ההפקה הראשונה של תיאטרון המשולש שזכיתי לראות היתה "האחד". המחזמר שכתב וביים רום רזניק סיפר על בחור תל אביבי שנפרד מבן זוגו ויוצא לחפש אחר האחד שיבוא במקומו. "גבע לא יכול להתאהב" מאת אמיר זלוטר ובבימויו של רזניק ניחן, לכאורה, במבנה דומה. גם הוא מספר על צעיר תל אביבי שאחרי הפרידה מבן זוגו יוצא לחפש תחליפים בגריינדר. רק שבמקום לפצוח בשיר גבע נוסע לברלין. אתר ההתרחשות הזר והטעון מספק מכשולים נוספים לאלה הבינאישיים הבסיסיים – בעידן הנוכחי גבע חושש להזדהות כישראלי פן ייתפס כנציג של ג'נוסייד, למרות שהוא בסך הכל שמאלני.
>>

מה שמתחיל כקומדיה מאוד עדכנית על סקס וזהות פוליטית, צובר בהדרגה רבדים נוספים, כשאנחנו מכירים את גבע לעומק ומבינים את המשמעות המלאה של הכותרת. גבע מספר לנו את סיפורו בגוף ראשון, לפעמים מתאר את האירועים תוך כדי שהם קורים, סטייל וודי אלן ב-"הרומן שלי עם אנני". זה מאוד מצחיק, עד שזה נעשה עצוב, כשאנחנו מבינים שהוא חושף טפח ומסתיר טפחיים. לפעמים הוא גם מדבר בלשון עתיד, מה שמעורר תהייה אם הדברים אכן קורים, או שהוא מדמיין אותם.

"גבע לא יכול להתאהב" הוא פיתוח של "אוטואנטישמיות בגריינדר" שהוצג בפסטיבל "דרמה קווין" ב-2024. זלוטר ("הדיכאון של מאיה כץ") כתב את המחזה בהשראת התנסויותיה האישיות בברלין, לשם עבר אחרי ה-7 באוקטובר. "הרבה דייטים התחילו בטוב והתפתחו לשיחות מאוד טעונות וביקורתיות", הוא סיפר אז בראיון ל"מאקו". "יכול לשבת מולי גרמני אינטליגנט מאוד ופתאום הוא מטיח בי האשמות על המצב בארץ, על צה"ל ועל כיבוש. בשבילי זה מרגיש תמיד מאד אישי, כאילו אומרים לי בפנים שלא הייתי צריך להיוולד, שאין לי זכות קיום".

יש לציין שבמחזה החוויה המתוארת של מפגשים לא נוחים עם זרים עברה ריבוד, וצופנת הפתעות קטנות. ולא פחות חשוב – המחזה, כאמור, לא נשאר שם אלא חודר פנימה. הפניה המפורשת לעבר קומדיה רומנטית סטייל "נוטינג היל" נראית מעט מעושה, אך השאלה "להישאר או לא להישאר" בברלין מקבלת תשובה מאוד אישית ונוגעת ללב.

תום חודורוב ("רינגו", "מיקי מציל"), שחקן בעל חן בלתי נדלה, מפליא לגלם את גבע החמקמק. הוא מפלרטט עם הקהל, ושובה אל ליבנו תוך כדי שהוא מרחיק את הגברים שעל הבמה. תומר ברש יפה התואר מחליף מבטאים ודמויות בהופעה זיקיתית כגברים השונים שגבע פוגש בגריינדר. ללא כל מאמץ נראה לעין הוא הופך מחתיך נחשק לחננה מאוהב. אלון ליאור מצוין גם הוא בתפקיד החבר הישראלי נועם, שיושב בצד ומעיר הערות עוקצניות, לפני שהוא זז למרכז הבמה. בצידה השני של הבמה יושב דניאל מיוני, חמוש בצ'לו ולופר, ומספק פסקול מוזיקלי. מדי פעם הוא גם נכנס לדמותו של איתי, האקס של גבע שצץ בזיכרונותיו. אחת מהבלחות הבימוי היפות הופכות את הצ'לו עצמו להשלכה של איתי.

הבימוי הקולח של רזניק מלא רעיונות, ועם זאת הוא אינו ראוותני על חשבון הדרמה. ארבעת השחקנים נמצאים רוב הזמן על הבמה, גם כשאינם משתתפים בסצנה, כמו היו מעין מקהלה יוונית בתוך ראשו של גבע. זה עובד יפה, ללא אפקט מנכר. מאז שנוסד והתיישב במרכז הגאה שבגן מאיר, תיאטרון המשולש הולך וממצב את עצמו כמוסד בעל ערך בידורי, תרבותי וערכי, ו"גבע לא יכול להתאהב" הוא תוספת קולעת לרפרטואר.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרון המשולש
• ביקורת הצגה

>> תיאטרון הקוקיה מעלה את ההצגה החדשה "פתי בר", קומדיית אימה חזותית ללא מילים, המשלבת עבודה פיזית מדויקת עם הומור חד וקריצות שנונות לקהל. את המופע יצרו יחדיו צביקה פישזון, מיכל אלמוגי שלמון, גילי עברי ואורן רביב שגם מבצעים אותו על הבמה בשפה תנועתית שוזרת יחד תיאטרון-מחול, משחק פיזי וירטואוזי וליצנות עכשווית. "פתי בר" יעלה בפרמיירה חגיגית ביום שני הקרוב (11.5 20:30, תיאטרון הבית ביפו),הכרטיסים מחכים לכם כאן, אבל לפני זה כדאי שתקראו את הטור היפה שכתב לנו צביקה פישזון.

>> כבר 100 שנה ש"מטרופוליס" מפוצץ לאנשים את המוח. עכשיו תורכם
>> בואו הביתה: המבנים הכי מעניינים בתל אביב נפתחים לציבור הרחב

תחילת היצירה אצלי היא חלימה. אני חולם חלום, לא מגובש, קופצני, אבל נעים. משהו שממלא אותי. כדי להגשים אותו אני מחפש שותפים לחלום וכך נולדה "פתיבר",
קומדיית אימה חזותית, מופע תיאטרון-מחול ללא מילים שנע על התפר שבין הומור לאימה, בין המודע לתת-מודע. דרך גוף, תנועה ודימויים בימתיים, אנחנו מנסים לגעת באותם חלקים נסתרים בתוכנו, אלה שמעדיפים להישאר מאחורי הקלעים, אבל תמיד מחכים לרגע להופיע.

אחרי שנסגרה להקת תיאטרון-מחול אבשלום פולק בעקבות קיצוץ דרקוני של משרד התרבות, התחלתי לחלום מחדש. מהר מאוד פניתי למיכל אלמוגי שלמון ולאורן רביב והצעתי: בואו ניצור יחד. בהמשך הצטרף גילי עברי , פרפורמר ויוצר עצמאי, מנהלו האמנותי של תיאטרון הקוקיה. כך נוצרה קבוצה של ארבעה.

נסגרנו בסטודיו והתחלנו לעבוד. בלי דיונים ארוכים ותיאוריות, עם אימפרוביזציות ותרגילים. פעם אמר לי במאי: "אם אתה סוגר ארבעה שחקנים בחדר – יש לך הצגה". אני מאמין בזה. התחלנו מהמפגש הפיזי בינינו: תנועה, מוזיקה, גישושים. הדינמיקה, יחד עם ההיכרות רבת השנים, חשפה בהדרגה את הנושאים שרצינו לעסוק בהם.

אני מאמין שברגע שמתחילים לרקוד ולשחק, מתוך קשב ופתיחות, עולים רעיונות. משם אפשר לפתח מצבים, יחסים, דמויות ועלילה. כשנמצא קצה חוט מתחילים להתקדם אתו. כמו ללכת בלבירינט חשוך עם חבל ביד, עד שהדברים מתבהרים. כך, כשהתגבשה עלילה שנראתה לנו נכונה, התחלנו לפתח אותה, סצנה אחר סצנה, בעזרת הדרמטורגית אלינה פישזון והכוריאוגרפית מיכל אלמוגי שלמון. כשאבשלום פולק ערך עבורנו פסקול מסרטי היצ'קוק, נוסף מימד של אימה לעלילה הליצנית, והעמיק את המתח.

הדמויות נולדו מתוך הרצון לחקור ניגודים קיצוניים באדם: שליטה, סדר וביטחון מול חושניות, קלות דעת וזרימה, ומנגד יצריות וספונטניות. הן נפגשות, מתנגשות, ולעיתים נדמה שהן מייצגות לא רק דמויות שונות אלא צדדים שונים של אותו אדם. העבודה הקבוצתית דרשה סבלנות, סובלנות ואפס שיפוטיות. כל רעיון נבדק בפעולה, פחות דיבורים, יותר עשייה. מה שעובד על הבמה, עובד.

מתוך המצבים התיאטרליים והתנועתיים נחשפו גם התכנים הפסיכולוגיים: שליטה מול פורקן, יצר מול איפוק, מבנה מול חופש. אבל זו רק אפשרות אחת. מכיוון שאין טקסט, ההצגה פתוחה לפרשנות. האם זה סיפור על מאבק בין האיד לסופר־אגו? טרגדיה־קומית של שני אנשים שמנסים להתקרב אך נתקעים בפחדים שלהם? או אולי מיתולוגיה פרטית: חלום או סיוט שבו הרה, אפולו, אפרודיטה ודיוניסוס נפגשים על במה אחת? אני, אגב, מעדיף את האפשרות האחרונה.

אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותי היא המפגש בין משחק למחול, בין שחקנים לרקדניות. המשחק שואף לקונקרטי, סיפורי ופסיכולוגי; המחול נוטה למופשט ולחופש תנועתי מלא. החיפוש אחר שפה משותפת, שלא מבטלת אלא מעשירה – הוא האתגר הגדול."פתיבר" תעלה בבכורה ב-11 במאי בתיאטרון הבית ביפו, אבל מבחינתי, היא עדיין אותה הליכה במבוך בחושך עם חבל. רק שעכשיו יש גם קהל שמוזמן להצטרף.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון הבית
• טור אישי

אבי גולומב (כאן עוקבים) הוא שחקן, זוכה פעמים בפרס "קיפוד הזהב" בקטגוריית שחקן ראשי, שלאחרונה החליט להתמודד דרך הצגת יחיד עם אירוע כאוב שקרה בחייו לפני כעשור – הפסקת ההיריון שעברה בחודש השישי אישתו, המחזאית והבמאית נועה שכטר. "לא שקט", שעלתה בתיאטרון תמונע, היא הצגה על נקודת המבט הגברית של הפסקות הריון ולידות שקטות, שנוצרה מתוך החוויות האישיות של גולומב. המופע הבא יתקיים ב-.7.5, ואתם יכוליםלהזמין לו כרטיסים כאן.

>> איפה שמקדשים חופש ואיפה שנוצרת אמנות // העיר של יניב הופמן
>> מרחב שנושם אמנות ובר שכונתי מתוק ונוסטלגי // העיר של רמי אטר
>> מקום לסנובים של קפה ומקום לנשום בו // העיר של סבטה עזריאל

1. טרביץ

הבר שבו אני תמיד ארגיש בבית. בר שמנוהל ע"י שתי נשים (הילה ושירן האדירות). מקום לשבת על הבר עם חברים או לקפוץ לסגור בו יום עבודה, תמיד יהיה עם מי לדבר (וגם לשבת לבד לדרינק קצר בשקט זה כיף שם ברמות). המוזיקה תמיד בול והצ'ייסר תמיד יבוא עם חיוך, וגם אם אין מקום על הבר אז ישר יתנו לך את אותה התחושה בשולחן.
אבן גבירול 31, תל אביב

2. שבתאי היפה

אם אתם בקטע של מסעדת דגים כמו של פעם, כזאת שפותחים לך שולחן עם מלא סלטים, ומשלמים רק על הדג שהזמנת. אז אין אין אין על שבתאי. הדגים הכי טובים (דג חצי-חצי כמובן), המקום הכי נעים, הפיתה השרופה, האיקרה, הסקורדליה (אמאל'ה מה זה הסקורדליה הזה?), הכל טרי טרי, הכל מפנק והכל טעים!
הצורפים 38 יפו

3. תיאטרון תמונע

מקום שתמיד עשה דברים קצת אחרת, תמיד היה ציפור שונה בנוף הפרינג'אי, מקום שממשיך להשתנות ולעשות דברים אחרים שמעזים, לא רק מבחינת אמירה, אלא גם מבחינת חשיבה אומנותית, ייצור של קו מנחה ברור, קו מחשבה שרץ ב-DNA של המקום שנים אחורה אבל מצליח להתקדם ולהשתנות כל הזמן. לא לקפוא על השמרים. בנוסף זה המקום שבו רץ המופע החדש שלי. אז ריספקט.
שונצינו 8, תל אביב

4. פיצה ברוקלין בקינג ג'ורג'

בין אם זה עם הילדים לסגור פינה או סתם משולש על הדרך, בין אם זה כולל או לא כולל את הבירה בכוס הקפואה בחבית שיש להם (איזו עוד פיצריה בכלל מגישה בירה מחבית?), זו הפיצה הכי לא יומרנית והכי טעימה שיש. פשוט. פשוט פיצה ממש ממש טעימה. שזה כל מה שצריך (זה והבירה).
המלך ג'ורג' 88, תל אביב

5. הנקודה הכי עליונה בשדרות ח"ן

בין אם זה בוקר או ערב, חורף או קיץ, לעמוד בקצה של שדרות ח"ן, ממש למעלה, ממש במרכז, לעמוד חצוף על קו ההפרדה בין שביל האופניים לשביל הולכי הרגל ולהסתכל למטה זו תחושה של אירופה. להיות מסוגל לראות כמעט את כל השדרה עד סופה, עם כל הפיקוסים הענקיים והמדהימים שמכסים אותה, עם הפסל במרכז שלה, עם האנשים והאופניים שמטיילים בה או יושבים על הספסלים לסיגריה, כל זה והכביש הלא מאוד עמוס שבצידיה, זה מרחב עירוני ציבורי שהוא פשוט מושלם.

2.⁠ ⁠מקום לא אהוב בעיר

כיכר הבימה.עשיתם שיפוץ מדהים. שפכתם מיליונים. הפכתם את החניון המכוער שהיה פה לרחבה עירונית, ענקית, יפהפייה, נעימה, נוחה וכיפית שהורים יכולים לבוא אליה עם הילדים, זוגות יכולים לשתות יין בדייטים, אפשר לשבת לפגישות עבודה או קפה קז'ואליות, לעבוד על המחשב או סתם לקרוא ספר על הדשא ולהירגע מתחת לאחד העצים. הכל, באמת האופציות הן אינסופיות. רק בחרתם לא לשים צל… במדינת ישראל… מדינה שהכל בה שמש… מלא שמש… ועשיתם את זה לבן, שזה יסנוור… אחושילינג יסנוור. אז תמתחו ציליה, בחייאת. אל תדאגו, אפשר גם לעשות אותה לא מכוערת, ככה שלא תהרוס את יצירת האומנות שלכם. כדי שנוכל באמת להשתמש בדבר הנהדר הזה שבניתם בשבילינו, התושבים, בין שמונה בבוקר לחמש אחה"צ גם בין ינואר לנובמבר.

3.⁠ ⁠השאלון

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
איכשהו יצא שאת According to Law של ארז מעיין בתיאטרון תמונע ראיתי רק לא מזמן, למרות שהם רצים עם זה כבר מיליון שנה. זה כ"כ מטומטם שזה גאוני. צחקתי כל הזמן, עפתי על הרקדנים שם, איזה כיף זה לראות אנשים אינטיליגנטים שממש לא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, נהניתי מכל רגע וזה החזיר לי קצת מהאמונה שאני מאבד לפעמים בתיאטרון. בבקשה תנו לי עוד מהפיגור הכל-כך מדויק, מתוזמן, מתוזמר ונהדר הזה!

2.⁠ ⁠איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספר שאני חוזר אליו אחת לכמה שנים, ואיכשהו תמיד אני מגלה בו דברים חדשים, הספר היחידי שאשכרה גורם לי לצחוק פיזית תוך כדי קריאה זה "מלכוד 22". גם בפעם הלא יודע כמה שאני קורא את היצירה המופלאה הזו נדהמתי לגלות עוד קצת תקווה שאנשים מצליחים למצוא גם בסיטואציות הכי נוראיות בקיום האנושי. עם כל הזוועות שבספר הזה, אי-אפשר שלא להעריץ את הניחוח הציני שבסופו של דבר, למרות הכל, אוהב את החיים, ולמרות הסוף המחריד, שרק מתדרדר יותר ויותר, הסיום עצמו הוא כ"כ אופטימי… עצם ההחלטה של יוסאריאן ללכת עד הסוף, הסחיפה שלו את כל מי שמסביבו, היכולת שלו לשכנע אותם שזו הדרך הנכונה, אי-אפשר שלא לסיים את הספר עם חיוך על הפנים… למרות הכל. קדימה לשוודיה!

3.⁠ ⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"נרות של תקווה",עמותה שתומכת במשפחות שחוו אובדן הריון ולידות שקטות. זה נושא שלצערי אני מכיר מקרוב ויכול להגיד היום שאם כשזה קרה לנו, לפני עשור הייתי מודע לקיום של העמותה הזו ושל עוד כמה שקיימות ומתעסקות בנושא (ולא מספיק, ממש לא מתעסקים בזה מספיק), אז אולי דברים היו נראים אחרת, ויכול להיות שהיום לא הייתי צריך ליצור מופע שלם שמתעסק בהדחקה הפנומנלית שעשיתי לאירוע הזה בחיי.

4.⁠ ⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מה זאת אומרת??? לאישתי!!! נועה שכטר האחת והיחידה. האישה המדהימה שהיא כל כולה לב ותיאטרון בכל רמ"ח איבריה. לא מפסיקה לעבוד וליצור עוד ועוד דברים, ממנכ"לת קבוצות תיאטרון על ימין ועל שמאל, מנהלת בתי פרינג', מקימה את פרויקט המחזאים, כותבת מחזות, מביימת הצגות (ועוד אחת ממש גדולה בדרך), זוכה בפרסים, ועל הדרך בקטנה מצליחה לגדל שני ילדים שהם הילדים הכי מדהימים בעיר הזאת (ויסלחו לי שאר ההורים בגן ובבית-ספר, אבל אתם יודעים שאני צודק) וגם קצת לסבול אותי. איך אני לא ארים לה?!?!?

5.⁠ ⁠מה יהיה?
הייתי כותב שיהיה טוב. אבל אישתי ישר תגיד לכם שאופטימיות מעולם לא הייתה הפורטה שלי.

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• שבתאי היפה
• כיכר הבימה

"אני מכיר אותך, נכון?". לא זיהיתי אותו. לפעמים הזיכרון שלי אוהב לעשות לי דווקא. חשבתי לאלתר איזה "מה קורה, אחי", למשוך זמן, אולי הוא ישלים את החסר – אבל בסוף יצא לי רק "אהה… אני לא זוכר". "לא, אני מכיר אותך," הוא אמר. "ראיתי אותך מופיע פעם". בבת אחת המבוכה התחלפה בגאווה. מישהו מזהה אותי, זוכר אותי. "כן, כן", הוא המשיך, "הופעת בפולי, עם יונתן גרובר". כשאתה אמן מתחיל, כל פירור עבש של תשומת לב מרגיש כמו כוכב מישלן. "איזה טוב הוא! קורע מצחוק, אני מת על הסרטונים שלו, אני עוקב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם, ואני מת לראות אותו מופיע מתישהו, תגיד, אתה מכיר אותו?". ואני כן, כלומר, אני מכיר אותו, אבל הוא – למה שהוא יכיר אותי?
>>

"יפה מאוד! וכמה יהושע קיבל?", אמא שלי עמדה בסלון ושאלה. הייתי בתיכון והגעתי הביתה עם ציון במתמטיקה, עבדתי קשה, למדתי כל הלילה, זה היה חומר שהסתבכתי איתו, משוואות ריבועיות עם פרמטרים או משהו מי זוכר היום. קיבלתי 89… "מאה אמא, הוא קיבל מאה". זו הייתה השאלה הקבועה של אמא שלי בכל פעם שחזרתי הביתה עם ציון במבחן או תעודה. הייתי תלמיד טוב, אבל יוש היה… מצוין. חלומה של כל אם פולנייה.

למדנו לחיות עם הקול המטריד הזה שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים. לפעמים הוא רק מתסכל, לפעמים הוא ממש משתק, ולפעמים הוא נשמע כל כך הגיוני, שכמעט אי אפשר להתווכח איתו. הרי תמיד יש מישהו אחר – מוכשר יותר, מוצלח יותר, ופשוט טוב יותר מאיתנו. ואם יש אותו, אז מה הטעם בכלל לנסות?

מתוך המקום הזה נולדו לורה וננסי. לורה היא הבת המושלמת – זו שטובה בהכל, מקבלת מאמא שלה את כל האהבה וההערכה, נראית כמו מישהי שהכל בא לה בקלות. ומולה ננסי, אחותה, שנשארת בצל ומרגישה שהיא תמיד תהיה הגרסה הפחות מוצלחת, הפחות אהובה, הפחות נכונה. אבל הסיפור של המחזמר שלנו לא באמת שייך ללורה. הוא שייך לננסי. לזו שמסתכלת על אחותה ורוצה להיות כמוה, בלי להבין שכל ניסיון כזה רק מרחיק אותה מעצמה. כי כל עוד היא עסוקה בלמדוד את עצמה מול לורה, היא לא מצליחה לשמוע את הקול המוזר שלה, זה שלא דומה לאף אחד אחר.

וכאן נכנסים לתמונה כוכבי הרוק הגדולים ביותר בכל הזמנים. קודם כל, כי איזה כיף זה להחזיר את אלביס פרסלי, מייקל ג'קסון, פרדי מרקורי או ג'ון לנון לבמה? וגם כי לכל אחד מהם היה קול ייחודי שאי אפשר לבלבל עם אף אחד אחר. ודווקא הם, האנשים שכל כך קל ללכת לאיבוד בצילם, צריכים את ננסי ואת הקסם המיוחד שלה, ודווקא הם עוזרים לה להבין שהיא לא יכולה להיות לורה, וגם לא צריכה. אם היא רק תרשה לעצמה, היא תגלה את הקול המוזר שלה.

בתוך העולם המופרע שנוצר לנו בכתיבת המחזמר, ננסי היא לכאורה השפויה היחידה. אולי כי היא בעצם אנחנו, והיא עוברת את המסע שאנחנו היינו רוצים לעבור. מסע שבסיומו נאמין בעצמנו כמו שהיא מאמינה בעצמה. האם הגענו לשם? ממש לא, אבל מצד שני, כוכבי הרוק הגדולים בכל הזמנים לא בדיוק התכנסו כדי להגיד לנו שאנחנו מיוחדים. אחרי הכל, אנחנו אולי מכירים אותם, אבל הם לא מכירים אותנו. עדיין.
ההופעה הבאה של "איפה לורה?" תתקיים ב-10.5 במרכז אניס (פעמונית 9, ת"א).לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזמר
• תיאטרון
• מרכז תרבות אניס

>> דורון גוברמן (כדאי שתעקבו) היא יוצרת ושחקנית שחיה ופועלת בתל אביב. בשבוע הבא (ראשון, 3.5, 20:30) היא תעלה בצוותא את "עוברת בירושה", מונודרמה נשית בין-דורית שמבוססת על סיפורה האישי ויצירת בכורה פרי עטה (בימוי: בר גול קריגר), הצגה כנה ואינטימית החושפת את הקשר בין בחירות בני הזוג שלה לבין דפוסי זוגיות בין דוריים במשפחתה. דורון משתפת סיפורים ותובנות מתוך שיחותיה הארוכות עם סבתהּ בת ה-99, בין היתר על חיי הנשים במשפחה, על בחירות אמיצות, על ההבדל בין שותפות טובה לזוגיות סוערת, על גברים לא נוכחים ועל תשוקה.הכרטיסים שלכם כאן.

>> שכונה שעוד רגע משתנה ומרחב לחלום מחדש // העיר של אבישי כהנא
>> הקפה שיורש את כסית וחנות של טירוף ואומץ // העיר של ניבה רטנר
>> מקום להתחבר לעצמי ומקום להתחבר לפלאפל // העיר של דניאל סבג

1. mela בזל

הקפה השכונתי שלי. כמות הכסף שאני מוציאה שם על קנייה של הפוך גדול חלש היא כנראה מוגזמת. קפה משובח, בריסטות מקסימים שתמיד יודעים להוציא את הקפה מהר ולרוב מתחילים להכין לי כבר כשרואים אותי ממתינה בתור לקופה, שזה תמיד נעים. אני אוהבת לשבת שם בשמש, לשתות את הקפה או לקחת אותו לדרך. שוקק חיים גם בימי מלחמה ומשבר.
אשתורי הפרחי 20 תל אביב

2. פוסטר

הפך להיות בר הבית שלי בשנים האחרונות. אחרי שיצאתי שם פעם לדייט התאהבתי במקום (ולא בדייט) והחלטתי שהוא הופך להיות המקום הפרטי שלי, מקום שמקבל אותי בכל שעה עם חיוך וקוקטיילים מעולים (במקרה שלי נגרוני). לפעמים אני מגיעה עם חברים, ובתקופות מסויימות גם אהבתי לשבת שם על הבר לבד, אבל בפוסטר אתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד תתקיים שיחה עם עם מישהו/י שיושבים לידך, או עם הברמן הקבוע וגם תצא עם חשבון לא יקר וצ'ייסר לדרך לפני שעולים על האופניים הביתה.
שלמה המלך 38 תל אביב

3. צוותא

מעוז התרבות המיתולוגי על אבן גבירול. אני מופיעה שם כבר למעלה מעשור בהצגות שונות, ביניהן במחזמר ראפ של תאטרון האינקובטור – "תיכון מגשימים". בחודשים האחרונים אני מופיעה שם עם מונודרמה חדשה, "עוברת בירושה", ההצגה הראשונה שכתבתי. אני חוקרת בה דפוסים שעוברים בירושה בתוך המשפחה, בדגש על בחירת בני זוג, דרך חשיפת הקשר המיוחד שיש לי עם סבתי בת ה-99. חמסה.אני אוהבת להסתובב בצוותא. העובדה שמתקיימות שם כמה הופעות במקביל תמיד מזכירה לי שהתרבות והאומנות חזקים מהכל. המפגש האנושי וההרגשה שאני מופיעה במקום המיוחד הזה שגדולים ממני הופיעו בו, ממלאים אותי וגורמים לי גאווה.
אבן גבירול 30 תל אביב

4. סטודיו צ'אנדרה

המקום בו אני מתרגלת יוגה, סטודיו ביתי ושכונתי על אמת. יש שם מורים מעולים והרגשה של מקום שאפשר להגיע ולתת לראש לנוח ולגוף לעבוד. זהו מקום נטול פוזה עם אנשים מקסימים. נוצרה לי שם קהילה קטנה של אנשים שמתרגלים איתי, כך שאם אני לא מגיעה זמן ממושך, כי שקעתי בלימודים למשל (לומדת לתואר שני בפסיכודרמה באוניברסיטת חיפה), הם דואגים להתעניין ולדרוש בשלומי ולהזכיר לי שהסטודיו מחכה לי.
אשתורי הפרחי 4 תל אביב

5. שדרות נורדאו

את רוב שנותיי כתל אביבית אני חיה בצפון הישן. אני אוהבת לשבת בשדרה כי זה ה"טבע" הכי קרוב וזמין שיש לי. בתור מישהי שגדלה במושב בעמק יזרעאל חשוב לי להתעורר בבוקר, לראות ירוק ולהרגיש כמה שיותר שקט. אני אוהבת לשים לב איך העצים בשדרה משתנים עם חילופי העונות כך שכל פעם הם נראים לי אחרת. כיף לי להתהלך בשדרה ולראות את קהילת שחקני השחמט שיושבים ומשחקים, או לצאת ממנה ברגל לפארק הירקון ולשבת שם למדיטציה (אם אני במוד) או לצאת לריצה. אבל מה שמנצח זו האפשרות לעלות על האופניים ותוך חמש דקות להגיע לים ולתפוס שקיעה. מבחינתי יש לי פה הכל.

מקום לא אהוב בעיר:

אין מקום כזה (:

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "take off" של הרקדניתחני סירקיס.מופע יחיד שלה בו היא רוקדת ומופיעה כמלכת דראג עם דמות ייחודית שיצרה. היכולת הפיזית שלה מעוררת הערצה, זהו מופע שהדהים אותי במקוריות שלו, בחשיפה שלה כיוצרת וברמה הבינולאומית שהיא מביאה לפה. ממליצה מאוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שום דבר לא בסדר", יומן מצולם של נוגה פרידמן שאיבדה את בעלה עידו "קרידו" רוזנטל בשבעה באוקטובר. נוגה מתעדת את שנת האבל הראשונה והפרידה מהאיש המיוחד שלה. היא חושפת את האמנית שבתוכה ואת הזוגיות המרגשת שהייתה להם. הכנות שהיא מביאה בסרט, המשבר שהיא חווה, ומתוך זה היכולת ליצור ולגלות חלקים חדשים בתוכה, הם כוח חזק ואני ממשיכה לעקוב אחריה ולהרגיש איזה חיבור לא מוסבר לאישה הזו שמצאה בתוכה עוצמות אדירות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חוות "חוזרים לחיות", שהקימו אסף נווה וחן שצברגר. זו חווה בקיבוץ שדות ים המהווה בית ללוחמים וללוחמות המתמודדים עם חוויות משירותם הצבאי. הלוחמים מעניקים טיפול לבעלי חיים שעברו התעללות והזנחה. אני חושבת שזו יוזמה מדהימה וחשובה. כמות הפצועים בגוף ובנפש גדלה בשנים האחרונות, וכל תרומה למקום הזה שמשקיע מחשבה ומאמץ לדאוג לאנשים שניסו לדאוג לנו בעת שירותם הצבאי – היא מבורכת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אחותי הגדולה – נועה גוברמן. נועה היא המנכל"ית של "גאגא", שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין. אפילו בזמן המלחמה האחרונה הסטודיו בסוזן דלל נשאר פתוח והיה אי של שפיות שריכז לתוכו מגוון רחב של אנשים שפשוט באו להזיז את הגוף, לרקוד ולהצליח בשעה קלה לשנות את האנרגיה ומצב הרוח. אני מרימה לה ולכל צוות העובדים והמורים שהמשיכו לפעול כרגיל, כך שיכולתי להגיע בזמן המלחמה לרקוד ולקבל השראה ותקווה.

מה יהיה?
אני מאמינה בטוב, ובזה שתגיע רוח של צמיחה מחודשת. עיקר כוחה של העיר הזאת הוא שהיא תמיד ממשיכה קדימה. החיים בה חזקים וגוברים על הכל. ככה גם אני מאמינה לגבי הארץ שלנו.

• העיר שלי
• תיאטרון
• צוותא
• פוסטר
• קפה Mela
• יוגה
• שדרות נורדאו