעל ליבו, תור הזהב, מכנס מימונה ברביעיית פלורנטין. בתפריט: עיצוב סטייל ארמון מרוקו, מאכלי חג, מוזיקה מרוקאית, מתחם לימודי מנהגי המימונה ועוד הפתעות שמחות.לפרטים נוספים

מימונה ברדיוEPGB

לרדיו אין מושג מה זה מימונה חוץ מהעובדה שהיא קשורה ליהודים מעדות המזרח. אבל הם תמיד מחפשים סיבה לחגוג וזה מספיק טוב בשבילנו.לפרטים נוספים

מימונה בהוסטל אברהם

הוסטל אברהם אשר מתחיל לבסס את עצמו כמוסד בעיר, חוגג מימונה מרוקאית בנינוח בינלאומי. על העמדה: עטר מיינר.לפרטים נוספים

מימונה בהוטסל 51

הבר שהוא כמו בית של חבר עם חצר מזמין אתכם למימונה חברית מלאה במאכלי חג וצ'ייסרים שיזרמו כמו דבש על מופלטות. על המוזיקה: להקת Medjool והשותף/מנהל/אשכנזי שיסל שינגן מוזיקה ערבית מרימה.לפרטים נוספים

מימונה וייב בספוטניק

נראה כאילו החבר'ה של הספוטניק רק מחפשים תירוץ לנגן מוזיקה אוריינטלית. מזל שיש את המימונה.איירוס דווארוסיגיע לתת בראש עם מוזיקת עולם שתעשה לכם טוב על הנשמה.לפרטים נוספים

מימונה בקונסיירג'

שהפאסון של הקונסיירג' לא יטעה אתכם. האנשים שהביאו לכם את הקוקטייל האייקוני ("נו, הגולגולת הזו שמצטלמת יפה") מכינים לכם מימונה שכונה באזור דיזנגוף.לפרטים נוספים

מימונה בטפאלה

הטפאלה אוהבים לעשות רעש ובגדול. כל שנה הם רק מחכים לחג המופלטות כדי ללבוש את מיטב מחצלותיהם ולעשות בלגן שיספיק לכל הקיץ. השנה הם העלו את הרמה ושכרו אולם אירועים ביפו לכבוד המאורע.לפרטים נוספים

• טפאלה
• מימונה 2016
• איסמי סלמה
• תור הזהב
• טוטו קארה
• טנג'יר
• מימונה
• רדיו EPGB
• קונסיירג'

• Facebook
• Twitter
• Email

ערב השקת התנועה הפוליטית החדשה "תור הזהב", שנערך ביום שלישי שעבר, היה לוהט. לא לוהט במובן הציורי שנשחק בפיהם של תקליטנים חובבים ("שם היום תקליטים בלאכפתלי77, יהיה לוהט"), אלא במובן הליטרלי ביותר שתצליחו להעלות בדעתכם: 25 מעלות בחוץ, מזגנים מקולקלים בפנים, וכמאה תל אביבים סקרנים הנושמים אחד לתוך הבירה של השני. הפלייליסט בבר ה"בר מצווה״ הפלורנטינאי נע בין קלאסיקות כדוגמת "הופ הופ" של מוג'דה ללהיטים עדכניים של שרית חדד – ואם המטרה הייתה לחבר את הקהל ל"זהות הים-תיכונית של המרחב הישראלי", לרבות ניחוח הזיעה הנלווה, הרי שהיא הושגה באופן המיטבי.

הנואם הראשון בערב היה אופיר טובול, ממייסדי התנועה ועורך ״קפה גיברלטר״ לשעבר. לאחר שמיצה את קלישאת הסטנדאפ ("רציתי לשאול אם יש פה תימנים בקהל, היעד הראשון שלנו זה להוציא דמי חבר מתימני") ואת זו הפוליטית ("בחודשים האחרונים הסתובבתי בכל מיני מקומות בארץ, וראיתי כמה היא יפה"), ניגש לעוקץ החתרני של התנועה: "תשאלו את סבא וסבתא ושלכם אם הם דתיים או חילונים, ימין או שמאל, והם לא יידעו לענות", הוא אמר. "כל ההגדרות המלאכותיות האלה נוצרו פה והפרידו אותנו. אנחנו פוגשים אנשים שכולם חוסים תחת הטייטל של 'מזרחים' וכמות הקונפליקטים שנוצרו ביניהם היא עצומה. המטרה של 'תור הזהב' היא להפוך את כור ההיתוך, להפוך את ההפרד ומשול שיצרו פה. מה שאנחנו עושים כאן הוא היסטורי, ברמת שינוי השיח הפוליטי. אם נמשיך לתת לזהבה גלאון לריב עם ליצמן, לבוז'י מצהלה וציפי מצהלה לריב עם ביבי מרחביה או עם יאיר מרמת אביב, אתם יודעים לאן אנחנו נגיע".

ולא רק טובול הזיע עבור האג'נדה. גם המשורר ארז ביטון, אורח הכבוד של הערב, נתן את ברכתו לדור הצעיר בנאום נרגש. ״אני עוד בשנת 74׳ הקמתי תנועה לצמצום הפער החברתי באוניברסיטת בר אילן בעקבות הפנתרים השחורים, והייתי שותף להפגנות מול גולדה בירושלים״, אמר. ״הייתי בטוח במאתיים אחוז שתוך עשרות אחדות של שנים המציאות הישראלית תהפוך למציאות של שוויון, של אחווה, של מתן ביטוי חיובי, נאות, מודגש, ליהדות המזרחית, בלי ניסיון לטאטא את הזהות הזאת, בלי ניסיון להתנצל עליה. ב-40 שנה שחלפו השתנה אולי דבר אחד. הצעירים שלנו – אתם – קמים מחדש כמו עוף החול ואומרים די".

אשכנזים עם רגשות אשם

חמישה נואמים נוספים הספיקו כדי להבין שתור הזהב היא תנועה מבלבלת ומבולבלת. ממה שהוצג, לפחות בערב הזה, מדובר בניסיון לייצר מסגרת פוליטית שתקדם את מאבקי הדור השלישי של בני עדות המזרח, מאבק שהתנהל עד כה בזירה התרבות ("ערספואטיקה", "קפה גיברלטר" וכן הלאה). במובן הזה, היא לא עושה מהלך אוונגרדי, והיא אינה אלא תנועה הפונה לסקטור נישתי למדי, המורכב ממזרחים ומזרחיות צעירים שעשו סיבוב או שניים בגילמן וכמה אשכנזים משכילים עם רגשות אשם. אחרי הכל, האפיל המהפכני (״מה שאנחנו עושים כאן זה משהו היסטורי״) והרטוריקה הפוסט-מודרנית (״רוצים לחיות בחברה שמכילה את ההיסטוריה שלנו״) לא מדברים לכולם. מחוץ לפלורנטין, "תור הזהב" מקבילה לסניף הבועט של הסאלוף ובניו בשוק לוינסקי; היוזמה מבורכת לדעת הכל, אבל תימני שמכבד את עצמו יעדיף לאכול את הלחוח בבית.

הרטוריקה באירוע נעה בין העקרוני (״טיפול בבעיית הזהות של מדינת ישראל כמדינה ים-תיכונית הוא תנאי מקדים לטיפול בכל בעיה אחרת״), התכליתי (״נתמקד במדיה, קמפיינים ויראליים ופעילות שטח״) והלוחמני (״עכשיו זה התור שלנו ואני באתי לקחת אותו!״). הלכה למעשה, רק לקראת סוף הערב סיפק טובול אמירות באמת שנויות במחלוקת, שגם כללו את שם התואר ״אשכנזי״ וגם הדיפו ניחוח משיחי. ״התפיסה הציונית-אשכנזית באה ואמרה שאנחנו לא בני המקום״, הוא אמר. ״אבל היו פה יהודים לפני הציונות האשכנזית שקלטו את היהודים האשכנזים ותיווכו ביניהם לבין האוכלוסייה המקומית. גם הפלסטינים וגם המיינסטרים היהודי תופס את היהודים פה כנטע זר. אבל כשפלסטיני אומר לי לחזור לאירופה, אני אומר לו שלא אחזור לאירופה, כי לא באתי מאירופה. התפיסה שלנו היא להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שיש לנו קשר לאדמה הזאת. לשמאל התל אביבי אין בעיה לוותר על שטחים בארץ ישראל כי זה לא מזיז בכלל. אין לו זיקה לאדמה. גם הימין, מהצד השני, הפך אותה לחזות הכל. זה לא המצב״. כשנשאל בתגובה אם יש לו זיקה לחברון, השיב טובול – ״בטח, אבא שלי קבור שם״.

אלדד יניב של המזרחים

יותר מכל תנועה היסטורית שהיא הייתה רוצה להידמות אליה (ועל אף שריצה לכנסת כרגע לא בתכנית) ״תור הזהב״ מזכירה את מפלגת ארץ חדשה בבחירות 2013. שתיהן נולדו מתוך משבר הזדהות עמוק של תל אביבים צעירים עם המערכת הפוליטית, ולפיכך הקפידו להעמיד עצמן מחוץ למשחק: ״ארץ חדשה״ כנגד הסיאוב והשחיתות, ו״תור הזהב״ כנגד ההפרדות המלאכותיות שכוננו על ידי ״הציונות האשכנזית״; שתיהן רצו להיות מפלגות רעיון, אך שימשו (או משמשות) בפועל כמפלגות סקטוריאלית ללא סקטור; את שתיהן, אם כן, יש לראות כסימפטומים לבעיה עמוקה ושורשית, ולאו דווקא כפתרון למצוקות שהעלו על סדר היום. מיותר לציין ששתיהן אהודות מאוד בפלורנטין.

• תל אביב
• אופיר טובול
• תור הזהב
• המשוטט
• עירוני