>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. במלאת 40 שנה לצאתו של הסרט "בחזרה לעתיד" הוא חוזר אל בתי הקולנוע, ויוקרן החל מהיום (חמישי 9.10)בגרסתו המחודשת בסינמטק תל אביב. בואו נחזור.

לכבוד 40 שנה ליציאת “בחזרה לעתיד” הוא חוזר לאקרנים לזמן מוגבל, ומה־9 באוקטובר הגרסה המחודשת מגיעה לסינמטק תל אביב. זו הזדמנות בשבילנו להאיץ ל-88 מייל לשעה, לקפוץ ל-1985, ולהבין למה “בחזרה לעתיד” שונה מכל סרט מסע בזמן אחר.

המדריך לטרמפיסט בזמן

אם תמיד רציתם לחזור בזמן ונתקעתם בהווה בלי מכונת זמן, אנחנו יכולים להציע את ה-Next Best Thing: הקולנוע. בהיסטוריה של הקולנוע יש שלוש דרכים מרכזיות של מסע בזמן:

1. לופ חוזרà la "לקום אתמול בבוקר": חוזרים לאותו יום עד שמתרחש שינוי פנימי שיאפשר לשבור את הלופ.
2. אישרור דטרמיניסטי(“הארי פוטר והאסיר מאזקבן”): חוזרים בזמן כדי לאשר מה שכבר קרה – אי אפשר באמת “לשנות עתיד”.
3. הסתעפות חדשה: פעולה בעבר יוצרת ציר זמן חלופי או יקום מקביל בו הנוסע בזמן ממשיך להתקיים. זה אמנם מרגיש כאילו שינה את המציאות אבל למעשה המציאות או ציר הזמן ממנו הוא הגיע ממשיך להתקיים בלעדיו.

'בחזרה לעתיד' מאמץ את התבנית השלישית – אבל עם טוויסט. אין כאן "אירוע טראגי שצריך לתקן" שנעשה בלעדינו; את השיבוש יוצרמרטי עצמו, החזרה שלו ל-1955 גורמת ללוריין להתאהב בו במקום בג’ורג’ אביו. המרוץ הוא לא להציל את העולם, אלאלתקן טעות אישיתתחת לחץ מחוגים אכזרי – שבוע אחד בלבד להחזיר את ההורים למסלולם כדי שהקיום שלו עצמו לא יתפוגג. כך המסע בזמן הוא לא “הנושא”, אלאמחזק את המתח והסיכוניםלסיפור נעורים פשוט שהיה נשאר חביב אך לא איקוני בלעדיו.

אנרי ברגסון: בין שעון למשֶׁךְ

במציאות אנחנו אמנם מודדים זמן ביחידות מידה – שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים, You name it. כמעט כל סרטי החזרה בזמן מתרגמים את היחידות האלה למנגנונים דרמטיים: "hש לך 24 שעות להשיג X" או "שבוע אחד עד לסופת הברקים שתאפשר לך לחזור להווה", אבל מתחת לשעונים המתקתקים של "בחזרה לעתיד" פועם רעיוןהמשֶׁךְשל אנרי ברגסון. הפילוסוף אנרי ברגסון קרא לזמן אמיתי “משך” (Durée): תהליך פנימי, חי, סובייקטיבי, שבו העבר ההווה והעתיד שזורים זה בזה.

התמונה המשפחתית שבה אחיו ואחותו של מרטי דוהים בהדרגה היא דימוי ויזואלי מושלם למושג הזה: לא "קליק" של סיבה-תוצאה, אלאהמסה אורגניתשל עתיד כתוצאה ממעשים עדינים בעבר. הסרט מחזיק בו-זמנית שתי שכבות:דיוק מכני(לתפוס ברק בשעה 1:21, לתזמן שיר לרגע המושלם לנשיקה, להניע לפני הכדור שפוגע בדוק׳) וזמן פנימי– חרדה, תקווה, הכרה עצמית. כאן צומחת הגדולה: הקהל מבין אינטואיטיבית שההצלחה לא תלויה רק בשניות, אלא באומץ, בחסד, בקומדיה. רגעים "טכניים" מתקיימים לצד רגעים נפשיים: ג’ורג’ מוצא אומץ, לוריין מגדירה מחדש תשוקה, ומרטי מבין שהשיבה לעבר היא בעצם פגישה עם דימוי עצמי.

קשת דמות שטוחה

לפי ג’ון טרובי, רוב העלילות נשענות על גיבור שעובר שינוי כשקשת הדמות המפורסמת מכולן היא ה"Redemption arc". כאן מרטיאינו משתנה; זהו מקרה מובהק שלקשת שטוחה. כוחו טמון בעקביות: בכך שהוא יציב הוא משנה את העולם סביבו. לוריין לומדת על תשוקה וכבוד עצמי; ג’ורג’ לומד לעמוד על שלו; ביף לומד על גבולות. הגיבור הוא לא מושא חינוך, אלאמחולל-שינויבאחרים. לכן הסיפוק הסופי הוא לא רק "הצלחנו בזמן", אלא “העולם נעשה ראוי יותר” בין אם מדובר בבית, משפחה או דימוי עצמי.

כשקומדיה מטפלת בחרדה האדיפלית

במרכז המשולש מרטי-לוריין-ג'ורג' מסתתרת אחת החרדות העמוקות של הפסיכואנליזה: משיכה אסורה בין בן לאם (“תסביך אדיפוס”) והזדהות כפולה שמאיימת לפרק את הסדר המשפחתי. "בחזרה לעתיד"מעז להציב את הפיתוי הזה חזיתית אבל עושה לו “דיפוזיה קולנועית” באמצעות הומור, סלפסטיק, ומנגנון של תזמון עד שהטאבו לא נעלם, אלא מעובד והופך למנוע שינוי. במקום להדחיק, הסרטמְבַטֵאאת החרדה בצורה שעוקפת אשמה ישירה ומאפשרת תיקון.

פרויד כתב שהבדיחה משמשת כפורקן לאנרגיות אסורות. כאן, רגעי הפארסה (הנשיקה באוטו, מבטי האימה של מרטי, “זה קצת מוזר לי…”) מתפקדים כשסתומים: הם מורידים לחץ מהטאבו, מאפשרים לצופה להיות "שותף סודי" בלי להיות שותף-עובר-עבירה. ההומור מכריז: אנחנו רואים את החרדה, מכירים בה, אך מעדיפים לעבוד איתה, לא בכוח, אלא בתחבולה.

התרגיל של מרטי – לביים "הטרדה" כדי שג׳ורג’ יציל את לוריין – הוא מחווה פוסט-אדיפלית מובהקת: הבן מוותר על מקום האהוב-של-אמו ומעניק אותו לאב. זו לא דחייה עצמית אלאאקט מוסרי-טקטוני: העברת-הלהבה למקום הנכון. מבחינת המיתוס, זהו תיקון של צומת אדיפלי: במקום שהבן יחליף את האב (כמו בטרגדיה היוונית), הואמחזיראת האב לתפקידו, ומציל בכך את עצמו מהיעלמות.

אז למה זה עובד עד היום?

כמו בקלאסיקות של פרנק קפרה והווארד הוקס, החן האנושי הוא המנוע. הכריזמה של מייקל ג’יי פוקס, הכימיה עם כריסטופר לויד, אלו מרכיבי "קולנוע גדול" במובן הישן: דמויות חדות ומוגזמות בהתאם, סצנות שיא שנחקקות בזיכרון ופסקול שמחזיר את הגוף לתמונה. התוצאה: סרט "ידידותי לקנבס תרבותי" – קל לצטט, קל לשחזר, קל לחיות איתו.

מכאן גם גל ההשפעות: מאופנה (נעלי נייק אוטולייס), דרך מוזיקה (החיבור בין תזמור הרפתקאות ללהיט רדיו כמו “The Power of Love”), ועד מדע בדיוני עכשווי שממשיך לדון בחירות מול סיבתיות (ריק ומורטי,אינטרסטלר,דברים מוזרים, והרשימה עוד ארוכה). הפרנצ׳ייז גם חזה את העתיד באופן מפתיע עם טכנולוגיות שהפכו שגרתיות – מצלמות אבטחה, מסכי פלזמה, שיחות וידאו, בתים חכמים, רחפנים. אמנם הפקס לא היה נבואה מדויקת, אבל השאר – אינטואיציה תרבותית חדה.

שיעור זריז לכתיבת מסע בזמן

אם אתן.ם כותבות וכותבים: "בחזרה לעתיד"מלמד לתכנן אחורה. לקבוע יעדי זמן jדים (ברק, נשיקה, הופעה, ממציא הסקטבורד, ממציא הרוק), ואז להלביש עליהם דרמה של דמויות – רצונות, פחדים, שינוי. בלי "שעונים מתקתקים" אין מתח; בלי בניה רגשית- אין משמעות לצופה. הטריק הוא לעגן כל יעד בזמן מכני ביעד בזמן פנימי: לא רק "לתפוס ברק", אלא להרוויח אומץ; לא רק "להניע דלוריאן", אלא להנות מהסטייל שלה.

השורה התחתונה

“בחזרה לעתיד” הוא לא רק נוסטלגיה; הואמדריך הישרדות אלגנטילחיים בזמן, איך לתאם בין השעון שעל היד לבין הזמן הפנימי. זה אמנם עניין של זמן עד שנמציא מכונות זמן אבל אנחנו מקווים שכבר עכשיו הצלחנו לתת לכן.ם כלים לנסוע בהן.

הגרסה המחודשת של “בחזרה לעתיד” נוחתת בסינמטק תל אביב החל מיום חמישי ה-9 באוקטובר החל מהקרנה + מפגש עם אלון גור אריה ואז תרוץ רק עד ה18.10; אם תפספסו את חלון הזמן הזה מי יודע מתי תוכלו לראות את הקלאסיקה הזאת שוב על מסך גדול. ואם תרצו להעמיק בעוד סיפורים, תובנות וקריאות פילוסופיות – מוזמנות ומוזמניםלקרוא את הטור הקודם שכתנו על הסרט איי אז לפני 5 שנים כשהפוקאסט רק התחיל. נתראה בטיילמליין הנכון.

• המסך
• בחזרה לעתיד
• אוכלי סרטים
• סינמטק תל אביב
• פודקאסט

ביום חמישי הקרוב (18.9) תתקיים בסינמטק תל אביבהקרנה מיוחדתשל הסרט "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939 – קלאסיקה אל-מותית שמרחפת מעל הוליווד במעיין פיה טובה, מפזרת מאבקת הקסמים שלה על הקולנוע, ומפעם לפעם חוזרת באיזה רימייק, ספין אוף או גל אובססיה ל"וויקיד". מיד לאחר ההקרנה יוקלט פרק לייב של פודקאסט הקולוע של הסינמטק וחברינו היקרים "אוכלי סרטים", שחוגגים עם ההקרנה 5 שנות פודקאסט, וידונו כהרגלם על קולנוע והפילוסופיה שמאחוריו. לקראת ההקרנה הם כתבו טור קצר על איך סרט אחד שינה את הקולנוע, ואם תקישו בנעליכם שלוש פעמים תוכלו לקרוא אותו. גם אם לא.
>>המצב הרעוע משפיע על כולם, גם אם אתם ראפר קומי שחולם בפאנצ'ים

בין עשרות סרטי נטפליקס, קומיקס ו־CGI, יש רגעים שבהם אנחנו רוצים לחזור לבסיס. לאגדות שהתחילו את הכול. "הקוסם מארץ עוץ",סרט הילדים שהפך למיתוס קולנועי, חוזר למסך הגדול להקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב, ואם אתם אוהבים קולנוע, פילוסופיה או פשוט נוסטלגיה טהורה, זה המקום להיות בו.

כשהסופר ל. פרנק באום פרסם ב־1900 את הספר "הקוסם מארץ עוץ", הוא רצה ליצור אגדה אמריקאית חדשה, כזו שאינה נשענת על אירופה הקלאסית אלא צומחת מאדמת קנזס. עשרות שנים לאחר מכן, MGM הפכו את החזון הזה להפקה קולנועית חסרת תקדים: צבעי טכניקולור מסנוורים, שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, ותפאורות שעד היום נראות כמו חלום.השינוי בין השחור־לבן של קנזס לצבעוניות של עוץ לא היה רק גימיק טכני. זו הייתה הצהרה על כוחו של הקולנוע. ברגע שדורותי פותחת את הדלת ונכנסת לעולם חדש, גם הצופים עברו איתה מציאות אחרת.

מעבר לשירים ולדמויות האהובות,הקוסם מארץ עוץמציע משל עמוק על זהות. הדחליל בטוח שהוא חסר שכל – ובפועל הוא החכם ביותר. איש הפח מאמין שאין לו לב – ובכל זאת הוא הדמות הכי רגישה. האריה רואה בעצמו פחדן – אבל מגן על חבריו שוב ושוב.הקוסם, לכאורה כל־יכול, חושף בסוף שהכוח היה אצלם כל הזמן. המסר פשוט ונצחי: אנחנו כבר מחזיקים בכל מה שאנחנו מחפשים. זו פילוסופיה שמדברת עם ניטשה, עם בודהיזם, ובעיקר עם כל מי שמחפש את מקומו בעולם.

מעבר לסיפור,הקוסם מארץ עוץשינה את חוקי המשחק בהוליווד. הצבעים, הפסקול, האפקטים, כולם הפכו לסטנדרט.סטיבן ספילברג ראה בו שיעור ראשון ביצירת עולמות; גיירמו דל טורו הודה שהמפלצות שלו צמחו מהמכשפה הרעה; דייוויד לינץ’ חזר אליו שוב ושוב – מקטיפה כחולהועדמלהולנד דרייב. כל עולם פנטזיה קולנועי מאז, ממלחמת הכוכביםועדהמטריקס,מחזיק חוב כלשהו לדרך הלבנים הצהובות.

למרות שהסרט בן יותר מ־80, הוא ממשיך להיות רלוונטי. הקהילה הקווירית אימצה אותו ואת דמותה של ג’ודי גארלנד כסמל. חובבי קולנוע מכל העולם ממשיכים לנתח אותו. ולכולנו, הוא מזכיר שהחיפוש אחר בית וזהות הוא מסע שאין לו גיל. גםכשמחפשים היום “אירוע קולנועי גדול”, הוליווד חוזרת לעוץ – והפעם דרךוויקד, מחזמר מצליח שמהווה תגובה ישירה לסרט המקורי. לא הספרים של באום, אלא הסרט של 1939 הוא הבסיס ליצירה החדשה, שמזכירה לנו שוב את כוחו של המיתוס הזה.

הקוסם מארץ עוץ מזכיר לנו שהמסע חשוב לא פחות מהיעד, ושבסוף אין מקום כמו הבית. לפעמים זה הבית המשפחתי, לפעמים אולם הקולנוע החשוך, ולפעמים המקום הפנימי שבו אנחנו מוצאים את עצמנו. ההקרנה שתתקייםביום חמישי תהיה חגיגה שלמה: אחרי הסרט יתקיים פרק לייב של פודקאסטאוכלי סרטים, שבו שלושת המנחים ליעד הרמן, ניתאי דגן, ארנון רוזנטל יצללו להיסטוריה, לפילוסופיה ולמאחורי הקלעים של ההפקה. זו הזדמנות לשמוע על התקלות בצילומים, על ההשפעות הפילוסופיות, ועל הדרך שבה סרט אחד שינה את הקולנוע.
>> הקרנת "הקוסם מארץ עוץ"+ פרק לייב של "אוכלי סרטים", סינמטק ת"א, ה' (18.9), 20:30,לפרטים וכרטיסים

• המסך
• אוכלי סרטים
• סרטים
• פודקאסט

מה יש באלפרד היצ’קוק שעדיין מצמרר אותנו, עשרות שנים אחרי שעזב את העולם? הסרטים שלו לא מפסיקים להטריד ולבלוע אותנו גם כשאנחנו יודעים מתי הסכין תיפול. הוא מצליח לגרום לנו לפחד לא רק מההתרחשות על המסך, אלא גם מאיתנו עצמנו. והוא עושה את זה על ידי כך שהוא גורם לנו להפוך לסוטים – ואז מעניש אותנו על כך. לקראת הקרנת דאבל פיצ’ר של "ורטיגו" ו"פסיכו" בסינמטק תל אביב בלילה הלבן (חמישי, 28.8), הנה הנוסחה של המשולש ההיצ’קוקיאני: מבט (Gaze), פרספקטיבה (ידיעה) ועונש (לעיתים בדמותה של אמא).

שלב 1: המבט – אנחנו המצלמה

בניגוד לרוב הבמאים, שמתחילים מסיפור ואז חושבים איך לצלם אותו, היצ’קוק עבד הפוך. קודם כל תנועת מצלמה, אחר כך השאלה "למה שמישהו ירגיש ככה?", ורק לבסוף – סיפור. תחשבו על זה כמו על כתיבת סימפוניה, אבל עם שוטים קולנועיים במקום כלי נגינה. תנועת המצלמה והרעיון הויזואלי הם מקור הרגש מבחינת היצ׳, ואת הסיפור הוא בונה סביבן.

הבסיס לרעיון הזה נובע מהתחושה של היצ׳קוק שכל אחד מאיתנו הוא מצלמה עם רגליים: אנחנו חווים את העולם בצורה ויזואלית תחילה, ורק אחר כך מרכיבים לו קונטקסט סיפורי. לכן הוא מייצר (גם רעיונית וגם ממש טכנולוגית) שוטים חדשים בשפה הקולנועית, מרבה להשתמש בשוטים ארוכים שבתוכם יש מספר רב של זוויות ומשתמש בתנועה בקום בעריכה. הסרט "Rope" מ-1948, שצולם כאילו בשוט אחד רציף, מוכיח את האמונה הזו: אין צורך בקאטים כדי להעביר מידע ורגש.

כך למשל ב"פסיכו" (1960), אחת מתנועות המצלמה המפורסמות ביותר היא השוט העילי שמלווה את החוקר ארבוגסט במעלה המדרגות, עד לרגע נפילתו. התנועה הזו, שמרחפת כמו ישות על־אנושית ממעל, יוצרת תחושת סכנה בלתי נמנעת. בסצינת הפתיחה, לעומת זאת, אנחנו עוברים ממבט רחב של העיר פנימה לחלון, ואז אל תוך חדר אינטימי – כל זה בלי מילים. רק מבט.

או קחו למשל את "זרים ברכבת" (1951), שם אנחנו עוקבים אחרי תנועת העיניים של קהל במשחק טניס – עד שבבת אחת בולטת עין אחת בלבד – עינו של הרוצח. זהו שוט שמעביר חרדה רק מעצם הצפייה בו. בעצם, בכל סרט של היצ׳קוק אנחנו הצופים הופכים להיות המצלמה. כל תנועה שלה היא תנועה של המבט שלנו. זו החוויה הכי אנושית שיש.

>> כל הלילה מסיבה: 31 דברים שכדאי לעשות בלילה לבן 2025
>> הלילה של תל אביב לא חוזר לעצמו. אין סיבה שיחזור // טור דעה
>> לא עצמנו עין: 23 הסרטים הכי טובים שמתרחשים אל תוך הלילה

שלב 2: הפרספקטיבה – הידע שלנו מפעיל אלימות

המבט שלנו, כמו של הדמות, משתנה לאורך הסרט. אנחנו לא רק מציצים – אנחנו יודעים.
זה המפתח למתח הקולנועי של היצ’קוק: לגרום לנו לדעת משהו שהדמויות לא יודעות. במונחים טכניים – ליצור פער דרמטי שמחולל אימה. או כמו שאמר פעם היצ'קוק בעצמו: "אם פצצה מתפוצצת פתאום – זו הפתעה. אם אתה מראה אותה קודם מתחת לשולחן – זה מתח".

ב"פסיכו", למשל, הסרט כולו יכול היה להסתיים במקלחת. עד הסצינה המפורסמת יש לנו "סרט שלם": גיבורה, שלוש מערכות, קונפליקט וכל מה שצריך. אבל אחרי שהגיבורה נרצחת, אנחנו מקבלים זווית חדשה – הזווית של נורמן בייטס ושל אמו. מה שהיה שוט נייטרלי, פתאום מקבל מטען חדש. ואנחנו, שראינו יותר מדי, מתחילים להרגיש חלק מהפשע. אנחנו חוזרים לאותם השוטים בדיוק, אבל עם ידע חדש כצופים, מה שמשנה דה פאקטו את נקודת המבט שלנו מבלי שהמצלמה תעשה שום תנועה חדשה.

אותו הדבר קורה ב"ורטיגו" (1958): הסיפור הכפול שבו אנחנו צופים באותן סצנות פעמיים – פעם אחת מתוך תמימות, ופעם שנייה כשאנחנו יודעים שהכול תרמית. התוצאה? אנחנו מבינים שהמבט שלנו לא תמים בכלל. ולפעמים, הפרספקטיבה היא ממש בלתי אפשרית – כמו השוט של ה"מפלצת" ב"פסיכו", שבו המצלמה מציגה זווית שלא שייכת לאף דמות. האם זה מבטו של הצופה? של אלוהים? של תודעה חטטנית?

היצ׳קוק לא רק מוכיח לנו שהתודעה שלנו משנה את המבט אלא שהיא ממש מפעילה אלימות, או לכל הפחות כוח, אל מול האובייקטים שאליהם היא מופנית. ככל שאנחנו מביטים יותר, למדים יותר, אנחנו מפעילים יותר כוח. הדוגמא המובהקת, שוב מ"ורטיגו", היא השוט שבו רק במבט הגיבור מביט על קים נובאק המהממת, והופך אותה בעל כורחה לאישה שהוא רוצה שהיא תהיה – ולא זו שהיא באמת.

בכל זה הופך אותנו היצ׳קוק לשותפים פסיכולוגיים ליצירה, לסוטים חשאיים. ככל שאנחנו מביטים יותר (כלומר, צופים יותר בסרט) וצוברים יותר קונטקסט, כוחנו גדל ואנחנו מפעילים יותר כוח על האובייקטים.

שלב 3: הפחד האמיתי – אמא, הענישה והעונג האסור

אז למה בעצם אנחנו מפחדים – לא מהרוצח, לא מהסכין, אלא מעצמנו? המבט הקולנועי של היצ׳קוק, כמו שאמרנו, הוא לא רק אקט של צפייה. הוא אקט של שליטה, של התערבות ולעיתים של סטייה. בקריאה הפסיכואנליטית שהיצ’קוק מזמין אותנו לעשות, ככל שאנחנו מביטים יותר, מציצים יותר, עוקבים אחרי דמויות ומתחברים לרצונן או לגופן, כך אנחנו הופכים להיות סובייקט אקטיבי שמפעיל אלימות כלפי האובייקט.

אלא שלצד העונג, מגיע גם העונש.
העונש ההיצ’קוקיאני מופיע לא כשוטר או חוק חיצוני, אלא כמשהו מוכר ועמוק בהרבה: אמא. האם היא הדמות שמענישה, אבל היא גם הדמות שאנחנו מדמיינים אפילו כשאיננה קיימת. זה לא רק שהיא מגיעה, אלא שאנחנו מזמנים אותה. היא מתגלמת בפחד מהצפייה, בפחד שהעונג שלנו ייחשף, בפחד שמישהו יגלה שאנחנו "מציצים", תרתי משמע.

הדוגמה המובהקת היא כמובן מתוך "פסיכו" שם האם של נורמן בייטס היא נוכחות דומיננטית גם כשאיננה בחיים. המתח והחרדה לא נוצרים רק מהאפשרות שהיא תרצח, אלא מהאשמה שהדמויות (ואנחנו) נושאים כלפיה. מהתשוקה שנולדת בצפייה ומהעונש הפנימי שבא בעקבותיה. ב"הציפורים", אמא אחרת מנסה לנדנד לבנה על הבחירה באישה הלא נכונה, עד שהעולם כולו, כאילו בהשפעת כוחות על-טבעיים, משתבש. הציפורים אינן רק יצורים תוקפניים אלא המטאפורה לאותו סופר-אגו אמהי שמבקש להעניש אותנו כשחצינו את הגבול.

ב"ורטיגו" מבט רומנטי הופך לקורבן של האובססיה שלו על דמות האישה: ככל שהוא מביט לתוך נפש מושא התשוקה, הוא נכנס לסחרור עמוק יותר (זה הורטיגו המדובר) ופתאום יש לנו מערכת ענישה שאנו יחד עם הגיבור, מייצרים לעצמנו. היצ’קוק בעצם אומר: זה לא העולם שינקום בך ויעניש אותך – אלא אתה. אתה תייצר את הדמות שתנקום בך, שתשמור על הסדר, שתגיד לך "הגזמת". ובכך, הפחד האמיתי איננו החוץ, אלא המנגנון הפנימי שלנו שמזהה את העונג, אבל גם לא מוכן לסלוח עליו. ככל שאנחנו יותר בתוך הסרט, וככל שאנחנו יותר מזוהים עם המצלמה, כך גם האשמה שלנו כבדה יותר. אנחנו רוצים לראות, אבל אסור לנו. והשסע הזה בין התשוקה לעונש יושב בלב השפה הקולנועית של היצ’קוק.

סיכום: עונג, אשמה, מבט

היצ’קוק לא רק ביים מותחנים, הוא בנה מנגנוני רגשות. סרטיו גורמים לנו לצפות, להסתקרן ואז להיענש על זה. הפחד האמיתי, בסופו של דבר, הוא מהצופה שעומד מול המצלמה. בואו נהפוך את הפחד לפרקטיקה: לראות ביחד, בלילה, משהו שמזעזע אותנו – ולא ללכת לישון. השתמשו בקוד "אוכלי סינמטק" להוזלה של הכרטיס!
>> “אוכלי סרטים" בלילה לבן, חמישי 28.8 החל מ-19:00 דאבל פיצ'ר היצ'קוק: ורטיגו + פסיכו + פרק חי של אוכלי סרטים.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• אוכלי סרטים
• המסך
• לילה לבן
• פודקאסט
• סינמטק תל אביב
• אלפרד היצ'קוק

לכבוד 70 שנה להיווסדו של ווילם דפו, סינמטק תל אביב רץ עכשיו עם תוכנית סרטים מפוארת בכיכובו,מ"פלאטון" ועד "האגדה של אוצ'י"(החגיגה התחילה במוצ"ש האחרון), וזאת הזדמנות מעולה לצאת למסע אחר הצללים שמלווים את הקריירה שלו – משדה הקרב בוייטנאם, דרך הייסורים של ישו ועד גגות הייאוש ב"המגדלור". האם דפו מלמד אותנו משהו על עצמנו, או שהוא פשוט לא יודע לשחק תפקיד רגיל?

לפני הכל: קרל יונג, הצל והדרך לווילם

אנחנו הכרנו את ווילם דפו כנורמן אוסבורן, הלוא הוא הגובלין הירוק ב"ספיידרמן" של סם ריימי, אבל כדי להבין את הקריירה שלו לעומק כדאי להתחיל דווקא אצל קרל גוסטב יונג. הפסיכואנליטיקאי השוויצרי שהיה מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד, טבע מונחים כמו "הלא מודע הקולקטיבי", "ארכיטיפים" ו"הצל" – הצדדים המודחקים שבנפש, אלו שלא נעים להכיר בהם, אבל דווקא שם טמון הפוטנציאל שלנו לגדול.יונג האמין שלהיות שלם משמעו לדעת לשלב את כל חלקי האישיות, גם את אלו שאינם פוטוגניים. ואם יש שחקן שהקריירה שלו נראית כמו מסע אחרי הצל האישי שלו – זה ווילם דפו.

פלאטון: מלאך בגיהנום

בגיל 31, דפו זכה למועמדות ראשונה לאוסקר על "פלאטון", כשגילם את הסמל אלאייס – קול המצפון של החיילים בלב מלחמת וייטנאם. דפו עבר אימונים צבאיים אמיתיים עם לוחמי וייטנאם לשעבר, חפר תעלות וסבל מארבים שכל מטרתם הייתה לשבור אותו פסיכולוגית. הכל כדי לשקף את מי שנשאר מוסרי גם כשהעולם סביבו מתפרק. זהו, במובנים רבים, ה"צל המוזהב" מונח פוסט-יונגיאני, שמתייחס לפוטנציאל החיובי, הלא-ממומש שלנו ושל טיילור, גיבור הסרט, מונח שעתיד להתבהר בשלבים מאוחרים יותר בקריירה של דפו.

הפיתוי האחרון של ישו: הדיאלוג עם הצל

ההעמקה האמיתית של דפו בצל מגיעה עם ישו של סקורסזה, דמות שמפחדת, מתייאשת, נכנעת לדחפים, ומתקשה להיות אלוהית. דפו, בגאונות אינטואיטיבית, הופך את ישו לדמות מלאה בספקות ובקונפליקט פנימי: בין האדם שהוא רוצה להיות, לאדם שהוא מצליח להיות בפועל.

יונג טען שהצל אינו רק הרע שבנו, אלא גם היצרים, הכמיהות והחלומות שלא העזנו לממש. הדמות של דפו בוחנת בעוצמה מה קורה לאדם שמוטל עליו נטל גדול מהחיים, ומה המחיר של המאבק הבלתי פוסק באותם חלקים מודחקים. זה המקום שבו דפו, גם אם באופן לא מודע, מתחיל לפתח את הדיאלקטיקה של הצל – ההבנה שכל אדם נושא או נושאת בתוכו את הפוטנציאל לטוב ולרע ביחד.

צילו של ערפד: המסע אל התת-מודע הקולקטיבי

הוליווד אהבה לראות את דפו כ"רע המושלם", אבל דווקא "צילו של ערפד" הביא משהו אחר. מדובר בסרט עלילתי על העשיה של "נוספרטו" מ-1922. דפו מגלם בו את השחקן מקס שרק – דמות שמטשטשת בסרט את הגבול בין אדם למפלצת.מקס שרק בסרט הוא ביטוי מושלם ל"תת מודע הקולקטיבי" של יונג. המקום שבו נמצאים הארכיטיפים שהחברה מהדהדת בנפש שלנו.

"הצל הקולקטיבי"הוא הצד האפל של התרבות, שמורכב מכל מה שמנוגד לערכים המוצהרים של הקולקטיב. בחברה שמגנה חופש מיני, אוכלוסיות מוחלשות או להט"בים, הערכים האלה יכולים ליפול ל"צל הקולקטיבי", דבר שמתבטא כלפי חוץ בזוועות, רדיפות ואלימות וכלפי פנים בשנאה עצמית, דיכאון ובושה. הערפד של דפו ממחיש איך פחדים ותשוקות אישיים, דרך הדחקה והשלכה, מתאגדים לכוח חברתי הרסני.

לב פראי: ההזדהות עם הצל

בלב פראי של דיוויד לינץ', דפו מגלם את בובי פרו – גילום מושלם של אדם שנכבש לחלוטין בידי הצל שלו. יונג הזהיר מפני הסכנה הזו: אדם שבשליטת הצל, חי כל הזמן מתחת ליכולותיו. דפו יודע לעורר דחייה וגם הזדהות, מפני שכל צופה פוגש דרכו חלק קטן מעצמו, החלק שאולי הוא עצמו מדחיק.

מסכנים שכאלה: הצד החיובי של הצל

יונג טען שהצל שלנו מכיל "תשעים אחוז זהב טהור" – כלומר, רוב מה שאנו מדחיקים בעצמנו עשוי להפוך למשאב אדיר אם נלמד להכיר בו ולשלב אותו במרחב המודע בזהות שלנו. ד"ר בקסטר של ווילם דפו ב"Poor Things" מדגים בדיוק את הרעיון הזה: דווקא תכונות שהחברה או החינוך גרמו לנו לדכא בילדות – כעס, תשוקה או סקרנות – הופכות אצלו למנוע של יצירתיות, חמלה וחדשנות. כשאנחנו משלימים עם הצל שלנו הוא מפסיק להיות מקור לחרדה או הרס עצמי, ומתחיל להזין אותנו באנרגיה, מומנטום ויכולת אמיתית לשינוי. משהו שהממשיכים של יונג הפכו למונח "Shadow Work" ופיתחו טכניקות לאיטגרציה של החלקים החיוביים בצל שלנו.

המגדלור: קבלה עצמית

ב"המגדלור" (2019), דפו כבר בן 64, מביא לתפקיד את כל המשקעים של שנותיו – הפיזיות שלו השתנתה, הקול שלו התעמק, והוא כבר לא פחד מלהיראות מכוער או מאיים.הדמות שלו, תומס וויק, היא פרט אנושי ואפל שמקבל את כל מה שהוא. כאן דפו מגיע לשלב הסופי, "אסימילציה של הצל": לא לברוח, לא להדחיק, אלא לחיות איתו בשלום.

נוספרטו: אינדיבידואציה וסגירת מעגל

ב"נוספרטו" החדש של רוברט אגרס (2024), דפו מגלם את פרופסור אלבין אברהרט פון פראנץ – צייד ערפדים שהוא סוג של שילוב של אברהם ון הלסינג מדרקולה של בראם סטוקר ואלבין גראו, מעצב הסט של נוספרטו המקורי. זה תפקיד שמביא את דפו לסגירת מעגל עם מקס שרק מ"נוספרטו" המקורי, אותו גילם ב"צילו של ערפד".

דפו מגיע כאן לשלב שיונג היה קורא לו"האינדיבידואציה"– התהליך שבו אדם יוצא מהתת מודע הקולקטיבי, מהפרסונות השונות שהרכיב לעצמו בשלב בראשון של החיים והופך לאינדיבידואל של ממש, לעצמו האותנטי, על ידי אינטגרציה של כל חלקי האישיות שלו כולל הצל. פון פראנץ הוא דמות שמבינה את החושך (הוא צד ערפדים) אבל לא מאבדת את האור שלה. הוא מספק "שחרור" גם לאלן האטר (לילי-רוז דפ) וגם לקהל שעבר אימה אחר אימה.יונג הסביר שהמטרה של האינדיבידואציה היא "להפשיט את העצמי מהעטיפות הכוזבות של הפרסונה… ומהכוח המרמז של הדימויים הפרימורדיאליים". דפו עבר את התהליך הזה – הוא התפשט מהפרסונה של המלאך הצעיר, התמודד עם הצל שלו, והפך לאדם שלם.

ובכן, מה ווילם דפו מלמד אותנו?

הקשת המ'צועית של דפו היא שיעור על השלמה עם כל מה שמפחיד, מאיים או סתם לא נוח לראות, בתוכנו ובאחרים. הוא מוכיח שוב ושוב שהכוח האמיתי של יצירתיות, חמלה, ואומץ טמון דווקא ביכולת להכיר ולחבק את הצללים שבנו. בכל דמות דפו חופר עמוק, לומד, מתפתח ולוקח את הצופה למסע שבו אנחנו אולי פוגשים לראשונה את מה שתמיד הסתתר מאחור.

אם יש דבר אחד שאפשר לקחת מהקריירה של דפו ומהצל של יונג, זה שהכוח האמיתי שלנו טמון דווקא בהכרה ובאינטגרציה של צדדים מודחקים, מורכבים ולעיתים מפחידים שבנו. בין אם מדובר בתכונות שמכעיסות או דוחות אותנו או תכונות שאנחנו מעריצים אצל אחרים, כולן הן חלק מהפוטנציאל שלנו. רק כשנצליח להפסיק לברוח מהצל, נהפוך לאנשים שלמים, אמיצים ויצירתיים יותר.
>> ווילם דפו בן 70, תוכנית מיוחדת בסינמטק תל אביב (30.7-19.7),כל הסרטים והפרטים כאן// הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט הקולנוע ופילוסופיה של סינמטק תל אביב

• אוכלי סרטים
• ❤ תרבות
• המסך
• קולנוע
• סינמטק תל אביב
• פודקאסטים

לפחות דבר אחד טוב אפשר לומר עלינו: במצבי חירום אנחנו אלופים. מיד עם פרוץ מלחמת איראן התגייסו מוסדות התרבות של תל אביב-יפו כדי לספק לתושבים הנצורים בממ"דים קצת קולטורה לריכוך הנפש, והחלו לפתוח את שעריהם הדיגיטליים בפני הציבור. אתמול הצטרף אליהם גם סינמטק תל אביב עם הזמנה אטרקטיבית במיוחד לקהל הרחבאל ספריית ה-VOD האיכותית שלו.

>> החיים מתחת לאדמה: בילינו לילה במקלט של הרכבת הקלה והתרגשנו
>> טהראן זה כאן: מה למדנו על האיראנים דרך הקולנוע שלהם

מהסינמטק נמסר כי "אנו מזמינים את הקהל ליהנות ללא תשלום ממבחר סרטים איכותיים מהעולם בספריית ה-VOD של הסינמטק, שנפתחה לצפייה חופשית לימים הקרובים. בין הסרטים: דרמות מרגשות, סרטים זוכי פרסים, עיבודים ספרותיים וקלאסיקות מודרניות. כולם זמינים בליווי כתוביות בעברית ובאנגלית, באדיבות המפיצים 'קולנוע חדש' ו'סרטי נחשון'".

אבל עוד לפני שתברחו אל עולם שכולו קולנוע מעולה, הסינמטק והפודקאסט האהוב עלינו"אוכלי סרטים" יקיימו הערב (חמישי, 19.6 החל מ-19:00) את אחד האירועים האהובים ביותר שבקעו מתוכו, הלוא הוא חידון הקולנוע למשפחות שייערך בזום,והכל חינם בהרשמה מראש.החידון מיועד לחובבי הטריוויה ואוהבי הקולנוע מגיל 10 עד 100 וינחו אותו אנשי הפודקאסט ליעד הרמן, ניתאי דגן וארנון רוזנטל.

בזירת ה-VOD, כבר עכשיו מציע הסינמטק חמישה סרטים זרים נפלאים להסחת הדעת וזיכוך הלב מצרפת, איטליה ויפן, בואו ניתן להם את הכבוד שמגיע להם:

די כבר עם השקרים שלך // (צרפת 2023)

עיבוד חופשי לספרו האוטוביוגרפי של הסופר פיליפ בסון. הסופר סטפן בלקור חוזר לעיר הולדתו לראשונה אחרי שנים רבות. הוא מגיע כדובר של חברת הקוניאק המקומית המציינת את יובל ה-200. עם הגעתו לעיר הוא פוגש במקרה את לוקא, בנו של אהבת הנעורים הראשונה שלו. המפגש מעורר אצלו זיכרונות עבר, אהבה ומשיכה בלתי נשלטות, תשוקה שאסור לחשוף אותה, והרבה סודות ושקרים. באדיבות: קולנוע חדש

זרים מושלמים // (איטליה 2016)

זוכה האוסקר האיטלקי לסרט הטוב ביותר. מפגש ארוחת ערב של זוגות חברים הופך למשחק מסוכן, כשהם נענים לאתגר להניח את הסמארטפונים על השולחן, בידיעה שמכאן ואילך כל הודעה ושיחה יהיו גלויים לכל. עד מהרה מסתבכים העניינים, כשהנוכחים מגלים כמה מעט הם באמת יודעים איש על רעהו. הסרט זכה לרימייקי בכל העולם וגם בישראל. באדיבות סרטי נחשון.

חיי אהבה // (יפן 2022)

טאיקו וג'ירו גרים בשכונה ידידותית ועוטפת עם בנה של טאיקו בן ה-6. כאשר טרגדיה מכה במשפחה הצעירה, בעלה לשעבר של טאיקו, פארק, חוזר לחייה, אחרי שנטש אותה ואת בנה לפני שנים. קוג'י פוקאדה, אחד הקולות המבריקים בקולנוע היפני (והעולמי) הוא אורח קבוע ב"אקי-נו" עם "הרמוניום" (2016) "נערה נעדרת" (2019) ו"הדבר האמיתי" (2020). גם כאן הוא שם במרכז העלילה תא משפחתי, גם כאן מתחת לחזות השלווה מסתתרת סערה וגם כאן מדובר ב"מלודרמה חדה להפליא המועברת כלחישה שבורה" (אינדיוויר). המאפיינים האלו סוחפים אותנו לתוך מערבולת רגשית שבמרכזה דמויות פגומות המצליחות לעורר בנו הבנה ואהדה. באדיבות קולנוע חדש.

מחר הכל מתחיל // (צרפת 2016)

סמואל חי חיים נטולי דאגות ומחויבויות בריביירה הצרפתית שטופת השמש. ביום בהיר אחד, מתהפכים חייו, כשידידה מהעבר מגיעה עם תינוקת בשם גלוריה, מציגה אותה כבתם ונוטשת. סמואל (עומאר סי הנהדר), נחוש להחזיר את התינוקת לידי האם, מרחיק עמה עד לונדון כדי לאתר אותה. 8 שנים מאוחר יותר, סמואל וגלוריה חיים בלונדון ודומה שלא ניתן להפריד ביניהם – אך אז מופיעה אמה של גלוריה, נחושה להחזיר את בתה אליה. באדיבות סרטי נחשון.

משפחה אמיתית // (צרפת 2021)

אנה חיה באושר עם בעלה, שני הבנים שלהם וסימון, ילד בן 6 שנשלח על ידי שירותי הרווחה לחיות איתם כשהיה רק בן שנה וחצי. כשאביו הביולוגי של סימון מחליט שהוא מוכן לקחת ולגדל אותו בכוחות עצמו, חיי המשפחה מתערערים מן היסוד. עולמה של אנה מתהפך עליה, כשהיא נאלצת לעמוד מול הדילמה הקשה מכולן: האם היא תוכל לוותר על ילד שבמשך כל החיים קרא לה "אמא"? סרטו המרגש והעוצמתי של פביאן גורג'אר, ששואל אותנו: מה היא בעצם "משפחה אמיתית"? באדיבות קולנוע חדש.

• תל אביב נלחמת
• סינמטק תל אביב
• אוכלי סרטים
• סרטים מומלצים