ביס אחד הספיק למבקר אוכל הרחוב שלנו כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר וליבו השמנוני גאה בקרבו. יש לזה רק סיבה אחת: מוטפאק הגיעה לוולט יחד עם מנת המלכים הקסומה שלה
בעוד פחות מחודש אני סוגר שנה בתפקיד הנכבד והמשמין של מבקר אוכל הרחוב בטיים אאוט, ועדיין לא כתבתי מילה על מוטפאק, ודי ברור לי למה. עם כמה שמוטפאק היא בסך הכל מסעדה משפחתית קטנטנה בפינה אפלולית על סלמה-הר ציון, שמה כבר הולך לפניה בתור השווארמה הכי טובה בעיר, ויש האומרים שבתור המנה הכי טובה בעיר. אני ביניהם. עוד לפני שלוש שנים, יחד עם מיתוג מחדש של המקום הנסתר, הבאז על מנת האיסקנדר המבריקה עשה את שלו וגרם לחצי מהעיר (ומשום מה גם להרבה סלבס) להתאהב בשיפוד שווארמה טורקית שמוליד מנות מופלאות.
הפעם הראשונה שטעמתי מוטפאק היתה טיפה לפני אותו בליץ תקשורתי קל, כשהדיבור עליה הגיע אלי בדרך הישנה של פה-לאוזן. זה מצחיק, אני גר בדיוק 500 מטר מהפינה הזו, הייתי שם אינספור פעמים עוד לפני שטעמתי את הדונר, קניתי פיצה דוחה ב-25 שקל בפיצה שמש שצמודה לה (ומאז נסגרה), אבל לא ידעתי שהפנינה האמיתית מסתתרת לי מתחת לאף. כשלבסוף טעמתי את המנה סיפרתי עליה לכל כך הרבה חברים עד שכמה מהם השביעו אותי שלא אוכל שם יותר מפעם בחודש מתוך חשש ממשי לחיי. מודה, לפעמים לא עמדתי בפיתוי והפרתי את השבועה הזו.
מוטפאק הפך במהרה לגו-טו שלי בכל הנוגע לאוכל זמין ומהיר. מדי פעם, כשהרגשתי שהפרזתי יותר מדי שבועות, הסתפקתי בפיתה נדיבה או ברולחמג'ון, התחליף שלהם ללאפה. הם תמיד היו מדהימים, באמת שאין תחליף לפרוסות הדונר הדקיקות והמתובלות של מוטפאק, אבל האיסקנדר היה ונשאר מנת המלכים, אוכל הנחמה האולטימטיבי, שילוב עילאי בין שבבי בשר, חתיכות בצק, רוטב עגבניות חמאתי ויוגורט ביתי סמיך. כלקוח קבוע, ליבי השמנוני התגעגע בכל פעם שבני המשפחה יצאו לחופשת הקיץ שלהם בטורקיה וטיפה נשבר כשבמהלך הסגר הראשון, סגרו את הפינה עד יעבור הזעם. האיסקנדר היה חסר לי וביטאתי את זה בכל רשת חברתית שידי השיגה.
בחודשים האחרונים, אי אז מנובמבר האחרון, הם חזרו לסרוגין, בהתאם להנחיות, עם שירות משלוחים עצמאי. קפצתי לשם כבר, טעמתי את האיסקנדר מאז הבצורת הגדולה, אבל השבוע השתנו כללי המשחק – האיסקנדר סוף סוף הגיעה לוולט. ביננו, וולט צריכה את מוטפאק יותר משהם צריכים את וולט, ואני מבטיח לכם שתוך כמה שבועות (אם הם יצליחו לעמוד בעומס ולא לסגור כל כמה דקות את המשלוחים) מוטפאק תתברג בראש כל טבלאות המסעדות האהובות, המשתלמות והמצטיינות באפליקציה. איסקנדר לוהט עד הבית, מי פילל. אם יש דבר אחד טוב שהקורונה עשתה, זה בהחלט זה.
אצבעותי זזו באותה המהירות ששמורה רק לרגע הגילוי שאלבום אהוב צץ בספוטיפיי, ומיהרתי להזמין – איך לא – את מנת הדגל הקסומה איסקנדר (60 ש"ח) והפעם, בזכות התפריט הצבעוני והגישה הנוחה, הוספתי שתי מנות קטנות שעד כה לא טעמתי במקום – לחמג'ון (מאפה קריספי דק עם בשר כבש טחון וסלט ירקות, 30 ש"ח) ולקינוח, מלבי פירות יער (על בסיס שמנת, 20 ש"ח). האוכל הגיע במהירות שיא (כי בכל זאת, 500 מטר, התודה לאיסור על טייקאווי) בצמד חמגשיות לוהטות וכלי מלבי קר.
הלחמג'ון, אני חייב להודות, היה מעט מאכזב. גם זמן המשלוח הקצרצר השפיע על איכותו, כנראה בשל העובדה שהוא בנוי על בצק דקיק במיוחד, כך שהוא אמנם הגיע חמים, אבל איבד מהקריספיות הנדרשת שלו וביחס לבשר הדונר המתובל לשלמות של האיסקנדר, הבשר שעליו היה עדין מדי. אבל בכנות, זה הפך לזניח לחלוטין מרגע שפתחתי את חמגשית האיסקנדר, עמוסה לעייפה בכמות מפחידה של בשר, בצק, רוטב, מנוקדת בצמד חצאי עגבניות ופלפל הכי חריף שאני מכיר, צלויים על הגריל ומושלמים לגיוון המנה. הספיק לי ביס אחד כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר, וכשהלחמג'ון הומר לתפקיד הפיתה שמנגבת את הרוטב, הרגשתי שוב בגן עדן הטורקי.
המלבי המשיך את רמת האיכות המרשימה של האיסקנדר. כבר טעמתי בעבר את המלבי קדאיף שלהם, אז ידעתי שמצפה לי מלבי קרמי סמיך במיוחד ופחות סוכרתי מאלו שהתרגלנו בדוכנים, אבל מעטפת הפירות יער והרוטב המתקתק שליווה אותן הפך את המנה בו זמנית לקלילה יותר ולמתוקה בדיוק במידה הנכונה, קונטרה פנטסטית לטעם הבשר החמאתי של האיסקנדר.
למרות הלחמג'ון הבינוני, המשלוח של מוטפאק לא איכזב. זו עדיין המנה הכי טעימה ומשתלמת בעיר, ופייר, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת. פשוט תספרו לחברים שלכם שההייפ הכי מוצדק בתל אביב ממשיך להצדיק את עצמו כבר למעלה משלוש שנים, תנסו לתפוס אותם ברגע נדיר שהם פתוחים בוולט ותחגוגו את האופטימיות הזהירה של ימי החיסונים עם המנה שכולה חוסן נפשי ורגשי. זריקה קטנה של תקווה.
מוטפאק, סלמה 110, פתוח כשפתוח ואפשר להשיג בוולט
