• Facebook
• Twitter
• Email

רצח רוז פיזם

תאריך:11.9.2008
מקום:נחל הירקון

היה היו שני צעירים צרפתים – בנימין רון ומארי רנו-פיזם. השניים נישאו, הולידו ילדה תכולת עיניים בשם רוז, והתגוררו לסירוגין בישראל ובצרפת. כעבור מספר שנים התגרשו, ומארי עברה לגור בישראל, בעוד שרוז נותרה עם אביה. כאן, היא פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם חמה, סבה של רוז, רוני רון בן ה-45. רון השרמנטי הפך לאבי המשפחה, ויחד הם הביאו לעולם עוד שני ילדים. ב-2007, לאחר שרוז התאשפזה בבית חולים בצרפת, החלה מארי לחשוד שבתה עוברת התעללות, ובתום מאבק משפטי העבירה את בתה לישראל, שם גרה יחד עם אביה החורג, שהוא גם הרי סבה. הסידור הזה לא החזיק מעמד, וכעבור מספר חודשים נמסרה רוז לידי אמו של רון, ויויאן. בשלב מסוים ביקשה ויויאן מבנה רוני לקחת אותו אליו – ומאז נעלמו עקבותיה. רון אמר לאמו שהוא שלח את הילדה לפנימייה, תשובה שהדליקה אצל ויויאן נורת אזהרה. היא פנתה לרשויות הרווחה, ואלה העבירו את המידע למשטרה רק כעבור חודשה. המשטרה עצרה את מארי ורוני, ובחקירתם התבררה האמת המחרידה: רון הכניס את נכדתו הקטנה לתיק גדול – בין אם בחיים ובין אם לא – והטביע אותה במימי הירקון כדי שגופתה לא תתגלה. בחיפוש בדירתם של בני הזוג נמצאו מכתבים שמעידים על השנאה שחשה מארי כלפי בתה הקטנה, שנאה שבשמה ביקשה מאהובה וחמה שיעלים אותה מחייה. בתום חיפושים שנמשכו שבועיים נמצא התיק האדום במימי הירקון, ובו גופתה של הילדה של אף אחד, בתמונה ששברה את ליבה של מדינה שלמה. מארי ורון הורשעו ברצח ונשלחו למאסרי עולם.

האונס בגן העיר

תאריך:12.5.2012, 3:30
מיקום:חניון גן העיר

"אחד ממקרי האונס המזעזעים בתולדות המדינה", הגדיר בית המשפט את המקרה. בליל שבת הגיעו בני זוג צעיר לחניון גן העיר הסמוך לבניין העירייה. אחמד בני ג'אבר עקב אחריהם לשירותי הנשים, ובין השלושה התפתח ויכוח מילולי. בשלב מסוים הוא לקח את הטלפונים הניידים ובמשך שעה ביצה בהם מעשי אונס קשים ביותר, תוך שהוא מכה ומתעלל בהם תחת איומי סכין, כופה עליהם לקיים יחסי מין לנגד עיניו ומכריח אותם לצפות במעשי הזוועה שהוא עושה להם. בתום מצוד שנמשך כמה ימים נלכד ג'אבר והודה במעשים. כתב האישום פירט את "המעשים המפלצתיים", וחלקים ממנו נפוצו כשמועות ברחבי העיר אף שנאסר בפרסום על ידי בית המשפט עד היום.

הרצח בגן מאיר

תאריך:21.8.1949, 1:00
מיקום:גן מאיר

כשמתהלכים בשכיית החמדה השלווה של גן העיר, קשה להאמין שמעשה מחריד כל כך התרחש בדיוק בו. בליל אוגוסט 1949 טיילו בגן דניאל פקטורי ונעמי שטיין – אחים למחצה בשנות ה־20 לחייהם. לפתע התקרב אליהם דוד יעקובוביץ', נוצרי שהתחזה ליהודי ונהג לתקוף זוגות שהתבודדו בגן. הוא החל להכות בראשם באמצעות מקל, גרר את שטיין לפינה חשוכה ואנס אותה. פקטורי, שגולגולתו רוסקה, הצליח בשארית כוחותיו להגיע לבית אמו כדי להזעיק עזרה, ומשם הועבר לבית החולים, שם מת למחרת מפצעיו. יעקובוביץ' הזעיק את שומר הגן ודיווח על אישה שנפצעה, ואף הוליך לשם את השומר. שטיין פונתה לבית החולים, וכשהתעוררה אמרה שהאיש שהזעיק את הכוחות הוא התוקף. יעקובוביץ' הורשע ברצח ובאונס ונידון למוות – הפעם הראשונה שבה שופט ישראלי גזר עונש מוות. יעקובוביץ' ערער על העונש, טען שלא ניסה לרצוח את פקטורי אלא רק להניס אותו, ולכן הומר עונשו בעונש מאסר ולאחר תשע שנים הוא השתחרר מהכלא.

רצח רבין

תאריך:4.11.95, שעה 21:42
מיקום:כיכר מלכי ישראל

21 שנה חלפו ממוצאי השבת שכל תל אביבי נשבע שיזכור כל ימיו, והנה כבר מסתובבים בינינו כאלה שעוד לא היו בו אז. עם צאת השבת יצא סטודנט למשפטים מרעננה בשם יגאל עמיר מבית הוריו, לאחר שמילא את מחסנית אקדחו בכדורי הולופוינט ובכדורים רגילים. פניו היו מועדות לעצרת התמיכה בממשלה ובתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל, במטרה לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין בגלל קידום הסכמי אוסלו. כשהגיע למקום הסתנן בהצלחה לאזור הממש לא סטרילי שבו המתינה מכונית השרד של רבין לסיום העצרת, ומטווח אפס ירה שלושה כדורים בראש הממשלה. המאבטחים של רבין, שאחד מהם נפגע מהירי, הכניסו את רבין לקדילאק המפורסמת ומיהרו לבית החולים איכילוב (מסלול שאמור היה לארוך שניות אחדות אך ונמשך דקות ארוכות). לאחר 40 דקות נאלצו הרופאים בבית החולים לקבוע את מותו של רבין ולשלוח את איתן הבר להקריא ברחוב ויצמן את ההודעה המצמררת ששינתה את פני המדינה. עמיר נעצר מיד, הורשע ברצח ונשלח למאסר עולם, אחיו חגי שסייע לו נשלח ל־16 שנות מאסר, ושני חברים שלו – דרור עדני ומרגלית הר־שפי – נשלחו לתקופות מאסר קצרות יותר. האנשים שהובילו את תהליך ההסתה נגד רבין ושעמדו בראש ההפגנות והתהלוכות נגד רבין שבהן הופיעו ארונות קבורה, חבלי תלייה וקריקטורות שלו במדי אס־אס לא הורשעו מעולם,; ונאמר בעדינות – המשיכו לשאת בתפקידי מפתח בחברה הישראלית.

בני סלע

תאריך:13.12.1999
מיקום:רחוב פנחס רוזן (המעצר)

ספק אם יש פושע שהשפיע יותר על חיי היום יום בתל אביב כמו בני סלע, שכונה "האנס הסדרתי". בתחילת שנת 1997 פתח סלע בסדרה של מעשי אונס אכזריים בנשות העיר. ב־13 בינואר הייתה זו אישה שסלע פרץ לדירתה במרכז העיר, קשר אותה בחוט טלפון ואנס אותה כמה פעמים. האירוע עורר הדים, אך המשטרה התעקשה על כך שמדובר באירוע שמנותק ממעשים אחרים ושאין סיבה להיבהל. היא כמובן טעתה, שכן ימים אחדים לאחר מכן נכנס אותו סלע לכלא על תקיפה מינית של בת משפחתו. בדצמבר 1997, בעת חופשה מהכלא, פרץ סלע לדירתה של אישה ברמת גן, קשר את ידיה ואת רגליה בחוט טלפון ואנס אותה במשך שעתיים. המשטרה עדיין לא הצליחה להבין שמדובר באותו האי שחזר מחופשתו לכלא, וכשהשתחרר במאי 1998 חזר לסורו: תחילה פרץ לדירה בלב העיר ונמלט כשאם לשתי בנות החלה לצעוק כשתקף אותה. אחר כך פרץ לדירה אחרת באזור ואנס אישה צעירה, וביולי חזר לדירה ברמת גן שאליה כבר פרץ בחופשתו מהכלא ואנס שוב אותה אישה. בשלב זה כבר הייתה המדינה כולה הרגליים, והמשטרה הבינה שמדובר באותו האנס שמכה שוב ושוב. בינתיים המשיך סלע להטיל אימה על נשות העיר, אנס נשים שונות ברחבי תל אביב וגם בגבעתיים ובהרצליה; בהן נשים מבוגרות יותר וגם ילדות בנות 12, כאלה שאנס בדירותיהן וגם סתם ברחוב; והמשטרה הייתה אובדת עצות. בתקשורת הופצו קלסתרונים שהתבססו על פריטים שהשאיר בזירות, נערות למדו להגן על עצמן והחלו להסתובב עם גז מדמיע בתיק, והאנס הסדרתי המשיך להטיל אימה בתל אביב. לבסוף, לאחר שניסה לתקוף מינית נערה באמצע היום ברחוב פנחס רוזן, הצליחו השוטרים לשים עליו יד. הוא נשלח ל־35 שנות מאסר בכלא (ממנו נמלט ב־2006 בדרכו לדיון משפטי בתל אביב, ונתפס בצפון הארץ).

נערות הפיתוי והדוקטור לכימיה

תאריך:27.12.2011
מיקום:דיזנגוף פינת התניא

אלי ללוז, יהודי צרפתי שעלה לארץ, היה דוקטור לכימיה במכון ויצמן בשנות ה־70 לחייו, ובאחד מביקוריו בדירתו ברחוב דיזנגוף הזמין אליו שתי נערות ליווי – אנה ומרינה. כשהגיעו למקום, החליטו השתיים לשדוד את ללוז. הן הסיחו את דעתו וערבבו במשקה שלו כדור אקסטזי. כשהמתין להן בחדר השינה, הופיעו השתיים חמושות כל אחת בסכין, ודקרו אותו תשע פעמים באזורי החזה והצוואר. לבסוף ביצעו בו וידוא הריגה בכך שדחפו אותו מהמיטה והלבישו על ראשו שתי שקיות ניילון.

לאחר הרצח לקחו השתיים מהדירה 100 אירו ו־1,200 ש"ח במזומן, מכשיר טלוויזיה ושני טלפונים ניידים. לפני שעזבו את הדירה, הניחו שמיכה על גופתו של ללוז, שפכו עליה משקה אלכוהולי והציתו את החדר. הן עזבו את הדירה וחזרו לדירתן שבאשדוד במונית, לאחר שהשליכו בפח זבל סמוך שקית שהכילה ראיות. כשהגיעו החוקרים לזירה, נדמה היה להם שאת הרצח הזה כבר לא יצליחו לפענח. דבר אחד שרד בשרפה ובמהרה הוביל אותן אל הרוצחות – רשימה של מספרי טלפונים לא מזוהים.

(צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

הרצח בברנוער

תאריך:1.8.2009, 22:40
מיקום:נחמני 28

אולי פשע השנאה החמור בתולדות העיר. במוצאי שבת – בזמן שמרכז הנוער הגאה בלב העיר מלא בבני נוער צעירים שנמצאים במקום שחשבו כבטוח ביותר עבורם – פרץ אדם חמוש ולבוש בבגדי הסוואה שחורים ומסכה והחל לירות ללא הבחנה בכל הנוכחים. מהירי נהרגו במקום ניר כץ, מדריך במרכז, וליז טרובישי, נערה בת 16 מחולון. מדריך נוסף ותשעה בני נוער נפצעו, שניים מתוכם נותרו נכים עד היום. היורה נמלט, והמשטרה פתחה בחיפושים אחריו. מקומות בילוי של הקהילה נסגרו מחשש לירי נוסף, אך היורה כבר לא היה בסביבה. הממסד חיבק את הקהילה הגאה ובכירי המדינה השתתפו בעצרות ובטקסים שנערכו לאחר המקרה, והמשטרה פתחה באחת החקירות היקרות והאינטנסטיביות בתולדותיה.

כעבור ארבע שנים מצאו מטיילים ליד ראש העין את האקדח שממנו נורו הקליעים, אבל זה עדיין לא קידם את החוקרים לעבר החשודים. כעבור כמה חודשים סיפר זאור חנקישייב, צעיר המוכר למשטרה, שהוא מכיר את החבורה שהשתתפה ברצח בברנוער והפך לעד מדינה. הוא אמר שחגי פליסיאן, עבריין מוכר, הוא זה שרצח את הצעירים לאחר שסבר שאחיו הקטן קיים יחסי מין עם מנהל המקום. פליסיאן הואשם ברצח, אך בהמשך התברר שחנקישייב שיקר. עד היום הברנוער פתוח ומסייע לנערים ונערות רבים; וגם הרוצח מסתובב חופשי.

רצח אריק קרפ

תאריך:14.8.2009, 23:00
מיקום:חוף תל ברוך

בערב שבת טייל אריק קרפ עם אשתו שרה ועם בתו הקטנה בטיילת של חוף תל ברוך. הם התיישבו על ספסל שמשקיף אל הים ולצדם שהתה חבורת צעירים מג'לג'וליה. אחד מהם, נער בן 17, ניגש לקרפ וביקש ממנו ש"יסדר" לו את אחת מהנשים שהיו איתו – אשתו או בתו. בתגובה החלו בני המשפחה לעזוב את המקום. הנער טלפן לשניים מחבריו שהיו בקרבת מקום וביקש מהם לבוא. הם באו בריצה והטיחו את בתו ואת אשתו של קרפ על הרצפה. הן הצליחו להימלט והחלו לזעוק לעברה לכל עבר. בינתיים החלו שני נערים להכות למוות את קרפ בזמן שהוא מתחנן על חייו. בעקבות צעקותיו התאסף סביב השלושה קהל רב שכמעט כולו הביט בנעשה בלי להתערב. השלושה נעצרו והואשמו ברצח, אך הורשעו בהריגה בלבד ונשלחו ל־26 שנות מאסר.

רצח ארלוזורוב

תאריך:16.6.1933, 21:30
מיקום:חוף הילטון, ליד בית הקברות המוסלמי

תעלומת הפשע הגדולה בתולדות תל אביב ואולי בתולדות הארץ כולה. בשנות ה־30 היה חיים ארלוזורוב ממנהיגי מפא"י ועסק בעיקר בהעלאת יהודי גרמניה, שביקשו לברוח מגרמניה הנאצית עם רכושם. למורת רוחם של רבים ביישוב, שראו בכך מכירה של הכבוד היהודי להיטלר בעד כסף, ניהל ארלוזורוב משא ומתן עקיף עם הנאצים בתיווך בריטניה, כדי להביא לארץ את יהודי גרמניה ולהציל חלק מרכושם. בליל שבת, 16 ביוני 1933, כשחזר לארץ, ישב עם רעייתו במרפסת במלון קטה דן (אביו הרוחני של מלון דן הוותיק). כשהבחינו שקהל סקרנים התאסף סביבם החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך החוף. כשהתקרבו לשפך הירקון, באזור הנמל, הבחינו השניים בשני גברים – אחד גבוה ואחר נמוך – שהולכים בעקבותיהם. הם נכנסו לשכונה קטנה, שוטטו בין הבתים, וכשהרגישו שנפטרו מהעוקבים חזרו לחוף ופנו חזרה לכיוון מרכז העיר. אז, באזור בית הקברות המוסלמי (מלון הילטון של היום), הבחינו שוב בעוקבים שהאירו עליהם בפנס. בני הזוג ארלוזורוב פנו אל השניים וביקשו שיניחו להם. הבחור הגבוה שאל בעברית את השאלה הזכורה בתולדות הפשע התל אביבי: "כמה השעה?", וארלוזורוב השיב "אין זה עסקך". הגבוה שאל שוב, ובני הזוג הסתובבו והלכו. אז שלף הנמוך אקדח, ירה בארלוזורוב בבטנו, ושני המתנקשים נמלטו. ארלוזורוב פונה במהרה לבית החולים הדסה, שם נקבע מותו כתוצאה מאיבוד דם.

הרצח עורר זעזוע גדול ביישוב ונפתח גל מעצרים גדול, בעיקר של פעילים רוויזיוניסטים. שניים מהם, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, הואשמו תחילה ברצח אך זוכו לבסוף. עד היום איש אינו יודע מי רצח את ארלוזורוב.

האונס בשפך הירקון

תאריך:27.11.2009, 2:00
מיקום:שפך הירקון, ליד נמל תל אביב

מוצאי שבת, 2:00 בלילה, נמל תל אביב מוצף במבלים. סמוך למתחם מאתרים עוברי אורח צעירה פצועה ועירומה. הם מזעיקים את המשטרה, ולשוטרים שבאים למקום מספרת הצעירה שבעת שהלכה מרחוב דיזנגוף לכיוון חניון רדינג, הבחינה בגבר לא מוכר שעוקב אחריה. היא נכנסה למכוניתה בחניון, אך לפני שהספיקה להתניע אותה פתח הגבר את הדלת וגרר אותה לעבר גדת הירקון. שם, בשיחים, הוא הכה אותה ואנס אותה, ואיים שאם תצעק הוא יהרוג אותה. בזמן שפונתה לבית החולים פתחו השוטרים בסריקות. עובר אורח שהיה במקום סיפר שהוא זה שהניס את התוקף, כשעבר במקום וראה אותו מכה את הצעירה כשמכנסיו מופשלים. לפתע איתרו השוטרים בשיחים גבר חסון שבהמשך יזוהה כלא אחר מאשר מאבטחו של הרמטכ"ל – קצין מצטיין בשם ארז אפרתי אשר סיים ערב סוער במסיבת הרווקים שלו. הוא הורשע במעשה סדום ונידון לשש שנים בכלא.

שוד המטה הארצי

תאריך:11.1.1976
מיקום:בניין המטה הארצי של המשטרה, דרך סלמה

"הפריצה הנועזת ביותר בישראל" וכנראה ההוליוודית מכולן. לא במקרה היא גם הייתה הבסיס לסרט "מתחת לאף" בכיכובם של אורי גבריאל ומשה אבגי. בעזרת סולם עץ, אזמל ועגלה הצליחו שלושה פורצים חובבים להיכנס לבניין המטה הארצי של המשטרה בדרום העיר. הם הלכו ישירות למעלית, הגיעו לקומת הקרקע, העמיסו על עצמם כספת במשקל 400 ק"ג שהכילה 200 אלף לירות ו־200 אלף דולר (כ־3 וחצי מיליון ש"ח בימינו) ונעלמו בלי להשאיר טביעות אצבע.

המשטרה לא ידעה את נפשה. כספת עם הון עתק נגנב דווקא מהמפקדה שלה, ממש מתחת לאף. כעבור שבוע נמצאה הכספת בשכונת כפר שלם כשהיא מנותצת, מכוסה בבוץ וכמובן ריקה. השלושה נתפסו רק אחרי מעקב שהראה שהם מבזבזים סכומי כסף גדולים, והם נשלחו לרצות עונש של כמה שנות מאסר בכלא. את הכסף המשטרה לא הצליחה להשיב מעולם וגם לא את הכבוד האבוד.

שוד בנק לאומי ברמת אביב

תאריך:3.5.1977, שעה 18:00
מיקום: סניף בנק לאומי ברמת אביב

כמו סצנה אפופת דרמה ואימה, התרחש ב־1977 שוד אלים בסניף הבנק השקט בשכונה השקטה. ארבעה שודדים רעולי פנים, בהם הרצל אביטן, מראשי כנופיית נווה שרת התל אביבית ואחד העבריינים המסוכנים שפעלו בארץ, חנו במכונית סובארו גנובה מול פתח הבנק. שלושה מהם נכנסו אליו מהכניסה והרביעי חיכה בחוץ. כשנכנסו השלושה הם הכו את פקיד הבנק, ירו באוויר וניפצו את מצלמות האבטחה במעגל סגור שהיו בבנק. שוטר שהגיע למקום פתח ביריות על השודד הרביעי שחיכה בחוץ, אך לא הצליח להשתלט על האירוע. השודדים הצליחו במשימתם ויצאו מהבנק כשהם מטילים בדרך שני רימוני יד, שרק אחד מהם התפוצץ. 8 מיליון לירות נשדדו מהבנק, אך מרבית הכסף נתפס בסופו של דבר. הארבעה נידונו ל־15 שנות מאסר.

רצח מלה מלבסקי

תאריך:מרץ 1985
מיקום:חוף תל ברוך

אחת מפרשות הרצח שהסעירו את המדינה באמצע שנות ה־80. מלה מלבסקי הייתה יהודייה בת 59 מניו יורק אשר ביקרה בישראל כתיירת. באחד מביקוריה בישראל ביקשה לבדוק את מצב החשבון שלה בסניף בנק בירושלים שבו הפקידה 50 אלף דולר. היא לא ידעה אז שחווה יערי, יועצת פיננסית בבנק שעמה הייתה מיודדת (ורעייתו של העיתונאי אהוד יערי), ואביבה גרנות חברתה זייפו ייפוי כוח שלה ורוקנו את החשבון.

עקב החשש שמלבסקי תגלה שהן אלה אשר גנבו את הכסף, בחרו השתיים פשוט לרצוח אותה. הן פיתו את מלבסקי לנסוע עמן אל צפון העיר, וכשהגיעו לחולות תל ברוך החלו להכות אותה במערוך. לאחר שנפלה מלבסקי גוססת על הרצפה דרסו אותה השתיים במכונית וריטשו את גופה עד למותה ולבסוף הסתלקו מהמקום. גופתה של מלבסקי התגלתה במרץ 1985 על דרך עפר סמוך לשדה דב. לאחר מאמצי חקירה רבים, שכללו האזנות סתר והפעלת סוכנים, הצליחה המשטרה לסגור על גרנות ויערי, והן הורשעו ברצח ונשלחו למאסר.

מסעות הירי של שרה אלקנוביץ'

תאריך:4.4.1976
מיקום:התחנה המרכזית הישנה

אחד הסיפורים הביזאריים ברשימה הזאת. ביום אביבי באפריל רעשה המדינה כשצעיר חולוני אשר עלה לאוטובוס בתחנה המרכזית (הישנה, היום) נורה בגבו מסיבה לא ברורה, והיורה נמלט. יומיים אחר כך התרחש אירוע ירי מוזר נוסף, הפעם בקו 17, כששני אנשים נורו בנסיעה מחולון לכיוון התחנה המרכזית. ב-8 באפריל הייתה זו צעירה שישבה בחלק האחורי של אוטובוס שנסע מתל אביב לחולון ונורתה על ידי מרסס האוטובוסים האלמוני, וכמה ימים לאחר מכן נורתה ירייה נוספת בשוק הכרמל. מאות שוטרים החלו בסריקות לאיתור היורה, ולבסוף נתפסה אישה בת 38 בשם שרה אלקנוביץ', והתברר שהיא היורה. כשנלכדה, אמרה אלקנוביץ' לשוטרים: "מה יש, כולם יורים אחד בשני". תכלס. אלקנוביץ' לא הועמדה לדין, בשל אי שפיותה, ואושפזה בבית החולים אברבנאל.

רצח ישראל קסטנר

תאריך:15.3.1957, 24:15
מיקום:עמנואל הרומי 6

הרצח הפוליטי הראשון בישראל. בישראל הצעירה, בשנים שאחרי השואה, היה ד"ר ישראל קסטנר דמות שנויה במחלוקת. מחד גיסא הוא ארגן פעולות הצלה שונות, לרבות "רכבת קסטנר", והציל את חייהם של יהודים רבים. מאידך גיסא היו שהאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים וברצח בעקיפין של יהודי הונגריה.

נגד האשמות אלה, שאותן פירט עיתונאי בשם מלכיאל גרינוולד, הגיש קסטנר תביעת דיבה אך לא זכה בה. דבריו הקשים של השופט נגד קסטנר, כמי ש"מכר את נפשו לשטן", עוררו כלפיו זעם בקרב רבים, ושלושה אנשים לקחו את הזעם רחוק מדי.

ב־15 במרץ, בזמן הערעור במשפטו, ארבו לו השלושה בפתח ביתו והמתינו שיחזור מהעבודה. כשהגיע ויצא ממכוניתו ניגש אליו אחד המתנקשים, וידא את זהותו וירה בו. קסטנר הובהל לבית החולים הדסה, שם מת מפצעיו. השלושה נתפסו, הורשעו ונידונו למאסר עולם. עם זאת, חמש שנים בלבד לאחר הרצח הם זכו לחנינה.

ב-2015 נחשף כי זאב אקשטיין אשר ירה בקסטנר שירת בעבר כסוכן שב"כ, וכי הארגון ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר ואף העניק לו ליווי אשר משום מה הופסק כמה ימים לפני הרצח. עשרה חודשים אחרי מותו הסתיים הערעור שהגיש קסטנר במשפט הדיבה שבו לא זכה בערכאה הראשונה, והוא נוקה מכל אשמה.

רצח הילי סובול

תאריך:18.2.2016, 12:53
מיקום:שכונת נחלת יצחק

אחת מפרשות הרצח המזעזעות ביותר שידעה ישראל בשנים האחרונות. הילי ושירי סובול, שתי אחיות תאומות בנות 18, עברו ילדות לא פשוטה כלל שבמהלכה הסתכסכו זו עם זו. הילי חשבה שאמן מעדיפה את אחותה על פניה, ובגיל 12 היא גם נשלחה לפנימייה ומאז שהתה בכמה פנימיות שונות. שירי נותרה אמנם בבית, אבל גם מצדה גברה הטינה, עד שביום אחד סימסה לבן זוגה ערן דוד שאחותה אמרה לה להיפרד ממנו והוסיפה: "אני רוצה שהיא תמות".

דוד ציית. הוא הצטייד בשני סכינים ובבגדים להחלפה, וכשקיבל הודעה משירי שאחותה בבית, הגיע אל הבניין בנחלת יצחק ודקר את הילי 130 פעם בכל חלקי גופה, לנגד עיניה של שירי.

בזמן שנכנס ערן לבית כדי לנקות את הדם, להחליף בגדים ולהסתתר, התקשרה שירי למוקד 100 של המשטרה וטענה שאחותה נדקרה על ידי אדם שנמלט מהמקום. דוד הורשע ברצח, ושירי הורשעה בשידול לרצח. טרם נגזר דינם.

• שוד המטה הארצי
• שרה אלקנבויץ'
• בני סלע
• אריק קרפ
• אלי ללוז
• פשע תל אביבי
• ישראל קסטנר
• האונס בגן העיר
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• רצח רבין
• ארז אפרתי
• הילי סובול
• רוז פיזם
• פשעים בתל אביב
• עירוני
• הרצח בברנוער

• Facebook
• Twitter
• Email

מיכל בן זקן מתמקמת בכיסא המנהלת במשרדה. היא מחפשת זווית נוחה שבה הבטן ההריונית שלה (שמונה חודשים) תרגיש בנוח. ברקע נשמע השיר "בסבוסה די" של שריף הילד הדרוזי, שמנעים את זמנם של תריסר טינאייג'רז שמנקים בקדחתנות את המטבח של ההוסטל לקראת פסח. הם עושים את זה במרץ וביעילות של נערי סיפון, לא מרשים לעצמם להתמסר למוזיקה מעבר לתנודות ראש קלות שמשתלבות בתנועת השפשוף.

"שמע, ההוסטל שלנו הוא מקום מחבק אבל גם תובעני", מבהירה בן זקן. "יש פה חוקים ברורים ולא לכולם קל לעמוד בהם. מי שמשתמש בסמים, באלכוהול, מחזיק נשק חם או קר או אפילו נוגע במישהו אחר, כולל חיבוקים – עולה לוועדה. יש אצלנו מתח מתמיד בין הרצון שזו תהיה מסגרת בטוחה לבין זה שאנחנו מכניסים לפה כל נער ונערה שדופקים לנו על הדלת, בלי לשאול שאלות ובלי לבדוק מיהם ומהם".

זה ארבע שנים מנהלת בן זקן את מקום אחר, אחד מ־17 ההוסטלים לנוער בסיכון שמפעילה עמותת אותות. ההוסטל נפתח ברחוב בזל ב־1993 וקולט בכל שעה ביממה, בכל יום בשבוע, נערים ונערות שמוזמנים לשהות שם במשך שלושה חודשים לכל היותר. בכל רגע נתון ישנים שם מקסימום 18 דיירים שאליהם מצטרפים עובדים סוציאליים, אב ואם בית, רכזת, מנהלת, כמה מתנדבים ובני שירות לאומי. הילי סובול ז"ל, שנרצחה בפברואר האחרון ב־130 דקירות סכין, ככל הנראה על ידי בן זוגה של אחותה התאומה, שהתה אף היא במקום אחר במשך כחודשיים, עד דצמבר האחרון.

"מגיעים לפה נערים ונערות בגילאי 12, 13 ועד 18", מספרת בן זקן. "המשותף לכולם הוא שמדובר בתקופה הקשה בחייהם. יש לנו יהודים, ערבים, חרדים, אריתראים, נרקומנים, פגועים מינית ומה לא, מרביתם מאוכלוסיות מוחלשות אבל לא כולם. לפעמים המשטרה מורידה אותם אצלנו, לפעמים רשויות הרווחה ולפעמים הם דופקים על הדלת בעצמם. מטרת השהות שלהם פה אינה רק מזעור נזקים, ולכן יש לנו פה מרכז למידה שמחליף את בית הספר, יש תורנויות מטבח, ניקיון והכל. המטרה היא שבתום התקופה שלהם פה תימצא לנער או לנערה מסגרת אחרת וקבועה כמו פנימייה או הוסטל אחר, וגם חזרה הביתה היא אופציה לפעמים".

לפני כשלוש שנים הגיעה למקום אחר הצלמת נעמה קליימן כדי להתנדב. היא נפגשה אחת לשבוע עם הנערים והנערות לפגישות אישיות, דיברה איתם וצילמה אותם לבוק אישי שהעניקה לכל אחד מהם. "המפגשים נערכו לרוב על המיטה שלהם, בחדר המשותף שבו הם ישנים", היא מספרת, "כי זה המרחב האישי היחיד שלהם במקום. קרה שהצטברו אצלי צילומים רבים של אותן מיטות, שבעצם שימשו גם דיוקנאות שלהם".

בפסח הציגה קליימן את "Over Night" תערוכה של צילומי המיטות של דיירי מקום אחר במסגרת פסטיבל הצילום בנמל יפו שאותו הפיקה אמנותית. "לנערים ולנערות האלה אמנם אסור לקשט את הקיר ליד המיטה שלהם בפוסטרים וכיוצא כאלה", מספרת קליימן, "והדבר היחיד שהם יכולים לבחור הוא את המצעים שלהם, מתוך ערמת מצעים שיש בהוסטל. מה שיוצא זה שהמצעים ומידת ההידור שלהם הופכים להיות מה שמייצג את הנער, ופתאום דברים פרקטיים ומובנים מאליהם לכאורה כמו מיטה וסדינים הופכים במקום הזה להיות המבצר האינטימי של הבן אדם שגם מספר את סיפורו".

לולי, 19 וחצי

שהתה בהוסטל כשלושה חודשים בתחילת 2013 וחודשים נוספים ב־2015

"בעוד חודש אני אמורה להתגייס לצה"ל. נאבקתי על זה במשך שנים כי הצבא החליט לא לגייס אותי. עד לשכת הרמטכ"ל הגעתי. אני רוצה לשרת במג"ב או בקרקל, וכנראה אתחיל בטירונות במחווה אלון. גם טוב. לא נראה לי הגיוני שיפסלו אותי בגלל דברים שקרו לי בעבר – אני חולמת על הגיוס מאז גיל 7, כשעליתי מצרפת. אני אוהבת את המדינה ורוצה לתרום.

בגיל 15 הגעתי למקום אחר בפעם הראשונה. עובדת סוציאלית החליטה שעדיף שאני אעזוב את הבית. גרתי שם עם אחותי התאומה ואימא שלי ובעלה החדש והאחים שלי. היחסים הידרדרו והפכו בלתי אפשריים, הרבה אלימות מילולית וקצת פיזית. הייתי בהרבה מסגרות, איפה לא: פנימייה בבאר יעקב, הוסטל בנות בהרצליה, בית השאנטי בתל אביב ובית דרור לנוער, אבל רק במקום אחר הרגשתי בבית. הייתי שם שלוש פעמים שונות, שבעה חודשים במצטבר. זה המקום שהכי הרגשתי בו בבית, תמיד קיבלו אותי שם והרגשתי שייכת. בהוסטלים אחרים לא התחברתי לאנשים, לצוות ולאווירה, אבל במקום אחר אני רק דופקת על הדלת וכבר הדופק שלי על 200 מרוב התרגשות.

הקשר עם אימא שלי נהיה רופף עם הזמן. עם אחותי התאומה אני בקשר מצוין, גם היא עזבה את הבית בשלב מסוים ועברה לכל מיני מסגרות. היום אנחנו לא מדברות בכלל עם אימא שלי וגם לא עם אבא שלי, שגר בצרפת. כשאני פוגשת אנשים חדשים אני לא ממהרת לספר שגרתי בהוסטלים, זה לא דבר שמספרים מיד, בטח לא למישהו שלא מכיר אותך. זה מרתיע אנשים. אבל אני גאה בתקופה הזאת, זה ללא ספק חישל אותי. היום אני גרה בדירה משלי בתל אביב, אבל אני מדברת איתך עכשיו מבית השאנטי בבאר שבע. קפצתי לפה להגיד שלום לאנשים".

רות, אוטוטו בת 18

שהתה בהוסטל בין אוגוסט־דצמבר 2012

"בשנה האחרונה אני גרה בפתח תקווה עם אימא שלי ואחותי. לפני שנתיים הפסקתי ללמוד בתיכון, ומאז התנדבתי שמונה חודשים בחוות סוסים ובשנה האחרונה אני עובדת בחווה אורגנית בבית זית ליד ירושלים. התקופה בחוות הסוסים ממש עשתה לי משהו, זה היה מדהים, כל מה שעשיתי זה סוסים. נהייתי ממש טובה בזה והעברתי שיעורי רכיבה לילדים ולמבוגרים.

למקום אחר הגעתי בגיל 14 מפנימיית בן שמן. לא הלך לי בפנימייה, היו לי דאונים ובסוף חזרתי הביתה בגללם. אבל בבית לא היה טוב בכלל, ההורים שלי פשוט לא יכלו לגדל אותי – אבא שלי מבחינה כלכלית ואימא שלי מבחינה רגשית. במקום אחר נשארתי חמישה חודשים למרות שבעיקרון מותר רק שלושה, פשוט ממש לא רציתי לעזוב. זו הייתה תקופה קשה בחיים שלי, ובהתחלה לא הסתדרתי עם כל החוקים שם, עם זה שאסור לקלל ואסור לגעת באף אחד ולחבק. פעמיים עזבתי וחזרתי. בסוף התרגלתי ולמדתי לאהוב את המקום. הצוות שם היה מדהים אליי וזה היה בחופש הגדול אז הכל הרגיש כמו קייטנה אחת גדולה.

כשנכנסתי למקום אחר הרגשתי המון עצבות וכעס. הידיעה שהבית שלי לא מסוגל לספק את הצרכים שלי ושגם בפנימייה לא הצלחתי להשתלב הייתה לי קשה. עם הזמן הכרתי חברים בהוסטל ועם חלקם אני בקשר עד היום, בנות ובנים. בספטמבר אני אתחיל לעשות שירות לאומי עם נוער בסיכון, אולי אפילו במקום אחר. זו תהיה סגירת מעגל בשבילי לבוא לנערים ונערות בהוסטל בתור בת שירות, שזה מין אחות גדולה כזו ולא סמכותית כמו המדריכים".

אלה, בת 21

שהתה בהוסטל בין דצמבר 2012 לאפריל 2013

"היום אני גרה בהוסטל בירושלים ובקרוב אעבור לדירה משלי. אני סטודנטית לחינוך במכללה פה בירושלים ומאוד אוהבת את הלימודים. במקור אני מבת ים, עשיתי שירות לאומי עם ילדים בסיכון ובכל פעם שהם עשו לי את המוות אז אמרתי לעצמי 'וואי, ככה גם אני הייתי עם המדריכים שלי כשהייתי קטנה יותר?'.

הגעתי למקום אחר בגיל 18, זו הייתה תקופה מורכבת וקשה בחיים שלי. באתי לשם כי המצב בבית היה רע ממש במשך תקופה ארוכה, אבל עם כמה שהיה רע בבית – התקשתי לעשות את הצעד ולעבור להוסטל, כי זו מילה שמעוררת רתיעה בשמיעה ראשונה. זו הייתה בחירה שלי ללכת לשם, לא הכריחו אותי או משהו, וזו הייתה בחירה קשה, כי הבנתי שאם לא אדאג לעצמי, אז אף אחד לא ידאג לי. הרווחה פספסה אותי כל השנים.
כל החיים חייתי במין בועה שכל מי שהיה סביבי היה די דומה אחד לשני, ופתאום, במקום אחר, פגשתי אנשים מדתות שונות, ערבים, עובדים זרים, ומודה שפחדתי בהתחלה כי הייתי חננה כזו, אבל בסופו של דבר התחברתי לאנשים ולצוות. מה שהיה לי הכי קשה זה שהדלת הייתה פתוחה כל הזמן ובכל רגע נתון יכולתי לבחור ללכת משם. היה לי קשה גם לבטוח באנשים, זה לקח לי זמן כי אחרי שעברת פגיעות בחיים לא דבר קל לבטוח שוב במישהו. ניחמה אותי הידיעה שכולנו בהוסטל אכלנו חרא בחיים, ולכן גם הבדלי הגילים לא ממש שינו לי. מה שמשנה זה הגיל המנטלי שלך, לא הביולוגי, וכולם בהוסטל היו חצי ילדים חצי מבוגרים כאלה בעקבות כל מה שהם עברו בחיים".

דנה, בת 18

שהתה בהוסטל בין פברואר למאי 2014

"אני גרה עכשיו בהוסטל בנס ציונה ובקרוב אעבור לדירה בלוד עם אחותי הגדולה. אני במקור מלוד, לודאית כמו שאומרים. עדיין לא ברור אם אעשה צבא או שירות לאומי, כנראה שירות לאומי. אני מאוד רוצה לעשות אותו בהוסטל כלשהו, להחזיר לנערים את מה שקיבלתי בעצמי בהוסטלים שהייתי בהם לאורך השנים.

למקום אחר הגעתי בגיל 16. היו לי בעיות בבית, הקשר עם ההורים היה ממש רע ורק החמיר עם הגיל. הם התנהגו איתי בצורה ממש לא נכונה, לא בדיבורים, בוא נאמר ככה, ובנוסף אימא שלי במצב בריאותי לא טוב, אם אפשר לקרוא לזה ככה. גם אחותי עזבה את הבית בגיל מוקדם. התחלתי להיפגש עם מחלקת הרווחה בלוד כי היה לי קשה בבית, ואחרי פיצוץ גדול שהיה לי פעם עם ההורים, נציגת הרווחה לקחה אותי מהם והביאה אותי למקום אחר.

הייתי שם שלושה חודשים וזו הייתה תקופה מורכבת. בהתחלה זה היה שוק כי לא שמעתי בחיים על המילה הוסטל, ופתאום אני מוצאת את עצמי גרה עם ילדים אחרים ומדריכים, ובלי כל הציוד שלי והפלאפון. זה היה ממש מבאס וקשה. לקח לי זמן להתחבר לאנשים, אבל עם הזמן זה קרה, ועד היום יש לי חברים וחברות משם.

ההוסטל עשה לי ממש טוב, פתח לי את הראש. עד אז הייתי סגורה על זה שאם רע לך בבית, אז בורחים לחברים או משהו וזהו. למדתי שאפשר להתחבר לאנשים גם בלי מגע, כי הרי אסור לגעת שם באף אחד. באתי לשם ילדה סגורה שלא משתפת בכלום והפכתי לבחורה שמשתפת הרבה במה שהיא מרגישה ועובר עליה. לא רציתי לעזוב, אבל הייתי חייבת כי זה מקום זמני, אבל עזרו לי לעבור להוסטל בנס ציונה ולהתאקלם שם. אני מאחלת לכל ילד שרע לו בבית להגיע למקום שבו יחבקו אותו, גם אם זה בלי לגעת".

• נעמה קליימן
• עמותת אותות
• נוער בסיכון
• מיכל בן זקן
• מקום אחר
• הוסטל
• הילי סובול
• מיוחדים
• נמל יפו