>> פורסם לראשונה ב-7.10.2018
אני מניח שאין שום דבר מפתיע או חדשני במוזיקאי שסולד מההגדרה הסגנונית שנדבקה אליו, ובכל זאת, כן – גם לי קשה עם הנפנוף המוגזם במילה הזו, אינדי. בעיקר כי זה לא בהכרח מעיד על שום דבר מוזיקלי. זה יותר פרקטי או חברתי. כך למשל מידנייט פיקוקס, עינב ג'קסון כהן ודודו פארוק נופלים על אותו הסגנון אפילו שהקשר היחיד ביניהם הוא, לא יודע, שלכולם יש אף. אבל גם במובן המעשי הכינוי נישא לשווא הרבה פעמים. ההחתמה המוצדקת של לולה מארש ביוניברסל לא גרמה למילה אינדי (קיצור של אינדיפנדנט, כן?) להיעלם מהכתבות עליה.

בכל זאת, בידיים הנכונות הגדרות יוצרות קהילות. סדרת הקליפים אינדי סיטי, למשל, נותנת הרגשה של מדינה אלטרנטיבית, שופעת רחובות מוזיקליים ועיבודים לא שגרתיים. וגם, כמובן, פסטיבל אינדינגב, שבעיניי מתבלט בזכות הדגש שהוא נותן למרכיב הכי יפה בסגנון הלא קיים הזה – האינטימיות. אף שחלק מהאמנים שהופיעו בשנים האחרונות באינדינגב כבר מושמעים בתדירות יפה ברדיו ומאכלסים במות גדולות, הרבה מהאקשן של הסצנה עדיין קורה במועדונים, שבהם הבמה לא גבוהה או רחוקה מדי מהקהל, ובהם אותם נציגים של קהל קבוע מגיעים לחדר האמנים אחרי ההופעה.

הקסם של אינדינגב מתבטא במפגש הזה, בין הופעה שעד עכשיו נוגנה בעיקר על במות קטנות לבין קהל של אלפים ובמות ענקיות, והיופי של הפסטיבל הוא ביכולת שלו לשמר את האווירה הקרובה, המשפחתית, גם בסיטואציה הזו (המילה "משפחתית" תקפה גם בגלל האווירה הקרובה בין הקהל לאמנים וגם בגלל כמות הילדים שמגיעים לאינדינגב עם הוריהם. ואין דבר יותר כיף מלראות ילד שנוכח בפעם הראשונה בחייו בהופעה של הגרייט מאשין).

בשנה השנייה של הפסטיבל התקבלתי להופיע, וגם קיבלתי ספוט יפה בשקיעה (אני לא זוכר אם זה היה בחמישי או שישי. אני חושב שמאוחר יותר באותו הערב הופעתי גם עם רות דולורס וייס ולמחרת עם פאניק אנסמבל). הייתה אז התלהבות יחסית מהאינדי המקומי (שוב המילה הזו), הרבה בגלל כמה בלוגים שהיו פופולריים ושסיקרו ביד נדיבה את הסצנה. אני בדיוק התחלתי להופיע עם החומרים שלי באותה שנה, וכנראה כל חמשת האנשים שהגיעו להופעות הראשונות ההן כתבו בלוג, כך שכשהגענו לפסטיבל הרגשתי שיש איזושהי ציפייה לראות מה יש לי להגיד.

כמובן שזו הייתה ההופעה הכי גרועה בקריירה שלי. את רוב השירים שרתי בסולמות לא נכונים וכשהגענו לשיר האחרון, זה שאי אפשר לפספס איתו והוא תמיד יוצא מעולה – נקרע העור של הבייסדראם וכל השיר נוגן על מערכת תופים חלקית ובחצי מהאנרגיה הדרושה.

עכשיו, אני בן אדם פשוט מאוד. אין לי הגדולה שנדרשת כדי להסתכל על חרא קולוסאלי כזה כמו על שיעור מבורך שאפשר ללמוד ממנו או משהו כזה. ירדתי מהבמה והרגשתי רע. הרגשתי רע גם במשך שאר הפסטיבל. אבל בהופעה הבאה שהייתה לי בתל אביב באו יותר אנשים משבאו עד עכשיו לכל ההופעות יחד. וזה נמשך. הרבה דיברו איתי על ההופעה הזו באינדינגב. ומה שאהבתי בכל הסיפור היה שאף אחד לא חלק עליי שהייתה הופעה מחורבנת. להפך, גם אנשים מהקהל וגם חברים מוזיקאים הסכימו איתי בפה מלא שנפלתי על התחת. אנשים כנראה פשוט רצו לראות איך זה נראה בסביבת המחיה הטבעית. אני עדיין מרגיש את מה שהרגשתי אז: שרק באווירה האוהבת של אינדינגב הופעה גרועה יכולה, למרות הכל, לעניין מספיק כדי למשוך קהל להופעות נוספות.

אני קורא הרבה על האיומים של משרד התרבות בהפסקת התמיכה בקולנוע ובתיאטרון וזה מציק לי ומפריע לי. העניין עם מוזיקאים בארץ, לפחות בתחומים שאני עוסק בהם, הוא שלנו אפילו את התמיכה הזו אין, רעועה וממולכדת ככל שתהיה. ישנו כמובן היתרון העצום בכך שפוליטיקאים אגוצנטריים לא יכולים לקחת את מה שהם לא נותנים, אבל קשה לא לפנטז מה היה אפשר לעשות כאן עם הכרה מינימלית בחשיבות של מוזיקה מקומית עצמאית.

ובתוך המציאות הזו, החבורה שיזמה ושמארגנת את האינדינגב כל שנה מפצה במשהו על החוסר. אווירת ה־DIY שאופפת את הפסטיבל מעצימה את ההרגשה שהאזרחים, ולא השלטון, יכולים ליצור שכיות חמדה תרבותיות באמצע הפוליטיקה והכסף והביטחון־ביטחון־ביטחון. יחד עם המשפחתיות והאינטימיות, אינדינגב הוא הפסטיבל שמוזיקאי האינדי הממורמר החתום מעלה מחכה לו בכל שנה בצפייה גדולה.

• תרבות
• אינדינגב
• יהוא ירון
• אינדי
• מוזיקה

>> קורין אלאל, אהובת ליבנו ומהיוצרות החשובות בתולדות הרוק הישראלי, הלכה לעולמה בגיל 69 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. לאורך כל תקופת המחלה היא המשיכה להופיע על הבמות, ממש עד הרגע האחרון, והייתה מוקפת באהבה והערכה לפועלה. האמא של הרוק הישראלי, הסנדקית של האינדי הישראלי, אייקון להט"בי ואחת היוצרות הכי תל אביביות שהיו כאן, אלאל הייתה מהאנשים האהובים והנערצים ביותר בתל אביב. את הריאיון הזה ערכנו איתה ביולי 2019, לרגל חגיגות ה-30 לציון צאת האלבום המונומנטלי "אנטרטיקה", והיה לנו כיף מאוד. יהי זכרה ברוך

>> כאן הייתה השיחה האחרונה שלי עם ענבל. העיר של קורין אלאל

***

שום דבר לא הכין את קורין אלאל למה שקרה בהופעה השנייה לציון 30 שנה לצאת אלבום המופת "אנטארקטיקה". "אפילו שמעולם לא הייתי אחת שהולכת למסיבות, מה שקרה שם היה כמו אקסטזה של מסיבה, מין שחרור טוטאלי", היא מספרת. "התחלתי ממש לקפוץ באוויר – לא האמנתי למה שקורה לי. לא הייתי שם זמרת ששרה אלא יותר כמו מי שמוסרת את כל כולה למוזיקה". באותה הופעה אלאל ריחפה כמו שאפשר רק עם מוזיקה אלקטרונית.

מדובר בחוויה שונה לחלוטין מהמציאות שקיבלה את פני האלבום כשרק יצא. הוא אמנם הצליח מאוד וסלל לאלאל את דרכה לקהלים חדשים שמילאו אולמות, אבל הקהל באותן הופעות נותר בכיסאות ונהג למחוא כפיים בנימוס אחרי כל שיר ושיר. נדמה שהחוויה רק הגבירה את התשוקה החדשה של אלאל – "אני לומדת להיות די.ג'יי. אני עוד לא מומחית אבל בדרך לשם", היא אומרת בחדווה גלויה.

"אני לא אוהבת לדבר בשפה של מוזיקאים. כל המחשבה הזאת על איך קוראים לצליל רק מוציאה לי את החשק"

זאת לא הפעם היחידה שאלאל מזכירה מוזיקה אלקטרונית בשיחה הזאת. כשהיא מספרת על התקשורת המצוינת שהייתה לה לקראת ההופעות עם המפיק המוזיקלי שלה, ערן צור, ההקבלה שוב עולה. את צור אלאל מכירה עוד מהימים שבהם הפיקה עם ברי סחרוף את אלבום הבכורה של להקתו של צור, כרמלה גרוס ואגנר. "אני לא אוהבת לדבר בשפה של מוזיקאים, שמות של תווים, אקורדים וכאלה, אלא מעדיפה לומר 'צריך את זה קצת יותר למעלה, את זה יותר למטה'. ככה. ממש כמו במוזיקה אלקטרונית שמה שחשוב בה הוא רק הצליל שבא קודם והצליל שיבוא אחריו. לא הרבה מעבר. כל המחשבה הזאת על איך קוראים לצליל רק מוציאה לי את החשק". ערן צור השכיל להמעיט איתה במילים.

גם בהלחנה ובהגשה של רוב השירים את נוקטת גישה די מינימליסטית. המשיכה למינימליזם היא משהו שמאפיין אותך גם מחוץ לאולפן?
"כן. אני אוהבת שקט. לא אוהבת שמדברים סתם על ריק. אני אוהבת דיוק. אוהבת שמעט מילים אומרות הרבה. ככה אני בנויה".

האלבום "אנטארקטיקה", שכולל כמה מלהיטיה הגדולים ובהם "ארץ קטנה עם שפם", "הטבעת נפלה", "שיר לשירה" ו"תעשייה אבירית", שונה משני האלבומים שקדמו לו – בראש ובראשונה באווירה שלו; הוא הרבה פחות קודר.

"לפניו הייתי בכעס. כנראה נרגעתי, הוצאתי כבר את כל הכעס", היא אומרת, "וגם הפסקתי לשיר עם הרי"ש הלשונית השפיצית הזאת". עם זאת "אנטארקטיקה" הוא כן אלבום טעון שמורכב מרגשות מאוד לא פשוטים, אלא שיש בו אלמנט דומיננטי של סוריאליזם. המילים בו ציוריות ובזכות כך ניתן להאזין לו ברמת הפשט למי שאינו מעוניין בדרש הכבד יותר של התוכן. בשירים אחרים המילים בו בהחלט בועטות, אבל הן לא חייבות להיות. הדבר תלוי אך ורק במאזין וברמת ההתעמקות שלו.

"זה בדיוק מה שאני הבנתי", היא מסכימה ומדגימה: "באלבום 'פירות אסורים' (1987) עשיתי את השיר 'מלחמה' שדיבר אחד לאחד על מה שקרה אז בארץ. הופעתי בלבנון, ראיתי דברים קשים מאוד. אבל השיר לא הושמע ברדיו בכלל. רק אחרי שקראתי ביקורת של יוסי חרסונסקי הבנתי למה. הוא כתב שזה פשוט יותר מדי בשביל הקהל. שזה קשה. והוא צדק. הרי חיילים נהרגו, תושבים נהרגו, אף אחד לא רצה לשמוע כזה דבר מכאיב בזמנים כאלה. כך הבנתי ב'אנטארקטיקה' שאם אני רוצה לשיר על צער וכאב אני צריכה לעלות קומה, לשיר על הדברים בצורה אחרת".

עד "אנטארקטיקה" הקהל שלך היה אחר, יותר רוקיסטי, דארק אייטיזי. המעבר למיינסטרים לא היה קצת מבהיל, או שאולי לווה בתחושת חוסר שייכות?
"ממש לא חשבתי על זה, פשוט ראיתי המון קהל ושמחתי".

עד יוני האחרון נמנעה אלאל מלבצע את אחד השירים היפים ביותר באלבום וללא ספק העצוב בהם – "בקרוב", שכתב עבורה אהוד מנור. אך העבודה על הופעות 30 השנה החגיגיות זימנו עבורה הזדמנות נוספת להבין עם עצמה מדוע בעצם.

"ניסיתי גם עכשיו בחזרות וזה פשוט לא הלך", היא מספרת, "אבל אז, אחרי שערן ואני כבר אמרנו שנשים את השיר הזה בצד בינתיים, הלכתי לי ברחוב והרצתי את מילות השיר בראש ופתאום הבנתי משהו חדש לגביו. אהוד הרגיש אותי כשהוא כתב את השיר. הוא הרגיש את העצב שלי", היא אומרת. "יש בו שורה", היא ממשיכה, "שאומרת 'נכון שאין לי שום סיכוי / אבל אי שם בתוך תוכי / מין הרגשה שבקרוב אשוב לשמוח'. פתאום הבנתי אותה אחרת! הרי באמת זה הרגיש בשני האלבומים הראשונים כאילו אין לי שום סיכוי לעלות על דרך המלך, אף חברת תקליטים לא התעניינה בהם, אבל המשך המשפט, 'בקרוב אשוב לשמוח', נתן לי את הכוח לעשות את 'אנטארקטיקה'. אהוד האמין בי".

סקרן אותי מה גרם לאלאל להתאהב בשיר היפהפה "תעשייה אבירית" של מאיר גולדברג ולבחור בו לאלבום, אבל לא יכולתי לנחש שמקור ההתרגשות שלה ממנו הולך איתה אחורה עד לילדות בתוניס. "הוא גרם לי להרגיש בתוך הספינה", היא מספרת, "בתוניס אהבתי מאוד חוברות מצוירות כאלה. עד היום אני מתה על זה. במיוחד אהבתי את אלה עם השבדים והספינות שלהם. השיר הזכיר לי אותן".

רגע, את מדברת על הקומיקס הצרפתי "אסטריקס"?!
"אסטריקס!".

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• תרבות

ביום חמישי הקרוב (18.7) ייפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41, הפעם בצל המלחמה. למרות חוסר הסימפטיה אל ישראל ברחבי העולם, צוות הפסטיבל הצליח להרכיב רשימת סרטים נאה שקובצה מהפסטיבלים הגדולים.

>> פקחית, סקסית וראויה לאוסקר: סקרלט ג'והנסון עושה קסמים // ביקורת
>> "הדונם של סבתא" הוא סרט שנון ומצחיק – עד האגרוף בבטן // ביקורת

ויהיו גם אורחים מחו"ל: אתמול פורסם שאל אורחת הכבוד, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי שהפסטיבל יקרין ארבעה מסרטיה (ממליצה במיוחד על "ג'ורג'יה אחותי"), יצטרף קוונטין טרנטינו, שכבר זכה לתואר ישראלי של כבוד. השניים יפקדו בנוכחותם הקרנה של "שמונת השנואים" שתתקיים ביום חמישי, 18.7, בשעה 16:45, רגע לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל. כידוע, טרנטינו תמיד מבדר במפגשים עם קהל, ולכן כל הכרטיסים כבר נחטפו, אבל אולי תצליחו להתארגן על משהו.

בין הסרטים הבולטים – "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם" של הקולנוען הרומני הגדול ראדו ג'ודה ("מין חסר מזל או פורנו משוגעים") שזכה לביקורות מתפעמות בחו"ל. עדיין לא ראיתיו ולכן איני יכולה לספק המלצה מושכלת, אבל זה יהיה הסרט הראשון שאני מתכוונת לראות בפסטיבל. אני מתכננת לצפות גם ב"מייקינג אוף" של סדריק קאהן המעולה. לפי תקציריהם שני הסרטים עוסקים בסוגים שונים של עשייה קולנועית. בשורות הבאות תמצאו המלצות על תשעה וחצי סרטים שכבר ראיתי ואהבתי.

תלמה // Thelma

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא קומדיה חביבה על סבתא זפטא שיוצאת למסע ברחובות לוס אנג'לס, כדי להשיב לעצמה כסף שנגנב ממנה בהונאה טלפונית. הסרט נישא על כתפיה של ג'ון סקוויב הנהדרת בת ה-94, שאחרי עשרות תפקידים קטנים בטלוויזיה פרצה לתודעה לפני כעשור, כשהופיעה ב"נברסקה" של אלכסנדר פיין. אליה מצטרף ריצ'ארד ראונדטרי בן ה-81, מי שנודע בשנות השבעים כבלש הפרטי שאפט, והשניים מתגלים כזוג אנרגטי וחינני. במערכה האחרונה מופיע מלקולם מקדואל, גם הוא בן 81, כך שסרטו הראשון של ג'וש מרגולין הוא מחווה משמחת לב לכשרון ולכוח ההתמדה של דור הוותיקים. זאת מין קומדיית פעולה שמתקדמת בקצב הקלנועית, וגם אם יש חורים בעלילה, היא מהנה בהחלט. יש לציין שזאת בחירה שונה מאוד לאירוע הפתיחה בהשוואה לסרטים משנים עברו, כמו "פרזיטים" ו"משולש העצבות". נראה שבשל המצב החליטו בפסטיבל ללכת על אסקפיזם מרומם לב.

תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר // Made In England: The Films of Powell and Pressburger

בשנות הארבעים של המאה שעברה צמד הקולנוענים מייקל פאואל האנגלי ואמריך פרסבורגר היהודי-הונגרי יצרו יחדיו כמה מהסרטים היפים ביותר מעולם, בהם "הנעליים האדומות", "עניין של חיים ומוות" ו"נרקיס שחור". הסרטים האלה נודעו בצבעוניות מופלאה, בהמצאות עתירות השראה ובתשוקה סוערת, אך גם הסרטים בשחור לבן שיצרו בימי המלחמה כמו "A Canterbury Tale" קסומים ויפים להפליא. אחד המעריצים הגדולים ביותר של הצמד הוא מרטין סקורסזה, שגילה את סרטיהם בטלוויזיה כשהיה לכוד בבית כילד חולני, והוא מגיש את הסרט התיעודי הנהדר הזה מנקודת מבטו האישית. לצד רקע ביוגרפי (כולל קטעי ראיונות ישנים ומבדרים עם השניים) וניתוח של הסרטים, הוא מספר ומדגים כיצד הם השפיעו באופן ישיר על סרטיו שלו, בהם "השור הזועם" ו"עידן התמימות". סרטו של דיוויד הינטון הוא צפייה חובה לאוהבי "קולנוע טהור", כמו שסקורסזה מגדיר את יצירתם של הצמד החד פעמי הזה.

הסרט הנאצי של היצ'קוק // Hitchcock's Pro-Nazi Film

שמו של הסרט התיעודי הזה הוא פרובוקציה, אבל הוא מעורר תהייה שנענית באופן מעניין. ב-1944, בזמן מלחמת העולם השנייה, אלפרד היצ'קוק הגה וביים את "סירת הצלה", המתרחש כולו בתוך סירה שבה מתקבצים שמונה ניצולים אמריקאים ובריטים מספינה שטובעה על ידי צוללת גרמנית. בשלב מסוים הם מושים מהמים ניצול מאותה צוללת, ובהיותו ימאי הם מפקידים בידיו את ההגה.

מתברר שהסרט המשובח הזה נתקל בזמנו בהתנגדות עזה מצד שלושה אנשים מפורסמים. הראשון היה הסופר ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם"), שכתב את התסריט על פי רעיון של היצ'קוק, וכעס על כך שדמות הגבר השחור עוותה בסרט לכדי סטריאוטיפ (גם השחקן קנדה לי, שהיה אקטיביסט לזכויות האזרח, לא חש בנוח עם התפקיד). סטיינבק אפילו דרש להוריד את שמו מהקרדיטים. שני האחרים היו מבקר הקולנוע בוזלי קראות'ר והעיתונאית עתירת ההשפעה דורותי תומפסון, שטענו ש"סירת הצלה" מאדיר את דמותו של הנאצי כ"סופרמן" (כפי שקוראת לו טלולה בנקהד בסרט) בעודו מציג את האמריקאים כחסרי יכולת, וככה לא מנצחים במלחמה.

את רוב הפרטים אפשר למצוא בדף הוויקיפדיה של "סירת הצלה", אך הבמאית דפנה באיוויר מוסיפה רקע על המעורבים בסיפור ומאיירת בחומרי ארכיון מאירי עיניים. זאת הערת שוליים מעניינת לקריירה של הקולנוען המיתולוגי, וחבל שהפסטיבל לא מנצל את ההזדמנות להקרין לצידה את הסרט שבו היא עוסקת.

סנטוש // Santosh

סרט הביכורים של סנדיה סורי, שיצא מפסטיבל קאן עם זר של ביקורות טובות, יוצק כתב אשמה חריף נגד החברה ההודית המעמדית אל תוך תבנית של דרמת פשע משטרתית עשויה היטב. אחרי שבעלה השוטר נהרג בהפגנה, האלמנה הצעירה סנטוש (שהאנה גוסוומי היפהפייה) הופכת לשוטרת בעצמה. אחרי שלב התלמדות היא נעשית מעורבת בחקירת אונס ורצח של בת 14 מקאסטה נמוכה, ובהדרגה מתוודעת לחוסר הצדק המוסדי שהיא חלק ממנו. הסיקוונס הארוך שמציג חקירת חשוד באמצעות עינויים מעט מאתגר, אבל המערכה האחרונה עזה ומטלטלת. הדמות הכי מורכבת ומעניינת בסרט היא זו של מפקחת המשטרה הוותיקה (סוניטה רג'וואר המצוינת), שמדברת פמיניזם שוטף ומטשטשת את הקווים בין טוב לרע.

ד|א|א|א|א|א|א|ל|י! //Daaaaaali!i

קוונטין דופייה, הקולנוען הצרפתי שחתום על "שני גברים וזבוב" ו"מי שמעשן משתעל", יצר עוד קומדיה סוריאליסטית שטותית ומבדרת, והפעם היא מוקדשת לסוריאליסט המפורסם מכולם. לא פחות משישה שחקנים מגלמים את סלבדור דאלי האגו מניאק, שמוזמן לראיון בחדר מלון אך עוזב ברגע שהוא מגלה שאין שם מצלמה. אדוארד באר מצחיק במיוחד באופן שהוא מושך את המילים, אך גם כל שאר השחקנים – לפעמים הם מתחלפים באמצע סצנה – מיטיבים לעצב את הדמות הקריקטורית של הצייר הנרקיסיסט בעל השפם המסולסל. אנאיס דמוסטייה היא העיתונאית שמשכנעת אותו לחזור בטענה שהשיגה מצלמת פילם גדולה לצורך צילומי סרט תיעודי. זה מין חלום בתוך חלום בתוך חלום, ששואל איגיון עלילתי וחזותי מהסרטים של דאלי ובונואל, והוא מלא המצאות משעשעות לאורך 77 דקותיו. מומלץ כאתנחתא בין הסרטים הכבדים יותר.

יהלום פרוע // Wild Diamond

פעם נשים צעירות חלמו להגיע להוליווד. היום הן שואפות להיות משפיעניות רשת (ואז להגיע להוליווד). סרט הביכורים של אגאת רידינגר, שהתחרה על דקל הזהב, עוקב אחר ליאן בת ה-19' המתגוררת בדרום צרפת ומתחזקת עמוד אינסטגרם שבו היא מנסה לבנות את עצמה כאייקון אופנה (לצורך כך היא מפלחת אביזרי אופנה מחנויות). טלפון שמזמין אותה לאודישן לתכנית ריאליטי מעורר בה את התחושה שהיא קרובה להגשמת חלומה. כשאמה, שמביאה הביתה שלל גברים אנונימיים, מגחכת עליה, הצעירה שולחת לעברה תשובה מתריסה, המעידה על מודעות פמיניסטית בסיסית – וגם על ריקנות עולמה. יש כאן יותר פורטרט של דמות מאשר סיפור, אבל מאלו קביזי מרשימה בבכורתה הקולנועית והסרט מעצב דימוי עז ומלנכולי של דור אבוד. חלק מעוצמת ההבעה של "יהלום פרוע" נובעת מהפער שבין הוויזואליה הריאליסטית המחוספסת לבין הפסקול הנוגה בגוון קלאסי.

טאבו: עמוס גוטמן

במרכז הסרט התיעודי היפה זה על הבמאי הנפלא – שהלך לעולמו בגיל 38 אחרי שהשלים ארבעה סרטים באורך מלא – נמצא ראיון מצולם שערך ממש בימיו האחרונים, כשמחלת האיידס המוכחשת ניכרה היטב על פניו הגרומים. זה ראיון כן ועצוב שמעיד על מודעות עצמית גבוהה. פרט לעמוס גוטמן מתראיינים בסרט אנשים בודדים שהיו קרובים אליו – אחותו ובן זוגו – וגם הם אינם מדלגים על המהמורות באופיו. שאולי מלמד מתבונן בתשומת לב בסרטיו הארוכים והקצרים של גוטמן, שהביאו לקולנוע הישראלי סוג חדש ואחר של רגישות אומנותית, ומצליב דימויים מתוכם להדגשת ייחודו כיוצר. זהו דיוקן אינטימי ומהורהר של אמן להט"בי – לפני שהמונח היה קיים – שהתקשה למצוא את מקומו בחברה ובתרבות הישראלית, ולכן הוא שינה אותה. סרטו האחרון, "חסד מופלא", זכה בפרס וולג'ין לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 1992 (הוא ניצח את "החיים על פי אגפא"), ולכן זה המקום הנכון לצפות גם ב"טאבו: עמוס גוטמן".

כובשים את ונציה // Taking Venice

ב-1964 הממשל האמריקאי החליט לראשונה להתערב בביאנלה של ונציה. אלה היו ימי המלחמה הקרה והמטרה היתה לנצח את הקומוניסטים בכל מקום שאפשר – על פני כדור הארץ וגם מחוצה לו – ולהוכיח לעולם שקפיטליזם יכול להניב אומנות גדולה. האוצר אלן סלומון, שהפך את המוזאון היהודי בניו יורק למקום לוהט, נבחר להוביל את כוח המשימה. סלומון גילה שהביתן האמריקאי הישן במתחם התערוכות של הביאנלה אינו מספק, וקיבל אישור מילולי להציג את רוברט ראושנברג, ג'ספר ג'ונס ואומני פופ-ארט נוספים בבית הקונסוליה האמריקאית על גדת התעלה המרכזית. התערוכה הכתה גלים, אבל אז התברר שהצגתה מחוץ למתחם עלולה לגרום לפסילתה. סרטה התיעודי אמיי וולך מתאר באופן מפורט, עשיר וסוחף את הרגע שבו מרכז הכובד של עולם האומנות עבר מפריז לניו יורק, דרך ונציה.

שוגרלנד אקספרס // Sugarland Express

לרגל חמישים שנה לסרט הראשון שסטיבן ספילברג ביים לקולנוע ("דואל" נוצר כסרט טלוויזיה), הפסטיבל מציג עותק מחודש שלו וזאת הזדמנות נדירה לתפוס אותו על מסך הקולנוע (גם אם זה המסך הלא-מאוד-גדול של אולם 2). התסריט, שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, מספר על אישה (גולדי הון בתפקיד לא טיפוסי) שמבריחה את בעלה מהכלא, והשניים יוצאים לגאול את בנם מהמערכת שמאיימת להרחיק אותו מהוריו. בדרכם הם לוקחים שוטר כבן ערובה, וזה הופך לסרט מרדף לרוחבה של טקסס, כשבעקבותיהם דולק עדר הולך וגדל של מכוניות משטרה. כבר בגיל 28 הדגים המאסטר הצעיר את כשרונו הגדול בשילוב אקשן סוחף עם דרמה אנושית. שנה אחרי כן הוא ביים את "מלתעות", והשאר הוא היסטוריה.

שום דבר מיוחד

סרטה של אפרת ברגר נמשך רק 14 דקות, אך העבודה עליו נמשכה חמש שנים והוא מלא כל טוב. על בסיס ראיון שהבמאית ערכה עם העובדת הזרה מיילין מלניו על שגרת יומה המשמימה כמטפלת באישה זקנה ועל חלומותיה לעתיד, היא יצרה סרט יפהפה, המשלב טכניקות שונות של צילום, אפקטים חזותיים ואנימציה. מלנכולי, משעשע ועתיר המצאות, הסרט שקטף פרסים בפסטיבלים בחו"ל יוקרן בתכנית 1 של קולנוע ישראלי קצר ב-21.7 בשעה 12:30.

מתוך "שום דבר מיוחד", סרטה של אפרת ברגר (צילום: יחסי ציבור)

>> פסטיבל הקולנוע ירושלים, 18-27.7.עוד פרטים, תוכניה מלאה וכרטיסים כאן

• תרבות
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע
• המסך
• סרטים מומלצים

1. אחוז בכל היקר // מוזיאון תל אביב

תערוכה קבוצתית של יצירות מופת על נייר, של אמנים.ות מהארץ ומהעולם שמציגים שדה של דימויים הקשורים בזיכרון ושכחה, כתגובה למצבים של אובדן, מוות ופליטות.
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27

2. אור וערגה // בית ביאליק

"מִגּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶל אוֹרוֹ עָרַגְתִּי" כותב ביאליק ב"זהר". מתוך שורה זאת יוצאת התערוכה הקבוצתית, ומבקשת להגיב אליה בדרכים שונות. בתוך חלל בית ביאליק האמנות מתייחסת לעבר והווה, מטשטשת גבולות והופכת מפגשים בלתי אפשריים למציאות.
פתיחה בחמישי ב-19:30, בית ביאליק, ביאליק 22

3. סימן לבאות; מידה טובה // מרכז אדמונד דה רוטשילד

שתי תערוכות חדשות – הראשונה תערוכה קבוצתית שמדמיינת מחדש את המסלולים הפוטנציאליים של העתיד הקרוב והרחוק, ומאגדת רמזים מטרימים להתפתחויות אפשריות; השנייה תערוכת יחיד לאולגה סטדניוק שתציג מיצב אינטראקטיבי העוסק בדיאלוג בין האדם לבין הבינה המלאכותית.
פתיחה בחמישי ב-20:00, מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104

4. נור // גלריה רוטשילד אמנות

תערוכת יחיד לצלמת אסנת בן דבשמוקדשת לאמהבעקבות מותה בשנה האחרונה. האובדן שחוותה האמנית ניסך על חפצים יומיומיים מעיזבונה של האם.
פתיחה בחמישי ב-20:00, גלריה רוטשילד אמנות, משה מאור 2

5. סודות שגילינו לכולם // גלריה בנימין

תערוכת יחיד החדשה ליונתן לוי שממשיכה את עיסוקו בנושאים של גבולות, מיניות, תשוקה ומערכות יחסים. בערב הפתיחה תוקרן גם עבודת הווידיאו Strange Loop של נטע מוזס.
פתיחה בחמישי ב-20:00, גלריה בנימין, שביל המרץ 5

6. יש לי זבוב בראש // גלריה המקרר

תערוכת היחידה הראשונה של ירדן ששון, שמורכבת משתי סדרות: האחת ציורי שמן על בד קטיפה והשנייה צילומים בשחור לבן מודפסים על וילונות ביתיים.
פתיחה בשישי ב-12:00, גלריה המקרר, החשמונאים 90

7. חלוצה // גלריה נולובז

תערוכת פופ אפ משותפת ללימור כמוס ויערה דרימר שיוצרות מציאות חדשה בה יחסי דמות/מקום יוצרים שלם חדש: דמויות נשים קטועות איברים של דרימר, צומחות מתוך שרידי בתי הקיבוצים שמציירת כמוס.
פתיחה בחמישי ב-20:00, גלריה נולובז, זבולון 19

8. פחם וכלורופיל // גלריה ורטהימר

תערוכה קבוצתית שעוסקת ביחסים בין הטבע לאדם, שבה עבודות שמשקפות נקודות מבט ופרשנויות שונות, ומזמינה התבוננות ומחשבה על הקשר שלנו לסביבה.
פתיחה בחמישי ב-18:30, גלריה ורטהימר, כיכר פלומר 8 מבנה 36, נמל תל אביב

מחוץ לעיר

9. של מי את // מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב

תערוכת יחיד לרעות דפנא שתציג ציורי שמן ורישומי פחם המבוססים ברובם על תצלומים מארכיון קיבוץ מעוז חיים, המתעדים את שגרת חיי הקהילה בקיבוץ.
פתיחה בשבת ב-12:00, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

10. ממורביליה // גלריה 51, מודיעין

תערוכה משותפת לשגית זלוף נמיר ורעות אסימיני שיוצרות מעין ארכיב משפחתי, אליו הן מנכסות אובייקטים שימושיים ועבודות אמנות מן העבר, תוך כדי הרחבת הקשרים ומשמעויות, לצד פעולות העתקה ו/או השאלה מן הקיים.
פתיחה בחמישי ב-20:00, גלריה 51, בנימין 51 מודיעין

11. שורש רע // בית האמנים ירושלים

תערוכה קבוצתית שעוסקתברוע האנושי, מבקשת להפנות מבט אל הצדדים האפלים בטבע האדם, על דחפיו ועל יצריו הבלתי מרוסנים.
פתיחה בשבת ב-12:00, בית האמנים, שמואל הנגיד 12 ירושלים

12.Girls Just Wanna; מי בחלון // הגלריה החדשה בטדי, ירושלים

שתי תערוכות חדשות: הראשונה תערוכה קבוצתית הבוחנת את המתח הקיים בין חוויית הבגרות ובין הילדוּת החיה בתוכנו; השנייה תערוכת יחיד ליאיר חובב, שמציג צילומים שמתעדים חדרים בבתי כלא ברחבי הארץ.
פתיחה בחמישי ב-20:00, הגלריה החדשה בסדנאות האמנים, אצטדיון טדי (שער 22) ירושלים

13. ספורטיבו אוטופיה // מרכז מעמותה, ירושלים

תערוכה שמציגה פרויקטים של קבוצת אמנים שנפגשה לרזידנסי אינטנסיבי כדי לממש את החזון של ספורטיבו אוטופיה – מועדון ספורט לא תחרותי, שמעודד את כל בני האדם – באמצעות תשוקות, פרשנויות, מחקרים ופרקטיקות בין-תחומיות.
פתיחה בשישי ב-12:00, מרכז מעמותה, בית הנסן, גדליהו אלון 14 ירושלים

• תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכות

הכתבה פורסמה במקור יום לאחר מותו של אריק איינשטיין, ב-27.11.2013

אי אפשר שלא לזלוג כששומעים את אחד משיריו הרומנטיים של אריק איינשטיין, שקולו ידע לפלח גם את הלב הקר והציני ביותר. וכפי שאהבה לעולם לא יוצאת מהאופנה, כך גם השירים האלה לנצח יגרמו לנו לדמוע מהתרגשות (ולהתחרט על כך ששוב לא מרחנו מסקרה עמידה למים). הנה הנבחרת שלנו. קחו טישיו:

שיר מספר 8

"…יפתי, כלתי, נשמתי. את שלי ואני שלך…". אז נכון, מדובר בשיר נפוץ בחופות ארצנו, ולמרות שמדובר בפרודיה על זמר מזרחי, אף פעם לא ימאס לנו מגבר שיכנה אותנו "חבצלת השרון שלי". תלמדו משהו, בחורים.

הכניסיני תחת כנפך

שיר אהבה שכתב חיים נחמן ביאליק שפותח את שקיות הדמעות בלי להתאמץ. השיר זכה לגרסאות ומבצעים שונים, אך הביצוע של אינשטיין הוא האהוב עלינו מכולם.

עכשיו התור לאהבה

מילותיו הרגישות של עוזי חיטמן בביצועו של אריק יוצרים שיר רומנטי להחריד. כי כשרואים שני אנשים מתחת לחופה, כאלה שטעמו אכזבות ואי אלו מרורים בחיפוש אחרי האהבה, מבינים שהתור שלה לגמרי הגיע.

אהבה ממבט ראשון

אנחנו באמת צריכים להרחיב, או שאתם כבר עמוק בממחטות?

יש בי אהבה

השיר נכתב והולחן על ידי ארקדי דוכין, אחד שידוע בכתיבת בלדות רומנטיות על גבול הקיטש. הביצוע של אריק מנע ממנו להפוך למתקתק מדי בזכות החספוס והרגישות המזוהים עמו. הרווח כולו שלנו.

קח לך אישה

שיר החופות האולטימטיבי. היום כבר נסתפק גם בדירה שכורה.

גיטרה וכינור

השיר הכי רומנטי מתוך האלבום המשותף של אריק ושלום חנוך, "מוסקט". אין דרך טובה מזו להתחיל את הדואט של החיים שלכם.

ואחד לשבירת הכוס: שיר השיירה

אחרי שנשבעתם אמונים, לגמתם יין פטישים וצלחתם את נאום הרב, קבלו שיר אחד שמח במיוחד שעושה חשק לקפץ (גם לדודה שממש לא סובלת אתכן).

• מוזיקה
• במה
• תרבות
• מוזיקה ישראלית
• אריק איינשטיין
• אהבה