עד פחות או יותר תחילת העשור הזה, החוזר הלא כתוב בין היוצר לקהל נשמר היטב. היוצר היה אומר "טוב, שמעו חבר'ה – יש לי רעיון לסרט או סדרה שאני חושב שתאהבו. אני מביא מפיקים וגופי שידור שישימו על זה כסף, ואני מקווה שתאהבו". והקהל, בתגובה, היה צופה פאסיבי שמגיע רק בסיום התהליך, ומכריע אם היצירה תהפוך ללהיט או תיזכר לדיראון עולם. אבל כניסתו של ה-AI לבערך כל תפקיד מתחילה למחוק גם את החוזה הזה.
>>הפיכה תרבותית: "קזבלן" ואיתי לוי מחליפים את "אופרה בפארק"

חברת "פייבל", שבעבר התמקדו בעיקר במציאות מדומה ורבודה, שינו את הפוקוס לעבר בינה מלאכותית והשיקו את הכלי החדש שלהם Showrunner, שמאפשר לכל אחד – אבל ממש כל אחד – ליצור פרק טלוויזיה משלו בסגנון אנימציה שהוא רוצה. כלומר, ליצור פרקים שלמים של סדרות בבינה מלאכותית, ובהתאמה אישית. נכון להיום השירות עוד נמצא בגרסת אלפא, שפתוחה רק לכ-10 אלף איש, אך זה צפוי להשתנות בקרוב, במיוחד מכיוון שאמזון החליטה להשקיע בחברה, ואולפנים אחרים כבר בוחנים אפשרות להביא לפלטפורמה תוכניות רשמיות. ולמרות שהמוצר הבסיסי שהם מציעים כרגע די… ובכן, בסיסי, יש לו פוטנציאל גדול – ואנשים חוששים ממנו, בצדק.

הפלטפורמה של Showrunner מתקיימת כרגע אך ורק על שרתי דיסקורד, ומאפשרת לייצר פרקים רק במסגרת סדרה אחת, הם מכנים "עמק האקזיט", ומתמקדת בעשירי העולם. בין הדמויות הרבות שתוכלו למצוא שם נמצאים ג'ו ביידן, ברק אובמה, טום קרוז, אילון מאסק וכמובן נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אחרי שתכתבו בשרת/scene, יפתח בפניכם תפריט אפשרויות שמציע שלל דמויות, לוקיישנים ומקום בו תכתבו את התסריט עצמו. המנוע עדיין לא מפותח, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות שטויות מבדרות – לדוגמה, סצנה שבה טראמפ רוצה להתאבד כי הוא מפחד מהרשימות של אפשטיין, ומארק צוקרברג מנסה לשכנע אותו לוותר על זה. כן, אפשר לקחת את זה רחוק, גם עם המגבלות שלטענת החברה הוכנסו על מנת לשמור על החוק.

אז כמה רחוק, אתם שואלים? ובכן, לשואוראנר יש עמוד בניית דמויות, שניתן לצרף באופן מיידי לרשימה שלה. לכן לקחתי את תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הורדתי מיוטיוב כמה נאומים והזנתי את הכל לבינה מלאכותית – לצורכי סאטירה, כמובן – וכך יצרתי דמות כמעט מושלמת של ביבי, עם דיבוב מדויק (אם תשאלו אותי, אפילו יותר מטראמפ). אחר כך נתתי להם לשחק בסצנות ששלפתי מהמותן: טראמפ מנהל משא ומתן, ומבקש לילה עם שרה בתמורה לתמיכה בביבי מול מערכת המשפט; או דייט רומנטי בין ביבי לטראמפ, שבו מופיע גם היטלר מכאני, ומאשים את ביבי בקונספירציות יהודיות עד שהזוג המאושר נפרד. הצלחתי גם ליצור שיחת טלפון מוזרה בין טראמפ לביידן המבולבל. אז כן, זה מרגיש כמו AI, ונשמע כמו AI, ולמען האמת זה לא לגמרי מפותח עדיין. למעשה, אפילו המנכ"ל עצמו, אדווארד סטאצ'י, לא בטוח כמה הפלטפורמה תמשוך אנשים.

"אולי אף אחד לא רוצה את זה וזה לא יעבוד", אמר סטאצ'י בריאיון לוראייטישהתקיים לפני כשבוע, וטוען שהופתע לגלות שחלק גדול מהמשתמשים נהנים מליצור דמויות בעצמם, ולהשתמש בהן בסדרות. "לא חשבנו על זה בכלל כשבנינו את זה", אמר, ואני לא יודע אם מדובר בצניעות זהירה או בכסת"ח למקרה שהפרויקט לא יצליח, אבל אין ספק שזהו צעד ראשון לקראת תכנים שלמים. לפי סטאצ'י, כיום בינה מלאכותית לא יכולה להפיק יותר מפרק אחד בכל פעם, ולמרות שזה נשמע כמו תוכנה שנבנתה לפני חמש שנים, זה עדיין מרשים.

בעבר חברת לייטריק עשה דבר דומה עםLTX studio, שיצר קליפים קצרים בסגנונות שונים, ונתנה לבינה המלאכותית את האפשרות לבנות סטוריבורד של ממש – אך החידוש הפעם הוא בעצם היכולת לבנות את הדמויות שלי איך שאני רוצה, ובאופן די נגיש. את ביבי יצרתי בחמש דקות, וזה היה קל, כמעט אינטואטיבי כמו במשחק מחשב. זה רק עניין של זמן עד ששואוראנר תעזוב את דיסקורד ותתפתח לאפליקציה של ממש. אבל האם זה יכול להחליף את האדם היוצר בשלב הנוכחי? עדיין לא, אבל זה לא אומר שאין מי שפוחד בצדק מהיום הזה.

אותם תסריטאים שכבר שבתו כנגד השימוש בבינה מלאכותית בקולנוע צפויים להיתקל באתגרים מהותיים יותר, וכנראה שמאבק יעלה מדרגה על רקע הגישוש של אולפנים גדולים כמו אמזון ודיסני בתחום. והאמת שאפשר להבין אותם – זה מלחיץ לראות את המכונות מתקרבות להחליף אותך, גם אם ה-AI עדיין צריך את האדם היוצר מאחוריו. החזון של חברת פייבל הוא לאפשר לכל אחד ליצור טלוויזיה מותאמת אישית, אבל אני מודה שברגע שראיתי את החופש האמנותי שהבינה המלאכותית לקחה בחלק מהמקרים, זה היה די מלחיץ. אבל אין מנוס מלהודות שזה בלתי ניתן לעצירה. האם יהיה לזה קהל? זמן יגיד. אבל עדיף שנמצא דרך לשמור על האדם היוצר במרכז היצירה, גם אם הבינה מצטרפת. אין שום דרך לעצור את המפלצת הזו, אבל יש עוד סיכוי להשתלט עליה ולקוות לטוב.

• המסך
• טכנולוגיה
• אינטליגנציה מלאכותית
• אנימציה
• סטרימינג

אנחנו, וזה ידוע ומתועד, חולים על אנימציה, ופעם בשנה אנחנו מתייצבים להצדיע לה בפסטיבל אנימיקס תל אביב, הפסטיבל הבין לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, שיחגוג השנה את המהדורה ה-25 שלו מאז היווסדו בתחילת האלף. הפסטיבל ייפתח ב-5.8 ויימשך עד ה-9.8, עם בשורה מרעישה ומשמחת לשוחרי האנימציה לארץ: האנימטור המבריק והייחודי ביל פלימפטון יתייצב בתל אביב בכבודו ובעצמו, יקרין מסרטוניו ויערוך כיתת אמן.

>> ויהי אור: המידברן חוזר לחיים ויתקיים בחודש נובמבר הקרוב
>> קצת רעש בבקשה: לבונטין 7 חוזר להשתלט על מוזיאון תל אביב

פלימפטון, כיום בן 79, התפרסם בשנות ה-80 כקריקטוריסט בעל סגנון ייחודי והומור פרוע שעבודותיו התפרסמו במגזינים מובילים ופרץ לתודעה העולמית ב-1988, כשסרטו הקצר "Your Face" היה מועמד לאוסקר, ושוב ב-2005 כשסרטו "Guard Dog" זכה גם הוא במועמדות, כשבין לבין הופך פלימפטון למגדלור של אנימציה עצמאית עיקשת שהראתה לרבים אחריו את הדרך. פלימפטון, יצר בעבודות יד שמונה סרטים באורך מלא ועוד עשרות סרטי אנימציה קצרים שהפכו לאבני דרך בתחום. כקול ייחודי בעולם תעשייתי, הוא יציג בפסטיבל מקבץ קצרים (חבל שלא את סרטו החדש "Slide" שהוקרן בכמה פסטיבלים בשנה שעברה) ויעביר סדנת אמן על עקרונות הגישה שלו: "זול, מהיר ומצחיק".

פסטיבל אנימיקס נפתח גם השנה לאחר גל של אירועים דרמטיים ומטלטלים במדינת ישראל, והם מקבלים ביטוי בשפתם האמנותית והייחודית של אנימטורים, קומיקסאים ומאיירים שישתתפו בפסטיבל. בין היתר יארח הפסטיבל את הפאנל "טהרן על הקו – חזית האנימציה: הקומיקס והקריקטורה של היוצרים ברפובליקה האיסלמיסטית", שנערך בעקבות המערכה של ישראל מול איראן בחודש יוני האחרון. מעבר לעימות הביטחוני בין שתי המדינות, גם האמנים והיוצרים באיראן נפלו קורבן לאורך השנים למשטר הדיכוי של האייטולות. במפגש מיוחד זה יוצגו כמה מהיצירות הבולטות בתחומי המדיה המאוירת, שהפגינו ביקורת אמיצה נגד השלטון. בתום הפאנל – יוקרן הסרט "פרספוליס" סיפור הילדות של הסופרת והמאיירת מרג׳אן סטראפי.

בנוסף, הקריקטוריסט יונתן וקסמן, מהבולטים והמבריקיםבארץ ובעולם, משתתף לראשונה בפסטיבל וינחה את ההרצאה: "אז איך מציירים מלחמה?!?" בה הוא מזמין את הקהל למסע כרונולוגי – מהשבת השחורה של 7 באוקטובר ועד המערכה מול איראן – דרך הקריקטורות והאיורים שצייר בזמן אמת מתוך ניסיון אחד עיקש לצייר מציאות גם כשהיא בלתי נתפסת.

ועוד אקטואליה כואבת בפסטיבל: מקבץ סרטי אנימציה של יוצרים ישראלים סביב המלחמה בעזה, בהם סרט דוקו-אנימציה קצר המציג את סיפורו של גיא גלבוע דלאל שמוחזק בשבי בעזה לאחר שנחטף ממסיבת הנובה, סרט על ילד יהודי מהעוטף וילד ערבי מעזה שנפגשים בטעות ופועלים להגשמת חלום משותף, סרט סטודנטים על שישה חברים שמתאגדים ומנסים למצוא דרך התמודדות עם מותם של חבריהם וסרט דוקו על שתי חברות הכי טובות שהקשר ביניהן נקטע כשקרן יוצאת למסיבת הנובה.

אל המסגרות התחרותיות של הפסטיבל מצטרף השנה פרס "נייבי בירד" לכישרונות חדשים בתחום הקומיקס, לזכרה של הקומיקסאית רויטל ברונשטיין ז"ל שנרצחה בפיגוע ביפו בתחילת אוקטובר. ביוזמתה של ליאורה ברונשטיין, אמה של רויטל, יחד עם איגוד הקומיקסאים והקריקטוריסטים בישראל ובעזרת קי"ק – קבוצת היוצרים שבה רויטל הייתה חברה, מוכרז פרס ומענק לזכרה של הקומיקסאית שהייתה מוכרת תחת שם העט "נייבי בירד".

אבל נוכח המצב יש גם חדשות באמת טובות: בתקופה מורכבת במיוחד בזירה הבינלאומית בה מופעלים חרמות נגד מדינת ישראל, תחרות האנימציה הבינלאומית של אנימיקס הצליחה בניגוד לציפיות לקבל מאות הגשות מיוצרים מכל רחבי העולם, והשנה יוצג מבחר עשיר של סרטים בינלאומיים לצד מיטב היצירה הישראלית במגוון קטגוריות.

ויהיה גם מצחיק: אות יקיר הפסטיבל יוענק השנה לצמד ניר גרבר וגלי אדלבאום – המוכרים בשם "ניר וגלי". השניים, זוג בחיים וביצירה, הפכו בעשור האחרון לאחד הקולות המשפיעים והאהובים באנימציה הישראלית במסגרת אירוע הענקת הפרס ייערך חידון קאהוט רב משתתפים נושא פרסים שכולל את הפרטים הכי אזוטריים ומצחיקים מהסרטונים של ניר וגלי, בהשתתפות הקהל באולם. כמו כן, תיערך ההרצאה "ניר וגלי, איך התמסחרתם" על מאחורי הקלעים של תהליך יצירת פרסומות לרשת ולטלוויזיה, שילוב סטוריטלינג בעבודה מסחרית, כיצד הופכים בריף משעמם לתוכן ויראלי ואיך משתמשים בהומור ככלי להעברת מסרים.

עוד כמה אירועים שכדאי לסמן: "הפעם הגזמתם" – פודקאסט לייב: הפודקאסט הידוע לשמצה מבית הפודיום בהגשת רחלי רוטנר אריאל ויסמן מגיע לפסטיבל אנימיקס והפעם באמת בלי צנזורה. האורח יהיה הקומיקסאי, הקריקטוריסט והמאייר אורי פינק וזה כנראה ייגמר בבכי; "משגע פילים" – ספיישל קצרים מפוקס על בעל החיים היבשתי הגדול בעולם; "טבע האדם" – מקבץ של שמונה סרטים קצרים ומגוונים קשר בין האדם לעולם שסביבו; "הצבעים שבפנים" – הקרנת סרטה החדש של הבמאית נאוקו ימאדה שנחשבת לאחת היוצרות הבולטות באנימה העכשווית, בזכות סגנונה החזותי הרגיש והחיבור בין מוזיקה וצבע לרגש.

• ❤ תרבות
• פסטיבל אנימיקס
• אנימציה
• אנימה
• קומיקס

כש"פה גדול" נחתה בנטפליקס ב-2017, היא הרגישה כמו בשורה מרעננת: שנתיים לפני "חינוך מיני" היומרנית יותר, סדרת האנימציה המגעילה של ניק קרול הציגה את גיל ההתבגרות כפי שהוא באמת הרגיש – מביך, מגעיל, משפיל וקרינג'י בליווי כמות הורמונים שיכולה להרוג פיל, אבל הפכה אותנו למבוגרים שאנחנו היום. הכנות (שלא לומר שיתוף היתר) של "פה גדול" הרגישה כמו צעד בכיוון הנכון בכל הנוגע לנרמול מיניות, וסדרה למבוגרים (כלומר, לנערים ונערות) שאשכרה יכולה לעשות קצת טוב יותר לעולם הזה. אבל כמו שלמדנו כבר בעולם הזה, לא יכול להיות לנו דברים טובים.

>> מה ראינו בלילה: 8 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

לאורך 8 עונותיה הסדרה התפתחה והתפתלה, והמוזרויות הקטנטנות שנרמזו בעונה הראשונה הפכו לגרוטסקיות (ולפעמים אפילו בלתי נסבלות, אנחנו מדברים עליך המאמן סטיב) ככל שהסדרה התקדמה וחיפשה דרכים חדשות כדי לחקור מיניות בגיל ההתבגרות. זה היה דוחה, זה היה מיותר ולעיתים זה אפילו גרם לנו לשקול חזרה בתשובה כי אולי הדתיים באמת צדקו על כל הפרוגרס הזה – אבל זה בעיקר לקח משהו שדי אהבנו בהתחלה, והפך אותו לקריקטורי. ולמרות שהיא בהחלט נמשכה יותר זמן משהיתה אמורה, עכשיו יש ליוצרים הזדמנות לסיים בטוב, ונראה שהם לוקחים אותה בשתי דיים.

במהלך הסופ"ש עלה לנטפליקס העונה השמינית והאחרונה של הסדרה, ואנחנו רוצים לתת לה צ'אנס אחרון. בדקנו פרק אקראי והופתענו לחיוב, ולא רק בגלל הופעת אורח משמחת של נטשה ליון ופרודיה ל"אוטובוס הקסמים", אלא כי גם הרגשנו שהיה בה משהו מההתחלה: במקום להתעסק בלהציג מפלצות חדשות שהפכו אותה לגרסה הסוטה של "הקול בראש", היו עסוקים שם במה שהוביל אותם – להרחיב ידע על מיניות וגיל ההתבגרות דרך בדיחות מטופשות עד מגיעילות, ובצורה שתתקע לכם במוח מבלי שתרגיש דידקטית. אולי הם עוד יסיימו את זה טוב, מי יודע.
"פה גדול", עונה 8 עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• פה גדול
• אנימציה

אחת לכמה זמן מגיע היום שבו צריך לפנות מראש את הזמן לאחת הסדרות הכי מושלמות לבינג' שנוצרו אי פעם: "אהבה, מוות ורובוטים", אנתולוגיית האנימציה של נטפליקס שמדברת בדיוק על הנושאים האלה, או לפחות משחקת בסביבתם, וחזרה השבוע לעונה רביעית.

>> טלוויזיה חדשה: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם עכשיו
>> אנחנו הרובוטים: הלהיט החדש של אפל TV הוא יותר מקומדיית מד"ב

למען האמת, כשהסיפורים והאנימציה נראים ועשויים כל כך טוב, באמת שלא משנה מה יוצרי הסדרה יעשו, ואפשר בהחלט להסתפק בעוד מאותו הדבר. למעשה, ממש נשמח לעוד מאותו הדבר. כל פרק בסדרה הזאת כל כך שונה מקודמו, שגם כאשר מזמינים "עוד מאותו הדבר", זה עדיין יהיה מגוון ושונה מכל מה שראינו עד עכשיו. הפעם נדמה שהיוצר, טים מילר, בוחר למקד את הפרקים סביב מוטיבים מסוימים הקשורים זה בזה באופן דק מאוד, אבל כך גם הקשר למוטיבים שנקבעו בשם הסדרה במקור.

העונה נפתחת עם פרק קצר שהוא בייסיקלי קליפ מאד מגניב של רד הוט צ'ילי פפרס, שזה די מטורף ואפילו מאוד מהנה. בקליפ אנחנו רואים את הלהקה המפורסמת כמריונטות מול קהל של מריונטות. זאת בהחלט הפעם הראשונה שאנחנו רואים דבר כזה. ספק אם יש לזה יותר מדי משמעות מלבד להגיד לצופים "היי, תראו מה אנחנו יכולים לעשות", אבל אחרי אמירה כזאת אני מצפה שהם יראו לי מה הם יכולים לעשות. במקום זה אנחנו מקבלים את "מפגשים מהסוג הזעיר", שזה אותו פרק מהעונה הקודמת רק שבעונה הקודמת זה היה עם זומבים ובעונה הזאת עם חייזרים. זה היה יכול להיות נחמד מאוחר בעונה, כמעין אתנחתא קומית, פרק שמעוצב מעולה בסגנון אנימציה מינימליסטי יחסית עם נוסחה עלילתית נהדרת, \אבל אם אתם אומרים לי "חכה-חכה" אני מצפה למשהו שיעיף לי את הראש.

למרות שהפרק השני לא עומד בציפיות שהפרק הראשון מציב, הוא כן מסמן את המוטיב הראשון בעונה: חייזרים. יש לא מעט סיפורי חייזרים בעונה הזאת, כשהמגניב ביותר הוא "צווחת הטירנוזאור" – פרק מוזר עם אנימציה עוצרת נשימה שעושה משהו מתוחכם באופן בו העולם בנוי: אי אפשר לדעת אם אנחנו חוזים במקור האנושות, או בתרחיש פוסט אפוקליפטי בו בני האדם נמלטו מכדור הארץ שהפך למזוהם מדי בשביל לחיות בו וכעת הם חיים באליסיום עם דינוזאורים כי שיבטו אותם או כל שיט מד"בי אחר. זה פרק שגורם לך לחשוב על מה שאתה רואה, לנסות להבין את העולם, ולדחוס המון מיד בזמן קצר. בזה בדיוק עוסקת אומנות הסיפור הקצר, ויש עליה דגש יותר גדול בעונה הזאת.

פרק נוסף שעוסק בחייזרים הוא "ורד העכביש", סיפור בו אישה מוכת יגון רוצה לנקום במי שהרג את בעלה. בחיפושיה אחר נשק היא מוכנה להחליף את אחד מהתגליות שלה בתמורה ליצור קטן וחמוד שמרכך את ליבה. זה סיפור יפה, שלם וכואב. הפרק "גולגותא" הוא פרק שכל כולו לייב אקשן. ראינו כבר לייב אקשן בסדרה הזאת וזה בהחלט נחמד מדי פעם. חייזרים דמויי תמנון מגיעים לכדור הארץ והם מעוניינים לדבר עם אנשי הדת של הכוכב. הסיפור עובר למוטיב האלוהות שחוזר מספר פעמים גם הוא בסדרה.

"נערי ה-400" הוא סיפור פוסט אפוקליפטי שנראה כמו שילוב בין סגנון האנימציה של "כחול זימה" ו"קרח", שני פרקים מהעונות הקודמות שהציגו סגנון אנימציה דו מימדי מרענן. הפעם אנחנו עם כנופיות שמנסות לשרוד בעולם בו הענקים תוקפים את האנושות. היחס של האנושות לענקים כאל אלים עובד נהדר עם האופן בו עיצבו אותם, ואני אפסיק לדבר כאן כדי לא להרוס. הפרק השני שעוסק באלוהות הוא "זיק והדת" סיפור קצר בסגנון אנימציה שצוירה ביד (לא יודע אם ליטרלי ביד, אבל ככה זה נראה) שמשלב אלמנטים מקומיקסים כמו "הלבוי". הסרט מספר על צוות של מטוס קרב במלחמת העולם השנייה שצריך להפציץ כנסיה מלמעלה בזמן שהנאצים מבצעים בה טקס פולחני מפחיד ומזמנים מלאך שנפל, והעיצוב שלו הוא אולי הדבר הכי קרוב לאיך שמתוארים מלאכים בתנ"ך.

המוטיב הבא שנדבר עליו הוא קצת מוזר, אבל הגיוני – חתולים. שני פרקים שעוסקים בחתולים בעונה הזאת. הראשון הוא "הדבר הגדול הנוסף" שמספר על חתול זדוני שמתכנן להשתלט על העולם ורק זקוק לעוזר אישי רובוטי עם אגודלים כדי להשיג את כל מה שהוא רק חולם עליו, והשני נקרא "הוא יכול לזחול" שמרגיש קצת כמו פריקוול לרומן הרוסי "האמן ומרגריטה" על ביקור השטן במוסקבה, רק שהפעם השטן מבקר בלונדון של 1757 ונאבק עם החתול על נשמתו של משורר. זה סיפור מגניב מאוד אבל אין בו קשר לאהבה, למוות וגם לא לרובוטים. לפחות בסיפור החתולים הקודם היה רובוט. עם זאת, החתולים בהחלט חוזרים על עצמם בסדרה באופן קבוע, וזה אלמנט נחמד, אבל שני סיפורים שמתמקדים בזה לצד כל ההיסטוריה של גושי הפרווה המעצבנים האלה בסדרה מרגישים כמו קצת יותר מדי.

מצד אחד הגרסה האסופה יותר הזאת של "אהבה, מוות ורובוטים" ממשיכה להציג סיפורים מדהימים ועוצרי נשמה ולהתנסות בסגנונות אנימציה שונים ומוצלחים והפעם דרך חוט עלילתי דק שמקשר ביניהם. אבל החוט הדק הזה קצת התרחק מ"אהבה, מוות ורובוטים" ועוסק יותר בחייזרים, דת וחתולים. האם זה מה שנכון עבור הסדרה? העונות הבאות יגידו. אין לדעת כמה עונות יהיו לסדרה ובטח לא איך העונה הבאה תיראה, אנחנו רק יודעים שאנחנו רוצים עוד סיפורים ועוד אנימציה מרהיבה. אה כן, וקצת יותר אהבה, מוות ורובוטים לא יזיקו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• אנימציה
• מדע בדיוני
• סדרות מומלצות

אנתולוגיות הן דבר מוזר, ולא תמיד מוצדק. רק שאלו את ריאן מרפי, שניצל את פורמט האנתולוגיה העונתית כדי לייצר רצף של אינספור מיני-סדרות בדרגת איכות משתנה. אבל בקונסטלציה הנכונה, אנתולוגיה טובה יכולה לספק כר טלוויזיוני יצירתי ופורה עבור משהו באמת חדש במקום לשחזר שוב ושוב את אותה עונה רק במקום אחר (אנחנו מדברים עליך, הלוטוס הלבן). ובמקרה של אנתולוגיית האנימציה של נטפליקס, "אהבה, מוות ורובוטים", מדובר בעולם יצירתי בלתי נגמר.

>>אנחנו הרובוטים: הלהיט החדש של אפל TV הוא יותר מקומדיית מד"ב

אז נכון, הסכנה בסדרת אנתולוגיה שבה בכל פרק יש יוצרים, אמנים וסגנונות שונים היא חוסר היציבות, ואכן ראינו במהלך שלושת העונות האחרונות שלא כל הפרקים עומדים ברף שקבעו היוצרים טים מילר ("דדפול") ודיוויד פינצ'ר (מאיפה להתחיל?), אבל גם למדנו שתמיד משתלם לצפות בה עבור הפרקים המצוינים שמסתתרים בחבורה. ואולי הפרק שבו דיוויד פינצ'ר הופך את חברי הרד הוט צ'ילי פפרז למריונטות בעזרת אנימציית תלת מימד לא יהיה שיא התוכנית, אבל תמיד אפשר להתנחם בכך שיש עוד 9 יוצרים אחרים בעונה. נו, זו הופעה חיה של בובות על חוט – זה נחמד אבל בואו לא נגזים.

העונה הרביעית, שעלתה במהלך הסופש לנטפליקס, מכילה 10 סיפורים חדשים, כל אחד מיוצר אחר וסטודיו אנימציה אחר, כך שהלוק, האופי, העלילה והכל משתנה מדי פרק, כאשר רק הנושא הכה כללי של "אהבה, מוות ורובוטים" נשאר כחוט מקשר. אוקי, אז העונה גם יש איזה מוטיב חייזרים, אבל זהו, אין יותר קשר. זה אומר שתוכלו לראות פרק מתוק על פלישה במיניאטורות, ומיד אחר כך אנימציית מחשב מורכבת עם סיפור מורכב על נודדת חלל אבודה שמוצאת חיית מחמד. זה גם הפרק הכי ארוך, עם 17 דקות, כך שגם אם לא תאהבו פרק, תמיד הבא מגיע לפני שתתבאסו. אנתולוגיות הן דבר מוזר, אבל גם משחק כיף של מצא את הפייבוריט שלך. אנחנו יודעים מה לא שלנו.
"אהבה, מוות ורובוטים", עונה 4 עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• רובוטים
• אנימציה