אני רוצה לשתף אתכם בקושי המסוים שמעורר בי "לא לוקחים קשה". מצד אחד, ג'ניפר לורנס מגישה הופעה נהדרת. היא מצחיקה ומלבבת, ומזכירה לנו למה לפני כעשור היא היתה הכוכבת הכי לוהטת בעולם. מצד שני, התסריט פורס שורה של מלכודות מעוררות רתיעה, ומנצל את חינה הרב של לורנס כדי לדלג עליהן בקלילות יתרה.

הסרט הוא מעין קומדיית סקס על נער בתול במסורת "אמריקן פאי", עם היפוך תפקידים שהוא הרבה פחות חדש מכפי שאולי נדמה ועם תיבול מעמדי. מאדי (לורנס), שנולדה וגדלה בעיירת הנופש מונטוק שבקצה לונג איילנד, היא ברמנית ונהגת אובר שמכוניתה מעוקלת עקב חובות, והיא חוששת לאבד את בית ילדותה. ליירד (מתיו ברודריק) ואליסון (לורה בננטי) הם הורים דואגים לבן 19 ביישן ומסוגר שהתקבל ללימודים באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית. השניים חוששים שפרסי החנון (אנדרו בארת' פלדמן), שמבלה את רוב זמנו באינטרנט, אינו מוכן לחיים מחוץ לבית ולצורך כך הם שוכרים את שירותיה של מאדי.

בעבור גאולת בנם מבתוליו הם מבטיחים לתת לה מכונית יקרה (לא כסף, חס וחלילה). הם יודעים שהיא מבוגרת ממנו ב-13 שנים, אבל היא היחידה שנענתה למודעה שפרסמו בקרייגס-ליסט והם רק מבקשים שפרסי לא יידע דבר על העסקה. הורים שבוגדים באמונם של צאצאיהם מתוך רצון לדאוג להם זו תופעה מורכבת שבהחלט מזמינה טיפול קולנועי, עם זאת כאן אנחנו מתבקשים לבלוע צפרדע די גדולה. המילים המפורשות – זנות, זיון, גרומינג (פיתוי קטין לפעילות מינית) – אינן נאמרות בפה מלא, אבל המילים שנאמרות במקומן מלוות בקריצות מודגשות.

נחושה לקבל את המכונית כמה שיותר מהר, מאדי מתייצבת במקלט לכלבים עזובים שבו מתנדב פרסי ומפעילה עליו את כל כוחות הפיתוי שלה באגרסיביות של בולדוזר. היא אפילו חוטפת אותו, בערך, ומביאה אותו לביתה, והוא נבהל עד כדי כך שהוא מתיז תרסיס פלפל בעיניה – כן, כמו שעושות בנות המאוימות באונס. כשמאדי מבינה שזה לא יילך מהר היא מעדנת רק במעט את המתקפה. השניים מתחילים לבלות יחדיו, מתיידדים ומשתפים זה את זו בווידויים אינטימיים על חייהם. אבל היא עדיין מכווננת על אזור חלציו, משקה אותו באלכוהול ודוחפת את ישבנה למול עיניו. שמו המקורי של הסרט "No Hard Feelings" מתייחס גם לכך שאיברו חסר הניסיון של פרסי אינו ממהר להתקשות.

בגלל שמאדי היא אישה ילידית (במובן של בת המקום) ענייה ופרסי הוא בן למשפחת קולוניאליסטים עשירה (כלומר, בעלי אמצעים שרוכשים בתים בעיירת הנופש הקיצית וגורמים להעלאת המחירים), אנחנו אמורים לקבל באהדה את מה שהיה נתפס כבלתי קביל אילו המפתה האגרסיבי היה גבר בוגר. אבל לורנס, כאמור, מקסימה בתכלית. פלדמן (כן, הוא יהודי) מקסים לא פחות, והכימיה ביניהם מבעבעת. לכן במהלך הצפייה הייתי מוכנה לסלוח (כמעט) לכל הצרימות (סצנה שבה מאדי וחברתה מספרות על פעמים שבהן שכבו עם גברים כדי להשיג מהם דברים מעוררת אי נעימות יתרה).

ההומור משלב הרבה רמיזות מיניות עם סלפסטיק תוקפני שגם הוא כולל רמיזות מיניות, ולא מעט ממנו מעורר חיוך. בסצנה מפתיעה בחוצפתה (בהתחשב בכך שמדובר בהוליווד) מאדי מגיחה מהים ערומה לחלוטין, ומתנפלת על שלושה צעירים שגנבו את הבגדים שלה ושל פרסי מהחוף (בארה"ב הסצנה מעניקה לסרט דירוג R שמייעד אותו לקהל בוגר).

גם הנוכחות של ברודריק (עם שיער ארוך ואפור משוך לאחור) בתפקיד האב תורמת להנאה. כזכור, ברודריק הפך לכוכב ב-1986 כשגילם את הנער השובב פריס ביולר בקומדיית הנעורים האהובה שהמפיצים בארץ קראו לה "שמתי ברז למורה". המוטו של פריס היה "החיים זזים די מהר. אם לא תעצור ותסתכל מסביב, אתה עלול לפספס את זה". הדימוי של ברודריק ב"לא לוקחים קשה" כמין פריס שהתבגר ורוצה לדחוף את בנו לעשות חיים כמותו בצעירותו מצחיק, אך גם מחדד את התחושה שהמודעות שלנו ליחסים בין המינים השתנתה במאה הנוכחית. או ככה לפחות חשבנו.

ג'ין סטופניטסקי, במאי הסרט שגם כתב את התסריט (עם ג'ון פיליפס), הוא מהכותבים והמפיקים של הסדרה "המשרד". כאן הוא מנסה למלא את המקום שפינה ג'אד אפטאו ובסך הכל די מצליח. התגובות המוקדמות בארה"ב טוענות שלא ברור מי הקהל של הסרט הזה. יש אופציה שהוא ימצא אותו בישראל.
3.5 כוכבים. No Hard Feelings בימוי: ג'ין סטופניטסקי. עם ג'ניפר לורנס, אנדרו בארת' פלדמן, מתיו ברודריק. ארה"ב 2023, 103 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• ג'ניפר לורנס

הכתבה פורסמה במקורבאתר החדש שלנו, "הספוילר"– ותראו תראו

עוד לפני שהצופה הראשון נכנס להקרנה של "משחקי הרעב", השבוע לפני עשר שנים, היה ברור לכל שמדובר באחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה. ובהתאם, בסוף השבוע הראשון לעלייתו הסרט רשם את הפתיחה הגדולה ביותר עד אז לסרט שאינו סרט המשך, אבל קשה לומר שהוא הגיע משום מקום. מבחינת לא מעט צופים ועיתונאים, "משחקי הרעב" היה מעין סרט המשך – היורש של "הארי פוטר" ו"דמדומים", סדרת ספרי הנוער הבאה להפוך ללהיט קולנועי מטורף.

להמר על ההצלחה של "משחקי הרעב" ב-2012 היה נו-בריינר – סדרת הספרים מכרה היטב, הז'אנר היה טרנדי והקאסט היה צעיר וחתיך. אבל בדיעבד, אחרי שכבר ראינו עד כמה מחוספסת ופוליטית הסדרה נשארה עד הרגע האחרון, אפשר לומר שזה גם היה הימור אמיץ. העיבודים נשארו פחות או יותר נאמנים לספרים, לא שינמכו את התוכן כדי לנסות לקלוע לטעם המיינסטרימי (*אהמ* פרסי ג'קסון *אהמ*) והמשיכו למכור להמונים מוות, אלימות וגיבורים יפים שרצים למקלט בזמן הפצצות. וההמונים קנו.

>>>10 סרטים שכדאי לראות בקולנוע ברגע זה ממש

גם "הארי פוטר" ו"דמדומים" היו אפלים, אבל מזווית מאוד מסוימת. היו בהם אלמנטים של אובדן התמימות, התבגרות שלוקחת קצת זמן, מעבר מהשגרה האפורה אל עולם קסום נסתר שיש בו יופי וגם סכנה. קטניס מ"משחקי הרעב", לעומת זאת, גדלה בעוני, נאבקה כדי לשרוד, עד שיום אחד כיוונו אליה מצלמות והתחילו להמר מתי היא תמות ו/או איך היא מתכננת להרוג ילדים אחרים.

בסופו של דבר יצאו לאקרנים ארבעה סרטים על פי שלושת ספרי "משחקי הרעב". כולם הפכו לשוברי קופות והיו בין עשרת הסרטים המצליחים בעולם בשנת היציאה שלהם. אך ההשפעה התרבותית שלהם לא הסתכמה בבוכטות של כסף – קודם כל, כי הם הפכו את ג'ניפר לורנס לכוכבת, ואת דמותה של קטניס לאייקון. בתקופה שגיבורת אקשן הייתה מאורע חריג הרבה יותר, קטניס נכנסה מיד לפנתאון. היא הייתה מגניבה, חזקה, ערכית וחכמה, עם לוק ייחודי שמזהים מיד, אבל גם צד פגיע ורגיש שקל להזדהות איתו ולהתחבר אליו.

מחוץ לזירת המשחקים, לורנס הפכה לבחורה הכי קולית בעולם, זאת שעושה צחוקים בראיונות ונופלת במדרגות בטקסי פרסים ("אופטימיות זה שם המשחק", שזיכה אותה באוסקר ראשון, יצא כמה חודשים אחרי "משחקי הרעב"). מאז הקריירה שלה הספיקה לדעוך, עד שלאחרונה היא רשמה מיני-קאמבק עם תפקיד ראשי חמוד ב"אל תסתכלו למעלה". לפני כחודש היא גם הפכה לאמא, להבדיל.

כמו כל הצלחה, אחרי "משחקי הרעב" הגיעו כמה וכמה כותרים עם וייב דומה באופן חשוד: "מפוצלים", "הרץ במבוך", "המעניק", "המשחק של אנדר" ו"הגל החמישי", חלקם עיבודים לספרים חדשים וחלקם של ספרים ותיקים יותר שנשלפו מהארכיון כי התאימו לטרנד. ספרי נוער מז'אנרים אחרים ממשיכים לעשות את המעבר לטלוויזיה ולקולנוע, אבל תת הז'אנר הספציפי של סרטי נוער דיסטופיים או פנטסטיים די מיצה את עצמו אחרי ש"משחקי הרעב" נגמרה. הנפגעת העיקרית הייתה סדרת "מפוצלים" – הספר האחרון בסדרה פוצל לשני סרטים, אך החלק הראשון היה פלופ כל כך מביך שפרק הסיום כמעט עבר לטלוויזיה, ואז נגנז סופית.

>>>הולכים לעיבוד: מאיפה הוליווד עומדת לשלוף סיפורים ב-2022?

הדיסטופיות האפלות עדיין איתנו, אבל עכשיו הן מיועדות למבוגרים – מ"סיפורה של שפחה" דרך "רכבת הקרח" ועד "תחנה 11". גם הנוכחות של עלילות "באטל רויאל", כמו הסרט היפני ש"משחקי הרעב" קצת גנבה לו את השטיק, בולטת באופן מפתיע – ע"ע פורטנייט, "הטיהור" ו"משחק הדיונון". זאת ועוד, לפני כשנתיים יצא לאור ספר חדש בסדרת "משחקי הרעב", פריקוול שהתמקד בדמותו של הנשיא סנואו עשורים לפני עלילת הסדרה המקורית, ועיבוד קולנועי שלו כבר נמצא בעבודה.

אך הדבר הכי משמעותי שהשאירה אחרי הסדרה, באופן מפתיע, הוא עולם מושגים חברתי-פוליטי. "משחקי הרעב" היא כמו מבוא לתודעה מעמדית, Eat The Rich לחטיבת הביניים. קל ללמוד ולנתח בעזרתם נושאים מורכבים כמו פערים בחברה או פרופגנדה. יותר מזה, הצדעת שלושת האצבעות, סמל למרד שמובילה קטניס בסדרה, חילחלה גם למחאות אמיתיות, למשל בתאילנד ובמיאנמר.

בכל הקשור לאקטיביזם, הסרטים יצאו בתזמון מושלם – מעט אחרי שאוקיופיי וולסטריט, האביב הערבי, מחאת האוהלים הישראלית ומחאות נוספות הפכו את הפערים הכלכליים בחברה לנושא בוער יותר משמלת הלהבות של קטניס. העיסוק בנושאים האלה לא גווע, לא בקרב הציבור ולא במדיה שהוא רואה (שלום רב לכם, "הלוטוס הלבן", "יורשים", "פרזיטים" ועוד איזה אלף כותרים מהשנתיים-שלוש האחרונות). "משחקי הרעב" לא המציאה כלום, אבל דיברה את השפה הזו ברהיטות – היא התחילה כסוג של סאטירה ובהמשך ליוותה מאבק עממי משלב ההצתה ועד להפלת המשטר וההתמודדות עם ההשלכות. לא מבינים למה דור ה-Z כל כך מעורב פוליטית? תראו על איזה אסקפיזם גידלו אותם.

רוצים עוד כתבות על קולנוע?בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• קולנוע
• סרטים
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• נוער
• בני נוער
• קטניס אוורדין
• טיים אאוט סופ"ש
• טיים אאוט סופ"ש: גיליון 887

• Facebook
• Twitter
• Email

שערוריית העקבים בפסטיבל קאן

במאי האחרון געשו הרוחות סביב תקרית בפסטיבל קאן, בה נשים לא הורשו להיכנס להקרנה של סרט מכיוון שלא עמדו בקוד הלבוש שלהפסטיבל המחייב נעילת עקבים גבוהים. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, ואליה הצטרפו גם סלבריטאיות שנכחו בפסטיבל ומחו כנגד הדרישה לעקבים, כמו אמילי בלאנט – שעשתה זאת תוך שהיא נועלת נעלי עקב בעצמה. המעשים עצמם הגיעו מכיוון לא צפוי – דווקא דוגמניות על כמו לארה סטון וקרלי קלוס הופיעו על שטיחים אדומים בשבועות העוקבים עם נעליים שטוחות, מה שמוכיח שהדרך להשתחרר מכבלי המגדר עוד ארוכה, שכן רק דוגמניות על מרגישות מספיק בנוח לא להיכנע לתכתיבים, כנראה בגלל שהן נראות טוב בהכל. התחלה יפה, הוליווד.

החבורה הנשית של טיילור סוויפט

באופן אירוני, רגע השיא של טיילור סוויפט וחבורת הנשים שמקיפה אותה (ה-girl squad) היה בקליפ לשיר "Bad Blood", שמבוסס על סיפור של יריבות נשית מהסוג הקלישאתי. אבל גם החגיגה סביב השיר הזה, שתוקף באופן אישי את הצ'ילבה קייטי פרי, שלפי השמועות ניסתה לגנוב מסוויפט רקדנים במהלך סיבוב הופעות, לא הורידה מהכוח הנשי שסוויפט מעודדת. עולם הפופ הוא עדיין גברי במהותו, ועד כה הנשים שנמצאו בפסגה – כמו מדונה או ביונסה – התגוררו שם לבדן או לצד גבר חזק. סוויפט הוכיחה שכדי לשלוט בעולם צריך חזית מאוחדת ותומכת של נשים מובילות בתחומן, והקיפה עצמה בחברות אמת כמו לינה דנהם, לורד או קרלי קלוס, שלא מפסיקות להרים אחת לשנייה.

"ג'וני ואבירי הגליל"

מוזר לחשוב שבשנת 2015 המיניות הנשית היא עדיין נושא מושתק או מאיים, והרפרנס הזמין ביותר שיש לנו בראש להצגה שלה בתרבות הפופולרית היא "סקס והעיר הגדולה", שירדה מהמסך כבר לפני יותר מעשור. התיקון הגיע ממקור לא צפוי – שני יוצרים ממין זכר שדרך סיפור על זנות גברית הצליחו לא רק לנסח במדויק את הבעייתיות שבחוסר השוויון המגדרי בכל הנוגע לחיי המין שלנו, אלא הצליחו להשיג במהלך פרקי העונה הראשונה מנעד רחב ומגוון של רצונות ופנטזיות נשיות, במקום לשטח את הדמויות לסטריאוטיפים.

נשים בהוליווד נלחמות בהפרשי השכר

חשבתן שרק אתן מרוויחות פחות מהגבר בקיוביקל לבד? מתברר שפער השכר מטריד גם את שחקניות ובמאיות הוליווד, כשלאחרונות גם לא ניתנות מספיק הזדמנויות מקצועיות. בטקס האוסקר האחרון הזוכה פטרישיה ארקט מחתה בנאום הזכייה שלה נגד הפרשי השכר, וגררה אחריה אינספור קולגות. המוכרת בהן היא ג'ניפר לורנס, שכתבה מכתב פתוח בניוזלטר הפמיניסטי של לינה דנהם בו סיפרה על מאבקיה לקבל שכר שווה ערך לשחקנים הגברים שלצדה. בתגובה, הצהיר ברדלי קופר – שהופיע לצד לורנס ב"אופטימיות זה שם המשחק", "חלום אמריקאי" ולאחרונה ב"ג'וי" – כי הוא מתכוון לאחד כוחות עם שחקניות למשא ומתן משותף על שכר. האם אנחנו באמת זקוקת לגבר שילחם את המלחמות שלנו? בהחלט. בימים בהם עמוס שוקן קורא למי שמבקרות את בני ציפר "ג'יהאד פמיניסטי", אין ספק שאנחנו זקוקות לגברים פמיניסטים שיעזרו לדברר את המסר בפניהם של גברים שעדיין לא יכולים להקשיב לקול הנשי מבלי שישמע להם היסטרי או קורבני. כן ירבו.

"הנוקמים: עידן אולטרון" תחת אש

כבר זמן רב שמעריצי "הנוקמים" לא מבינים מדוע דמותה של סקרלט ג'והנסון – האלמנה השחורה, לא מקבלת סרט משלה, בעוד שאר הדמויות שלצדה זכו לאחד, שניים, ואף שלושה סרטים. זאת למרות שג'והנסון היא היחידה מבין הקאסט שהחזיקה על גבה שובר קופות ("לוסי") מחוץ לפרנצ'ייז הסרטים בתקופה בו הוא קיים. אבל השיא הגיע כשיצאו המוצרים הנלווים לסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", והאלמנה השחורה פשוט נעדרה מהם. המחאה תפסה אש ברשתות החברתיות בעזרת התגית #WheresNatasha, ואפילו מארק רופלו, שמככב לצדה של ג'והנסון בסדרת הסרטים, הצטרף. האם למדו בהוליווד משהו מהתקרית? כנראה שלא, שכן הסיטואציה ההזויה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש – מעריצים ומעריצות של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" נדהמו לגלות שריי, הדמות הראשית בסרט, נעדרת מהמרצ'נדייז הנלווה. צירוף מקרים? כנראה שלא.

"מקס הזועם: כביש הזעם"

כשטום הארדי, אחד מכוכבי הסרט, נשאל במסיבת עיתונאים האם הפריע לו לקרוא תסריט אקשן מלא בדמויות נשיות, הוא ענה את התשובה היחידה שאפשר לענות במקרה כזה: "לא". למרות שהארדי מגלם את הדמות שעל שמה קרוי הסרט, הוא דאג להזכיר בכל הזדמנות שהכוכבת האמיתית של הסרט היא שרליז ת'רון, שמשחקת את דמותה של פיוריוסה – לוחמת נועזת שמובילה מפגן עוצמתי של קבוצת נשים שמסרבות להמשיך להיות כלי קיבול של העריץ הגברי הצמא לדם. אלגוריה, מישהו?

נאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס

נאום הזכייה של דיוויס, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האמי על תפקיד ראשי בסדרת דרמה, רלוונטי יותר למאבק השחורים בהוליווד מאשר למאבק הנשים, אבל הוא הדליק זרקור על סוגיה שרוחשת בקרב נשות תעשיית הבידור. בעוד דיוויס שמה דגש על חוסר ההזדמנויות עבור שחקניות שחורות בהוליווד, ניקי מינאז' הפנתה השנה אצבע מאשימה ישירות לנשים הלבנות שדורשות את הפריבילגיות לעצמן אבל לא חולקות אותן עם אחיותיהן, כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט. זו גם הזדמנות מצוינת לתת קרדיט ליוצרת והתסריטאית שונדה ריימס, שעומדת מאחורי "האנטומיה של גריי", "סקנדל" ו"המדריך לרצח", עליה זכתה דיוויס באמי. למרות התוצרים הטראשיים של ריימס, אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא הביאה לטלוויזיה האמריקאית בכך ששמה בפריים טיים דמויות מגוונות מבחינה אתנית ונטייה מינית.

פלייבוי מפסיקים לפרסם עירום

זו לא תהיה טעות לפרש את ההחלטה של פלייבוי להפסיק לפרסם עירום כמותה של האירוטיקה הרכה, שאינה נחוצהבימים בהם הפורנו זמין כל כך. יחד עם זאת, פלייבוי הוא תוצר מובהק של העליונות הגברית, והוא פרי חלציו של אדם שמחזיק אחוזה מלאת שפנפנות שכל מטרתן בחיים היא להוות ממתק לעיניים של גברים. המיניות הנשים בפלייבוי אמנם לא קיצונית כמו העיוות של הפורנו, אבל גם היא מגלמת פנטזיה גברים מסוג מסוים – נשים שהן קצת תמימות, מתגרות, ילדותיות ונעדרות שיער גוף. העירום הנשי והמין הנשי צריכים להיראות, אבל הגיע הזמן שמי שישלוט בייצוגים של אלה הן נשים, או לכל הפחות גברים שלא רואים בהן חפץ.

מיילי סיירוס עושה מה שבכוס שלה

יש מקום להתווכח על המיניות המוחצנת של סיירוס ולשאול האם היא מכוונת לנשים או לגברים, אבל דבר אחד בטוח – התדמית של סיירוס כבר לא נשלטת על ידי מושכים בחוטים למיניהם. מעבר לעובדה שהיא מתפעלת חשבון אינסטגרם עמוס דרכו היא מעבירה את האג'נדה שלה, בין אם מדובר בלגליזציה של סמים קלים או שיער בית שחי, סיירוס החליטה השנה גם לקחת את הקריירה שלה בידיים ולהקליט אלבום שלם עם הפליימינג ליפס מחוץ לחוזה שלה עם חברת התקליטים, שבוודאי הזדעזעו מהתוצאה הסופית והלא להיטית.

ג'יג'י חדיד עונה למבקרים

ביוש גוף הוא הדרך האפקטיבית והשכיחה ביותר למשטר נשים, וכולם חוטאים בה – כולל נשים בעצמן. גם אם העולם מתקדם לעבר שוויון מגדרי באספקטים אחרים, נדמה שהדרישה מנשים להיראות באופן מסוים לא תיעלם כל כך מהר. כשדוגמניות חוטפות גם הן ביקורת על כל חלק מגופן, קשה שלא להבחין שאף אחת אינה חסינה בפני הביקורת. ג'יג'י חדיד, שהפכה השנה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם בעיקר הודות למראה הבריא שלה, כנראה לא שימחה במיוחד את אוהבי ההרואין שיק, שמעדיפים את המראה הכחוש בעיקר כשמדובר בתצוגות אופנה עלית. בשבוע האופנה בניו יורק חדיד כיכבה בלא מעט תצוגות, מה שגרם לממורמרי מקלדת רבים לייחס את הסיבה לכך לעובדה שהיא צמחה מתוכנית ריאליטי ("The Real Housewives of Beverly Hills") ולא ליכולות שלה כדוגמנית. חדיד לא נשארה חייבת והגיבה בפוסט רהוט באינסטגרם שיוצא נגד מבקריה, בו היא גם ציינה שאם לא היה לה את מבנה הגוף שיש לה, הקריירה שלה הייתה נראית אחרת. חדיד לא הייתה לבד, אגב – גם ללינה דנהם נשבר השנה מכל מי שעולב בה בכל פעם שהיא מעזה לחשוף את גופה הלא חטוב, וגם היא השתמשה בפלטפורמת האינסטגרם להכריז על כך שגם רוחה היציבה והחזקה יכולה להישבר.

• פלייבוי
• לארה סטון
• ברדלי קופר
• הנוקמים עידן אולטרון
• סקרלט ג'והנסון
• האלמנה השחורה
• מקס הזועם: כביש הזעם
• ג'וי
• bad blood
• ג'ניפר לורנס
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס
• פסטיבל קאן
• קייטי פרי
• ג'וני ואבירי הגליל
• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• ויולה דיוויס
• מלחמת הכוכבים
• תרבות
• נעליים

• Facebook
• Twitter
• Email

1.גשר המרגלים

האחים כהן כתבו (עם מאט צ'רמן) וסטיבן ספילברג ביים מותחן המבוסס על אירוע אמיתי משנות המלחמה הקרה. מטוס ריגול אמריקאי מופל מעל ברית המועצות. הביקורות באמריקה טוענות שזה בידור אולד פשנד במיטבו.

החל מ־ 26.11

2.אבוללה

שנה אחרי מות אחיו הבכור, אדם בן ה־10 מתיידד עם מפלצת פרוותית חמודה ולפעמים בלתי נראית. כששוטרים מגיעים ללכוד אותה, אדם וחבריו מגוננים עליה. יוני גבע כתב וביים פנטזיית התבגרות עם אפקטים מיוחדים – מין "אי.טי" ירושלמי. בטריילר זה נראה טוב.

החל מ־ 3.12

3.מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

הגוורדיה הישנה – האריסון פורד, קרי פישר ומרק האמיל – חוזרת לפרק השביעי בסאגה הגלקטית, שמתרחש כ־30 שנה אחרי אירועי "שובו של הג'דיי". ג'יי.ג'יי אברמס ביים, ג'ורג' לוקאס שימש כיועץ, ויש לא מעטים שמבחינתם מדובר בביאת המשיח.

החל מ־ 17.12

4.ג'וי

ג'ניפר לורנס, בראדלי קופר, רוברט דה נירו והבמאי/תסריטאי דיוויד או. ראסל שבים ומתכנסים זו הפעם השלישית בביוגרפיה של ג'וי מנגנו, אם חד הורית מלונג איילנד שב־ 1990 המציאה "מגב פלא" וייסדה עסק משפחתי משגשג (היא רשמה יותר מ־100 פטנטים).

החל מ־ 24.12

5.למה עזבתני

סרטה הארוך הראשון של הדר מורג, שבכורתו העולמית נערכה בפסטיבל ונציה. יעל אבקסיס הפיקה את הסרט המספר על נער שוליים (מוחמד דעאס) שמתוודע לגבר מנוכר ואניגמטי (יובל גורביץ') ומתעקש להפוך לבן חסותו.

החל מ־14.1

6.הנערה הדנית

אדי רדמיין הולך על אוסקר שני ברצף בתפקיד הטרנסקסואל הראשון. הדרמה התקופתית של טום הופר ("נאום המלך") בוחנת את היחסים המשתנים בין הציירת גרדה וגנר (אליסיה ויקנדר השבדית) ובעלה ההופך בהדרגה מאיינר ללילי. חבר ילדות של הבעל (מתיאס שונרץ מ"חלודה ועצם") הופך את הזוג למשולש.

החל מ־ 14.1

7.שמונת השנואים

ציידי ראשים (ואסירה) נקלעים לבקתה בסערה במערבון של קוונטין טרנטינו. כשהתסריט דלף, טרנטינו הודיע שלא יביים אותו, אך מאוחר יותר התרצה וקיבץ את סמואל ל' ג'קסון, טים רות', קורט ראסל וצ'אנינג טייטום. את הפסקול הלחין אניו מוריקונה הגדול, שטרנטינו ציטט מלחניו בארבעה מסרטיו.

החל מ־14.1

8.האיש שנולד מחדש

מערבון נקמה המשחזר סיפור אמיתי מתחילת המאה ה־19 . צייד הפרוות לאונרדו דיקפריו שורד התקפת דוב ויוצא למסע ארוך לאתר ולהרוג את האיש שרצח את בנו (טום הארדי). הבמאי אלחנדרו גונזלס אינייריטו והצלם עמנואל לובצקי הביאו את "בירדמן" לאוסקר, ואפשר לצפות שהם יעשו זאת שוב.

החל מ־21.1

9.Hail, Caesar!

25 שנה אחרי "ברטון פינק", האחים כהן חוזרים להוליווד של שנות ה־50 ורוקחים קומדיה מוזיקלית פרועה על כוכב שתיין (ג'ורג' קלוני) שנחטף בתחילת צילומי אפוס היסטורי, ועל ה־ Fixer (ג'וש ברולין) שמטפל בשחרורו.

החל מ־18.2

• צ'אנינג טייטום
• האיש שנולד מחדש
• Hail
• Caesar!
• ג'וי
• אבוללה
• גשר המרגלים
• שמונת השנואים
• נאום המלך
• מיוחדים
• ג'ניפר לורנס
• בירדמן
• יעל אבקסיס
• למה עזבתני
• בהתאם לתחזית: המדריך המלא לחורף 2015
• הנערה הדנית
• הדר מורג
• סטיבן ספילברג
• קוונטין טרנטינו
• מלחמת הכוכבים

• Facebook
• Twitter
• Email

• תל אביב
• ג'ניפר לורנס
• משחקי הרעב
• מגש הכסף
• אסור להשוות
• עירוני