אמונות טפלות זה לגמרי אחלה

אנשים רציונליים בזים לאמונות טפלות. הם תופסים אותן כהתנהגות בורה וחסרת שחר, הראויה לגנאי ופקפוק, או לפחות להרמת גבה מלגלגת. אם בדת ממוסדת יש חוקיות, נרטיב ומשמעות מאחדת, טבעה של האמונה הטפלה הוא הפוך לחלוטין: היא אינטואיטיבית וחסרת שורשים ברורים, אין צורך להיוולד לתוכה ואפשר לבחור להאמין בכמה אמונות טפלות בו זמנית – איזו מן צורה יש לזה? ובכן, צורה טיפולית. אמונה טפלה, בלא מעט מהמקרים, היא בכלל אקט תרפויטי. לא כל המאמינים בה מודעים לכך, אבל כשהם נוקשים על עץ, נושפות על ריס או יורקים למראה חתול שחור (אפליית חתולים חמורה, אגב) – הם למעשה מעניקים לעצמם בחזרה תחושת שליטה שאבדה להם. זו שליטה מדומה, כמובן, אבל היא אפקטיבית לרגע קט וגורמת להם להרגיש קצת יותר טוב.

עבור אנשים שחיים במציאות כאוטית – בין שזו טראומת ילדות שלא מרפה, מלחמה מתמשכת או אפילו משבר רגשי עמוק – החיים מרגישים משוללי היגיון או סדר. אחת הדרכים להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת היא להאמין שיש קשר בין העולם הפנימי לחיצוני, בין האינטואיציה לממשות; אם נשמור על זהירות טקסית מסוימת, דברים רעים נוספים לא יקרו. האמונה הטפלה, אשר נדמית במבט ראשון כמטופשת ומשוללת יסוד, משחקת תפקיד יעיל בארגון המציאות הפנימית ומעניקה תחושה של מסוגלות ותקווה. החיים לא נוראים כל כך, הנה, אני רק אנשוף על הקוביות האלה שלוש פעמים ואקפוץ על רגל אחת והכל יהיה בסדר, נכון? כשחושבים על זה לעומק זה די מכמיר לב, אז בפעם הבאה שתראו אדם מתנהג באופן משונה כדי לנסות למנוע אסון – זכרו שאולי עובר עליו משהו, וזה הרגע הטיפולי של היום שלו.