• Facebook
• Twitter
• Email

באחד מחללי מוזיאון ישראל בירושלים ניצבת שמלת משי לבנה בשילוב רקמה זהובה, שחלקה העליון מדמה עבאיה ערבית מסורתית. פנינה ריבה, שעיצבה אותה בשנת 1936, כינתה אותה "בת ציון". השמלה זכתה בתחרות הבגד הלאומי באותה שנה במסגרת יריד המזרח. כיום, על רקע השיח העדתי העדכני, קצת קשה להתעלם מהדיסוננס המובהק שעולה מהאפליה שממנה סבלו אותם האנשים שלבושם שימש השראה לעיצוב. בחלל אחר מוצגים בגדי המפעל הישראלי אתא ולבוש הצבר לצד שמלות בתפירה עילית בסגנון אירופי – עדות לאידיאולוגיות המתחרות שהתקיימו באזור בכפיפה אחת, לעתים באותו ארון בגדים.

הפריטים האלה הם חלק מתערוכה חדשה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל בירושלים בשם "מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי". לצד הבגדים מוצגים רישומים, צילומי אופנה וסרטים כחלק מניסיון של האוצרות דייזי רקח־ג'יברה, נגה אליאש־זלמנוביץ ואפרת אסף־שפירא לסקור את תולדות האופנה המקומית, החל מסוף המאה ה־19 ועד היום.

"רציתי לספר על התקופה שבה תל אביב הייתה מקום שאליו מגיעים מכל העולם כדי לקנות אופנה – היום זה נשמע זה הזוי", אומרת יוזמת התערוכה, תמרה יובל ג'ונס, ששימשה עד לאחרונה כראש המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל.

"החלום שלי היה לספר את הסיפור, כי אנו חיים בימים שבהם רוב הצעירים וגם המבוגרים רצים אחרי מותגים זרים. גם אני קונה בזארה, זה בייסיק, אבל אנחנו מדברים פה על יצירה, על עשייה – וזה באמת יש וקיים וממשיך להיות".

במסגרת הסקירה ההיסטורית, האוצרות דנות בנושאים כגון הניסיון למצוא סגנון לבוש יהודי־ישראלי חדש, הדיכוטומיה שבין החלוצים הספרטניים ובני החברה הסלונית, שהעדיפו לבוש מחויט ומוקפד, ודעיכתה של התעשייה המקומית בעקבות הייצור המוגבר במזרח וכניסתן של רשתות האופנה המהירה לשוק המקומי. לנוכח זאת לעתים נראה שהנרטיב של התערוכה נוטה לסוגה הטרגית. אפילו אוצרות התערוכה הסבירו במהלך הסיור לעיתונאים שמדובר בסיפור עלייתה ונפילתה של תעשיית האופנה בישראל.

אף על פי כן, יובל ג'ונס מתעקשת שהתערוכה סיפקה זריקת מורל עבור מעצבים שביקרו בה. "בערב הפתיחה היו למעלה מאלף איש והייתה אנרגיה מטורפת", היא מספרת, "המעצבים יצאו משם עם גב זקוף, אנשים מאוד מאוד התרגשו". גם אם קשה להבין את ההתרגשות לנוכח סיפורה העצוב של האופנה הישראלית, קשה לומר שיובל ג'ונס לא מבינה לרוחם של מעצבים.

מי שהפכה לימים למעצבת הבית של רוברטו קוואלי הייתה מהראשונים לרכוש את מקצוע האופנה בישראל, לאחר שבשנת 1966 היא סיימה את לימודיה בקורס השני של מרכז האופנה במכון היצוא. היא עדיין זוכרת את תור הזהב של האופנה הישראלית, בשנות ה־60 וה־70, אז היה המכון אחראי על קידום תעשיית האופנה הישראלית. באותן שנים מרכז האופנה יזם שבועות אופנה בישראל וירידי אופנה ישראלית בחו"ל, ואף הפיץ חוברות טרנדים ותחזיות בקרב יצרנים.

"היום בשבועות אופנה ישראליים מגיעים עשרה קניינים מהעולם ואנשים מתעלפים", אומרת יובל ג'ונס, "אבל יש לי קטעי עיתונות משנות ה־60 ואני גם זוכרת שהיו מגיעים לכאן 400 ו־500 קניינים והחנויות הכי גדולות באירופה היו רוכשות אופנה ישראלית".

יש כזה דבר בכלל, אופנה ישראלית?

"האם את אומרת אופנה איטלקית או אופנה אמריקאית? הפכנו לעולם גלובלי, אבל אנשים עובדים פה. למה כל כך בקלות אומרים פסטיבל סרטים ישראלי אבל באופנה מתחילים להגיד שזה אוניברסלי, מה ההבדל? האנשים שפועלים פה מושפעים ממה שקורה פה. לא עושים פה בגדים חורפיים מאוד כי אנחנו תלויים במזג האוויר. בזמנו היו אומרים אופנה ישראלית על בגדים עם רקמות תימניות, רקמות משכית, מעילי מדבר.

באמת יש סימנים של מעצבים שמושפעים מהמקום הפיזי והרוחני, האנשים שהיו פה. אבל יש אנשים שעושים ביפן אופנה קוסמופוליטית, הם מעצבים יפנים. בתערוכה נגענו בישראלי ובקוסמופוליטי שבאופנה הישראלית. מה שעשינו בתערוכה מעלה את המודעות לפוטנציאל הכלכלי העצום בשוק הזה. אם פעם זה יכול היה לקרות, זה יכול לקרות שוב גם היום".

• תמרה יובל ג'ונס
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

הקירות בחנות הסטודיו החדשה של אלה לוי מתקלפים והמרצפות שבורות. כמה לקוחות כבר העירו לה על כך, אבל עבורה חוסר השלמות הזה קוסם הרבה יותר מאשר כל שיפוצניק עם מקדחה ורולר צבע. היום (חמישי) חונכת המעצבת (33) את המקום: חלל מואר ושלו מתחילת המאה שעברה השוכן בפאתי שכונת נווה צדק, שהיא שוכרת במשותף עם מעצבת התכשיטים אולה ביקונט כחלופה לסטודיו הביתי שממנו עבדה בשנתיים וחצי האחרונות. החספוס האורגני שנידב המבנה הולם היטב את בגדי ותכשיטי המעצבות שמאכלסים אותו, ולצדם גם תיקי עור מוצלחים במיוחד של מעצבת פולנייה צעירה בשם סופיה חילאק. "אני יודעת שהמקום לא מושלם, אבל אני מתה על זה", מודה לוי. "תמיד חשוב לי שיהיה איזה משהו שבור, כמו בחיים, שלא הכל יהיה מהונדס".

חוסר השלמות האסתטי מתבטא כאמור גם בסגנון העיצוב של לוי, המשופע באלמנטים ה"פוגמים" בגזרות ובקווים הנקיים, כמו גימורים פרומים, רוכסנים מודולריים, הבלחות של יריעות רשת ובטנות מנומרות, אבזמים וכפתורים עם נוכחות ולולאות מתכת גדולות וחלולות. התמהיל המקורי הספיק במהרה להתחבב על חובבות אופנה מקומיות כמו דפנה לוסטיג, לירז צ'רכי, נלי תגר, קרן מור ויובל שרף, שאף הפכה לחברה קרובה ולמוזה פרטית. "הרבה מהלקוחות שלי מגיעות מחוץ לעיר, ואני שמחה על כך", היא מצננת את ההתלהבות. "אני לא ממתגת את עצמי כתל אביבית, מה גם שלא חסרים בעיר מעצבים, מותגים ודברים יפים. חשוב לי לשלוח זרועות החוצה אל הפריפריה, שם אינה האינפלציה האדירה שיש כאן. בסופו של דבר אני עושה בגדים לנשים, זה לא משנה אם הן גרות בתל אביב או לא".

מצאת חלל משגע בנווה צדק, אבל ללקוחות קצת קשה למצוא אותו.

"לא רציתי להתמקם ברחוב ראשי, לא כי ניסיתי להקשות, אלא כי חשוב לי לייצר חוויית בוטיק. קראתי ריאיון עם המעצב אלון ליבנה, שסיפר על החנות שלו בצומת דיזנגוף־ארלוזורוב ועל כך שבדרך חזרה מהים אנשים היו נכנסים לשם עם גלידה וחול. התחברתי לתסכול שלו".

חוץ מאשר בחנות הסטודיו ובירידי אופנה ארעיים, לא ניתן למצוא את הבגדים שלך בשום מקום אחר. למה?

"הייתה לי אפשרות ללכת בתלם המתבקש ולהיכנס לבוטיקים כמו רזילי וחנויות מעצבים בסגנון, אבל זה לא הרגיש לי נכון. המותג הזה הוא הבייבי שלי. חשוב לי להיות במקום הכי מדויק, בבסיס האם שלי, גם אם במחיר של פחות חשיפה. קשה לי לשחרר, אני לא רוצה להתפזר".

על קו התפר

שלא כנהוג בתחום, לוי ויתרה מראש על מסלולי לימודים ממושכים כמו אלה המוצעים בשנקר או בבצלאל. "תמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד מהחיים עצמם", היא מסבירה. "עובדות איתי כאן סטאז'ריות שלמדו בשנקר, ואני מסירה בפניהן את הכובע, אבל לי מסגרת כזאת פחות התאימה". כדי לרכוש את המיומנויות הדרושות לעבודה היא נרשמה ללימודים במכללת קונספט לעיצוב, שם מסלול הלימודים נמשך שנתיים בלבד (לעומת ארבע שנים במוסדות הגבוהים). "גם לגבי המסגרת הזאת התלבטתי, אבל הבנתי שאני חייבת ליצור לעצמי בסיס", היא מוסיפה. "המטרה האמיתית שלי הייתה למצוא מעצב, להיצמד אליו וללמוד ממנו". לוי השיגה את מטרתה תוך זמן קצר מתום הלימודים ולוהקה לתקן בת טיפוחיה של המעצבת הוותיקה תמרה יובל ג'ונס, העומדת כיום בראש מחלקת האופנה והצורפות בבצלאל.

איך זה קרה?

"פניתי אל תמרה לאחר ששמעתי שהיא מלווה מעצבים צעירים שהיא מאמינה בהם. היא הסכימה ללוות אותי, ובמשך שלוש שנים הייתי מגיעה אליה לסטודיו לעבוד על בסיס של יום בשבוע. תמרה היא מאגר בלתי נדלה של ידע ולמדתי ממנה המון. היא ליוותה אותי עד שחרור הקולקציה הראשונה שלי ועברה איתי על כל תפר ותפר. היא אדם מאוד מחמיר, כך שהייתי מגיעה אליה בחיל ורעדה עם כל דגם חדש שעיצבתי. אפשר לומר שירקתי דם בהתחלה, אבל זה מה שהכשיר אותי להיות מדויקת. אני מתייעצת איתה עד היום".

בתחנה הבאה מצאה עצמה לוי עוצרת אצל מעצב אחר, מוערך לא פחות – ויוי בלאיש. לוי עבדה על תקן יד ימינו במשך שנה אינטנסיבית. "ירדנו לרזולוציות מטורפות, ברמה של לגזור את אותה השמלה מהתחלה גם בפעם העשירית אם צריך, ולא משנה כמה יקר הבד. זאת הייתה התנסות מאוד מעשירה. בכל המובנים", היא משחזרת. "בסוף יצא שעשיתי מסלול של ארבע שנים, פשוט אחר".

אלה לוי,
בגדים: 200־1,500 ש"ח, תכשיטים: 85־1,500 ש"ח, תיקים: 800־2,500 ש"ח, כפר סבא 4 תל אביב, ראשון־חמישי 11:00־19:30 , שישי 10:00־15:00

3 פריטים בחנות שאהבנו במיוחד

1.

2.

3.

• תמרה יובל ג'ונס
• אלה לוי
• יובל שרף
• נלי תגר
• חנות
• שנקר
• קרן מור
• בצלאל
• נווה צדק
• החיים היפים
• אופנה