בר הספורט האמריקאי מייק'ס פלייס ניצב במקומו על הטיילת כבר שנים רבות, מאכיל ומשקה אינספור אמריקאים ואוהבי אמריקה, אבל ביקור חוזר הזכיר לנו שאוכל אמריקאי טראשי מטגנים באהבה, או שלא מטגנים בכלל
מייק'ס פלייס התחיל בתור בר-ספורט אמריקאי קטן בירושלים שמשך אליו קהל מגוון, החל מתיירים ועד מקומיים שעלו לרגל כדי לצפות בהופעות חיות. מאז, הפך המקום לרשת משגשגת בימי השיא שלו, וזכה למיתולוגיה תל אביבית משל עצמו. כשנכנסנו לסניף התל אביבי שעל טיילת צ'ארלס קלור, היה ניתן לראות שהשנים עשו את שלהן – בר אפלולי וחשוך מבפנים, ובחוץ ספסלי קק"ל ו"תפאורה" שאמורה להכניס לאווירה של עונת הסופרבול האמריקאי. תהינו לעצמנו, אם כבר כל העיר בשיפוצים אולי חולדאי יסכים לבוא לתת פה יד לאיזה ריענון.
המשותף לצוות המקום ולסועדים שסביבנו היה שאף אחד לא דיבר עברית, אבל זה לא מנע מהמלצרית להיות חביבה ונעימה, ולנסות להגשים לנו את החלום האמריקאי. למרכז השולחן הוזמנה המנה האמריקאית הקלאסית מק אנד צ'יז, או מקרוני ברוטב גבינות (55 ₪). בתור עצלניות מקצועיות, יוצא לנו בדרך כלל להיתקל במק אנד צ'יז בשעת לילה מאוחרת, כשאין אנרגיות לבשל. אותו מקרוני עם "גבינה" מגיע בתוך קופסא, ועם צבע כתום זרחני שנותן טעם מדהים של אבקת "צ'דר " ונגיעות של שומן טראנס. לעומת המנה הזאת, המקרוני שהוגש לנו במסעדה היה חיוור למראה, תפל מאוד בטעם, ולא סיפק לנו את התחושה של מנה מושחתת ששווה כל ביס. נטשנו אותה יחסית מהר.
בגזרה הצמחונית, לא היה מבחר רב במיוחד ולכן הוחלט להזמין את ההמבורגר הטבעוני של מייק (89 ₪), שהוגש עם תוספת של צ'יפס. הצמחונית מבינינו כבר ראתה המבורגר טבעוני אחד או שניים בחייה, אך מסתמן שמייק מתנגד נחרצות לטבעונות, כי ההמבורגר שלו הוא בין הגרועים ביותר שיצא לה לטעום. המראה לא היה מבטיח, וכמה ביסים בודדים גילו טעם חמוץ ולא אכיל בעליל. חשוב לציין שהמלצרית החליפה את המנה בלי בעיה ואף הציעה להשאיר את הצ'יפס על השולחן. כמנה חלופית נבחרה פיצה מרגריטה (44 ש"ח), שהגיעה במהירות שיא, הזכירה טעם של פיצה מקפיצה – אבל במובן החיובי של המילה. היא הייתה מפוצצת גבינה (אולי קצת יותר מדי), ובהחלט פיצתה על עוגמת הנפש של מנת ההמבורגר.
בגזרה הבשרית, למנה הראשונה הוזמנו כנפיים ברוטב ברביקיו (36 ₪). הכנפיים עברו בטיגון עמוק, אפויות ברוטב הברביקיו של מייק'ס פלייס, והוגשו עם רוטב ראנץ' לטבילה והכי חשוב – מגבון לח. ואכן המגבון הלח שימש תפקיד מרכזי בהצגה המוצלחת מאוד שנקראת "הברביקיו ואני". עם ספתח כזה, הציפיות היו בשמיים לקראת המנה העיקרית "מייקס קלאסיק בורגר" (60 ₪) – 200 גרם בשר בקר טחון במקום, צ'יפס מוקרם ותוספת גווקאמולי. ההמבורגר היה עסיסי ועשוי במידה מדויקת (למרות שלא נשאלנו), הלחמנייה הייתה טעימה והירקות היו טריים. הוחלט להשאיר את הגווקאמולי בגפו, לאור העובדה שהזכיר יותר ממרח בטעם אבוקדו מהשירות הצבאי. הגבינה שידרגה את הצ'יפס.
לקינוח הוזמנה עוגת גבינה אוראו (38 ₪), כי מה יכול להיות רע בשילוב של עוגת גבינה ועוגיות אוראו? מסתבר שהכל. העוגה הייתה פשוט לא מוצלחת. שילוב מוגזם של אבקת סוכר, קצפת צמחית, אבקת קקאו וסירופ שוקולד לא הצליחו לכסות ולהסוות את הטעם של העוגה, שהרגישה כאילו יצאה מאיזור העוגות שקפאו בזמן מתקופת קפולסקי. בגדול, חווית הארוחה היתה קצת כמו בילוי במנהרת הזמן. מי לא אוהב להתרפק על העבר מידי פעם? אך באותה נשימה אפשר לומר דבר אחד בטוח – אמריקה זה לא.
כרוביות: 2
סטייקים: 3.5
