Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אנשים רציונליים בזים לאמונות טפלות. הם תופסים אותן כהתנהגות בורה וחסרת שחר, הראויה לגנאי ופקפוק, או לפחות להרמת גבה מלגלגת. אם בדת ממוסדת יש חוקיות, נרטיב ומשמעות מאחדת, טבעה של האמונה הטפלה הוא הפוך לחלוטין: היא אינטואיטיבית וחסרת שורשים ברורים, אין צורך להיוולד לתוכה ואפשר לבחור להאמין בכמה אמונות טפלות בו זמנית – איזו מן צורה יש לזה? ובכן, צורה טיפולית. אמונה טפלה, בלא מעט מהמקרים, היא בכלל אקט תרפויטי. לא כל המאמינים בה מודעים לכך, אבל כשהם נוקשים על עץ, נושפות על ריס או יורקים למראה חתול שחור (אפליית חתולים חמורה, אגב) – הם למעשה מעניקים לעצמם בחזרה תחושת שליטה שאבדה להם. זו שליטה מדומה, כמובן, אבל היא אפקטיבית לרגע קט וגורמת להם להרגיש קצת יותר טוב.
עבור אנשים שחיים במציאות כאוטית – בין שזו טראומת ילדות שלא מרפה, מלחמה מתמשכת או אפילו משבר רגשי עמוק – החיים מרגישים משוללי היגיון או סדר. אחת הדרכים להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת היא להאמין שיש קשר בין העולם הפנימי לחיצוני, בין האינטואיציה לממשות; אם נשמור על זהירות טקסית מסוימת, דברים רעים נוספים לא יקרו. האמונה הטפלה, אשר נדמית במבט ראשון כמטופשת ומשוללת יסוד, משחקת תפקיד יעיל בארגון המציאות הפנימית ומעניקה תחושה של מסוגלות ותקווה. החיים לא נוראים כל כך, הנה, אני רק אנשוף על הקוביות האלה שלוש פעמים ואקפוץ על רגל אחת והכל יהיה בסדר, נכון? כשחושבים על זה לעומק זה די מכמיר לב, אז בפעם הבאה שתראו אדם מתנהג באופן משונה כדי לנסות למנוע אסון – זכרו שאולי עובר עליו משהו, וזה הרגע הטיפולי של היום שלו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שיחות על אלוהים עם אנשי דת: הכומר האריתראי מברהטום גבראב
"בכל פעם שאנחנו שומעים על עוד רעיון של נתניהו לגרש אותנו, לכלוא אותנו או להעביר אותנו - זה מחזק את האמונה שלנו באלוהים". האב מברהטום גבראב, 31, הכנסייה האורתודוקסית בוולפסון 55 נווה שאנן
ההבדל הכי גדול בין להיות רב תל אביבי ולהיות כומר אריתראי תל אביבי הוא בתנאים. בזמן שרב מקבל משכורתו מהממסד (ממשרד הדתות או ממועצה מקומית) וחייו נתפסים – לפחות בעיני רבים בציבור החילוני – כסוג של סתלבט מתמשך שמופרע מדי פעם על ידי תפילות, שבתות וחגים, על כומר אריתראי תל אביבי נגזר לטחון את התחת. כי כמו שאמרו חז"ל, פלוני הוא קודם אריתראי ורק אחר כך איש דת.
לאב מברהטום גבראב, שעומד בראש אחת מארבע הכנסיות האורתודוקסיות המאולתרות של הקהילה האריתראית בנווה שאנן, אין רגע דל. מדי בוקר הוא קם מוקדם והולך לעבוד כמלגזן במפעל סנו ליד הוד השרון, ואת הזמן הפנוי שנשאר לו הוא מקדיש להעברת שיעורים, לעריכת וידויים עם חברי קהילה שחשים שחטאו ולתחזוק המבנה ברחוב וולפסון 55, שם נערכים התפילות והשיעורים בהובלתו. שכר הדירה של המתחם ממש לא משולם על ידי איזה נדבן מארצות הברית, ומדי חודש מוצא עצמו האב עוזר בגיוס 13 אלף ש"ח, עלות שכירת הקומפלקס בן שתי הקומות.
"אל תשכח שיש לי גם שני ילדים", הוא מדגיש, "אבל המחויבות לקהילה היא בראש סדר העדיפויות. אנשים מתחתנים, מתים לצערי, מביאים ילדים לעולם וצריכים אותי לעריכת טקסים ולליווי רוחני של כל התהליך".
גבראב חי בישראל מאז 2010, אז הגיע לבד מאריתראה. את אשתו הכיר בארץ. הזרם הנוצרי־אורתודוקסי מהסוג שהוא ויותר מ־90 אחוז מהאריתראים הנוצרים בארץ מתרגלים מתקיים, נוסף על אריתראה, גם באתיופיה, ארמניה, סוריה, מצרים והודו. גבראב גדל לתוך תפקיד האב, מאחר שמשפחתו הכשירה אותו לכך מגיל קטן.
משברים ואסונות עשויים לערער את אמונתו של אדם באלוהים, למשל מה שקרה לחלק מהיהודים בעקבות השואה. האם אתה מזהה מגמה דומה בקרב האריתראים בתל אביב? האם הם איבדו אמונה בגלל הזוועות שהם וחבריהם עברו במסע הייסורים בדרך לישראל?
"ממש לא, להפך. אמונתו של אדם הכי חזקה דווקא ברגעים הקשים, ברגע משבר. זה כמו שאוכל הרבה יותר טעים לאדם שסבל מתת תזונה מאשר לאדם שבע. הרבה אריתראים דווקא התחזקו באמונתם בעקבות מה שעבר עליהם בסיני וכו', ועובדה שיש הרבה אנשים שבאריתראה לא היו הולכים לכנסייה ופתאום פה בישראל באים להתפלל מדי שבוע. יש לי מדי שבוע בין 500 ל־600 איש שבאים להתפלל בכנסייה. זה המון. הקהילה שלנו מאוחדת סביב הקושי והמאבק, זה סוד כוחנו. כל פעם שאנחנו שומעים על עוד איזה רעיון של נתניהו לגרש אותנו, לכלוא אותנו או להעביר אותנו למדינה אחרת – זה רק מחזק את האחדות בתוכנו ואת האמונה של האנשים באלוהים".
צבע אמיתי. האב מברהטום גבראב. צילום: אלי אטיאס
האם העובדה שישראל היא ההולי לנד, הארץ שבה ישוע נולד ונצלב, הופכת את השהות בישראל למיוחדת יותר עבורכם, על אף הקשיים?
"בהחלט. זה דבר מאוד מיוחד עבורי, כאיש דת, לחיות פה, בארץ. אני סוקר את הפעמים הראשונות שביקרתי בירושלים ובנצרת, זה היה מיוחד מאוד. במובן מסוים זה נתן משמעות נוספת להגיע שלנו דווקא לפה, לישראל".
בתור מנהיג דתי וקהילתי של יוצאי אריתריאה בתל אביב, הרשויות בישראל – ממשלה, עירייה, משטרה – מנהלות מולך איזו תקשורת?
"מה פתאום, אין דבר כזה. אין שום דיאלוג עם השלטון. הלוואי שהממשלה הייתה רואה בי ובמנהיגים אחרים כתובת להידברות, אבל לצערי זה כלל לא קורה. הם רק רוצים שנהיה בשקט ולא נעשה בלגן, זהו".
יש לך מסר לציבור בתל אביב לקראת השנה העברית החדשה?
"כן. חשוב לי לומר לציבור בישראל בכלל ובתל אביב בפרט שאני כאיש דת, ככומר, מתפלל מדי יום לא רק עבור הקהילה שלי או עבור הנוצרים בעיר, אלא עבור כל אזרחי המדינה וכל האנשים סביבי. אני גם אומר לחברי הקהילה שלי להיות ערים לסבלם של אחרים, לתת אוכל או עזרה לנרקומן ברחוב ליד התחנה המרכזית, בלי קשר לשאלה אם הוא אריתראי או לא. מצד שני אני רואה את ממשלת ישראל מתייחסת אלינו כמו לפושעים, כולאת אותנו ומנסה לגרש אותנו למדינות אחרות. אני קורא לממשלה הזאת להתייחס אלינו כבני אדם ולא לחשוב שאנחנו אויב. אני מקווה שנוכל לייסד יחסים של אהבה וכבוד עם הישראלים ועם השלטון בארץ, כי היהודים והנוצרים מאמינים בסופו של דבר באותו האלוהים".
תגיד, אתה בטוח שיש אלוהים?
הוא מחייך. "יש".
תוכל לנמק?
"שמע, זו שאלה גדולה. ההוכחה לקיומו של אלוהים מבחינתי היא הבריאה שלו, האהבה שלו והחמלה שלו. קיומן של שלוש אלה הוא ההוכחה הכי טובה לקיומו של האל".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
1.בתור סוג של אדם דתי, הרשו לי להפציר בכם: אנא, פגעו ברגשותי הדתיים, וכמה שיותר. הדתי נפגע רק במקום שבו הוא חושב שיש לו אמונה, אבל אין לו. והוא נפגע מזה שנחשף לשקר שסיפר לעצמו. אז יאללה, לפגוע.
2.איך? על ידי חוצפה בריאה. שזה מה שתמיד היה חסר לתרבות הישראלית. ולהומור הישראלי בפרט.
ונא לא לבלבל עם החוצפה חסרת הגבולות שבה ישראלים מתנהלים ביומיום. התרבות הישראלית, לעומתה, תמיד ידעה להרכין את ראשה בפני האדון התורן: בפני הציונות, הפוסט־ציונות, הימין, השמאל – כי חברים, רק הרגע הגענו; כי חברים, הרי זרקו אותנו מכל מקום על פני האדמה; אז חייבים להמציא סיפור, ולדבוק בו. וחוצפה זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים, כשאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאנחנו אמיתיים.
[tmwdfpad]
3.ונא לא לבלבל חוצפה עם סאטירה. סאטירה היא נשק נגד השלטון. חוצפה היא נשק נגד השכל הישר. לסאטירה יש אדון, שאותו היא משרתת; שמו – השקפת עולם. לחוצפה אין שום אדון. אתה מתחצף פשוט כי נמאס לך שאומרים לך מה לעשות, נמאס לך אפילו מהדיעות של עצמך. כמו שאמנות היא מטרה בפני עצמה – אתה עושה את זה כי זה יפה. כמו שאהבה היא מטרה בפני עצמה – אם אתה שואל את עצמך למה אתה אוהב, זאת לא אהבה.
4.כששאלו את בריז’יט ברדו על הרומן השערורייתי שלה עם סרז' גינזבורג, היא אמרה, בלי להיכנס לפרטים, ש"אהבה היא הדבר הכי חשוב בחיים" ולא פירטה למה, למרות שהכתב לחץ. לא אמרה, "כי…" – בדיוק בגלל שערך אמיתי אי אפשר להסביר. אין לו סיבה. הוא הסיבה.
וברור שזה יהיה גינזבורג, אולי האמן החוצפן ביותר בתולדות הפופ. האיש שהקליט איתה שיר כל כך ארוטי שבעלה דרש לגנוז אותו, וגינזבורג, תמיד חוצפן באמנות ותמיד ג'נטלמן בחייו הפרטיים, אכן גנז, עד שהוציא אותו שנתיים מאוחר יותר עם אהובתו הבאה. תקשיבו לשני הביצועים האלה ביוטיוב, זה די מדהים להשוות – ברדו, החייתית ברגשותיה, עם הקול הכל כך עמוק, שלא פלא שהשמועה נפוצה שהוא הקליט אותה גומרת באולפן, מול ג'יין בירקין, עם הקול הגבוה והנשבר, כמו ילדה מאוהבת. ואהבה, כמו בדיחה טובה, כמו אמנות, כמו "רגשות דתיים" – זה דבר שקיים בזכות עצמו.
5.רצה האינסוף שיהיה לו קיום בתוך העולם הסופי, כך לימדו אותנו רבותינו. וכל השאר – התגלגלות העניינים.
שמיים מול ארץ, סדר מול כאוס, אהבה מול הגיון. ותמיד, ההגיון הוא הדרך הנכונה ללכת בה – עד שאתה נתקל בקיר של עצמך. ותמיד, האהבה היא היכולת הלא־הגיונית להציץ, לרגע, אל מעבר לקיר הזה.
וכמובן שצודקת ברדו, וצודק סרז’ גינזבורג, וצודקים מאיירי "שרלי הבדו" עם הקריקטורות המכוערות שלהם, המעצבנות, חסרות הטעם – הטעם הוא בדיוק זה: להציץ לרגע אל מעבר לחומת הסדר הטוב.
כי מישהו הרי צריך לאפשר לנו לקחת נשימה קטנה מהאינסוף. מישהו צריך להוריד לנו שנורקל קטן ובלתי נראה, כשנגמר לנו האוויר. וזה אף פעם לא המכובדים והחשובים, זה תמיד המעצבנים והחוצפנים.
6.וכמה זה חסר, בתרבות הישראלית. שכל כך התרגלה להיות מגוייסת שכבר איננה מרגישה שאונסים אותה – זה הכי דומה לאהבה שהיא מכירה. תמיד, תמיד מגוייסת: להפרחת השממה, לחיזוק הזהות המזרחית, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לזכויות ההומואים – מה זה משנה – תמיד יש משהו "חשוב" שצריך לצחצח לו את הנעליים,
ולכן, אני מפציר בכם לפגוע ברגשות הדתיים, והציונים, והשמאלנים, וביחוד ברגשותי שלי: כי מי שאומר שאסור לפגוע ברגשותיו, אומר בעצם שאסור לו להסתכל על עצמו. ומי שלא מביט על עצמו, על עליבותו, על סופיותו – איננו מסוגל לאהוב את האינסוף. אלא רק את עצמו.
7.סרז' גינזבורג, את זה יודעים כולם, גמר כליצן שתוי ועלוב. אתה משלם מחיר כשאתה נהייה הסמל של עצמך. אבל איזו עוד אופציה יש לילד יהודי נמוך קומה, עם אוזניים בולטות ואף ענק? איזו עוד דרך יש לו לגרום לאשה הכי יפה בעולם – או לאלוהים – לאהוב אותו?
רק חוצפה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
