Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

תיאטרון

כתבות
אירועים
עסקאות
אורית זפרן, "מיינדפאק" (צילום: יחסי ציבור/תיאטרון יפו)

אינטימי בצוותא: תל אביב חוזרת אל הבמה. אבל ממש בקטנה

תיאטרון צוותא מצטרף למאמץ החייאת התרבות בתל אביב בזמן המלחמה המתמשכת: החל מה-6.4 תתקיים בו סדרת מופעים אינטימיים ל-50 איש באחד...

מאתמערכת טיים אאוט31 במרץ 2026
שוב הופקרו בחזית העורף: הופעות, הצגות, פסטיבלים ועובדיהם (צילום: זיו ברק/פסטיבל מגדה)

עולם התרבות קורס: נזק של מאות מיליוני שקלים מביטולי המלחמה

הפגיעה בתעשיית התרבות בסבב המלחמה הנוכחי אגרסיבית מתמיד, גם בגלל אירועי פורים ופסח שבוטלו ואירועי יום העצמאות שבסכנה. הנזקים מצטברים, ובאיגוד...

מאתמערכת טיים אאוט23 במרץ 2026
יפים קוצ'ר. (צילום: שגיא שקד)

"סוף תרגיל": מכתב תודה ופרידה מאיש התיאטרון והחינוך יפים קוצ'ר

"סוף תרגיל": מכתב תודה ופרידה מאיש התיאטרון והחינוך יפים קוצ'ר

יפים קוצ'ר. (צילום: שגיא שקד)
יפים קוצ'ר. (צילום: שגיא שקד)

בין אזעקה ליירוט, בראשית החודש הלך לעולמו איש התיאטרון והחינוך, הבמאי יפים קוצ'ר. תלמידו שגיא שקד כתב הספד על האדם שתמיד היה שם עבור תלמידיו - לא כועס, לא שופט, אלא רק מקשיב, מאזין, נפעם, שם. פרידה מהאדם שליווה אלפי שחקנים ובמאים

בפעם הראשונה שפגשתי את יפים קוצ'ר הגעתי לצפות בתרגיל שביים, בהיותי סטודנט בשנה הראשונה בבית צבי. בזמן שכולנו ישבנו בדממה, עמד מאחורינו איזה דביל שלא הפסיק ללכת לצדדים ולקרוא בקול. הוא הרס את החוויה המפעימה של הבמאי הגאון, שהפך שני גושי קלקר ששופשפו על ידי זוג ידיים, אשר בצבצו מבעד למסך שחור, למחזה מרהיב של שלג שהצליח להקפיא את כל האולם. האיש הזה, שצעק, הרס את החיבור של הקהל המרותק לרגש המתפרץ של השחקניות, אותו קהל שרק לפני רגע עישן בחוץ ושר שירי מחזות זמר בקולות על מדרגות בכניסה. ההוא שמאחורנו צחק בקול רם מדי, והשמיע קולות מוזרים מדי פעם. בכל פעם הוא שלף אותנו מהעולם של אודסה הקרה בחזרה לאולם ספורט מחניק ברמת גן. כאילו לא היה אכפת לו שיש עוד קהל חוץ ממנו.

רק כשהתרגיל הסתיים, האדון צעק בפעם האחרונה. הוא קרא בקול 'סוף תרגיל!', ואז הבנתי (כנראה באיחור רב מדי והרבה אחריכם) שהאדם שצעק מאחוריי והגאון שביים הם אותו אדם. והאמת? באמת לא היה לו אכפת מהקהל, היה לו אכפת מהשחקנים. היה אכפת לו שהם ידעו שהם מלווים יד ביד. שאבא יפים שם. שבהצלחה, בשכחה, בליפסוס, בקצב, באנרגיה, בכל מצב – יפים שם. לא כועס, לא שופט. מקשיב, מאזין, נפעם, שם. במשך שנים ליווה יפים מאות, אם לא אלפי שחקנים ובמאים, ותלמידיו זכו לעבוד מקרוב עם יוצר חד פעמי. יפים היה איש תיאטרון וחינוך בכל רמ"ח איבריו, ביים ולימד ברחבי העולם וזכה בפרסים. בראשית החודש כבה אור בעולם התיאטרון כשהלך לעולמו. קידה אחרונה למי שבשורת לכתו נבלעה בצל המלחמה.

מוציא הכל מתוך הקלקר. יפים קוצ'ר. (צילום: שגיא שקד)
מוציא הכל מתוך הקלקר. יפים קוצ'ר. (צילום: שגיא שקד)

אולי אני לא ה-אדם שאמור להספיד אותך. כנראה שטובים ממני, מוכשרים וקרובים אליך קיימים. ולא כי ההיכרות ביננו הייתה שטחית, כמו כי אתה היית קונצנזוס לאהבה וחום. מגנט ללבבות. לא נתקלתי בחיי במישהו שלא התאהב בך במפגש הראשון. לא פגשתי אדם שאמר עליך ולו מילה רעה אחת. וכאדם שכזה, שאוהב כל אדם – אי אפשר היה להישאר אדיש אליך. הולכת אחרייך עדרים בחיוך שלך, בקריצה לרחוק, בהפרחת נשיקה באוויר, בכובע המפורסם, בהילה שלך, בכריזמה, בך. אז כנראה שלאדם מיוחד כמוך, כמות ההספדים צריכה להיות ככמות האנשים שפגשת בחייך.

עבורי, ואני יודע שעבור רבים – הוא היה שם גם אחרי שעזבתי את הלימודים. לא אשכח שיחת טלפון שגרמה לי לקום ולעזוב את עיר ועבודה, רק כי הוא הציע. נשמע מופרך? לא כשמדובר באדם שמעבר להיותו במאי אדיר, עם ראייה ויזואלית מטורפת, תשוקה מתפרצת, אנרגיה בלי נפסקת, חיפוש אחר אמת וקרביים, וידע עצום – הוא היה גם נפש רגישה שחפצה לעשות טוב בעולם. אז כשאדם כזה מתקשר, אתה מבין שיש הזדמנות חד פעמית לספוג גאונות. לא היה מדובר בגורו שהולכים אחריו עיוור, אלא מלאך בדמות אדם. כזה שידע דרך מבט בעיניים להיכנס אל כל תא בגוף ובנפש של האדם מולו, לפענח ולהגיד דברים שרק יפים יכל לדעת. ובמילה אחת, ולפעמים רק במבט וחיוך- להקל.

בראשון הקודם קמתי לידיעה שזהו יום האישה הבין לאומי. מין מידע שכל שנה כמעט ולא בתודעה שלי (גבירותיי, עמכן הסליחה, אני לא במודעות גם מתי פסח או מגיפה) וחייכתי לעצמי. זה לא סתם. פתאום קפצה לי תמונה ישנה שלך מקפץ ברחבי בית צבי, ביום האישה, עם חיוך ונצנוץ ילדי בעיניים, כובע פנמה שמכסה מצח ועין, קורץ ומחלק ורד אדום לכל אישה שנקרת בדרכך, כמו בסרט איטלקי ישן – ולרגע נדמה שכל העולם נצבע שחור לבן, והצבע היחידי היה של אותם עלי כותרת אדומים. לא אשכח כמה אור העלית בעיני הנשים שם. בכל שנה היית מהלך ומפזר פרחים והערכה. היה בזה את הדרך שלך לסמן שאתה רואה. כל אישה, בכל תפקיד בבית צבי.

ובהמשך היום, כשבאתי לבקר בשבעה שעשו לך בבית צבי, באתי עם ורד אדום אחד. הפעם לך, מורי ורבי. וכשהתפתלתי עם עצמי בשאלה למה לעזאזל באתי להיפרד משולחן ותמונה, שמעתי את נדיה הבת שלך אומרת שהדבר שהיה הכי חשוב לך, זה שהתלמידים שלך יאהבו את עצמם. וזה מדויק. ואולי זה נשמע פשוט. אבל אם לרגע תעצרו ותנסו לחשוב עם עצמכם, האם אתם באמת ובתמים שלמים ואוהבים את עצמכם, על כל היתרונות ומה שפחות, רובנו נסכים שלאהוב את עצמנו זה מורכב, בטח בתקופה שלנו. וככל שהמשימה הזאת נראית בסיסית, היא עולם ומלואו. ודרך התפיסה הזאת, יפים ניסה לייצר אדם. לא רק שחקן. אדם. יצור יציב ואיתן עם בסיס חזק של אהבה עצמית שיחזיק אותו בכל מהמורה שבדרך.

הרבה תודות אני חייב לך באופן אישי, אולי לכן כל זה נכתב – כי לא זכיתי לפרידה ראויה אחרונה ממך, לקפה נוסף, להליכה ברחוב קרניצי עם היד שלך על הכתף שלי, לתובנות שנשארות איתי אחרי שנפרדים. אז אל תכעס עליי, אני יודע שאתה לא אוהב מחוות פומפוזיות, אני מבטיח שלפחות מקלישאות אני מנסה להימנע. למרות שאם יורשה לי, שתדע – שכמעט כולן נכתבו כנראה לרגע הזה. אתה כל דבר טוב שאומרים על מי שהלך מאיתנו. ואני מניח שאתה איפה שהוא שם מרחף באוויר ורוטן בצניעות "נו, בלין, תעזוב…", אבל בפנים אני בטוח שאתה קצת מחייך לדעת שהשארת מורשת. הכשרת אלפי שחקנים ובמאים, השארת מונחים יחודיים, השארת תמונות בזיכרון מהפקות שעלו על רוב ההצגות שראיתי בחוץ, השארת רגעים של שיחות, השארת דמעות וחסר. תודה לך מכולנו, ורחף לך בנחת, אתה יכול להיות רגוע. עשית את שלך והרבה הרבה מעבר.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בין אזעקה ליירוט, בראשית החודש הלך לעולמו איש התיאטרון והחינוך, הבמאי יפים קוצ'ר. תלמידו שגיא שקד כתב הספד על האדם שתמיד...

שגיא שקד15 במרץ 2026
קוונטין טרנטינו (צילום: שאטרסטוק/Featureflash Photo Agency)

ווסט אנד בוי: הפרויקט הבא של קוונטין טרנטינו הולך להיות מה?

ווסט אנד בוי: הפרויקט הבא של קוונטין טרנטינו הולך להיות מה?

קוונטין טרנטינו (צילום: שאטרסטוק/Featureflash Photo Agency)
קוונטין טרנטינו (צילום: שאטרסטוק/Featureflash Photo Agency)

כאילו שלא מספיק קשה בתל אביב גם ככה, מתברר שהידיעות היו נכונות: אנחנו מאבדים בשנה הקרובה את טרנטינו לטובת לונדון, שם יעלה על הבמות מחזה הבכורה שלו, "The Popinjay Cavalier", קומדיה (!) תקופתית (!) שמתרחשת ב-1830 (!) עם אבירים וקרבות סיף. בשביל זה עוזבים אותנו?

כבר ידענו שזה בא וזה עדיין כואב: קוונטין טרנטינו, גדול במאי הקולנוע של תל אביב, הולך לבלות בשנה הקרובה הרבה מאוד זמן בלונדון. גם אם חשבתם שהרעיון שהקולנוען הדגול יכתוב מחזה לווסט אנד נשמע כמו חלום מוזר של עורכי מדורי תרבות, הידיעות שהתפרסמו על כך התגלו כמדויקות. לאחר שתוכניות ראשוניות ומעורפלות הוכרזו בשנה שעברה על ידי טרנטינו עצמו, עכשיו אפשר לספר שזה באמת קורה. ולא רק זה – יש לנו אפילו כמה פרטים ממשיים.

>> אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. ככה נתניהו וטראמפ אוהבים את זה
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

נתגעגע. קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק (צילום: shutterstock)
נתגעגע. קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק (צילום: shutterstock)

מצד אחד, זה נשמע כמעט מתקתק מדי עבור יצירה חדשה של הפרובוקטור הקולנועי בעל ההומור השחור. מצד שני, צריך לזכור ש"סגנון קלאסי" ו"שנינות אופיינית" מתייחסים במקרה שלו לדמויות שהורגות זו את זו באלימות קשה תוך כדי שהן קוראות זו לזו "מאד'רפאקר", כך שבוודאי שיש למה לצפות.

המחזה מתוכנן לעלות בבכורה בתחילת 2027, כשהתיאטרון הספציפי שבו יעלה בווסט עדיין לא הוכרז. נכון לעכשיו גם אין פרטים על הליהוק או על הצוות היצירתי: סביר להניח שכבר יש במאי לפרויקט, וכמובן שאנשים רוצים לדעת אם זה יהיה טרנטינו עצמו או במאי שכיר. כמקובל במקרים כאלה,כבר אפשר להירשם לרשימת תפוצהכדי להיות הראשונים לשמוע פרטים נוספים על ההפקה. אם לא יהיו עיכובים, אפשר לצפות לעוד חדשות עד הקיץ ואולי אפילו לפני כן.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

כאילו שלא מספיק קשה בתל אביב גם ככה, מתברר שהידיעות היו נכונות: אנחנו מאבדים בשנה הקרובה את טרנטינו לטובת לונדון, שם...

קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)

הפקת "קברט" בקאמרי מרהיבה עד מאוד, עשירה ברעיונות וצורמת בסוף

הפקת "קברט" בקאמרי מרהיבה עד מאוד, עשירה ברעיונות וצורמת בסוף

קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)
קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)

קל להיסחף לספקטיקל עתיר הרעיונות הנהדרים והעוצמה החזותית שעלה על בימת הקאמרי, אבל אחרי שיעל שוב ראתה את הגרסה הלונדונית היא יודעת שהאימפקט הדרמטי בסיום יכול להיות אפילו יותר מעורר אימה. ובכל זאת, זו הפקה מלהיבה שתשאיר אתכם עם מועקה בלב

26 בפברואר 2026

נהוג לומר שמחזמר הוא ז'אנר אסקפיסטי. לרוב זה נכון. "קברט" מתייחד בכך שהוא הופך את האסקפיזם לתמה המרכזית שלו. כשבפתיחת הערב המנחה שר "וילקומן" ואומר לנוכחים "את הצרות תשאירו בחוץ" זאת אמירה אירונית, כי הבחוץ המדובר הוא ברלין של שנות השלושים, ובמהלך המחזה הנאציזם הגואה בחוץ חודר בהדרגה פנימה.
>>

לפני שלושה שבועות ראיתי את "קברט" בלונדון. זאת הפקה עתירת פרסים שנודעה בגישתה האימרסיבית, ורצה שם בהצלחה מאז 2021. בניין התאטרון כולו הומר למועדון הקיט קאט, והחוויה מתחילה כבר ברגע הכניסה מהרחוב. ההצגה עצמה מועלית על במה עגולה, שורות המושבים הראשונות הוחלפו בשולחנות ובכיסאות, והקהל יושב מסביב (כמו התזמורת). כשנכנסתי לאולם 1 בקאמרי, וראיתי את הבמה העגולה עם השולחנות והכיסאות מסביב, חששתי שיש כאן העתקה – אך מהר מאוד הבנתי שפרט לרעיון האימרסיבי, מדובר בשתי הפקות שונות לחלוטין.

אימרסיבי, אך שונה. קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)
אימרסיבי, אך שונה. קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)

ההפקה הלונדונית כמעט נטולת תפאורה ויש בה משהו נזירי, לא במובן המיני, כמובן. ההפקה התל אביבית, לעומת זאת, מרהיבה עד מאוד, עשירה באביזרים וברעיונות, ומסתיימת בדימוי של העתיד הנורא המצפה ליהודים. עם זאת, אף שבלונדון אין אסירים במדי פסים ואף אחד על הבמה לא מצדיע במועל יד, תחושת האימה מחדירת הנאציזם לנשמות של בני האדם חזקה הרבה יותר.

המחזה מאת ג'ו מאסטרוף, עם שירים בלתי נשכחים של ג'ון קנדר ופרד אב, מספר על קליף בראדשו, סופר אמריקאי חובב גברים (נדב נייטס בקאמרי), שמגיע לברלין. הוא משתכן בחדר בפנסיון של פרויליין שניידר, מלמד אנגלית את המבריח הידידותי ארנסט לודוויג, ומנהל מערכת יחסים עם הזמרת האנגליה סאלי בולס, שמופיעה במועדון הקיט קאט. סאלי הנאיבית, דיווה בעיני עצמה, מתכחשת בעקשנות למה שקורה סביבה, בעוד המנחה במועדון מכתיב את הטון ההדוניסטי, שהולך וצובר רובד אנטישמי.

קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)
קברט בקאמרי. (צילום: משה צ׳יטיאת)

הבעיה העיקרית של המחזמר, שחוזר לבמות בארץ ובעולם מדי כמה שנים, היא העיבוד הקולנועי המופתי של בוב פוסי מ-1972, עם ליזה מינלי המופלאה בתפקיד שזיכה אותה באוסקר. צילם של הסרט, של מינלי, ושל הופעתו האייקונית של ג'ואל גריי כמנחה, מהלך מעל כל הפקה בימתית. בהקשר זה, אחת הבחירות העזות של ההפקה הלונדונית היא ההנחיה שמקבלת כל שחקנית שמגלמת את סאלי, לשיר את "קברט" באופן שונה לחלוטין מההגשה העולצת והמפלרטטת של מינלי. רגע לפני הסוף המצמרר, שבו אנשים בחליפות אפורות הולכים במעגל כמו זומבים, סאלי הלונדונית שרה/זועקת את השיר באופן כזה, שהמילים האסקפיסטיות מקבלות משמעות דרמטית של הדחקה אקטיבית של המציאות האיומה.

בקאמרי ראיתי את חני פירסטנברג בתפקיד סאלי (בערבים אחרים מופיעה ליהי טולדנו). ממקום מושבי בשורה ה-15 לא הפריע לי שבגיל 46 היא מבוגרת מדי לתפקיד. מה שכן הפריע היה התחושה שהשחקנית החיננית והמאוד מוכשרת הזאת משחקת לשורות האחרונות – היא שרה טוב, אך הופעתה היתה מודגשת מדי בעיני. רן דנקר הגיש הופעה מדויקת יותר בתפקיד המנחה השטני, והגיע לשיא לקראת הסוף בביצוע עוצמתי של "לא אכפת לי", תוך כדי שהוא מטפס על המושבים באולם.

הזמרת הכי טובה על הבמה היתה כנרת לימוני, שהרשימה בתפקיד העסיסי של הזונה החצופה העלמה קוסט, ששובה את ליבנו לפני שהיא חושפת את שיניה האנטישמיות. והילד רום צרניאק קיבל מחיאות כפיים סוערות כששר בקול מתוק את "עולם המחר שלי" תוך כדי שהוא חוצה את הבמה (בלונדון השיר דמוי ההמנון הנאצי בוצע על ידי המנחה, וזה עבד פחות טוב, בעיקר על רקע הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט).

אבל התפקיד הכי מרגש הוא זה של פרויליין שניידר, שמוצאת אהבה בגילה המתקדם, ואז נאלצת לוותר עליה כי בעל חנות הפירות מר שולץ הוא יהודי (עלילת משנה שנחתכה מהסרט). לא היה תו מזויף אחד בהופעתה הנפלאה של לאורה ריבלין, ובגיל 81 היא גם שרה בעוצמה מפתיעה. באחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, מר שולץ (עמי ויינברג בהופעה סימפטית) נותן לה אננס, ו"שיר האננס" מתפתח לפנטזיה שלמה – רקדנים עם נוצות צהובות וירוקות מקיפים את בני הזוג ומייצרים דימוי של אננס שעוטף את האוהבים הזקנים, רגע לפני שהחלום הרומנטי יתפוגג.

רוצה לומר, הכוכב האמיתי של ההפקה הוא הבמאי גלעד קמחי, שעשה נפלאות גם עם "מלאכים באמריקה" . נראה שהראש של המנהל האומנותי של תאטרון הקאמרי מתפוצץ מרעיונות, רבים מהם נהדרים. שניים לדוגמה – סאלי מבצעת את "מיין הר" תוך כדי שהיא רוכבת על חבורת גברים כמו דומינטריקס בסצנת BDSM, והמנחה הופך להר אדם כשהוא מבצע את "על כספו סובב העולם" (התרגום המשובח הוא של אלי ביז'אווי). גם דימוי הנדנדה המטלטלת מעל הקהל (בדומה למה שנראה בהפקה של "יולנטה" באופרה הישראלית בחודש שעבר) הוא הברקה. אבל לפעמים נדמה היה שהנטייה של קמחי לספקטקל גוברת על הגיבוש הדרמטי.

לא מעט סצנות מתרחשות לצד הבמה, בחזית של שורת דלתות שמייצגות את החדרים בפנסיון, או, לחילופין, את חדרי ההלבשה בקברט. זה רעיון יפה (את התפאורה עיצב ערן עצמון), אבל זה הרחיק את ההתרחשות מרוב הצופים באולם, והריחוק פגם בפונטציאל הדרמטי. בסך הכל מדובר בהפקה עתירת המצאות ויוצאת דופן בעוצמתה החזותית, שרבים ודאי ימצאו שהיא מלהיבה יותר מהלהיט הלונדוני. בשתי ההפקות התזמורת מנגנת צלילים צורמים בסיום. בתל אביב הם אפילו מזייפים בכוונה. ואז מגיעים התופים הבלתי נשכחים שמסיימים גם את הסרט, ומשאירים אותנו עם מועקה בלב.
לפרטים נוספים על ההצגה ורכישת כרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

קל להיסחף לספקטיקל עתיר הרעיונות הנהדרים והעוצמה החזותית שעלה על בימת הקאמרי, אבל אחרי שיעל שוב ראתה את הגרסה הלונדונית היא...

מאתיעל שוב26 בפברואר 2026
אלון פרידמן, "הפינגווין" (צילום באדיבות תיאטרונטו 2026)

יחיד ומיוחד: פסטיבל תיאטרונטו ישתלט בפסח על יפו בפעם ה-35

עם חיזוק של תומר שרון והתומשיה, גב מבי"ס ניסן נתיב, שלוחה במרכז תאו בהרצליה, וליינאפ מרהיב של הצגות יחיד (רבקה מיכאלי!),...

מאתמערכת טיים אאוט2 במרץ 2026
עינב קגן, "בואו לאכול אותי" (צילום: איתי סלהוב)

"בואו לאכול אותי": על ילדה בודדה שגדלה להיות שפית עם חוקים

"יש לי חוקים לאיך אתם צריכים לאכול את האוכל שלי. אם לא תעמדו בהם, אני אקח לכם את הצלחת. זה נשמע...

עינב קגן23 בפברואר 2026
דליה שימקו. (צילום: שלומי יוסף)

עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה. העיר של דליה שימקו

השחקנית הוותיקה יודעת איזה נס גלוי לשחקנים הוא הבניין ההייטקי בדה וינצ'י ובכל זאת מעריכה את הבית ברחוב שונצינו, בו היא...

דליה שימקו23 בפברואר 2026
אוריה ג'ורג'י (צילום: רפאל שחרי)

יש גם משפחות כאלה: עונשי שתיקה והרעבה וילדה אחת ששואלת למה

אוריה ג'ורג'י סבלה כל חייה מניכור הורי, עד שטראנס של כתיבה הוציא ממנה הכל והפך להצגת היחיד החושפנית "אמא שלי קראה...

אוריה ג'ורג'י17 בפברואר 2026
מתוך "אמא קוראז' וילדיה" (צילום: סטניסלב פוספלוב/תיאטרון גשר) -

מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב

בזמן שמיקי זוהר מקצץ תמיכה ומבטל פרסים, עיריית תל אביב-יפו מגדילה את התמיכה בתרבות ומייסדת את פרס התיאטרון של תל אביב-יפו,...

מאתמערכת טיים אאוט16 בפברואר 2026
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!