כדי לסמן את החזרה לשגרה, ממש כמו בכלא, צריך לגשת למנת אוכל הרחוב הגדולה מכולן ולתת לה אגרוף. מתן שרון חזר לחיים בתור של ג'סמינו והחיים טפטפו לו באושר על הזקן
אזהרה: זה הולך להיות טקסט אופטימי. לא (רק) כי אנחנו צריכים אופטימיות אחרי שנה של אמאל'ה לא עלינו, אלא כי אוכל רחוב אמור לייצג נאמנה את הרוח שברחוב, ואני לא יודע אם יצא לכם כבר לצאת החוצה מאז הבהלה, אבל יש רוח חדשה. לראשונה מזה שנה יש תחושת אופטימיות אמתית לקראת חזרה לחיים, גם אם היא מלווה בזיק קל של חשש ציבור שנכווה ברותחין. המסעדות חזרו לפעול מעבר לגבולות הארגז הירוק, הרעש והריחות שוב משתלבים עם הפיח ופאק הטבע, הרחוב מתעורר.
כדי לסמן את החזרה לשגרה, ממש כמו בכלא, צריך לגשת למנת אוכל הרחוב הגדולה מכולן ולתת לה אגרוף. כאילו, לא עם האגרוף, עם הפה. כלומר, ממש רציתי לתקוף איזה פיתה מושלמת, וגם בתל אביב החדשה, כמו ב-2017, מלך הפיתה המכהן עדיין מוכר את אותן הפיתות דרך אותו חור בקיר על אלנבי. ג'סמינו, הדוכן הקסום של שאול טבת, התפרץ העירה בסערה לפני כארבע שנים, זכה לכינוי דוכן הפיתות הסודי של תל אביב, ואז איבד את הסודי והפך למוסד מקומי כמעט בן רגע. עשרות כתבות ואינספור מילים נכתבו על הפיתה המושלמת של טבת מעל דפי אתר זה בלבד, וגם הן לא מספיקות כדי לתאר עד כמה ג'סמינו הביא מהפכה, חיקויים ומיתולוגיה חשובה לתל אביב.
לכן אין בחירה טבעית ממנה כדי להתחיל לחיות שוב, ולא רק כי החריף הזה מעורר יותר מכל סם מסיבות. הגעתי אל התור המפורסם בשעת אחה"צ מאוחרת, לא בדיוק שעות העומס הקשות של המקום, ובכל זאת מיד הרגשתי בבית. כלומר הומלסית עם קעקועי פנים ביקשה ממני לקנות לה קבב בפיתה. היו בערך ארבעה אנשים לפני בתור, ואני לא יכול להיות בטוח, אבל נדמה לי שזמן ההמתנה הממוצע לפיתה התקצר, או שאולי התייעל, אבל זה לא משנה כי ההמתנה תמיד משתלמת. חטפתי את השקית שתי הפיתות – קבב ולב עגל חריף (32 ש"ח כל אחד) – הורדתי את הראש כדי לא להצליב מבט עם ההומלסית והלכתי לאגרף כמה פיתות. אל תדאגו, החבר'ה מג'סמינו דאגו לה לקבב על חשבונם. זה טקסט אופטימי, כבר אמרתי.
התיישבתי על ספסל ברוטשילד, הורדתי מסיכה והוצאתי את הפיתה הראשונה, שהיתה כבדה משזכרתי. שלפתי את הנצרה, שהורכבה מקצה הפיתה שנטבל באקט קניבליסטי לתוך ערימת הטחינה היפהפיה שבראשה, טקס שכבר שכחתי שהיה נהוג, אולי בשל הזמן שעבר ואולי כי לרוב הוא התרחש בשעות הקטנות והנשכחות של הלילה. הביס, לעומת זאת, בלתי נשכח. קשה לתאר עבור מי שלא טעם (למרות שבשלב הזה אני בספק אם נשארו כאלו) עד כמה גריל הגחלים המפורסם של ג'סמינו נוכח בכל נגיסה, מפזר את הטעם המעושן לתוך הבשר, הפלפל החריף, הבצל והנשמה. להסתערות הזו מצטרף סלט מינימליסטי (עגבניה, מלפפון וכרוב), העמבה והטחינה הדומיננטיים. כמה פשוט, ככה זה חד.
חשבתי שאני בא לתת אגרוף לפיתה, אבל המנה השיבה מנה אחת אפיים. הבשר הרך של הקבב, מיקס קסום של בקר, כבש ועגל שעוד מראה אדמדמות קלה במרכזו, היא ללא ספק שיא המנה, אבל כל נגיסה בפיתה האוורירית והרכה מגלה בה חלק נוסף, המיצים שמטפטפים במורדותה משאירים חותם גם על ביסים מלאי ירקות והחוויה לא איבדה אפילו פסיק משהיתה לפני ימי הסגר. כבר הרגשתי את הטחינה מלכלכת לי את הזקן, ונזכרתי שהמינימליזם של ג'סמינו לא מצרף מפיות, אבל למי אכפת? אני באתי לרקוד עם טחינה על הזקן באמצע הרחוב, וזה מה שאעשה.
גם הפיתה השניה עמדה בציפיות הגבוהות. בג'סמינו יש רק דרך אחת להכין פיתה, והדרך הזו נקראת שלמות. לא מחליפים ביס מנצח, וגם ב-2021 תוכלו לנגוס באותה הפיתה שאהבתם כל כך ולהיזכר ברגע שבו התאהבתם. הלב עגל חריף מושלם, פיסות בשר עשויות לעסיסיות אידיאלית ונאמן לשמו החריף. הרעש הנעים שהבשר עושה בין השיניים הוא צליל שאני מעוניין להתייחד איתו, ואולי זה הרגע שבו הבנתי שאני לא נלחם בפיתה, אלא מתעלס איתה באמצע הרחוב. או שאולי זו היתה החריפות שדגדגה לי באף והוציאה ממני סדרת שיעולים שגרמה להומלסית להביט עלי במבט מלא רחמים. סיימתי את הפיתה, ניגבתי את הפנים עם היד והרמתי את המסיכה להסתיר את כתם הטחינה. הרחוב אותו רחוב, הפיתה אותה פיתה, והאהבה הזו אף פעם לא מאכזבת. סוף סוף יש סיבה לאופטימיות.
ג'סמינו, אלנבי 99, א'-ה' 11:30-02:30. אין משלוחים, בואו לקחת
