מרוסקת. ככה יצאתי מהתערוכה של רות פתיר שנפתחה השבוע במוזיאון תל אביב. אבל ההתרסקות הזאת הייתה הכל מלבד מדכאת. התרסקות מזככת. התרסקות שהיא גם חכמה וגם מצחיקה וגם שבורה (שלא נאמר שבּורה). התרסקות שמוכיחה שוב שדרך אמנות אפשר לחוות דברים בצורה אחרת לגמרי. לא חלילה כבריחה מהחיים (אני אפילו לא רוצה להשתמש במילה) – אלא כאלטרנטיבה.

>> האלבום של ענר שפירא ז"ל מתאר את כל מה שאיבדנו // ביקורת
>> כל אמני מונטיפיורי – התאחדו! (ואנחנו הרווחנו לילה של תרבות)

"ארץ אֵם", או בלועזית M)otherland), היא כנראה אחת התערוכות שדיברו, כתבו ועסקו בהן הכי הרבה – מבלי שאף אחד.ת באמת צפה בה במלואה. ב-7 בספטמבר 2023 התבשרה רות פתיר ואוצרות הפרויקט – מירה לפידות (האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות) ותמר מרגלית (האוצרת של המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, וגם אחותה של לפידות) – שהפרויקט שהציעו נבחר לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה, אירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. הביאנלה מתקיימת אחת לשנתיים ומוצגת במשך שישה חודשים שלמים, במהלכם מגיעים אליה מבקריםות מכל רחבי הגלובוס.

חודש בדיוק אחרי שקיבלה פתיר את הבשורה, אתםן יודעיםות מה קרה. כן, נו, הדבר הזה ששינה את המציאות עבור כולנו. היא והאוצרות המשיכו לעבוד במרץ, למרות קולות שהחלו להישמע מסביב וקראו לחרם. בבוקר פתיחת שערי הביאנלה לפריביו המקדים לתקשורת, יצאו השלוש בהודעה לעיתונות לפיה הביתן הישראלי ישתתף, אבל יישאר סגור. עבודת וידיאו אחת תוצג כך שתתאפשר בה צפייה מבעד לחלון הזכוכית הגדול, אבל התערוכה כולה תפתח רק כשיושג הסכם הפסקת אש ושחרור כל החטופים.

באפריל 2024, כשהתקבלה ההחלטה הזו, עוד היתה (אולי? מי זוכרת) תקווה שדבר כזה יקרה במהלך חודשי הצגת הביאנלה, ושבשלב מסוים ייפתח הביתן לקהל. זה לא קרה. הוא נותר סגור עד סגירת הביאנלה בנובמבר האחרון. כשהסתיימה הביאנלה פורסמה האינפורמציה המשמחת לפיה רכש המוזיאון היהודי בניו יורק את התערוכה במלואה, אבל לפני שתגיע אליו היא מוצגת עכשיו (כלומר, מהיום ועד אמצע ספטמבר) במוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה מורכבת ברובה מעבודות וידיאו, שמוצגות כל אחת מהן בחלל נפרד. את פני המבקרים מקבלת צלמית פריון עתיקה מתקופת בית ראשון, שמושאלת מאוסף מוזיאון רוקפלר בירושלים, והיא היא כוכבת הסיפור. טוב אולי זה לא מדויק. פתיר עצמה היא כוכבת הסיפור.

בגיל 36, אחרי שאביה נפטר (ואחרי שיצרה סביב מותו את היצירה המדהימה "אבא שלי בענן" שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית ב-2022), גילתה פתיר שהיא נשאית של גן ה-BRCA, מוטציה גנטית המציבה אותה בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד והשחלות. עוד היא גילתה, שהודות למוטיציה, היא זכאית ואף מעודדת להתחיל תהליך של הקפאת ביציות, במימון המדינה, או כמו שהיא מגדירה את זה "מסתבר שהביציות שלי הן אוצר לאומי".

התהליך כולו, ממפגשים עם רופאות ורופאים, דרך ההזרקות מול המראה בבית וכלה בהשפעה שלו על היחסים שלה עם מי שסביבה, מתועדים בעבודות הווידיאו. רק שבמקום דמותה של פתיר עצמה ודמויות של בני ובנות אנוש אחרים סביבה – מככבות בו הצלמיות הפרהיסטוריות. וזו לא עוד אנימציה מתוחכמת ככל שתהיה, אלא שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, במסגרתה הסתובבה כשהיא נושאת עליה חיישנים שמנטרים את תנועות הגוף שלה ובוראים אותן מחדש בדמות צלמית.

האפרטוס לא מוסתר. להפך, בקטעים מתוך "ארץ אם", העבודה המרכזית בתערוכה וגם הארוכה ביותר, הוא נחשף במלואו כשפתיר מופיעה מול המצלמה ולוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של הטכנולוגיה. היא מציגה בפני הצופים את הרגעים הכי אישיים שיש, אבל הם מתווכים על ידי דמויות משונות, מחוסרות הבעה, שכמו נחפרו מתוך אתרי עתיקות. הרפרור הזה להיסטוריה הוא לא אסתטי בלבד, הוא גם מצהיר בפנינו אמת אחת חד משמעית: להיות אישה תמיד היה פאקינג קשה. וגם תמיד יהיה.

למרות שפתיר מספרת את הסיפור המאוד-אישי שלה, היא מספרת את הסיפור של כל הנשים כולן, משחר ההיסטוריה ועד היום. נכון, לא כולן עברו הקפאת ביציות, לא כולן הזריקו לעצמן הורמונים ואפילו לא כולן ילדו. אבל זה בכלל לא משנה. הסיפור הוא אותו הסיפור, הרגש הוא אותו הרגש, ההרגשה בבטן היא אותה הרגשה בבטן. אצל כולן. אולי גם אצל כולם, וכשיצאתי (מרוסקת, כאמור) מחלל התערוכה, אחד הדברים שתהיתי לגביהם הוא איך גברים מגיבים לכל הדבר הזה. אז גברים, עדכנו.

"לא רציתי ילדים, אבל הרגיש כל כך חבל לוותר על מה שיש לטכנולוגיה להציע", היא אומרת באחד הקטעים בעבודה המרכזית, ומוכיחה שגם לעסוק בנושאים כבדים כמו עידוד ילודה (בטח בישראל), אפשר בהמון הומור (ואתן יודעות עד כמה זה חסר באמנות הישראלית). "את מבינה, במקצוע שלי אני אמנית והחומרים שלי הם החיים עצמם", היא כותבת באחד המכתבים לרופאה, גם כן במסגרת אותה העבודה. וזה בדיוק מה שאמנות טובה מצליחה לעשות – לפרוש בפנינו את החיים עצמם, אבל לאפשר לנו להתחבר אליהם ממקום אחר.

עבודת הווידאו האחרונה בתערוכה, "מקוננות", נוצרה אחרי ה-7 באוקטובר. היא מציגה את הצלמיות בהפגנה, בצומת בגין/קפלן כשהנוף מאחוריהן מוכר לכולנו. וככה הן פוסעות להן, חלקן נטולות גפיים, חלקן ללא ראש. שבורות. שבּורות. כמונו.

כשהתקבלה ההחלטה של פתיר, לפידות ומרגלית להשתתף בביאנלה אבל להותיר את הביתן סגור, חשבתי שמדובר במהלך אמיץ ונכון. חשבתי ככה גם בזמן הביקור שלי בביאנלה בספטמבר, כשראיתי את תשומת הלב שהביתן מעורר, גם כשהצפייה בו מתאפשרת רק מבעד לחלון. א.נשים ניגשו וקראו את השלט וההצהרה שבו – חלקם השתהו שם יותר, ניסו להציץ מבעד לזכוכיות, חלקם המשיכו הלאה. ובכל זאת, המהלך היה אפקטיבי. הוא עורר תשומת לב, לכל אורך תקופת ההצגה של הביאנלה (חצי שנה!) – ולא רק סביב ההחלטה והפתיחה (או אי הפתיחה) של הביתן.

אני שמחה גם שלא צפיתי בפרויקט של פתיר שם, בוונציה, עם כל העושר והיופי המיינד-בלואינג מסביב. לא הייתי מצליחה להכיל אותו בצורה ראויה בסיטואציה הזאת. אני כן קצת מצטערת עכשיו על זה שכל שאר העולם לא נחשף אליה, אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה – בין אם בניו יורק או במקומות אחרים שהיא תגיע אליו. בינתיים, אתםן יכוליםות ללכת ולצפות בה, ממש פה במרכז העיר ובלי צורך בשתי טיסות קונקשן כי טילים מלבנון ואיום איראני. בעצם, אתםן לא יכוליםות ללכת. אתםן חייביםות.
>> רות פתיר, ארץ אם. אוצרות: מירה לפידות ותמר מרגלית. עוזר לאוצרות: עמית שמאע.מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• מוזיאון תל אביב
• תערוכת יחיד
• רות פתיר
• הביאנלה בוונציה

האמנית רות פתיר נבחרה לייצג אותנו בביאנלה הקרובה בוונציה שתפתח באפריל 2024 – אירוע האמנות העכשווית הבינלאומי החשוב ביותר בעולם. פתיר מצטרפת לשורה של אמניםות מהשורה הראשונה שזכו לעשות את זה בשנים האחרונות כמו עילית אזולאי, ציבי גבע, איה בן רון, גלעד רטמן ועוד. את התערוכה שתציג בביתן הישראלי יאצרו האוצרות (והאחיות) מירה לפידות – האוצרת הראשית של מוזיאון ת"א, ותמר מרגלית – האוצרת הראשית של המרכז לאמנות עכשווית (cca). הפעם תעסוק פתיר בנושא של פוריות ופריון, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרבות הישראלית ובתרבות בכלל – נושא שעסקה בו כבר בעבודות שונות שלה בשנים האחרונות.לרגל הבשורה המשמחת חזרנו לראיון שקיימנו עם פתיר בשנת 2019, אז ביקשה לאסוף חלומות שחלמנו אודות בני הזוג נתניהו שעמדו אז בראשות הממשלה. אה, אופס

***

משפחת נתניהו מככבת בחלומות של ישראלים לא מעטים. אם מחפשים את הצירוף "חלמתי" ו"נתניהו" בטוויטר מקבלים עשרות תוצאות מהשנים האחרונות: בחלום של מישהו אחד הופך נתניהו לגמד רצחני, בחלום של אחרת ליאיר נתניהו אין אישונים. אחד הצייצנים חלם ששרה נתניהו מתה בברזיל מאלרגיה לצבע טמבור ואחרת חלמה שהיא מובכת מהפנייה אליו כדי לשאול אם הוא רוצה קפה או תה. בלא מעט חלומות אנשים מדמיינים שהם העוזרים האישיים של ביבי ושרה או עובדי הניקיון שלהם. אני עצמי חלמתי שיאיר נתניהו עוזר לי לארח מסיבת בית ומכין לאורחים תקרובת של לחם מרוח בחרדל, שעה שאני שוכבת במיטה וצופה ב"אמריקז נקסט טופ מודל".

בשנת 2016, בזמן לימודי התואר השני שלה בניו יורק, הוציאה האמנית רות פתיר את"החולמים"– עבודת וידיאו המבוססת על חלומות אמיתיים של אמריקאים על ברק אובמה והילרי קלינטון. השחקנים – שחורים, לבנים, מבוגרים, מכוערים, יפים – יושבים בקבוצה בחלל ספרייתי מטושטש ומדקלמים ביובש חלומות של עקרות בית מוויסקונסין המפנטזות שלאובמה יש איברי מין נשיים או שקלינטון הולכת איתן לשופינג, ואחר כך מציעים זה לזה פרשנויות ומסאז'. פתיר, שהתערוכה שלה "מכתבי אהבה לרות" הייתה אחת המדוברות של השנה שעברה, אוספת בימים אלה חלומות ישראליים לעבודה עתידית.

איך התחלת להתעניין בחלומות פוליטיים?

"חלמתי שלאובמה יש תערוכת קרמיקה שבה פגשתי אוצרת שסיפרה לי על העבודות שלו. היא נתנה תיאור מקסים על איך אובמה משלב בין השורשים האפרו אמריקאיים שלו עם הייטק ותרבות וטכנולוגיה עכשווית. פשוט חיפשתי שיפרשו לי את החלום ומשם זה התגלגל".

בד בבד עם חיפוש הפרשנות החלה פתיר לחפש אנשים נוספים שאיקונות פוליטיים רודפים את לילותיהם. היא גילתה שאנשים מעלים ליוטיוב חלומות אקטואליים מיוזמתם, ושרובם הם מסוג האנשים שחושבים שאובמה הוא האנטיקרייסט עם זנב שרוצה להחריב את ארצות הברית. אחרי ששוטטה זמן מה בחיפוש אחר חלומות של אנשים סבירים יותר, היא הגיעה לסופרת שילה הטי, שב־2008 הוציאה קול קורא בניו יורקר ובאל.איי טיימס בבקשה שאנשים ישלחו לה חלומות שלהם על מקיין, הילרי ואובמה. בהשפעת רעיונותיו של יונג על הלא מודע הקולקטיבי, הטי תהתה אם לדפוסים שמופיעים בחלומות על מתמודדים יש משמעות מעבר לעולמם הפרטי של החולמים והגדירה את המאגר שבנתה "הסקר המטפיזי הראשון למעקב אחרי מתמודדים" (האתר עדיין בשימוש היום תחת השם "I Dream of Hillary").הטי שכתבה את החלומות והעלתה אותם לבלוג שלה והרשתה לפתיר להשתמש במאגר כרצונה.

מדוכאי חלומות

זו קלישאה שחוקה שחלומות הם לא מעניינים, אבל האמת היא שחלומות הם דבר מרתק. יש בהם סמלים מורכבים, רפרנסים לתרבות הפופ, טוויסטים ובדיחות. קוקה קולה שמופיעה במערכה הראשונה הופכת למרבה האכזבה לפפסי מקס, ובגלל שהכל קורה בחלום אין חשד לחסות מסחרית ואפשר להינות מהאפקט הטרגי-קומי. הצרה היא כמובן שהרבה אנשים לא יודעים לספר סיפור כמו שצריך.

"בהתחלה חשבתי שאני הולכת לשמוע דברים כגון 'וזה בעצם היה חדר, אבל זה בעצם היה הבית שלי, והיא בעצם לבשה שמלה, אבל זה בעצם היה מכנסיים' – נרטיבים מסויטים של אנשים שאין להם יכולות ריכוז", היא אומרת. לכן המעבר של החלומות דרך המסננת הפואטית של סופרת מחוננת כמו שילה הטי הוכיח את עצמו כרעיון טוב. יש משהו מרתק באופן שבו החלום מאניש את הפוליטיקאים. פוליטיקאים הם מוסדות גדולים, תעשיות אדם, ופתאום הם לבושים בשמלה ומרקדים עם דרבוקות, בוחרים ליפסטיק בקפידה בחנות של רשת טרגט. זה מפורר במידה מסוימת את החלום של האישיות הגדולה. "מצד שני", היא אומרת, "חלומות הם בדיוק המקום שבו אנחנו רואים שהילרי לא נבחרה כי היא אישה".

באמת רואים הבדל ממש גדול בין החלומות עליה לחלומות על אובמה.

"ברוב החלומות שקראתי עליה אנשים מדמיינים שהיא מפחידה. גברים מדמיינים שהיא אונסת אותם. נשים, אם הן מחבבות אותה, מרחמות עליה. לפעמים הן מחבקות אותה כי היא נראית להם עצובה".

מה לגבי אנשים שאומרים שהם לא חולמים, מה את חושבת על זה?

"כולם חולמים, אבל יש איזה חינוך להמעיט את החשיבות של חלומות, כאילו הם לא אומרים כלום חוץ מאולי הקשר שלך עם אימא שלך. אנחנו קצת מדוכאי חלומות".

לפעמים נדמה שכחברה המצאנו את המנגנון הזה של להגיד לאנשים שחלומות הם משעממים כדי שאנשים לא יעזו לשתף אותם. זה מבריק ומחריד.

"אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעבוד איתם זה מבוכה. אינטימיות זה דבר נורא מביך. חלום על נשיא ששוכב איתך במיטה הוא חשוף ומביך מאוד. הסיבה שמבוכה היא חומר טוב לעבוד איתו היא כי אי אפשר להיות ציניים כלפיו, מפני שהוא מוציא אצלנו אמפתיה שאנחנו לא יכולים לעמוד בה. זה מה שקורה כשבן אדם מספר לך את החלום".

הלאה הפרשנים

מצוידת בחלום האישי שלה ובמאות חלומות מביכים אחרים על המועמדת הדמוקרטית והנשיא היוצא, פתיר החלה לחפש פרשנים. היא הגיעה לפרשנית בשם לורי לורנס, שמבארת חלומות לסלבריטאים בקליבר של מייקל דאגלס ומחלטרת מהצד כאמנית היפ הופ בסגנוןונילה אייס. היא פגשה אותה בביתה המפואר בשדרה החמישית במנהטן, שאת קירותיו מעטרים תמונותיה כשהיא חובקת את ג'ון מקיין וביל אוריילי. "במפגש איתה הבנתי שחלומות זה תחום בורגני. היא מסבירה, למשל, שהדרך הכי טובה לזכור חלומות זה לקום מאוחר ולהשאר במיטה".

כשפתיר הגיעה אליה עם 200 חלומות, לורנס אמרה שהחלום על הנשיא השחור הראשון מעיד על החרדה הלאומית. "היא אמרה שהיא מקבלת מלא מלא חלומות על אובמה ולא נותנים לה לפרסם אותם כי התקשורת שמאלנית. היא באמת מילאה את החיים שלי בחושך", היא אומרת וצוחקת. "בסוף הבנתי שאני חייבת ללכת לכיוון אחר".

הבנת שלחלומות מגיעה נציגות טובה יותר?

"הבנתי שהטעות היא ללכת לפרשן. הפרשן הוא המוסד, והוא אומר אידיאולוגיה. להביא לפרשנים דימויים ולהגיד להם 'תסבירו לי מה הם אומרים' זה מעשה של תלמידה גרועה מאוד לאמנות. זה בדיוק החינוך הקלוקל שמייצר את אותה החרדה שמייצרת את אותם דימויים, כי החלום הפוליטי, אם מסתכלים על ריבוי החלומות, הוא תמונת מציאות של חרדה".

חרדה היא החשודה המיידית כשמדברים על חלומות חוזרים. אחד הטקסטים שליוו את פתיר בזמן עבודתה על "החולמים" הוא ספר בשם "24/7: קפיטליזם וסוף עידן השינה" של מבקר האמנות ג'ונתן קריירי. הספר הוא מסמך אפוקליפטי שטוען שהשינה היא הזמן היחיד שעוד לא נבלע על ידי המנגנון הקפיטליסטי. הדימוי הצרכני המפתה של מקומות מוארים שפתוחים 24 שעות מסתיר מאחוריו מציאות של מיליוני עובדים טרוטי עיניים שאין להם זמן פרטי עבור עצמם ומהדהד טכניקות עינוי של משטרים אפלים. זו אינסומניה קולקטיבית שמעודדת על ידי תרבות הצריכה, או כפי שאמר באפריל 2017 מנכ"ל נטפליקס ריד הייסטינגס: "האויבת הגדולה שלנו היא לא אמזון אלא השינה".

"המון תיאורטיקנים כותבים על החרדה של העכשיו, כי אנחנו חיים בקפיטליזם מאוחר כבר אינסוף זמן. אוששנו את זה שקומוניזם לא משהו, סוציאליזם לא עובד, וכביכול זו השיטה היחידה שאפשר לחיות בה, והשיטה הזאת היא ממש חרא. מבחינתי החלומות הפוליטיים הם פועל יוצא של הדבר הזה. אנחנו מוצפים בדימויים ובפרשנות דימויים מצד אחד, ומצד שני אין לנו יכולת להתמודד עם הדימויים של עצמנו".

למה הכוונה?

"את תחלמי חלום ותלכי מיד לפסיכולוגית שלך, תגגלי את זה וכן הלאה"

כמו שאנשים לא יכולים לראות קליפ של צ'יילדיש גמבינו בלי לקרוא אחר כך מלא ניתוחים שלו?

"בדיוק. גם באמנות כבר לא מצופה שהצופה יחווה חוויה רגשית, אלא שהוא יכלול אותה בתוך איזה שיח כלכלי שבמסגרתו הקומוניזם קרה והסוציאליזם קרה. הוא אמור לרפרר אחורה למין אקדמיזם מרודד, בגלל זה הפרשן הוא הטעות. הכוח הוא לא בפרשנות, הוא בשיתוף, ביכולת של אנשים להיות מביכים זה בפני זה".

לחוות את החלום עצמו ולא לנסות לתת לו משמעות ברורה מדי.

"אנחנו תוצרים של הנאורות, של המהפכה הפרוידיאנית, האקדמיזם של הלא מודע שלנו שהפך להיות תורה בפני עצמה שאפשר לרכוש בה תארים. היום החלום הוא בהכרח הקרנה אינסופית על האינדיבידואל והבעיות האישיות שלו. יכולתי לראות את זה בבירור כשאספתי חומרים. מישהי סיפרה שהיא חלמה שקלינטון מתחיל איתה, ואחרת אמרה לה: 'ברור שזה מה שחלמת, את באמת מתלבשת נהדר'. החלום כאילו תמיד יעיד על האיד, עליך, ואין שום בעיה בעולם".

פרס, סכין ומזלג

במקום להמשיך לחפש פרשנים הלכה פתיר למיט אפ גרופ בניו יורק של קבוצה בשם Soul dreamers. היא פגשה חבורה של אנשים מכל תחומי החיים – אחות בבית חולים, מזכירה אקדמית באוניברסיטת ניו יורק, חייל משוחרר – שנפגשים בחלל של ספרייה, מספרים זה לזה חלומות ומפרשנים אותם באופן לא מקצועי, כמו שבט אינדיאני. "אי אפשר להגיד שם 'חלמת את החלום הזה כי את שונאת את אימא שלך'. במקום זה אומרים 'אם זה היה החלום שלי, הייתי חושבת שזה אומר שיש לי בעיה עם אמא שלי'".

ומה לגבי העבודה הישראלית המתוכננת?

"עשיתי את 'החולמים' בזמן הבחירות בארצות הברית, כי בזמן בחירות אנחנו מאוד מאוד מודעים לאזרחות שלנו. אחרי עשור של בנימין נתניהו, אני רוצה לא לדעת מה אני חושבת עליו אלא לדעת איזו סטטיסטיקה עולה מחלומות על הזוג הזה, למשל אם יהיו הרבה חלומות על שרה".

מסרסת? מינית?

"יש לי תחושה שאנחנו פחות כאלה. יש מנטליות של קיבוץ עדיין. בחלומות האמריקאיים יש משהו שהוא גדול מהחיים. אני חייבת להודות שאני באה משושלת של נשים שחולמות על שמעון פרס. לי יש חלומות על שמעון פרס, לאחותי יש חלומות על שמעון פרס, לסבתא שלי היו חלומות על שמעון פרס. יש לי חלום ששמעון פרס מלמד אותי להשתמש בסכין ומזלג".

אני מצטערת לשמוע.

"היה בא לי לאסוף מלא חלומות ולבצע את הפעולה של הסדנאות שראיתי בניו יורק. יש אתגר גדול מאוד שאני משתדלת לעמוד בו, לצאת מתוך נקודת הנחה שנתניהו, טראמפ, הילרי וכל השאר הם מה שאנחנו משליכים עליהם".

ומה לגבי החלומות שלך באמת?

"אני נתלית בחלומות של אנשים אחרים, כי החלומות שלי מעט מאכזבים. אני מכירה אנשים שעפים על דרקון, בתוך סט אפ של 'בלייד ראנר'. אצלי זה יותר בסגנון – אני יושבת בנילוס ומישהו בא ואומר לי שאני לא לבושה יפה. התפאורה לפעמים משתנה, אבל זהו בגדול".

*הכתבה פורסמה לראשונה בפברואר 2019*

• ❤ תרבות
• תרבות
• אמנות ישראלית
• הביאנלה בוונציה

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנים האחרונות הפכה הביאנלה בוונציה לשק החבטות של עולם האמנות. המקטרגים טוענים שהאירוע, כמו שאר מגה התערוכות מסוג זה, הוא מופע ראווה מסחרר, פופוליסטי וסופר ממוסחר, שמעודד צפייה שטחית, מרפרפת ולא מחייבת באמנות. אכן, כמעט בלתי אפשרי לעכל כמות כזו ענקית של יצירות, וכך נגזר על המבקר הממוצע לעשות סלקציה ויזואלית בעודו משוטט בשני מתחמי הביאנלה – הג'רדיני והארסנלה – ובעשרות תערוכות הלוויין הפזורות ברחבי ונציה המבוכית (זה, אגב, ספורט מהנה למדי – גילוי תערוכות נסתרות בין הסמטאות הצרות של העיר). למרות הביקורת כולם מגיעים לביאנלה – בשנים האחרונות מגיעים אליה מדי שנה יותר מ־600 אלף מבקרים, מעט יותר מתיירי האירוויזיון – וכולם מדברים עליה.

השואו המרכזי בביאנלה ה־58 הוא התערוכה המרכזית שהשנה אחראי עליה ראלף רוגוף האמריקאי, שבעשור האחרון מנהל את גלריה הייוורד, המקבילה הלונדונית של ה־CCA התל אביבי אם תרצו. נראה שרוגוף, שידוע באוצרות המשחקית והפופית שלו, הוא בחירה מושלמת לתפקיד. הוא מצליח לשלב בין תערוכה שרוצה להיות פוליטית לבין הדרישה של צרכני הביאנלה לריגושים מהירים ולפאן טהור. ובכל זאת יש דיסוננס צורם בין התכנים המטלטלים שחלק מהאמנים מציפים לבין מבקרי הביאנלה הפריבילגים שמטיילים להנאתם בין העבודות ומתקתקים בעצבנות במצלמותיהם.

התחושה הזאת מתחזקת כשמגיעים לאזור מספנות הדיג העתיקות שבפאתי הארסנלה. האמן השווייצרי־איסלנדי כריסטוף בושל, שאחראי על סנסציית הביאנלה לפני ארבע שנים כשהסב כנסייה ונציאנית למסגד, הציב במקום ספינת מהגרים שטבעה בחופי איטליה ב־2015. מבט מקרוב מגלה את החורים שנפערו בתחתית הספינה וגרמו כמעט לכל 800 האנשים שנדחסו לתוכה לטבוע למוות. רוב מבקרי הביאנלה חולפים באדישות על פני הספק מיצב ספק שריד היסטוריה עכשווי הזה, שלא נראה כמו מוצג מוזיאוני. חדי העין או כאלו שהשמועה הגיעה לאוזניהם עוצרים לרגע, מצלמים עוד תמונה וממהרים ליעד הבא. מי שבכל זאת לוקח כמה רגעים ועומד למרגלות הספינה המפלצתית, קבר האחים הענקי, לא יכול לא להצטמרר או להרגיש אי נוחות נוראית.

"שתחיו בזמנים מעניינים" הוא שמה של התערוכה המרכזית, כותרת שמתייחסת לפתגם אנגלי ידוע, משהו בסגנון "השעמום הורג". פרסומי התערוכה מציינים שהאמונה הרווחת לפיה הפתגם הוא קללה סינית שאומצה על ידי פוליטיקאים מערביים בשנות ה־30 היא פייק ניוז, עוד שריד קולוניאליסטי של אוריינטליזם אקזוטי. "מעניין" זה גם סוג של עלבון מנומס שאומרים על אמנות יפה אך משעממת. מחשבות על צרכנות אסתטית בולמוסית צפות ועולות הרבה במהלך הביקור בתערוכה.

אם אפשר לסכם במילה את התערוכה המרכזית היא תהיה כאוס מוחלט. לתערוכה אין נושא או נרטיב מרכזי; היא מבוכית, מבלבלת ועמוסה בקקופוניה של קולות וצבעים. העולם של 2019 הוא עולם בבלגן – בלגן פוליטי, סביבתי וחברתי – וניכר שעולם האמנות לא מצליח או לא רוצה ליצור לכך התנגדות. אפשר היה לצפות שהוא ינסה לעשות סדר או להסביר מה מתרחש סביבנו, אבל כהרגלו – לפחות ממה שניכר בביאנלה – הוא מחקה את העולם ומתבלגן יחד איתו. מיצבי ענק משתלשלים מהתקרה, פורצים מהרצפה, מסנוורים את העיניים ומחרישים את האוזניים. אפשר למצוא בתערוכה הכל מהכל. 79 אמנים מ־38 מדינות ומכל גוני הקשת (אסייתים, לטינים, שחורים, להטב"קים ועוד) מציגים השנה (לעומת יותר מ־100 מציגים בתערוכות הביאנלה הקודמות). רוב האמנים הם ילידי שנות ה־70 וה־80 שמציגים עבודות שנעשו בשנה או בשנתיים האחרונות, כך שבאמת אפשר לחוש את הלכי הרוח העכשוויים המנשבים בעולם האמנות.

קטסטרופות אקולוגיות וסרטי חייזרים

הג'רדיני והארסנלה מחולקים השנה לשתי תערוכות נפרדות, וכל אחד מהאמנים המציגים מספק שתי הצעות לזמנים המעניינים שעליהם מדבר רוגוף. פוליטיקת זהויות היא אחד הנושאים הבולטים השנה, בייחוד הזהות השחורה. כמה סופרסטארים שמניעים את השיח הזה מככבים גם בביאנלה. אנג'דיקה אקונילי קרוסבי הניגרית־אמריקאית, שהבאזז המטורף סביבה מסרב לגווע, מציגה את ציורי הקולאז' הגדולים והמוכרים שלה שבמרכזם דמויות שחורות שמתוארות בסביבות ביתיות יומיומיות; זנלי מוהולי הדרום אפריקאית מציגה גם היא זהות שחורה מנומסת ולא מאיימת עם דיוקנאות עצמיים שכמו נלקחו מהפקת אופנה; ארתור ג'פה, לעומת זאת, מציג עבודה בוטה והרבה פחות פוליטיקלי קורקט. ג'פה, שזכה בפרס אריה הזהב לאמן בתערוכה המרכזית בביאנלה, מציג את "האלבום הלבן", פרויקט שכולל בין השאר מונטאז' בן 40 דקות של קטעי וידיאו פרובוקטיביים נוטפים בגזענות שחורה.

עוד תמה בולטת השנה היא עתידנות וטכנולוגיות של מציאות וירטואלית ורבודה. מייצגים אותה כמה מהאמנים הבולטים שעוסקים בתחום כמו היטו שטיירל, ג'ון רפמן ואד אטקינס, אבל העבודה החזקה ביותר שממחישה את הצדדים המבעיתים של הטכנולוגיה והרשתות החברתיות היא "עולם מעניין" של פיי ג'ון שמייצג את הביתן הסיני. פיי בנה מכשיר מבוסס אינטליגנציה מלאכותית שמצליח לקרוא את מבקרי התערוכה ולזהות כמעט כל דבר, משמם ועד התחביבים שלהם.

גם סוגיות אקולוגיות תופסות מקום נכבד בביאנלה, בייחוד בביתני המדינות ובתערוכות הלוויין ברחבי העיר. זוכת פרס אריה הזהב השנה, לינה לפליטה, שהגיעה לביקור חטוף בישראל לפני חודש וערכה ערב מיצגים במוזיאון תל אביב, מייצגת את הביתן הליטאי עם מיצב מבוסס אופרה בשם "שמש וים (מרינה)". הקומה הראשונה של הביתן הוסבה לחוף ים מלאכותי עם כל האביזרים המתבקשים לחוויה תיירותית קפיטליסטית, מראה שמהדהד את המבקרים בתערוכה. בכל יום שבת מתיישבים זמרי אופרה בדמות מתרחצים בחוף המלאכותי ושרים על אסונות טבע כמו התפרצויות וולקניות ושינויים קיצוניים במזג האוויר.

בחלל המרהיב של פאלאצו גראסי שבפונטה דל דוגנה מוצגת תערוכה מפוצצת בשמות גדולים אבל רחוקה מהשואו הנוצץ בארסנלה ובג'רדיני. התערוכה מינימליסטית, מאווררת ושקטה, ועוסקת באופן פואטי בקטסטרופות אקולוגיות. בגלריה קה רזוניקו מציגה מרינה אברמוביץ', האימא הרוחנית של הפרפורמנס ארט, את "Rising" המאכזבת למדי, עבודת מציאות רבודה שממחישה את שקיעת הקרחונים ועליית מפלס הים.

את אפקט הוואו לוקחים השנה הצמד הסיני סאן יואן ופנג יו, שמציגים שני מיצבים אלימים ומסויטים אבל כיפיים להפליא. בחלק הראשון של התערוכה הם מציגים מעין כיסא שלמה מלכותי עשוי סיליקון לבן שכלוא במיכל פרספקס. מתוך הכיסא משתלשל צינור שחור, ולחץ אוויר עוצמתי שמופעל כל כמה דקות גורם לקולות אימים להרעיד את החלל ולצינור לאבד שליטה במין אפקט סרטי חייזרים. בחלק השני של התערוכה הם הציבו רובוט תעשייתי ענקי, גם הוא כלוא במכל, שגורף ומתיז באמוק צבע דם על הרצפה והתקרה.

עוד ועוד רעות חולות

87 התערוכות של ביתני המדינות השונים חלשות השנה יחסית. גם המוצלחות בהן מעוררות תחושה שכבר ראית משהו דומה בעבר. העבודה הכה מדוברת של לפליטה הליטאית, למשל, מזכירה את התערוכה של זוכת פרס אריה הזהב בביאנלה הקודמת, אן אימהוף הגרמנייה.

ראוי לציון הוא הביתן הברזילאי, שמייצגים אותו השנה צמד אמני הווידיאו ברברה ווגנר ובנג'מין דה בורקה, שמוכיחים שאמנות טובה לא צריכה שום גימיק. קולות הסמבה של עבודת הווידיאו שלהם "סווינגרה" (פרפראזה על סגנון ריקוד ברזילאי מקומי) נשמעים למרחוק ומפתים את הצופה להיכנס. את הפאן שמבטיח הביתן מחליפה עבודה פוליטית שחוגגת את היצירה בברזיל השמרנית.

את ישראל מייצגת השנה איה בן רון, שמנסה לאתגר את סגנון הצפייה הזריז והשטחי שכופה הביאנלה על מבקריה. התערוכה כוללת מעבר בין כמה תחנות ואפילו, רחמנא ליצלן, מאלצת את הצופה להמתין בתור. רוב המבקרים אכן שומרים על סבלנות ועוברים את כל התחנות במסלול. "בית חולים שדה X" הוא פרויקט שאפתני, מורכב ומרובד, שמסכם את העיסוק רב השנים של בן רון בעולם הרפואה. שתי קומות הביתן הישראלי הוסבו לבית חולים, על כל המשתמע מכך – חדר המתנה בצבעי כחול קר, אחיות לבושות לבן ומתקני טיפול. אבל בית החולים מתגלה כמלכודת דבש. במקום תרפיה או קתרזיס הוא מציע עוד ועוד רעות חולות. העיתונות העולמית לא מגלה עניין רב בביתן הישראלי, מה שמוסיף אש לדיון הסוער שהתעורר לאחרונה בביצה המקומית על השם הרע שישראל מייצרת לאמניה, שנעלמו בשנים האחרונות מהסצנה הבינלאומית.

איפה היין

הביאנלה בוונציה נוסדה ב־1895 כדי לקדם אמנות איטלקית אבל עד מהרה הפכה למפלצת טורפת. האולימפיאדה של עולם האמנות, כך נוהגים לכנות אותה. היום היא מרגישה כמו פומו על ספידים. אין באמת סיכוי לראות את מאות התערוכות שמרכיבות את הביאנלה והרגשת ההחמצה היא בלתי נסבלת. התערוכה המרכזית המבלבלת והכאוטית לא מובילה למסקנת על כלשהי או למטא נרטיב משמעותי. אצל רוב המבקרים, הביאנלה מסתכמת בבליל של דימויים, או לכל היותר בחוויה אחת קטנה, אינטימית וחד פעמית. לי זה קרה בביתן האוקראיני, מאותם ביתנים שקופים שעושים בהם קוויקי וממשיכים הלאה. הביתן היה כמעט ריק מעבודות וישבו בו כמה נציגים שנראו כמו פקידי קבלה משועממים. פניתי לאחת מהם שעיניה נצצו מהתרגשות מעצם הפנייה. נוצר דיאלוג ער. מתברר שהיא אמנית פרפורמנס ושגם שאר הנציגים הם אנשי אמנות עם חזון די פסיכי להקים ביתן על מטוס מעל הארסנלה. הם לא פונים מיוזמתם למבקרים, אלא מחכים שיפנו אליהם. הבעיה היא שזה בקושי קורה. "באירוע הפתיחה דווקא פנו אליי כמה אנשים", היא סייגה, והוסיפה: "אבל רק כדי לשאול איפה היין".

הביאנלה בוונציה מוצגת עד 24.11

• הביאנלה בוונציה
• צבע טרי
• מיוחדים
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

אז איך הביאנלה השנה? זו שאלה שנשמעת לא מעט בסמטאות ונציה הצרות, שהתמלאו בשבועות האחרונים בתיירות של אנשי וחובבי אמנות. לרוב התשובות חלוקות. אין ספק שהשנה הביאנלה מספקת את השואו. מי שאי פעם היה במגה תערוכה מסוג זה מכיר את תחושת הסחרור מהעומס הבלתי נתפס. אחרי ביקור באירועים כאלו לוקח זמן לחזור וליהנות מ"סתם" תערוכה קטנה ושקטה.

אם בביאנלה הקודמת האפלה, הקודרת ואפופת האינטלקטואליזם הניאו מרקסיסטי באוצרותו של אוקווי אנווזור הסתמנה התרחקות מתרבות הספקטקל – הביאנלה ה־57 מוכיחה שבאירועי ענק כאלו אין מנוס מפנייה לגירויים ראוותניים מטמטמי חושים. כן, יש לא מעט עבודות ספקטקל נדושות לשם הספקטקל, אבל גם כמה פנינים, הן "רטט נרטיבי" של קאדר עטיה בעל השורשים האלג'יראיים, שמספר את סיפורן של זמרות מהעולם הערבי דרך גרגירי קוסקוס שמגיבים לרטט של קולן; והמיצב המוטרף והפסיכדלי של פאולין קורנייה ז'רדיין הצרפתייה שבנתה רחם חי ונושם במרכז מתחם הארסנלה.

האווירה הפופית, הקלילה והא־פוליטית, אנטיתזה לביאנלה הקודמת, העמידה את האוצרת כריסטין מאסל הצרפתייה תחת ביקורת קשה שמאשימה אותה בחוסר רגישות ובהפניית גב לאחת התקופות הסוערות שידע העולם בכלל (הברקזיט, טראמפ ופיגועי הטרור שמשנים את פניה של אירופה) ועולם האמנות בפרט (הדיונים הסוערים על גזענות בביאנלה בוויטני והבחירה הפוליטית לפצל השנה את תערוכת הדוקומנטה בין קאסל לאתונה).

בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ערב פתיחת הביאנלה, נשאלה מאסל, שאוחזת ב־17 השנים האחרונות בתפקיד האוצרת הראשית של מרכז הפומפידו בפריז, אם זה הזמן והמקום לקיים ביאנלה קלילה שכזאת. היא לא התבלבלה והשיבה בחיוב: "אני מאוד מתעניינת בפוליטיקה, אבל לא כל אמנות צריכה להיות פוליטית".

בניגוד לאנווזור, נראה שמאסל לא מנסה להיאבק באופי הפופוליסטי והקפיטליסטי של הביאנלה. אחרי הכל מדובר באירוע יוקרתי שמתוקצב בסכום של 13 מיליון אירו, חלקו ממומן על ידי כמה מעשירי העולם. כך הופכת מאסל את הביאנלה לחגיגה של אמנות ושל אמנים, כאילו אומרת: אנשים, תשחררו, אמנות לא צריכה להיות כבדה כל הזמן. לביאנלה היא העניקה את הכותרת "Viva Arte Viva" ("תחי האמנות"). התערוכה המרכזית במתחמי האסנלה והג'רדיני מחולקת לתשעה טרנס ביתנים – ביתנים או מיני תערוכות שבהם מרוכזים כמה מהטרנדים הבולטים של השנים האחרונות, כגון שטף גילויי האמנים המבוגרים או הנשכחים וייצוג של אמנים מאזורים פריפריאליים.

פרפורמנס, סאונד ופרימיטיביזם הם שלוש תימות עיקריות השנה בתערוכה המרכזית, בביתנים של המדינות וגם בחלק מתערוכות הלוויין הפזורות ברחבי העיר. בג'רדיני אפשר למצוא מדי יום את לי מינגווי הטאיוואני שעורך מעין טקס הענקת מתנות, את מפגשי האמן הפרפורמטיביים שמשלבים ארוחות צהריים ואת אור ירוק – הפרויקט המלוקק של אולאפור אליאסון שהקים סדנת פיסול חיה ולימוד שפה למען פליטים, שנראים כמו ליצנים עצובים בקרקס. רוב עבודות הפרפורמנס האחרות הן יצירות מבוססות אובייקט (כגון "פאוסט" של אן אימהוף, הכוכבת העולה והמדוברת שמייצגת השנה את הביתן הגרמני). הם נערכו רק באירועי הפתיחה לפני שבועיים וחוסר הקונטקסט פוגם בחוויה של התערוכה.

בגזרת אמנות הסאונד ראוי לציין את חסן קאהן, מחלוצי מוזיקת האנדרגראונד בקהיר, ואת האמן זביאר וויון שמייצג את הביתן הצרפתי. קאהן (שזכה יחד עם אימהוף הגרמנייה בפרס אריה הזהב בביאנלה) מציג בגנים שבפאתי הארסנלה עבודת אודיו מרובת ערוצים שהופכת את האמנות לחוויה אינטימית ומדיטטיבית. וויון הצרפתי הפך את הביתן לאולפן הקלטות והזמין אליו 100 מוזיקאים ואמנים שישהו ויצרו בו לכל אורך הביאנלה.

רוחניות, דת ומיתולוגיה שולטים בביאנלה עם מיני תערוכות שכותרותיהן "ביתן השאמאנים", "הביתן הדיוניסי" ו"ביתן האדמה". הנושאים האלו צפים ועולים מדי פעם באמנות בשני העשורים האחרונים, ומאסל עוסקת בהם באופן שטחי ורדוד להכעיס, כאילו לא עברו כמעט 60 שנה מאז הכריז על עצמו יוזף בויס כשאמאן מרפא. גולת הכותרת של מקבץ התערוכות האלו היא "מקום קדוש", מיצב ענקי של ארנסטו נטו הברזילאי שבנה מודל של קופיקסווה, מקום מפגש טקסי של הילידים האינדיאנים בברזיל ובפרו. בביתני המדינות שולטים דווקא דימויים מעולמות הפנטזיה, האיזוטריה והמדע הבדיוני – מכשפה פמיניסטית בביתן האירי, טרולים בביתן האיסלנדי (שכמו תמיד מצליח למשוך אש), חייזרים בביתן הלטבי ואלים מיתולוגיים בביתן הרוסי.

שאר הביתנים – בהם הביתן הישראלי שהשנה מיוצג על ידי גל וינשטיין שמילא אותו בנינוחות עזים של קפה שחור ועובש יצוק – מיישרים קו עם הביאנלה הפופית והראוותנית להפליא, שמבחינה מסוימת מוציאה אצבע משולשת לאקטיביזם האמנותי הצדקן והמוסרני.

הביאנלה בוונציה מוצגת עד 26.11

• הביאנלה בוונציה
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הביאנלה ה־56 בוונציה מעוררת השנה מחלוקת בקרב מבקרי אמנות, שטוענים שהיא טעונה פוליטית יותר מתמיד. גם חובבי אמנות ממוצעים שמבקרים בביאנלהמביעים מורת רוח מהאווירה הדידקטית המדכדכת, כי בבואם לתערוכות מסוג זה הם מצפים לחוויה מהנה וקלילה של אמנות מבדרת בטוב טעם, ואילו השנה הם זוכים למנה גדושה של אמנות פוליטית.

"כל עתידי העולם". כך קרא אוצר הביאנלה, אוקווי אנווזור, לתערוכה המרכזית. הכותרת מתעתעת ויכולה להתפרש כרמז לתמה עתידנית, אלא שהתערוכה לא עוסקת כלל בעתיד אלא בעיקר בהווה ובמצבים חברתיים ופוליטיים של הגירה, משברים כלכליים ומוביליות חברתית ותרבותית. מרוב העבודות בתערוכה, וגם מחלק לא מבוטל מהביתנים המייצגים של כל מדינה, נוטפת אווירה מלנכולית ופסימית בנוגע לעתיד.

אנווזור – האוצר האפריקאי הראשון בתולדותיה של הביאנלה שבשנות ה־90 נתן דחיפה משמעותית לאמנים אפריקאיים – ממשיך לנקוט קו אוצרות לא מערבי ובונה תערוכה שמורכבת, רובה ככולה, מיצירות של אמנים אפריקאיים וילידי מדינות פוסט קולוניאליות אחרות, שעד עתה לא זכו לייצוג נאות בתערוכות בינלאומיות.

מציגים בתערוכה מגה סטארים כמו אלן גלאגר, לורנה סימפסון וכריס אופילי, ואמנים צעירים ומוכרים פחות, רובם בינוניים למדי. נוצר מצב שבו האמנים המערביים הופכים למיעוט. אין ספק שזהו צעד חסר תקדים בהיסטוריה של הביאנלה ושל כל תערוכה בינלאומית גדולה. אנווזור קורא תיגר על האמנות המערבית הלבנה, שלאורך מאות שנים הזיקה שלה לתרבויות זרות, אפריקאיות בעיקר, באה לידי ביטוי לכל היותר בהיקסמות אקזוטית. בריאיון עמו במגזין "ארט ניוז", ערב פתיחת הביאנלה, טען אנווזור שהוא שואף ליצור שיח ודיאלוג על תנאי החיים העכשוויים, שנגועים באלימות, בשימוש נצלני בכוח עבודה זול ובקפיטליזם דורסני. מדובר בחזון תמים, יומרני ואפילו מתחסד במידה מסוימת, בייחוד לנוכח העובדה שהביאנלה הוא אירוע כלכלי לכל דבר שמיועד בעיקר לאליטות המצקצקות בלשונן, ובחנויות הספרים הפזורות במתחמי הביאנלה מוצעות למכירה מזכרות מטופשות במחירים מופקעים להחריד (לדוגמה, שישה יורו למחק שעליו לוגו של הביאנלה).

התערוכה נפתחת במתחם הארסנלה בעבודה של האמן האלג'יראי אדל אבדסמד – מיצב שמדמה פריחה, רק שבמקום פרחים צומחות חרבות. מול מיצב זה מוצגות עבודות הניאונים שכה מזוהות עם ברוס נאומן, וזו מעין טעימה מחוסר האחידות האסתטית של התערוכה.

מצד אחד אנווזור מכיר בעובדה שהוא אמור לספק שואו ראוותני כי זה מה שהקהל דורש מתערוכות בסדר גודל כזה; ומצד שני הוא רוצה להשתמש בביאנלהכפלטפורמה לדיון פוליטי. למרבה הצער רבות מהעבודות שמתיימרות לעורר דיון כזה נוטות לפשטנות יתר. לדוגמה, הפרויקט של האמן הקולומביאני אוסקר מרילו, שאסף ציורים של ילדים ונערים מבתי ספר ברחבי העולם (בהם תיכון חדש בתל אביב) כדי להדגיש את הבדלי התרבויות בין המדינות. ליד הקנבסים המקושקשים של הילדים שמונחים על שולחנות מעוצבים עומדים נציגים שמסבירים למבקרים באופן שטחי ונטול כל מודעות את הפרויקט של מרילו. ניסיון כושל נוסף ליצור דיאלוג פוליטי הוא "הארנה" הממוקמת בג'רדיני.

אנווזור הכריז כי הארנה היא גולת הכותרת של התערוכה – מעין זירת פרפורמנס שבה מתקיימים אירועים לאורך כל היום. האירוע המרכזי בארנה הוא הקראה מרתונית של שלושת כרכי "הקפיטל" מאת קרל מרקס. בחיבורו חזה מרקס את שלטון הפרולטריון, וייתכן שיש באירוע הפרפורמטיבי הזה התייחסות ישירה לשינויים הדמוגרפיים, הדתיים והחברתיים שעוברים על העולם המערבי. אנווזור מפקיע את השליטה התרבותית מהמערב ומבקש להצביע על חדירה ועל השתלטות תרבויות זרות שנותרו עד היום בשוליים. אולם המבקרים בארנה לא מגלים עניין במתרחש על הבמה והדבר מעיד על כישלון היוזמה הזאת. מקום שבו כן מתקיים דיון מהותי על מוביליות חברתית, תרבותית ודתית הוא הביתן האיסלנדי, שעורר סערה ציבורית לא רק בקרב קהילת האמנות. האמן כריסטוף בושל הפך את כנסיית סנטה מריה דלה מיסריקורדיה למסגד פעיל שאליו נהרו מאמינים מוסלמים רבים. עקב מחאת רשויות ונציה וראשי הקהילה הנוצרית בעיר, נסגר הביתן ביום שישי שעבר.

גם 88 הביתנים המייצגים את שאר המדינות המשתתפות באירוע עוסקים באופן זה או אחר במטענים תרבותיים וחברתיים. אמנים רבים בחרו להעתיק סביבות מקומיות לחלל התצוגה, ובכך ראוי לציון הביתן הקנדי: קולקטיב האמנים BGL מקוויבק בנה שלוש קונסטרוקציות שנראות כמבנים שונים במהלך בנייתם: מרכול שכונתי קוויבקי עם מוצרים שעברו טוויסט מפתיע; לופט כאוטי מלא באובייקטים קטנים ופחי צבע; מרפסת דק שצופה על מתחם הג'רדיני. הביתן הלטבי המצוין מציג גם הוא מונומנט ארכיטקטוני שמתייחס לתחביב לטבי: סדנאות נגרות במקלטים ובמוסכים ביתיים.

בביתן הישראלי מציג השנה ציבי גבע, שייבא את ניחוח הישראליות, על חומריותה העלובה, החלודה והמתפוררת. התערוכה של גבע, "ארכיאולוגיה של הווה", מורכבת מהרים של אובייקטים שכמו נאספו ממזבלות: תריסים, טלוויזיות ומסכי מחשב ישנים, מכונות חשמליות חבוטות ושאר פריטי אשפה. מבחוץ הביתן נראה מרהיב ומושך את העין – גבע ציפה אותו בצמיגי מכוניות – אבל בפנים התערוכה מאכזבת למדי, ואנשים מיהרו לצאת מהביתן בחוסר עניין.

עוד תמה מרכזית בביאנלה היא אקולוגיה וטבע. לא מעט ביתנים עוסקים השנה בסוגיות שנוגעות למשברים אקולוגיים גלובליים ולחדירת מרחבים טבעיים אל תוך המרחב הציבורי. אחד המוצלחים שבהם הוא הביתן הנורדי, שמשלב סאונד, פרפורמנס ומיצב. האמנית קמיל נורמנט בנתה חלל אסתטי להפליא, ובמרכזו יצרה ארמוניקה – כלי נגינה עתיק שמפיק צלילים בעזרת זכוכית ומים. הנגינה בכלי זה נאסרה במאה ה־18 כיוון שהצלילים השמימיים שלו נחשבו למעוררים מינית.

הביקור בביתנים השונים מעניין ומסקרן הרבה יותר מהביקור בתערוכה שאצר אנווזור, אם כי כמו בכל תערוכה ענקית – יש עבודות טובות יותר וטובות פחות. רוב האמנים בביתנים משלבים באופן מוצלח למדי אמירות פוליטיות ושפה אסתטית מעוררת מחשבה. למרות הכל, העומס והגודש של הביאנלה הם חוויה עוצמתית שמומלצת לא רק לחובבי אמנות.

הביאנלה בוונציה תוצג עד 22.11

• תערוכה
• הביאנלה בוונציה
• אוצר
• ביאנלה
• אמנות
• תרבות