• Facebook
• Twitter
• Email

אמיר, המספר ב"ספר האומץ", הוא נער חולמני הגדל בשכונה בדרום נתניה. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ואמיר מפנטז על מקום מפלט, מקום שקט שבו יוכל לחיות את חייו בלי שיטרידו אותו. בתחילת הספר הוא בורח לים ובורח מהים. הוא מחפש מקום ואין לו מקום. שום מקום. תחושה של בידוד מלווה את הספר, הבידוד של אמיר שחולם על מקום משלו, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא רוצה לצאת החוצה, כלוא ללא מוצא.

החלק הראשון משתרך לאטו. זה סיפור של שעמום, של בריחה פנימה לחלומות והחוצה למקום אחר וטוב יותר. לא ברור עד כמה אמיר מודע לעולם שסביבו, מה הוא יודע ומה הוא לא יודע. הוא פיוטי ותמים עד כדי גיחוך. המוזיקה יכולה להיות מפלט עבורו, אבל הוא אפילו לא ער לכוח שיש לו כנגן עוִּד; הוא לא מבין, או לא רוצה להבין, מי נחמד אליו, מי רוצה בטובתו ומדוע. משהו חבוי בחיפושים של אמיר ובמחשבות שלו. אולי זה חשש מאירוע טראומטי, ואולי זו הדחקה של טראומה שכבר התרחשה.

הספר צובר קצב לקראת סוף החלק הראשון, שבו הטראומה מתגלה וההתמודדות של אמיר עמה גוברת. זוהי כצפוי טראומה הקשורה לכליאה ולחוסר תנועה. הקצב מתגבר בחלק השני, שבו אמיר מצטרף לטיול לכנרת, ובחלק השלישי שבו הוא נאלץ להתמודד, ממש בעל כורחו, עם מי שתקפו אותו.

"ספר האומץ" יצא בהוצאת גרילה תרבות והוא חלק מגל היצירה המזרחית העצמאית. ככזה הוא מספק מבט מעניין על הזהות המזרחית. זהותו של אמיר ברורה – הוא בן לאב תימני ולאם עירקית – אבל הוא אומר שהוא לא יודע מה זה מזרחי והוא בכלל תימני.

האם אמיר אכן לא יודע מה זה מזרחי? המזרחיות היא ודאי חלק מתנאי החיים שלו ושל משפחתו העומדת בפני צווי פינוי, של חבריו ושל הנערים שתקפו אותו ושנשרו או הונשרו מבית הספר. ברור שהוא מודע לכך. המבט של אמיר על העולם בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסצנה שבה נפרצת הגדר בחוף הכנרת. אמיר רואה שם הן את העוול שבגידור חוף ציבורי וגביית תשלום, ובעיקר את הכאב ואת חוסר האונים של השומר שמותקף באלימות כנציג הבעלים ואת הקיבוצניק שמבליח רק לאחר התקיפה. הנסיגה של אמיר מהמציאות – שנראית לנו בהתחלה כהכחשה – מעניקה לו מבט מקיף ורגיש יותר על העולם.

ההתקוממות של אמיר נגד הזיהוי המזרחי אינה הכחשת המצב החברתי, אלא רצון לחיות חיים אוטונומיים שאינם כפופים לנסיבות החיצוניות. זה לא "מי שרוצה מצליח", כמו שאבא שלו טוען, זו בריחה פנימה או החוצה כיצירה של זהות אוטונומית. זה האומץ שנרמז בשם הספר. לא האומץ לנקום, אלא האומץ ליצור מרחב פנימי וחיצוני שבו הוא יוכל לחיות כאיש עצמאי.

השורה התחתונה:ספר אמיץ על אומץ

• ביקורות
• הגל המזרחי
• איל בן משה
• ביקורות ספרים
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת 1972 נערך המפגש הראשון באוניברסיטה העברית של סטודנטים התומכים בתנועת הפנתרים השחורים, במחאה על האפליה כלפי מזרחים בחברה הישראלית בכלל ובאקדמיה בפרט. מאז שיח הזהויות רק הלך והתרחב, ובמהלך השנה האחרונה נראה שאף החל להוביל את סדר היום הציבורי. באוניברסיטאות השונות קיימים תאים רבים הפועלים למען אינספור קהילות ונושאים, אולם עד היום לא פעל באף אחת מהן תא מזרחי, והן נותרו אחד המעוזים הבולטים של ההגמוניה. כעת, 43 שנים לאחר אותו מפגש היסטורי, הקימו סטודנטים באוניברסיטאות תל אביב, העברית ובן גוריון תא שנקרא "התא המזרחי". בהזמנה למפגש הראשון של התא בתל אביב, שהתקיים ב־14 באפריל, נכתב כי בכוונתם של הסטודנטים לפעול "נגד גזענות ולקידום שוויון אמיתי ומהותי בחברה הישראלית".

למפגש הגיעו כ־50 סטודנטים לתואר ראשון ושני ודוקטורנטים. את הקמת התא המזרחי באוניברסיטת תל אביב יזמה רותם כהן כחלון (26), סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה ומתרגלת. עוד לפני כשנתיים יזמה כהן כחלון – אז סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן – מחאת יחיד:

"הלכתי ללימודים עם חולצה שעליה היה כתוב: 'כמה מרצים מזרחים יש לך?'. כיום רק תשעה אחוזים מהסגל באוניברסיטאות הוא ממוצא מזרחי ורק אחוז אחד הן נשים מזרחיות".

המחאה של כהן כחלון עוררה תגובות רבות, אך כאשר החלה את לימודי התואר השני באוניברסיטת תל אביב הרגישה צורך בהקמת תא מזרחי. "מזרחי מהפריפריה שמגיע לאקדמיה נתפס כאחר, במיוחד באוניברסיטה ובטח בתל אביב. גדלתי ברמלה ואני תמיד מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר מכל תלמיד אחר. החוויה הזו משותפת להרבה סטודנטים מזרחים".

באותו מפגש ראשון – שהתקיים במקביל גם באוניבסיטאות העברית ובן גוריון, דנו על מטרות התא שאחת מהן "לאפשר שיח מזרחי במרחב בטוח, תוך קידום נושאים שנמצא כרלוונטיים". לדבריה של כהן כחלון, סניפי התא השונים מתכוונים לפעול במשותף – הן במישור הארצי והן במישור פנימי.

"יש כבר כמה פעילויות שעומדות על הפרק, כמו עידוד אנשי אקדמיה ממוצא מזרחי לצאת מהארון העדתי, תיקון ההיסטוריוגרפיה של המזרחים וחשיפת עוולות שהושתקו. במפגש ראיתי שיש חוט מקשר – כל הסיפורים של הסטודנטים דומים", היא מוסיפה. "אצל כולם קיימת תחושת האחֵרות, כי הזהות שלנו לא באה לידי ביטוי בתכנים הנלמדים. בחוגים כמו ספרות עברית ושירה עברית לא תמצא יוצר מזרחי אחד לרפואה מלבד יהודה הלוי". בתא המזרחי הפועל באוניברסיטת העברית כבר הכריזו כי אחת מהפעולות הראשונות של התא, תחת הכותרת "אל תגידו לי שאין!", תהיה בדיקת סילבוסים של חוגים שבהם אין תכנים שמשקפים את המורשת, התרבות וההיסטוריה המזרחיות.

כהן כחלון אף פנתה לאגודת הסטודנטים בבקשה לסייע במציאת כיתה לקיום מפגשי התא אך לדבריה, "הם רק פנו אליי ומסרו שהאוניברסיטה דורשת שאסיר את הלוגו שלהם מהתמונה שהופיעה בהזמנה למפגש (תמונת הקאבר באיוונט שבה הופיע הלוגו של אוניברסיטת תל אביב עם שרשרת חי – א"ח), אז הסרתי ובמקום זה הצטלמתי עם הפסל של אינשטיין לבוש במעיל מנומר כי הם לא אמרו כלום על פסלים בקמפוס. מיותר לציין שהם לא עזרו לנו למצוא כיתה ריקה לקיום המפגש".

ביום ראשון הקרוב ייערך מפגש נוסף של התא המזרחי בתל אביב, העברית ובן גוריון, שאליו מוזמנים סטודנטים וחברי סגל.

"התא לא נקרא 'תא המזרחים' אלא 'התא המזרחי', כלומר כל סטודנט שמעוניין לקחת חלק בשיח המזרחי- מוזמן", מדגישה כהן כחלון. "חשוב שהסביבה שנמצאת כאן תהיה מכילה ומאפשרת. המטרה היא לא 'שולחנות עגולים' בעד ונגד נושאים מזרחים, את זה אנחנו מכירים כבר, אלא בית חם ומכיל שמאפשר קידום של נושאים רלוונטיים לשיח".

• תל אביב
• הגל המזרחי
• השד העדתי
• סטודנטים
• חינוך
• עירוני