בולעים רוק: רוקפור חוגגים 20 שנה ל"איש שראה הכל"
ריב מתוקשר, נתק מוחלט של עשור, הכפשות הדדיות וקריזה כללית - מי אמר שאין רוקנ'רול בעברית? חברי להקת רוקפור מסכמים שני עשורים סוערים ועולים בהרכב מלא לבמת הבארבי כדי לחגוג 20 שנה לאלבום "האיש שראה הכל". ריאיון
"אנחנו כן רוקסטארים", מתקומם מרק לזר, הבסיסט של רוקפור, כשאני טוענת כי מדובר בלהקה שמעולם לא עניין את חבריה להיות כוכבי רוק. "אני קם בבוקר, לוקח את הילדים לבית הספר ולגן ובא לאולפן. זאת העבודה של מי שמתעסק במוזיקה, זה רוקסטאר". התפיסה של חברי רוקפור את עצמם – כלהקה עובדת של מוזיקאים ללא כל הרעש הנלווה וללא העיסוק באופן שבו תופסים אותם מבחוץ – מנחה אותם יותר מ־20 שנה. אפילו את העזיבה הפתאומית של הסולן אלי לולאי לפני יותר מעשור במהלך סיבוב הופעות והחזרה שלו לחיק הלהקה, שלוותה בראיונות שחשפו פרידה דרמטית ואף אלימה, צלחו רוקפור בחן ובלי שתדבוק בהם תדמית של ילדים רעים או כל תדמית אחרת. את העבודה המוזיקלית הם המשיכו כרגיל: הגיטריסט ברוך בן יצחק תפס את מקומו של לולאי כקול המוביל והלהקה המשיכה להופיע ולהקליט אלבומים באנגלית ובעברית, ללא רעש וצלצולים. רוקפור היא דוגמה מעולה ללהקה שפועלת ללא פעלולי יח"צ. הם פשוט עושים מוזיקה.
גם חגיגות 20 השנה לאלבומם השני והמופתי "האיש שראה הכל", שלכבודן אנחנו נפגשים באולפן (בהרכב כמעט מלא – לולאי, בן יצחק, לזר ואיסר טננבאום. רק יקי גני, שהצטרף להרכב לאחר עזיבתו של לולאי, לא כאן), לא מוציאות מהם חפירה עצמית או יחסי אהבה-מיאוס מורכבים עם האלבום שהכי מזוהה איתם. הם כנראה באמת ראו כבר הכל ומבינים שכלום לא משנה, העיקר שאתם זוכרים את המילים בהופעות.
לפני חמש שנים ציינתם 15 שנה ל"האיש שראה הכל" והעליתם מופע שבו ניגנתם אותו מתחילתו ועד סופו. אתם אוהבים מאוד לחגוג את האלבום הזה. למה שוב?
בן יצחק: "אז זה לא היה עם אלי, עכשיו יש טריגר חדש".
לולאי: "מעבר לזה, אנחנו אוהבים לחגוג את האלבום הזה. מה שיפה בו זה שהוא כל הזמן מתפתח וגדל ונהיה יותר אהוב על כמות גדולה יותר של אנשים".
עשיתם כמה אלבומים מוצלחים ביותר באנגלית, קיבלתם פרגון בחו"ל, ובארץ עדיין "האיש שראה הכל" הוא מה שמביא עוד ועוד קהל. מבאס?
בן יצחק: "מישהו כתב עלינו פעם שהרבה אמנים היו יכולים לבנות קריירה שלמה רק על חצי צד של האלבום הזה. אז האם אנחנו מתבאסים? מה פתאום. אני עדיין בהלם שמשמיעים את זה ברדיו, אני עדיין בהלם שאני רואה ילדים בקהל שפתאום מגלים את זה, אני עדיין בהלם כשמתקשרת איזו קרובת משפחה מהרצליה שהחברים של הילד שלה שהוא בן 16 גילו את האלבום ורוצים שאבוא להרצות עליו בתיכון. גאווה היא מילה שאני לא אוהב, אבל כן חשבתי לעצמי: 'וואי, איזה כיף שיש לנו ביד כזה דבר'. יש אמנים אחרים שהיו ממנפים יפה מאוד הצלחה כזאת, אבל זה פשוט לא באופי שלנו".
עשר דקות מטפוריות
את הריאיון האובליגטורי על הפרידה המתוקשרת והממושכת והאיחוד המתוקשר לא פחות לפני כשנה, רוקפור כבר נתנו. תקציר הדברים: ב־2004, בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית, התלהטו הרוחות כאשר לחצי המרחק והשעות הרבות בדרכים עשו את שלהם ולולאי – שהיה היחיד שהשאיר ילדים מאחור – קרס תחת נטל העצבים והגעגועים. המתחים התפוצצו עד מריבה עם אלימות לייט, ויום לאחר מכן היה כבר לולאי בדרכו חזרה לארץ.
כמה זמן לא הייתם בקשר?
לולאי: "עשור".
שום קשר?
בן יצחק: "תגדירי קשר".
לזר: "עשר שנים באמת לא היינו בקשר, אפילו לא הרמנו טלפון אחד לשני, אבל יצא שנתקלנו".
ומה קורה כשנתקלים?
לזר: "זה כמו לפגוש אקסית, אף פעם לא הייתה שנאה או התעלמות".
לולאי: "אני קצת שנאתי אתכם".
לזר: "קבלי תיקון: גם אנחנו שנאנו אותו, אבל עם הזמן, כל הדברים הקטנים האלה נראים פתאום כמו שקיות ניילון בים".
מי יזם את הפגישה המחודשת?
לולאי: "מרק בעיקר. הוא דיבר איתי ועשה ממש שלום. זה היה רצף של ניסיונות, עד שאנובה (הלייבל שבו חתומה הלהקה – מ"י) הגיעו והצליחו ללבן את הכל. לפני זה עשו לי אודישן".
בן יצחק: "איזה אודישן? כשמרק דיבר עם אלי עוד בדקתי עם עצמי מה קורה. רציתי להמשיך לכעוס, אבל לא היה לי על מה".
לזר: "הכעס באמת היה עשר דקות".
בן יצחק: "יותר".
לזר: "עשר דקות מטפוריות, אל תתפוס אותי בשעון".
לולאי: "זה היה מפתיע. איך שנפגשנו התחבקנו וישר התחלנו לנגן".
בן יצחק: "זה היה אודישן לראות איך אתה מחבק".
כאמור, לא תמיד היחסים בין חברי ההרכב היו מלאים בחיבוקים ועקיצות ידידותיות. בשנים שעבדו בנפרד יצא מהם גם לא מעט ארס. לולאי – שב־2007 הוציא אלבום סולו אשר זכה אמנם לחיבוק מהמבקרים ותחנות הרדיו אך לתגובות פושרות מצד הקהל – אמר בראיונות שבן יצחק ולזר לא מצליחים להחליף את מקומו בחזית הלהקה. בתגובה אמר בן יצחק בריאיון: "מאיש שעושה דיבובים אני לא צריך לקבל ביקורת" (מאז הוא כבר התנצל על המילים האלה, אבל גוגל זוכר הכל). ובכל זאת, בכלפעם שאחד הצדדים נשאל על איחוד אפשרי, התשובה תמיד הייתה זהה – נבר סיי נבר.
בן יצחק: "לפעמים דברים שאתה אומר בנושא מסוים יכולים לצאת אחרת בעיתון. כשנשאלה שאלה שהתשובה שלה היא 'כן או לא' ואי אפשר לסלף – אמרנו שיש סיכוי להתאחד".
לולאי: "לפעמים אנשים לוחצים לך על נקודה ואם אתה לא מספיק חזק, אתה משחרר מילים שאתה מתחרט עליהן אחרי חמש דקות".
אבל איך זה שבאף שלב לא פסלתם איחוד?
לולאי: "כי בכל פעם שאנחנו אומרים שאנחנו אף פעם לא נעשה משהו, אנחנו עושים אותו. למדנו שעדיף לא להגיד לעולם לא, כי יש הפתעות. תמיד היינו חברים, סוג של משפחה. אתה מנסה להחליף את המשפחה וזה לא עובד".
ומה קורה לדינמיקה כשחוזרים?
בן יצחק: "כמו שאמרנו, משפחה. אני אישית הרגשתי בבית".
לזר: "החלטנו שניפגש – ברוך, אלי ואני – כדי לכתוב, לראות אם יש עדיין את הדינמיקה הטובה שהייתה בינינו, וזה יהיה בעצם מבחן. תוך סשן אחד היה ברור שזה עובד".
ברוך, הוקל לך שאתה יכול לחזור לנגן ברקע?
"פיזית? תמיד קל יותר לעשות פחות. ברמת האגו – בנושא הזה ממש אין לי אגו. גם כשאלי שר שירים מ'העולם המופלא' סבבה לי, אני ממש נהנה לשמוע אותו שר את זה".
לולאי: "אתה אוהב איך שאני שר? בשירים החדשים, לפעמים ברוך שר איזה קטע ואני מקשיב ואני לא בטוח אם זה אני או הוא. זה נהיה מפחיד טיפה. הגיע הזמן שתמצא לך קול".
לא ללכלך על מירי
שאלה תמימה לכאורה על ההעדפות המוזיקליות של חברי הלהקה בימים אלה מקבלת טוויסט לא צפוי. מדיבור על מוזיקה הודית שלולאי שומע בימים אלה, על החיבה של טננבאום למטאל ועל מצבם העגום של הפליימינג ליפס – השיחה גולשת לגלגלצ ומשם מהר מאוד – לשרת התרבות והספורט.
"לא ללכלך על מירי רגב", בן יצחק מכריז. "היא סידרה פה את הארנונות, אני מעריץ אותה. בעיריית תל אביב, משנות ה־40־50, ארנונת אמן היא בערך 300 ש"ח. אולי אני טועה בסכום המדויק, אבל זה הסכום בערך. ומה זה אמן לדעת העירייה? צייר או פסל. אנחנו משלמים פה על 60 מ"ר 2,700 ש"ח ארנונה. יצרן של מזון משלם חצי מזה, חצי מלהקה שעובדת בישראל. זה לא השתנה עד לפני שנתיים, כשראש העיר שינה את הארנונה לסיווג של מוזיקאים. מתברר שזה מפני שמירי רגב לחצה. זה משהו שאף שר תרבות לפניה לא עשה. אני לא אומר שזה לא בזכות המלחמה של המוזיקאים, אבל היא זו שהרימה את הכפפה ועשתה את זה. אני מדבר מהצד שלי – רדיו, גלגלצ, כל זה לא ממש מעניין אותי".
גם אם היא סותמת פיות?
"מי שמקבל תקציב מהמדינה שיסתום את הפה".
בימים אלה רוקפור עובדים על אלבום חדש, או כמו שהם מעדיפים להגדיר את זה – שיר אחרי שיר, צעד אחר צעד. מה שבטוח – מדובר באלבום בשפה שמירי רגב אוהבת. "אם אנחנו כאן", אומר לזר, "עדיף שזה יהיה בעברית".
מה הייתם אומרים לרוקפור של לפני 20 שנה?
לולאי: "תעשו הרבה יותר מוזיקה ממה שעשיתם ותשירו בעברית – גם בחו"ל".
לזר: "נכון, להיות יותר יצירתיים. עשינו הכל בקצב שלנו. היום אנחנו יותר יעילים, אבל עדיין יש המון ביקורת ושירים שנפסלים".
לולאי: "ברוך לפעמים אומר על שיר שהוא 'חמוד'. אני הבנתי כבר שזה כמו לקחת מעדרולקבור את השיר".
בן יצחק: "היום אנחנו יותר משחררים. כששירים לא נכנסו ל'איש שראה הכל' עשינו דרמה".
אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה החגיגית הראשונה, קבעה הלהקה הופעה נוספת שגם אליה כבר כמעט אזלו כל הכרטיסים – הוכחה חיה לפופולריות של האלבום שמסרבת לדעוך.
כיף להיות סולד אאוט.
לולאי (צוחק): "עכשיו, עם התמיכה שנקבל ממירי רגב, אולי יש לנו עוד תאריכים שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם".
רוקפור, 20 שנה ל"איש שראה הכל", שבת וראשון,בארבי
