• Facebook
• Twitter
• Email

"אני עדיין גדלה", אומרת האנה ובולסת שלוש מנות במקביל. ההורים שלה נקרעים מצחוק, ואז לורן, אימא שלה, מסמנת לטד, האבא, והם מבשרים לה שהם מפסיקים לממן אותה, ושהיא תצטרך להתמודד עם החיים לבד. זאת סצינת הפתיחה של "בנות", בפרק שהפך להיות איקוני בגלל משפט אחר, ההוא על הקול והדור. אבל לאורך הפרק הראשון, אוכל מעסיק את האנה מאוד. היא מודיעה לבוס שלה שהיא לא יכולה לעבוד יותר בחינם, והוא מחייך ואומר לה: כשתהיי רעבה מספיק, תפתרי את זה; לג'סה היא אומרת שהיא תוכל לשרוד בניו יורק שבוע אם לא תאכל יותר ארוחות צהריים.

לכן, הרגע החשוב ביותר בפרק האחרון של "בנות" הוא לא הפריים היפה של שלוש הנשים – לורן, שמתאוששת מגירושים דרמטיים; מארני, שמתאוששת מהדרמה של החיים והאנה, שמתאוששת מלידה, שותות יין על המדרגות של בית הפרברים. הרגע החשוב ביותר הוא הפריים הסגור של פניה של האנה כשהיא מבינה שהיא מצליחה להניק. זה מה שקרה לנרקיסיסטית האבודה, התפרנית, בעלת דיבור הילדה החכמולוגית הנצחי והטעם המחריד בבגדים. היא הצליחה להאכיל את עצמה, ועכשיו היא יכולה להזין יצור אחר.

במאמר מעולה שהתפרסם בניו יורקר לפני כשבוע, מייחסת הכותבת את הרתיעה והביקורת הקשה שקיבלה כל סצינה ב"בנות" לריאליזם של הסדרה. סצנות הסקס המוזרות והמביכות, מבנה הגוף, הדירות ה(יחסית) עבשות וקטנות, כל אלו גורמים לנו לחשוב ש"בנות" היא סדרה היפר-ריאליסטית שתתנהל כמו שאנשים בעולם האמיתי מתנהלים (מתנהלות, בעיקר). והיא לא. היא יצירה בדיונית, וככזו היא יכולה לפרק הנחות יסוד לגבי הדמויות שלה, אפילו סתם, כדי להביע רעיון. רק שכשזה קורה ב"בנות" אנחנו כועסות כאילו חברה שלנו שכבה עם האקס.

למשל, אנחנו סולחים לסיום מערכת היחסים של טוני סופרנו והפסיכולוגית שלו (זהירות, ספויילר) אחרי שהפסיכולוגית נתקלת במקרה במאמר שמתאר בדיוק את הפתולוגיה של טוני בז'ורנל מקצועי. ראבק אחותי, שש שנים לא עשית השתלמויות? אבל קשה לנו עד בלתי אפשרי לקבל את זה שהאנה לא עשתה הפלה. זה בעייתי פוליטית, מצקצקים מיוהנסבורג עד וויליאמסבורג, וזה עוד אחרי שבכלל הסכמנו לקבל את זה שאדם החתיך הבלתי אפשרי שוכב עם השמנמנה הזאת. ולא, שלא נתחיל בכלל לדבר על המקפצה המטורפת לקריירה של האנה. איך, איך אנחנו אמורות לקבל את זה שבחורה שבקושי מחזיקה בתואר ראשון התקבלה ללמד בקולג' לאמנויות אי שם באפ-סטייט ניו יורק? זה כאילו שבחורה בת 24 הייתה מקבלת סדרה משלה ב-HBO ועוד הופכת אותה לסנסציה בין לאומית.

אפשר לקרוא להסתייגות הזאת מהפיתולים של "בנות" בכל מיני שמות, ואפשר לראות בה עדות לאינטימיות המטורפת שהסדרה בנתה עם הצופות והצופים שלה. כש"בנות" עלתה לאוויר הייתי בת 21. בעוד שבועיים אהיה בת 28. עברתי עם האנה מעבודות מבישות לנורמליות לניצני קריירה, מחרדה קיומית מהעולם שבחוץ לנינוחות. אם אני מנסה לגעת בדיוק ברגע שבו זה קרה – אצל שתינו – אני נשארת עם האצבע באוויר. אנשים מתבגרים כמו עצים, שכבות על גבי שכבות שנמעכות זו לזו והופכות לטבעות של שנים.

באחד הקומנטרים הרבים שנעשו על הסדרה, אומרת לינה דנהאם שיש משהו מתריס בשם "בנות" לסדרה שעוסקת בארבע נשים צעירות. נגד ההתרסה הזאת, שאמורה לכאורה לפרק את המטען השלילי וקל הדעת של הכינוי שניתן לכל אישה באשר היא (כולל בנות שישים שנקראות "בננות" בטון מתיילד) עומדת העובדה שהבנות סירבו שוב ושוב להשיל את עור הילדות שלהן ולהתחיל להתנהג לפי גילן.

כתבות מעניינות נוספות:
למה לינה דנהאם לא נתנה להאנה לעשות הפלה?
15 הרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר ב"בנות"
בחני את עצמך: איזו בת את מ"בנות"?

לדעתי, הסדרה עוסקת בשני נושאים: 1. איפה אני נגמרת והעולם סביבי מתחיל. 2. איך לא אמות מאי תשלום שכר דירה. למרות המינוס שמאיים על חיי הבנות במשך שש העונות האחרונות, רק בעונה האחרונה מישהי אשכרה נזרקה מהדירה, וזאת הייתה מארני, בחורה שהיא מזל בתולה באופק מזל בתולה. לאורך שש העונות האחרונות מארני רק רצתה לנצח. היא רצתה להצליח להיות אשת-אמנות-מבריקה-וקרה, היא רצתה להצליח בתור מוזיקאית, בתור בת זוג, בתור זיון, בתור בן אדם בכושר לא אפשרי. ההחלטה שלה לנצח בזירה האחרונה שנותרה לה, בתור חברה של האנה, היא לא אות להתקדמות מוסרית. אבל היא כן אות של בגרות. צריך לבחור את הקרבות שלך. ג'סה נשארה ג'סה, אם כי נדמה שההרס העצמי שלה נרגע. הסיום של שוש, אני מודה, הוא דאוס אקס מכינה מהסוג הלא נעים ביותר. אבל האנה, נדמה לי, הבינה שאין הבדל בינה לבין אנשים אחרים.

גיל ההתבגרות המאוחר, מתחילת שנות העשרים ועד הנצח, עוסק בהבדל הדק והחשוב הזה. אצל אנשים צעירים מדי, אין הפרדה בין מה שאומרים לך עלייך לבין מה שאת חושבת על עצמך. את ההפרדה הזאת מפתחים עם הזמן, איזו ממברנה שמאפשרת להשאיר חלק מהעולם בחוץ. והדבר השני, והיפה יותר שלומדים, זה שאת לא באמת שונה מאף אדם אחר.

האנה גילתה את זה שוב ושוב לאורך הסדרה. כמעט בכל עונה הייתה לה נקודת שיא כזאת, כולל הרגע שבו היא התעלפה בבית של הרופא החתיך, והודתה שהיא פשוט רוצה להיות מאושרת. אני הבנתי את זה פעם בנסיעת אוטובוס. הסתכלתי על תיכוניסטית שמנה שצבעה פס סגול בעורף, ופתאום הבנתי שהיא עשתה את זה כדי להיות "מירית עם הפס" ולא "מירית השמנה". משהו בי פקע, לא בדיוק לב שבור אבל גם לא מאוד רחוק מזה. המרחק ביני לבין אנשים אחרים היה מוחשי מאוד ושקוף כמו מים, בעת ובעונה אחת. הייתי במושב שלי וחיפשתי מוזיקה והייתי במושב שלה ופחדתי פחד מוות מלחזור לבית ספר ולראות את ירין מי'5 במסדרון אחרי שהוא נופף אותי. הייתי פשוט מבוגרת מספיק, לרגע אחד, כדי להרגיש את שתי החוויות בעת ובעונה אחת, בלי יהירות וחשיבות עצמית שתגן עליי, שתגרום לי לחשוב שמגיע לי יותר.

כשהאנה פוגשת את הטיינאייג'רית הצורחת ברחוב בפרק האחרון של בנות, היא מזדהה איתה מייד, אוטומטית. היא רגילה להיות "גירל", לחשוב על עצמה בתור נערה. הסדרה לא הייתה יכולה להסתיים לולא היא הייתה מצליחה להזדהות גם עם האימא הנעלמת של הנערה. ולהבין שהיא שתיהן, עכשיו. ולכן, כנראה, באמת קול של דור. איזשהו קול. של איזשהו דור.

דנה פרנק היא עורכת ב"כאן באמת", דסק הכלכלה של תאגיד השידור הציבורי

• המסך
• בנות
• גירלז
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בפרק השני בעונה הראשונה של "בנות" ג'סה מחליטה לעבור הפלה. היחס להפלה שלה ענייני ותומך, ושושנה אומרת לה שהיא "לא יכולה להיות יותר גאה בה על ההחלטה הזו". האנה מגינה על ההחלטה בעצמה, כשהיא אומרת לאדם: "מה היא (ג'סה) תעשה? תיקח את התינוק שלה איתה לעבודת הבייביסיטר שלה?". בסופו של דבר, שלוש החברות הטובות מחכות לג'סה במרפאה, אבל היא בכלל מגלה (במהלך ניסיון לסטוץ עם גבר זר) שהיא קיבלה מחזור.

הפרק הזה שודר ב־2012 ומבקרי הטלוויזיה היללו את הפתיחות יוצאת הדופן ביחס להפלות ואת השימוש המפורש במילה "Abortion", שכל כך חסר בטלוויזיה האמריקאית. אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה הפשוטה שבפרק הזה אף אחת לא עוברת הפלה.

זה לקח שלוש שנים, אבל באמצע העונה הרביעית של "בנות" מתרחשת הפלה. היא לא מתרחשת על המסך, לא מדברים עליה לפני כן, אבל לפחות היא מתבצעת. מימי רוז הווארד, שמופיעה בעונה הרביעית כבת זוג של אדם, מסבירה לו בפשטות שהיא לא יכולה לצאת איתו לריצה כי היא עברה הפלה. העובדה שהדמות שלה כל כך נונשלנטית לגבי ההפלה ולא מתייעצת עם בן הזוג שלה לגבי ההליך קיבלה אז פרשנות ליברלית ופמיניסטית. אדם ומימי רוז הרי יוצאים רק כמה שבועות, אין סיבה של ממש שהם ירצו לגדל ילד ביחד בשלב הזה ביחסים שלהם, אז למה שאשה עצמאית ומצליחה לא תחליט בעצמה בלי להתחשב בדעתו של החבר שלה?

אם זה היה כל כך פשוט, זה היה מעורר הערכה. אבל האמת היא שמימי רוז היא דמות שנואה למדי בהיסטוריה של דמויות המשנה של "בנות", ולעצמאות שלה יש גם פן אגואיסטי חסר חן שתסריטאי הסדרה דאגו שהיא תיענש עליו, והאופן שבו היא מתייחסת להפלה שלה הוא חלק מהאיפיון הזה.

שנתיים אחרי הפרק ההוא, מי זוכר את מימי רוז? כשנושא ההפלות חזר לסדרה בעונה האחרונה, שהסתיימה אתמול (ב'), ההתחמקות מביצוע הפלה כבר היתה יצירתית מאוד. כשהאנה מגלה שהיא בהריון ממדריך גלישה חמוד, קצת טיפש ולא בעניין של מחויבות, הרופא (שאיתו היא ניהלה רומן קצרצר בפרק שעומד בפני עצמו בעונה הקודמת) מניח שהיא לא בעניין של ילד ושהיא תרצה לבצע הפלה. אבל אף גבר לא יגיד להאנה מה לעשות והיא נעלבת מההנחה האוטומטית שלו. היא בוחרת להישאר בהריון ולהביא את הילד לעולם כאם חד־הורית. יש במהלך הזה כל כך הרבה הפוך על הפוך, שגם המבקרים הליברליים ביותר העריכו את ההחלטה הלא אופיינית לה ואת העובדה שבחרה בפתרון הלא צפוי.

לא כל כך פרוגרסיבית

ובכל זאת, האם קו העלילה הזה באמת לא צפוי? בהקשר של סדרות אמריקאיות, הוא כל כך צפוי ומאכזב, במיוחד במקרה של לינה דנהאם בעידן טראמפ. בחייה האישיים, דנהאם היא פעילה למען זכותן של נשים לבחור, למען בריאותן של נשים וקולן במרחב הציבורי. היא היתה פעילה מאוד בקמפיין הריצה לנשיאות של הילרי קלינטון ומודעת לעובדה שהפלות הופכות לפחות זמינות לנשים אמריקאיות (ונשים בכל העולם) תחת שלטון טראמפ. דנהאם היא באמת קול של דור (כלשהו). סדרת הטלוויזיה שיצרה היתה מהפכנית ביחסה לגוף האשה במובן האסתטי ויש בה ייצוגים כנים ואמיתיים של מילניאלז מבולבלים – גם אם ממעמד מסוים. אבל ההתעקשות שלה לא לתת לדמות של האנה לעבור הפלה מסמנת שהיא לא פרוגרסיבית כפי שהיא תופסת את עצמה.

נכון, זכותה של אשה לבחור לא תקף רק להחלטה להפיל. זכותה של אשה לבחור גם ללדת בסיטואציה שבה הסביבה הקרובה שלה מייעצת לה לעשות הפלה. זכותה של האנה הורבאת' לבחור להיות אמא חד־הורית, גם כשקריירת הכתיבה שלה מתחילה לתפוס תאוצה. אבל מבחינה תסריטאית, איזה אומץ יש בהחלטה להתחמק בפעם המיליון מלאפשר לדמות את החופש לעבור הפלה ולהמשיך בחייה?

באחד הפרקים בעונה האחרונה האנה מסבירה שהיא יכולה להיות אמא מגניבה כמו דמות טלוויזיונית אהובה אחרת – לורליי גילמור מ"בנות גילמור", וקו העלילה שדנהאם בחרה לה בעונה הזו אכן מבטיח שזה בדיוק מה שהיא תהיה. דמות שמבחינה פוליטית היא שמאלנית וליברלית, אבל הבחירות שלה מעידות על שמרנות בלתי מתפשרת.

ככה, בדיוק כמו לורליי גילמור, גם האנה הורבאת', אשה לבנה ופריבילגית, אולי תהיה אם חד־הורית, אבל חייה לא יהיו דומים בשום צורה לחייהן של מאות אלפי אמהות חד־הוריות – שפחות החליטו בעצמן "להתבגר", כמו בסדרה שבאה לקצה – אלא יותר הפוליטיקה האמריקאית החליטה עבורן.

• המסך
• בנות
• גירלז
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העונה האחרונה של ״בנות״ היתה בעיקר העונה האחרונה של ״בנות״. היא תפקדה כמעין ספירה לאחור עד סיומה, כשהיוצרות והצופים מתחזקים מעין צ׳ק-ליסט של אירועים וסגירות מעגל שצריך להספיק לפני שנפרדים. גם ״אמריקן ביץ׳״, הפרק השלישי בעונה שהפך לאחד המדוברים בתולדותיה והיה מנותק סיפורית מהמהלך העלילתי של העונה כולה, היה חלק בלתי נפרד ממסע הפרידה של ״גירלז״ וסימן וי על הפלת הפצצה הפמיניסטית הכבדה ביותר בתולדות הסדרה. אבל רוב העונה הותירה אותנו להתמודד בעיקר עם פרידות, והשאלה שריחפה מעל כולה היתה ״איך לעזאזל הן יסיימו את זה?״.

אי אפשר לסיים סדרה נכון. תמיד יהיה מי שיכעס, מי שתתאכזב, ואלו שלא יהיו מרוצים. התגובות הרובות לסיום של ״סיינפלד״ כל כך עצבנו את לארי דיוויד, שהוא הבטיח שבסדרה הבאה שלו לא יטרח אפילו לנסות לקשור שום קצוות. לינה דנהאם, לעומתו, מתקשרת עם הצופים שלה באופן קבוע במדיה החברתית, ומבקשת להתמודד וללמוד מכל ביקורת. ההריון של האנה אכזב כל כך הרבה צופים וצופות שקיוו שהיא לא תיפול קורבן לקדחת הפריון וש״בנות״ לא תלך בדרך בה צעדו כל כך הרבה סדרות – זו של חתונה בסוף העונה וילד בסוף העונה הבאה. במהלך העונה הזו הם הבינו שלפחות אכזבה אחת נכונה להם.

פרק הסיום נפתח במארני והאנה ישנות באותה המיטה, בדיוק כמו שישנו ביחד בפרק הראשון בסדרה. האנה, עוד בהריון, מופתעת לגלות את מארני במיטתה אשר בביתה החדש הרחק מהעיר, אך עד מהרה מתברר שמארני התגנבה לשם על מנת לעזור לה לגדל את תינוקה שעוד לא נולד, ועל הדרך להוכיח לה מי החברה הכי טובה ובכל העיר ובכל אפסטייט ניו יורק. וכמה שזה נשמע כמו הרעיון הכי גרוע של אחת ה״בנות״, והיו להן רעיונות גרועים, ככה גם ברור שהן הולכות לבצע אותו. ואכן, חמישה חודשים אחר כך, בלי סצינת ירידת מים או צרחות בחדר הלידה, להאנה יש תינוק.

היא קראה לו גרובר, אולי על שם הנשיא האמריקני גרובר קליבלנד, אולי על שם כרובי מ״רחוב סומסום״, וכנראה כי האבא, זה שבילתה איתו כמה ימים ולא רוצה קשר איתה ועם התינוק, אהב את השם. זו לא הפעם הראשונה ש״בנות״ מטילה ספק בכישורי ההורות של דמויותיה באמצעות מתן שם מטופש או מוגזם לתינוק, ע״ע האנה-ג׳סה בלובל פואם שלזינגר-סאקלר, המכונה ״סמפל״, והנה מתגשמות לנגד עינינו, ולנגד עיניה של מארני, כל נבואות הזעם שהבטיחו כי האנה הולכת להיות אמא גרועה. אבל האנה היא לא אמא גרועה, היא פשוט האנה, רק שעכשיו היא אמא.

הספין-אוף שלא יהיה

אחרי שבפרקים הקודמים הספיקה דנהאם והיוצרת שלצדה, ג׳ני קונר, להיפרד מכל שאר הדמויות, מלבד מארני ואמה של האנה, לורין, התייחסו קונר ודנהאם אל פרק הסיום כאל אפילוג. ״הספין-אוף שלא יהיה״, כינתה אותו קונר בראיון ל״הוליווד ריפורטר״. וככזה, הוא עושה עבודה נפלאה בתור הרהור על הסדרה כולה ועל האנה כדמות המובילה אותה.

״את יודעת מי עוד במצוקה נפשית?״, שואלת לורין את האנה, במהלך וויכוח שעימת את האנה עם המציאות החדשה של חייה, ״פאקינג כולם״. קשה להאנה. היא לא מצליחה להניק, היא לא נקשרת לתינוק שלה ומרגישה שהוא שונא אותה. ״בנות״ לא שופטת אותה על זה, אך היא גם לא עושה רומנטיזציה לקושי או מסמנת את ההתגברות עליו כאיזה טקס מעבר מילדות לבגרות. האנה מתמודדת עם הקושי הזה כמו שהתמודדה עם כל שאר הקשיים שנקרו עד עכשיו בדרכה, ואמא שלה שם כדי להראות לה שזה לא הולך לעבוד אף פעם. היא תקועה עם זה, וגם אם יתקשרו אליה בעוד שלושים שנה עם בעיה, היא תעלה על מטוס בחמש לפנות בוקר בשביל הילד שלה.

אבל לורין לא רק מעמתת את האנה עם המציאות של עצמה, היא גם מטיחה בפניה את הביקורות שעלו כלפי הסדרה. ״מפונקות״, ״מרוכזות בעצמן״, ״מעצבנות״. אלו חצים שהופנו כלפי ״בנות״ במשך ששת עונותיה. אומר בזהירות שהסדרה הצליחה להרגיז רבים כל כך בגלל שהפינוק המעצבן הזה לחץ על נקודות רגישות, קרובות מדי הביתה. האנה, מארני, ג׳סה ושושנה הן לא הדמויות היחידות בטלוויזיה שמרוכזות בעצמן. למעשה, תראו לי דמות אחת שלא. הן פשוט לא מנסות להסתיר את זה, לא מתנצלות על זה.

האנה לא יכולה להשיל מעליה את מה שהגדיר אותה עד עכשיו רק כי הפכה לאם. הלידה והאמהות לא משנות אותה כבמטה קסמים, אלא מאלצות אותה לערוך את ההתאמות הנדרשות. כי אין לה ברירה: יש אדם אחר שתלוי בה במאה אחוז, אדם שהיא בחרה להביא לעולם. היא לא תשתנה כי היא הבינה פתאום שהיא מרוכזת בעצמה, אלא כי אין לה ברירה. והיא לא תתנצל על האופן בו היא בוחרת להיות אמא, גם אם היא תצטרך עזרה בדרך. השימוש באמהות הוא אולי הדרך הכי ברורה להראות לנו את זה, אבל לא מתבגרים כשרוצים. מתבגרים כשחייבים. ועכשיו האנה חייבת, ומארני חייבת, וגם אנחנו.

• המסך
• בנות
• גירלז
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

המוזיקה ב"גירלז" תמיד הגיעה במינונים גבוהים ובמשקל כבד, וככזו היא לעולם לא תסתכם כמוזיקת רקע. יותר מזה, לפסקול יש משמעות כבירה ביומרה המתגשמת (בקרטוע, אמנם) של לנה דנהאם להפוך לקול של דור. החוקיות היא לא להדיר את המיינסטרים, לעשות שימוש מופגן בשירי פופ כוחניים, לשמור על אקלקטיות ולמרוד בדיקטטורה המוצהרת של מביני העניין. דנהאם גם רשמה לעצמה מאז 2012 כמה הישגים שבדרך כלל שמורים ליוצרי טלוויזיה מיומנים יותר ממנה, כשהפכה מוזיקאים אנונימיים יחסית לבני טיפוחיו הרשמיים של הרדיו (איקונה פופ לדוגמה). לכבוד העונה האחרונה, הנה כמה מהרגעים המוזיקליים המכוננים ביותר בהיסטוריה של הסדרה:

1. עונה 1, פרק 3: Robyn – Dancing On My Own

באחת הסצנות האיקוניות ביותר של הסדרה, האנה מצליחה להיחלץ מהבור העמוק שהתמלא בליטרים של גברים מאכזבים ("אומיגוד, אלייז'ה גיי!") בעזרת השיר האיקוני לא פחות של רובין. כשמארני חוזרת הביתה, היא מצטרפת לריקוד ארבע הקירות שמוביל לקרדיטים וחותם בתודעה את תנועות ה"דונט גיב א פאק" של לנה דנהאם.

2. עונה 5, פרק 9: Nicki Minaj feat. Beyonce — Feeling Myself

טלי שיפרין. הדמות שהשאירה להאנה את הכישלונות וקמה בבוקר בשביל השואו-אוף, חוזרת לפרק נוסף בו היא יוצאת מהארון ככישלון אקזיסטנציאליסטי ("את יודעת שאני מגגלת את השם שלי בכל יום?") וגורמת להאנה להרגיש קצת יותר דפוקה בין דפוקות ופחות בודדה. הן מדליקות ג'וינט ענק ורוקדות את ריקוד הכיף של הבנות הנוירוטיות.

3. עונה 1, פרק 3: LCD Soundsystem – I Can Change

מארני מתחילה להבין שהחיים מחרמנים יותר משידעה ומגיעה לפתיחת תערוכת אמנות שלבסוף תביא אותה לאורגזמה ולחיי רווקות מספקים בקושי. ג'יימס מרפי הוא עזרה בדרך.

4. עונה 3, פרק 2: Maroon 5 – One More Night

הפרצוף הזועף של אדם הוא בדיוק הנגטיב לאידיאולוגיה שטפטפה לנה דנהאם לאורך של שש העונות: מיינסטרים זה אחלה. אפילו מארון 5, בדרך לאיסוף ג'סה מגמילה.

5. עונה 2, פרק 9: Kanye West – Stronger

מארני עושה הכל כדי לזכות בצ'רלי שהמשיך להיי-טק ועדין לא נפל להרואין, וזה כולל קאבר מחריד וקסום לקניה. דברים שמסתיימים במין, מסתבר:

עוד כתבות מעניינות על "בנות":
האשליה של האנה, או: כך ננצח את הצ'אק פאלמרים של חיינו
איך זה שאף אחד לא דיבר על האיבר המזויף בפרק 3 של בנות?
העונה האחרונה נעה בין מה שטוב בסדרה למה שבלתי נסבל בה

6. עונה 3, פרק 3: Edie Brickell & New Bohemians – What I Am

ככה נראה עבר מפוקפק של דור ה-Y, ותודה לאקס שהקריב את מארני:

7. עונה 2, פרק 3: Icona Pop – I Love It

כמה עובדות יבשות: השיר של איקונה פופ שוחרר ב-2012, נכנס למצעד השוודי והגיע למקום ה-48. אחרי חודשיים, הוא טיפס למקום השני ושהה שם שבעה שבועות ברצף. לאמריקה, לעומת זאת, הוא הגיע רק שנה אחרי, בזכות הפרק המכונן בו האנה ואלייז'ה מפסיקים לספור שורות או לנגב את האף. הסמים שיקחו אתכם עד למקום ה-7 במצעד ה-Hot 100 .

8. עונה 5, פרק 6: Lia Ices – Little Marriage

הפרק שהחזיר את הצבע לפנים של "בנות" וטיהר את מארני מכל מה שבלתי נסבל בה. פתאום היא נתקלת בצ'רלי, הכל הופך סוריאליסטי, הם מתאהבים ואפילו נופלת בחלקה היכולת להתבונן פנימה. אבל כל זה נגמר בסקס ובמזרק, ובמארני מעצבנת כהרגלה.

9. עונה 1, פרק 10: Beyoncé – Halo

רגע קלאסי של האנה, בלדה קלאסית של ביונסה.

10. עונה 5, פרק 8: Ace Frehley – New York Groove

שושנה זרחה בטוקיו ונאלצה לחזור למעוז הקפיטליזם, הדורסנות והאנוכיות. האתוס האמריקאי VS ורוד עולה ("למה אני כאן?? למה אני כאן????"). מי ניצח? התשובה העצובה בעונה 6.

11. עונה 3, פרק 7: Harry Nilsson – You're Breakin' My Heart

הנרקיסיזם של האנה פוגש את הפרפקציוניזם של מארני פוגש את האי שקט של שושנה פוגש את הנרקוטיות של ג'סה. הפרק בלונג איילנד אמנם נגמר בפיוס של כל הארבע, אבל עוד לפני כן היה כאוס שקדמה לו כוריאוגרפיה מופתית לשיר של הארי נילסון.

12. עונה 1, פרק 10: Lady – Yankin

המסיבה המסתורית של ג'סה מתבררת כחתונה שלה עם תומאס ג'ון, ומארני לוקחת את האירוע ברצינות ומאלתרת את ריקוד חייה.

13. עונה 5, פרק 7: Brenda Lee – Someday You'll Want Me To Want You

במיצג תיאטרלי המשחזר את רצח קיטי ג'נובה, האנה מגלה לראשונה על הרומן של אדם וג'סה. "אפקט הצופה מהצד", המחקר הפסיכולוגי שנעשה בעקבות הרצח מ-1964, מקבל משמעות חדשה לגמרי.

14. עונה 1, פרק 8: Bryan Ferry – Slave To Love

הידידות השברירית (=השנאה העזה) בין מארני לג'סה מובילה אותן ללילה משונה ברחבי העיר, בו הן פוגשות אנליסט פיננסי בשם תומאס ג'ון (הבעל לעתיד של ג'סה). דבר מוביל לדבר מוביל לשלישייה שממנה ג'ון מודר ולבסוף משבש את הרגע הכי אינטימי ומביך בין החברות הכי טובות של האנה. בריאן פרי תורם את חלקו.

15. עונה 6, פרק 3: Rihanna – Desperado

"ע6פ3" הפך שם קוד להטרדות מיניות שבאזור האפור וגרר את הרשת לדיון על מגדר, יחסי כוח וניצול. לנה דנהאם מציגה גרסה מודרנית של החלילן מהמלין, בה נראות נשים "חזקות", שהן האנטיתזה לאילוסטרצית הקורבן, נמשכות אחרי צלילי החליל ולבסוף לתוך הדירה של צ'אק פאלמר, דספרדו, עבריין נועז. כשפופ ונרטיב מחושב קוראים תיגר, זה נשמע ונראה ככה:

האזינו לכל השירים במיקסטייפ מיוחד:

• המסך
• בנות
• גירלז
• תרבות