• Facebook
• Twitter
• Email

"הגיע הזמן להמציא מורלים חדשים!", מכריזה אחת מפעילות המחנה הציוני בחלקו האחורי של האוטובוס שאמור להביא אותנו לאשדוד. "בואו נעשה משהו שקשור לפורים, נגיד: 'מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מי שנבחר זה בוז'י!'". פעילה אחרת מעירה שבוז'י זה דאונר, ומציעה להפוך את השיר ל"הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג – המחנה הציוני!". בסוף הן מתפשרות על "ברר, איטס קולד אין היר, דר מאסט בי סום הרצוג אין דה אטמוספיר".

במערכת הבחירות הנוכחית יש שני מגזרים שלא זוכים לתשומת לב ראויה בתקשורת: השקופים והמכופכפים. ומכיוון שדרעי שם לעצמו למטרה לדאוג לראשונים, בחרתי להקדיש את הכתבה הזו דווקא לקבוצה השנייה. המכופכפים הם אותם נערים שסיימו לאחרונה את לימודיהם בתיכון ובחרו להשקיע את זמנם בפעילות וולונטרית למחצה עבור מפלגה כלשהי. אלו בוגרי תנועות הנוער שמעולם לא מאסו בקווה קווה דלה אומה. המכופכפים הם האנשים שהחברה גרמה להם להתבייש בשמות המשפחה להם. רוזנשטיין הפך לרוזן. צווייגנברג הפך לצבי. זו הפעם הראשונה שאתם שומעים עליהם, וככל הנראה גם האחרונה. האוטובוס של המחנה הציוני מכופכף לחלוטין. יש עליו איזה שבעה מכופכפים, אך הם עושים את עבודתם נאמנה: מנפחים בלונים, שרים את "דרך השלום" בח' ובע' מלאכותיות ובגדול די הורגים את הווייב עם המורלים שלהם. נחזור אליהם אחר כך.

האוטובוס עוצר בשוק אשדוד שבצמוד לחוף הים. חברי הכנסת שהצטרפו לסיבוב בשוק הם יואל חסון (שריון של לבני), מיכל בירן (מהבולטות שבמחנה יחימוביץ'), השריף עומר בר לב ואיש התקשורת בדימוס נחמן שי. שוק אשדוד הוא מעוז ליכודניקי במהותו, מה שהופך את הסיור של חברי המחנה הציוני להפך הגמור מסיבובי הדאווין המלהיבים שהעברתי עם מירי רגב בעפולה ובטירת הכרמל. כאן, קצת כמו הקריפס שמשוטטים באלנבי בלילות, חברי הכנסת מפריעים את שלוותם של עוברי אורח אקראיים, ואלה משתמשים בשלל תירוצים יצירתיים כדי להתחמק מהם.

"שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו בפני גבר שטוען שהוא לא מדבר עברית. "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה עם עגלה ממלמלת "מה זה השטויות האלה, אתם חוסמים את כל השוק". "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה טוענת בזריזות מפתיעה ש"היא לגמרי איתו". דקה לאחר מכן תפסתי אותה מספרת לאחת הבסטיונריות שהפעם אין בכוונתה להצביע לאף מפלגה.

תוך כדי הסיבוב בשוק אני מגניב שאלה לכל אחד מחברי הכנסת באסרטיביות עיתונאית שלימדה אותי רורי מ"בנות גילמור".

ח"כ בירן, נראה שאנשים כאן די אדישים.

"זה נכון שאנשים פה קצת אדישים. לפני דקה מישהו אמר לי שהוא עדיין לא חשב בכלל למי הוא הולך להצביע. אבל הפעם אנחנו זוכים לתמיכה גורפת בתיכונים, בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, וזה נראה מבטיח".

הקמפיין הנגטיבי החריף שלכם נגד נתניהו הוא לא סימפטום למצוקה? אולי המהפך לא ממש באוויר.

"באחד התיכונים שביקרתי בהם שאל אותי ילד חמוד 'אבל למה אתם מציקים לביבי?'. השבתי לו שאין מה לעשות, הוא ראש הממשלה המכהן, ואין דרך אחרת לעשות את זה".

ח"כ חסון, איך זה להיות בית"ריסט במפלגת העבודה?

"אני מזכיר לך שהמחנה הציוני הוא שילוב של מפלגת העבודה ומפלגת התנועה שהמטרה שלו קודם כל היא להחליף את נתניהו. השוק הזה הוא לכאורה מעוז של הליכוד, אבל אתה שומע שלאנשים כאן נמאס מביבי. אני מריח מהפך (אני מריח פלאפל – ג"פ)".

אתה נוהג להתעסק בחוקים הקשורים בעישון ובשתייה. תגיד, מה הבעיה שלך עם סיגריות ואלכוהול?

"עם אלכוהול אין לי ממש בעיה, כל עוד שותים באחריות כמובן. אבל מאז שחוקקנו את חוקי העישון אני שמח לראות שיש ירידה בקניית סיגריות. הנושא הזה הוא בעורקיי ואמשיך לעסוק בו גם בכנסת הבאה".

בזמן שפעיל המחנה הציוני מנסה לתפוס את תשומת לבו של עובר אורח אך מכניס לו בטעות את האצבע לעין, אני זורק שאלה ביטחונית לעמר בר לב, כי גם אני חושב קודם כל על החיים עצמם.

אחרי תקיפת חיזבאללה בהר דב טען הרצוג שבמאבק בטרור אין קואליציה ואופוזיציה. אז מה בעצם מבדיל את המדיניות הביטחונית שלכם מזו של הליכוד?

"יש הבדל גדול, ואני אשתמש דווקא בדוגמה שנתת. מי שתקף את חיזבאללה כנראה לא חשב שלושה צעדים קדימה. הוא לא נערך כמו שצריך לתקיפת נגד, או שהוא פשוט מפחד מנסראללה".

אז הפתרון שלכם הוא לתקוף חזק יותר?

"מדינת ישראל ידעה בעבר לעשות דברים בצורה חכמה ושקטה. לגבי חיזבאללה, או שאנחנו תוקפים ומוכנים לתגובה, או שאנחנו פשוט לא תוקפים ככה לאור היום".

לנחמן שי, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2 לשעבר, אני מפנה שאלה תקשורתית.

נחמן, מה לדעתך מייחד את הקמפיינים של מערכת הבחירות הנוכחית?

"אני חושב שהתשדירים הקצרים ברשתות החברתיות הפכו באופן סופי לבון טון. תשדירי הבחירות הישנים הם דבר שהולך ונעלם, ואני לא בטוח כמה הם רלוונטיים עדיין".

אנו חוזרים לאוטובוס של המחנה הציוני (שהוא, אגב, חלק מיוזמה של דני עטר שעליה זרקו במפלגה 350 אלף ש"ח). אלעד, מנהל השיירה, מודיע על עצירה ספונטנית בשד' רוטשילד במסיבת עיתונאים שארגנו סתיו שפיר ואיציק שמולי לכבוד פרסום דוח מבקר המדינה בנושא מחדל הדיור. אני מנצל את הזמן כדי לפלרטט עם כמה מהמכופכפות.

לפני או אחרי צבא, אתן בחופש עכשיו. למה לבזבז אותו על חלוקת פליירים?

"אני מרגישה שזה ממש חשוב. משהו אחר קורה במערכת הבחירות הזו", אומרת יעל, מודעת לחלוטין לנאיביות שבדבריה, ועם זאת בטוחה בעצמה כמו שרק משוחררת טרייה עם היסטוריה בגרעין נח"ל יכולה להיות. "אחרי השחרור אמרתי שאתרכז קצת בעצמי, אבל יש בחירות ואנחנו באמת יכולים לשנות משהו".

ברחבת הבימה שפיר ושמולי משלהבים כ־30 שמאלנים. "ביבי עשה הרבה מאוד כדי לפנות את האוהלים שלנו, ועכשיו זה הזמן שלנו לפנות אותו", אומרת שפיר. "יאיר לפיד, לקחת לנו את המחאה פעמיים", מוסיף שמולי, "פעם אחת כשלקחת לנו את המנדטים, ופעם נוספת כשנכשלת בתחום הדיור".

ידידה שחולפת בשדרה מזהה אותי בתוך גוש של פעילי המחנה הציוני. פאדיחה. אני רוצה להיפרד מהחברים החדשים שרכשתי, אבל הם בועטים כרגע בארגזים שכתוב עליהם "במקום בתים קיבלנו קרטונים". אז אני חותך הביתה דרך שד' רוטשילד עם תחושת החמצה. הרצוג הולך לשבור לילדים האלה את הלב, וכנראה שאיש לא יצליח למנוע את זה. נכון, אסקפיזם היא חוכמה קטנה, אך אקטיביזם היא חוכמה קטנה לא פחות. הכל עניין של ניסיון בארגון אחראי של השקעות רגשיות.

גם אני הייתי מכופכף פעם. הייתה לי תקווה. היא הופיעה לנוכח החלון המתנפץ של סניף בנק הפועלים בקיץ 2012, בעיצומה של חוויה אקסטטית, ונגוזה מיד בבוקר שאחרי: האדרנלין נמוג, החלון תוקן, החיים המשיכו כאילו כלום, ומשטרת ישראל פרסמה הודעות דובר שבהם לא ניתן היה למצוא אף לא משפט אחד של אמת.

[interaction id="54f6c6e023d7b1ac08907a27"]

מדרג הטרמפיסט:

החתמנו דרכון

שוק חוף אשדוד. השמנת של השווקים הישראלים.

אוכל

מיני סנדוויץ' גבינה בולגרית שחולק בנסיעה חזור והיה טעים אך לא משביע.

הווי ובידור

שכבת איתן של שבט הנשיא יוצאת למסע ים אל ים.

עצה להמשך הדרך

"הפעם צריך להצביע רק לבורא עולם" – אמרה אחת מעוברות האורח בשוק. אישה אחרת השיבה לה: "ממתי ביבי הוא בורא עולם?".

ציונות היא

להיתפס על חם באירוע של המחנה הציוני ולהגיד שאני פה בשביל הבורקסים.

• יואל חסון
• מיכל בירן
• נחמן שי
• מכופכפים
• אשדוד
• תעמולה
• הטרמפיסט
• סחים
• יצחק בוז'י הרצוג
• בחירות
• סתיו שפיר
• תל אביב
• איציק שמולי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום שבו סיימתי את לימודיי בתיכון הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתעורר יותר בשבע בבוקר ביום שישי. אך הבטחות עצמיות הן דבר שביר יותר מהלב של טיילור סוויפט, והנה אני קם בשבע בבוקר ביום שישי, קורא התכתבות בת 30 הודעות בקבוצת הווטסאפ של החברים שנדלקו אתמול בלילה בבלוק ויוצא לדרכי. בארבע אחר הצהריים, השעה שבה יקיצו משנתם, אני כבר אהיה אדם מוסרי מהם. כי בזמן שהם קיימו עוד אחד מטקסי ההדוניזם התל אביבי הידועים לשמצה, אני ירדתי לשטח והתלוויתי לסיור של מרצ ביישובי עוטף עזה. זאת, כמובן, בהנחה שבשעה ארבע אחר הצהריים עדיין אהיה בחיים. מעולם לא הייתי קרוב כל כך לעזה, והאצבעות שלי רועדות בכל פעם שאני מקליד את המילה הזו.

היום הזה, כפי שמתברר לי עם הזמן, הוא בסימן חזרה לתיכון, והדרך לעוטף עזה באוטובוס של מרצ לא שונה בהרבה מטיול שנתי עם הכיתה המדעית. אני תופס את המושב שליד זהבה גלאון, הלוא היא מלכת הכיתה. במושב שמאחוריי יושבות תמר זנדברג הקוליסטית ומיכל רוזין האנרגטית, שאפשר לראות לה בעיניים שהיא מתה לשיר את שיר הטלפון. אם עיסאווי פריג' היה פה, היינו מצטטים ביחד שורות מ"צ'רלי וחצי" במושב האחורי. אבל אף אחד לא מעז להעיר את עיסאווי בשבע בבוקר, ואם אשאל את רוזין "כמה ביצים?" היא עלולה להגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית.

בזמן שאנו נהנים מסנדוויץ' באדיבות מטה מרצ, אני משוחח עם גלאון על תופעת ההצבעה הטקטית שרודפת אותם ברציפות כבר שלוש מערכות בחירות. מרצ תסתדר אמנם ללא הקולות המעטים שנודדים ממנה לרשימה הערבית המשותפת ("אני מכבדת את מי שבוחר להצביע להם", היא אומרת), אך כחמישה מנדטים שלה יושבים כרגע אצל המחנה הציוני. היה אפשר להתווכח עם המצביעים הללו על עצם הבחירה בשיקולים טקטיים, אם הטקטיקה הזו לא הייתה משוללת כל היגיון (כך או כך הרצוג יזדקק לגוש גדול מאחוריו). בכלל, המאמץ העיקש לייצר תפיסה דיכוטומית ("זה אנחנו או הוא"), המשותף הן לליכוד והן למחנה הציוני, הוא סימפטום חמור של חרדה מכך שלמעשה "אנחנו" ו"הוא" זה כמעט אותו הדבר.

"אנשים מרוצים מאיתנו, אבל הרצון להחליף את ביבי סחף קולות למחנה הציוני", גלאון אומרת לי (ב־2009 הותירה אותה הטקטיקה מחוץ לכנסת, כשמצביעי מרצ בחרו בקדימה לשווא). "אבל הציבור רואה את ההתנהלות של המחנה הציוני, ובסקרים פנימיים שלנו אנו מזהים כבר רבים שהתפכחו וחזרו אלינו. במקביל, אני מרגישה שהקמפיין שלנו עצר את הסחף של המצביעים הטקטיים. ציפי ובוז'י לא הצהירו שהם לא ישבו עם נתניהו, ולאחר התקיפה של חיזבאללה בהר דב אמר הרצוג שבמאבק בטרור אין אופוזיציה וקואליציה. ככה לא מדבר בן אדם שרוצה להחליף את השלטון".

אני צופה בסרטונים של בנט ותוהה למה דווקא הימין משתמש באירוניה ובהומור, והקמפיין שלכם לא ממש מתרומם?

"בנט סוחב גיבנת. יש לו את בצלאל סמוטריץ' ואת אורי אריאל במפלגה, אז הוא מבין שהוא מחויב להשתמש בכלים הומוריסטיים כדי להסתיר את זה. מרצ זו מפלגה עם מסורת, עם תפיסת עולם וערכים. אני לא מנסה להחביא שום דבר. אבל גם כשאתה יוצא מהקופסה, תמיד יהיו את הפיינשמייקרים שתהיה להם בעיה עם זה. על ההופעה בתוכנית של חנוך דאום, לדוגמה, קיבלתי תגובות מעורבות".

האוטובוס עוצר ליד הפאב הקיבוצי של קיבוץ נירים, שם אמור להתקיים מפגש עם תושבי האזור. אם מה שאומרים על חיי הלילה בתל אביב בתקופת מלחמת המפרץ נכון, אני משער שהפאב הזה ידע כמה טקסים הדוניסטיים משל עצמו. המבוגרים מודאגים מהרטוריקה העדינה מדי של המפלגה. הצעירים רוצים לדעת מה מרצ מתכוונת לעשות עם זכויות בעלי החיים (אגב, רשימת מרצ כוללת שלושה טבעונים בעשירייה הראשונה – זנדברג, מוסי רז ואבי דבוש). בחור בשם ערן מפר את האווירה המנומנמת ושואל בקול נסער: "למה שלא תשבו בממשלה עם בנט וביבי ותיקחו את תיק הרווחה? תדאגו לאזרח הקטן, כמו שעשה כחלון". "אופוזיציה היא לא משאת נפש," עונה גלאון, "אבל מרצ היא מפלגה שמציגה תפיסת עולם כוללת, והיא לא תשב עם אנשים שתומכים בהתנחלויות". ערן מתיישב בחזרה בכיסא, מנסה להסתיר את החיוך שמרוח על פניו. הוא בא לכאן כי הוא רוצה להצביע למרצ. הוא רק היה זקוק למעט תשומת לב.

האוטובוס יוצא מנירים לכיוון שדרות, ואני תופס את המושב שליד תמר זנדברג. ככתב הסמים הלא רשמי של העיתון אני מעמיד פנים שבכוונתי לשוחח עמה על קנאביס, אך למעשה מעניינים אותי דברים חשובים הרבה יותר. למה אנשים צריכים לקום כל כך מוקדם בימי שישי, אני שואל. "אתה צודק", היא אומרת לי, "צריך לחוקק חוק שייקרא 'חוק קדושת השישי'. זה יכול להיות אפילו חוק יסוד". היה ניסיון להרים משהו עם השנ"צ, אבל הוא לא יצא מגבולות הפייסבוק, אני אומר. "מאבק השנ"צ היה מאבק סקטוריאלי", היא משיבה. "כאן מדובר במכנה משותף חוצה סקטורים. יש לזה קשר גם למסורת יהודית". שנינו מביטים אל האופק, והמעבר שלי מעיתונות לפוליטיקה נראה מהיר מהצפוי.

בסינמטק שדרות מתקיים מפגש בין אנשי מרצ לחברי התנועה לעתיד הנגב המערבי. בתנועה, שקמה לאחר צוק איתן, חברים מאות פעילים תושבי האזור, שמאמינים שהדרך להשגת שקט בנגב המערבי חייבת לעבור דרך הסכם מדיני. "גדל פה דור שלם של ילדים שאמורים להיות ההורים והמנהיגים של מחר והם שרוטים לגמרי, כולם פוסט טראומטיים", אומר פעיל המתגורר בכפר עזה. "הנהירה ימינה כל כך חדה, שאני מרגישה שכמו ב'עליסה בארץ הפלאות' אני צריכה לרוץ כדי להישאר במקום", אומרת תושבת נוספת ומזהירה, "עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי".

בדרך חזרה הביתה אני תוהה מה לעזאזל יצא למרצ מהמסע הזה. שלוש חברות כנסת הקדישו יום שלם כדי לדבר בשני אירועים שמספר הנוכחים בכל אחד מהם לא עלה על 40. בשני האירועים מרבית הקהל היה מרצניקי מלכתחילה, ואני בספק אם הסיור הזה זיכה אותן ביותר משלושה קולות חדשים. פוליטיקה היא עבודה יבשה וסיזיפית, וגלאון איננה מהפוליטיקאים שמרבים לצאת מהקווים. היא תיפגש עם חנוך דאום אם הדוברת שלה תאמין שכך נכון לעשות (על אף שברור לשתיהן שאין לה את הסטאר קוואליטי של מירי רגב), אבל היא תעדיף ללכת אולד סקול, לקום ביום שישי בשבע בבוקר ולחרוש את הארץ כדי לגרד קולות וללטף את המשוכנעים. זו סיבה מספיק טובה לא לערוק לפוליטיקה לעולם.

[interaction id="54e472889cf6a70335ad2e91"]

מדרג הטרמפיסט

החתמנו דרכון

הפאב הקיבוצי בנירים (אין לי מושג מה שמו, אבל משהו אומר לי שזה "הכלבויניק"), סינמטק שדרות.

כיבוד קל

סנדוויץ' אבוקדו, אפרסמון ומעדן Yolo, כנהוג במדינת אשכנז.

הווי ובידור

אם זה לא זאב רווח, זה לא בא בחשבון.

עצה להמשך הדרך

"גיא, החיים מלאי אכזבות" – העיתונאית לילי גלילי חווה את דעתה על מעדן החלב.

ציונות היא:

לנסוע לעוטף עזה ולהספיק לחזור לשנ"צ.

• שדרות
• מיכל רוזין
• זהבה גלאון
• עוטף עזה
• הטרמפיסט
• תמר זנדברג
• מרצ
• בחירות 2015
• תל אביב
• עירוני