• Facebook
• Twitter
• Email

Beyoncé – Beyoncé

אמנם הוא יצא בהפתעה כבר בסוף השנה שעברה, אבל אלבום האודיו ויזואלי של ביונסה המשיך לטלטל אותנו גם לאורך 2014. שירים נוטפי זימה, מניפסטים פמיניסטיים, רגעים ארטיסטיים וגם כמה ביטויים בלתי נשכחים, הוכיחו שוב שבי היא המלכה הבלתי מעורערת של היקום.

FKA Twigs – LP1

אחרי שני מיני אלבומים שכללו להיטים רותחים ובהם "Two Weeks" הנהדר, טוויגס הוציאה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה. בקוליות אינסופית היא ממשיכה להשחית את ז'אנר האר נ' בי עם אלקטרוניקה ורוך נוטפים זימה ובאווירה פופית אך ביזארית משהו.

Sun Kil Moon – Benji

באלבומו השישי כסאן קיל מון, מארק קוזלק מושיט לנו את לבו המצולק מהבנאליות של המוות וחיי היומיום. וכשבן זונה קשוח כמותו שר על איך שהוא לא יכול לחיות בלי האהבה של אימא, כל שנותר הוא לחבק אותו ישר אל תוך האוזן.

Jungle – Jungle

בקלות אחד מהאלבומים הכיפיים שיצאו השנה. צמד האינדי־Fאנק המסונתז מלונדון העיף אותנו עם אלבום בכורה מגובש, קליל ומרקיד. גם בלי להמציא את הגלגל מחדש, האלבום הזה מרגיש מרענן במיוחד. הוכחות? האזינו ל"Time" ול"Busy Earnin'".

Todd Terje – It's Album Time

הנורבגי המשופם שנחשב לשם דבר בסצנת המועדונים וחיי הלילה עם הנו־דיסקו מעיף העכוזים שלו, הוציא השנה אלבום בכורה אלגנטי ואוורירי, ועם זאת עמוק, אקלקטי ומחושב. מלאונג' מיוזיק ו־Fאנק סבנטיז, דרך האוס ופסיכדליה עדינה וכלה בדיסקו וסמבה, הכל בפנים. וזה נשמע מדהים.

Flying Lotus – You're Dead

יוצר אלקטרוני עם נשמה של ג'אזיסט, אינסטרומנטליסט עם חדשנות עדכנית. איך שלא תראו אותו, פליינג לוטוס מעמיק בכל הצדדים שבו ומוציא אלבום קשה, אך גם מתגמל.

[tmwdfpad]

The War on Drugs – Lost in the Dream

כמו חפיסה של שוקולד טורטית, "Lost in the Dream" מתפקד כפצצת זיכרונות לאמריקאים שהתבגרו באייטיז על הרדיו של המכונית המשפחתית, והופכים לסמרטוט רגשי מול הספרינגסטין־בריאן אדמס הזה. חוצמזה זה גם יופי של אלבום.

Jack White – Lazaretto

אנשי הההארדקור יתנשאו על ההצלחה המטורפת של ג'ק ווייט, וגם שירי ההונקי טונק שלו יכולים קצת לנג'ס, אבל כשווייט לוחץ על פדל הדיסטורשן ומשחרר עוד המנון מטונף כמו שיר הנושא האדיר של האלבום הזה, הוא עדיין בליגה משל עצמו.

Caribou – Our Love

קאריבו הוא החנות האורגנית של הטכנו. או אולי ספיישל האנפלאגד של הדאנס. אלקטרוניקה רופפת, נושמת ומזיעה, שבמרכזה פועם לב גדול והיא מתופפת את מקצביה במקלות ובאבנים. זה אולי לא "Swim" המושלם, אבל הפגימות של "Our Love" רק מוסיפה לו יופי.

Spoon – They Want My Soul

כמעט 20 שנה שספון הם הילד החורג של האינדי רוק, משגרים מפינת החדר אלבום אחרי אלבום של פופ גיטרות יבש ונשכני שמתפקע מיושרה ומרתיח את הדם. ב"They Want My Soul" הם נמצאים בשיאם.

Kelis – Food

לפני ארבע שנים קליס הייתה נערת יורוטראש שעושה הופעות פריצה באומן. השנה היא בראה את עצמה מחדש כדיוות סול אלטרנטיבית בשמלות וינטג', ויחד עם המפיק דייב סיטק סידרה לעצמה את האלבום הכי טוב שלה מאז הבכורה. מי אמר שאי אפשר לחזור בתשובה?

Run the Jewels – Run the Jewels 2

החיבור הבלתי אפשרי בין שתי נקודות הקיצון שהם קילר מייק ואל.פי מוכיח שהברק יכול להכות פעמיים באותו המקום. ההפקות של אל.פי והאינטנסיביות המרהיבה שלו מתנגשות בכוח עם הטקסטים הפוליטיים והפלואו הנהדר של מייק כדי לייצר תכשיט אגרסיבי, רענן ורלוונטי מתמיד.

Damon Albarn – Everyday Robots

אחרי אינספור פרויקטים וניסויים מוזיקלים, סולן בלר ומי שידוע כאיש הכי מדהים בעולם סוף סוף הוציא אלבום סולו. מילים נהדרות ולחנים שוברי לב לוקחים את המאזין לרכבת הרים רגשית שהוא לא רוצה לרדת ממנה.

Shabazz Palaces – Lese Majesty

הצמד המשונה מסיאטל באלבום שני, שמשלב באופן מושלם בין אקספרמנטליות מוחלטת לבין ביטים קליטים שלא יצאו לכם מהראש. השפעות אפריקאיות משתלבות בחוכמה עם מוטיבים דתיים, מילים מטלטלות, ג'אז והיפ הופ. ככה תישמע המוזיקה בעתיד.

D'Angelo – Black Messiah

המשיח של עולם האר נ' בי הוציא כמעט משום מקום אלבום ראשון זה 15 שנה. דווקא בזכות פגמיו וחוסר ההידוק שמסתתר בו, האלבום הופך מושלם ומוכיח שאפילו לא קלטנו עד כמה התגעגענו. צפו לגל תינוקות בעוד תשעה חודשים.

[interaction id="549c2a9d08b0f98951287df6"]

[tmwdfpad]

• ג'ק ווייט
• קליס
• דיימון אלברן
• סיכום שנה – 2014
• ד'אנג'לו
• קאריבו
• ביונסה
• סאן קיל מון
• FKA Twigs
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מפרפקציוניזם. זו המפלה הגדולה של האמנות, ששואבת בדרך כלל יותר משנאה עצמית מאשר מאהבה גדולה ליצירה. פרפקציוניזם אף פעם לא יחליף פרודוקטיביות, בין היתר כי זה מרתק לראות אמן צועד, טועה ומכוון את עצמו מחדש, גם אם במחיר של כמה יצירות טובות פחות – זה עוזר לקהל להיות מעורב רגשית בקריירה שלו, להיות חלק מהתהליך. מי שבוחר בכל זאת בפרפקציוניזם, מי שלא יכול לשחרר, לפעמים מייצר אי יצירות כאלה, שהופכות למיתולוגיות על אי היותן. אלו בדרך כלל לא מגיעות לעולם או מגיעות ומדכאות את כל מי שאיכשהו עדיין לא הספיק להתקדם הלאה בשנים שחלפו.

כל זה נכון בדרך כלל, אבל לא נכון לגבי "Black Messiah" של ד'אנג'לו. הוא לא אלבום פרפקציוניסטי כי הוא לא מושלם והוא נהנה מהיותו כזה. הוא לא מנסה להשלים פערים של 15 שנים, להסתגל למציאות שבה ההיפסטרים השתלטו על האר אנ' בי, שבה ההיפ הופ נהיה מוזר ואקסצנטרי מתמיד, ומיינסטרימי ומתחבק עם אובמה בבית הלבן מנגד. לד'אנג'לו לא אכפת מזה בדיוק כמו שלא אכפת לו מסיכום השנה של פיצ'פורק.

14 שנים לאחר אלבום המופת "Voodoo", שניצב בשעתו בחזית גל הנאו סול, ד'אנג'לו יוצא מהיערות. כשהוא נכנס אליהם אז, העיניים של אמריקה, ואמריקה השחורה בפרט, היו נשואות אליו, לקול המדהים, למלודיות הרצחניות וגם, אין מנוס מלהודות, לקוביות בבטן. בשעתו הוא אמר לקווסטלאב, מתופף הרוטס שהיה דמות מפתח ב"Voodoo" ועבד גם על "Black Messiah" (וככל הנראה שגם על אינספור גלגולים גנוזים שלו לאורך השנים), שהתוכניות שלו לחופשת הקיץ הן "ללכת ליער, לגדל זקן, להשמין, לשתות אלכוהול". הוא קיים, ועל הדרך סיפק את אחד מ"משברי האלבום השני" – גם אם באלבום השלישי דווקא – המתסכלים בתולדות המוזיקה העכשווית.

אז לאן ממשיכים אחרי אלבום שהיה גם ללהיט וגם ליצירת מופת מוערכת? במקרה של ד'אנג'לו, התשובה דומה לזו שסיפקו בשעתם חברי דה לה סול עם "De La Soul Is Dead" הקלאסי. אחרי כל שנות העבודה האלה היה אפשר לצפות מד'אנג'לו לאלבום קונספט מתוקתק, תפור טוב-טוב. "Black Messiah" הוא לא כזה, וזה דווקא מה שהופך אותו למצוין ואותנטי כל כך. השירים מסודרים אחד אחרי השני בסדר לא מחייב, בעוד ד'אנג'לו עובר על כל הסעיפים וסוגי הסאונד שמעניינים אותו. יש בו את מה שנעדר בדרך כלל מאלבומים שעבדו עליהם יותר מדי: שמחה וחדוות יצירה אמיתית, אבל המכלול הוא אפלולי, גרובי וקצת נוירוטי, עם דגש על סאונד של להקה. הפעם חד משמעית לא מדובר באלבום לזיונים. ד'אנג'לו מתעניין עכשיו יותר בפוליטיקה מאשר בזיונים.

אפילו סינגל הבכורה הלוהט "Sugah Daddy", שמתאים לתפקיד מבחינת הטקסט ונשמע כמו שיר אבוד של פרינס (עם פסנתר סטייל ברט בכרך) מזכיר מוזיקלית דווקא את "Devil's Pie" מ-"Voodoo", שהיה הסמן הפוליטי של האלבום ההוא. "Black Messiah" מסרב להיות תבנית למוזיקה חדשה כי הוא עסוק מדי בלהיות אנציקלופדיה סכיזופרנית של מגוון רחב של פופ, רוק וסול. האלבום גם לא מפסיק לחתור תחת אותו "שיר אהבה", שהיה אחד מהקלפים החזקים של ד'אנג'לו של פעם. ב-"Really Love" הקול שלו אמנם ממריא לגבהים הישנים, כמעט כתצוגת תכלית לתווים שהוא עדיין מסוגל לקלוע אליהם, אבל המבנה שלו מונע ממנו להיות שיר פופ קונבנציונלי: יש בו לופים אובססיביים של גיטרה ספרדית, כינורות שמזכירים את העיבודים של ואן דייק פארקס וד'אנג'לו ממלמל את המילים, מסתובב סביב עצמו (ואולי ככה זה באמת אהבה). הוא מסרב לקונבנציות הישנות, זורק מהחלון את הפרסונה של המאהב.

כפי שד'אנג'לו עצמו הסביר בטקסט קצר ששוחרר לצד האלבום, בכותרת היהירה למראה "Black Messiah", המשיח השחור הוא לא הוא עצמו אלא המפגינים בפרגוסון ובקהיר – "כולנו צריכים לשאוף להיות המשיח השחור". זה נחמד, אבל לא צריך להיתמם ולהצטנע בכוח. ברור שהכותרת מתייחסת גם למעמד שהולבש על ד'אנג'לו לפני 14 שנים וגרר אותו לתהומות חרדת הביצוע. אבל מה שנהדר ב"Black Messiah" הוא שהוא באמת מסרב להיות "משיח שחור" לז'אנר שלו. באלבום השלישי ואחרי כמעט 20 שנות קריירה, ד'אנג'לו סוף סוף הוציא אלבום שהוא מוזר לפחות כמוהו עצמו.

בשורה התחתונהרומיאו נהרג בהפגנה בפרגוסון, אבל ד'אנג'לו כאן כדי להישאר

[tmwdfpad]

• ביקורות
• ד'אנג'לו
• ביקורות מוזיקה
• תרבות