אז איך האוכל במשייה? במילה: פנטסטי. במשפט: כל כך מוצלח, שהזמנו את אותה המנה פעמיים. פעמיים! כלומר, פעמיים במהלך הארוחה הגיעה לשולחן מנה כל כך טובה, כל כך טעימה, כל כך "וואו!", שכל מה שרצינו היה לטעום אותה שוב. זה עד כמה האוכל של משייה מוצלח
יש כל כך הרבה מה להגיד על משייה והסיפור שלה. על יוסי שטרית שהקים אותה ועזב, על גיא אריש, שף צעיר, עם היסטוריה בפרונטו והשתלמויות במסעדות פאר בעולם, שלקח את המטבח והמציא אותו מחדש. על העיצוב המודרניסטי, שאת הניכור שלו מסתירים היטב אווירה חמימה ותאורה נמוכה במיוחד. על חווית שירות מעולם אחר. ועל מלצרית, כל כך מקצועית ומקסימה שאם זה לא היה סופר קריפי צריך היה לשכפל אותה ולשים לפחות אחת כזו בכל מסעדה בעיר. אז הנה אמרנו. כי הסיפור המרכזי של משייה הוא האוכל, וכל מילה שמתייחסת למשהו אחר מרגישה בזבוז זמן.
אז איך האוכל במשייה? במילה: פנטסטי. במשפט: כל כך מוצלח, שהזמנו את אותה המנה פעמיים. פעמיים! כלומר, כל האוכל היה נהדר, אבל פעמיים במהלך הארוחה הגיעה לשולחן מנה כל כך טובה, כל כך טעימה, כל כך וואו!, שכל מה שרצינו היה לטעום אותה שוב. זה עד כמה האוכל של משייה מוצלח.
בפעם הראשונה עוד היה לנו סוג של תירוץ. הדבר הראשון שהזמנו היה צלחת הפתיחים האישית ולשולחן הגיע סט מהמם של ארבעה amuse bouche (כלומר "שעשועי חך". כלומר הביטוי הכי מטופש בעולם הקולינריה). ולפני שנמשיך, חייבים לציין, שהעובדה שהקונספט הזה – סט מנות ביס קטנות – לא תפס בישראל, זה סוג של פשע. הרי כל מי שהיה בחתונה ישראלית יודע שהחלק היחיד הטעים באירוע זה המלצרים שעוברים עם מגשי ביסים בקבלת הפנים (חוץ מבחתונה שלך, כמובן. אצלך האוכל היה מדהיםםםם!!!! כל האורחים אמרו לך!). והנה במשייה מקבלים סט כזה, ארבעה ביסים, שכל אחד מהם הוא סוג של טייק על מנה אחרת במסעדה.
עכשיו וידוי: אין לי שום יכולת לספר לכם מה היה בכל אחד מהביסים. המלצרית אומנם הסבירה בפירוט על כל אחד, אבל הייתי כל כך מרוכז בלהתרשם מהשליטה האבסולוטית שלה שלא ממש שמעתי. בלית ברירה עשינו מה שרבי יהודה היה עושה, ונתנו בהם סימנים. ההוא עם הפרידה, ההוא עם הפרח דבש מלמעלה, ההוא עם מולים, ההוא עם הבריוש. זה התברר כמיותר לחלוטין כי אחרי שאכלנו, החלפנו להם את השמות ל"המעולה", "הטוב מאוד", "המצוין" וה"וואו! צרחות! למה זה כל כך קטן? חייבים עוד אחד כזה".
בריוש צ'דר וקוויאר שחור. ככה קוראים לביס הזה בתפריט. מדובר בפצצת מצרר של אושר שמעיפה לך את המוח לאזורים בלתי מוכרים אבל מאוד נעימים. הבסיס הוא כמובן הבריוש. כל כך מושחת שאתה פשוט רואה בעיניים את החמאה נוזלת ממנו. הוא מתוק, הוא רך, הוא נעים. גם בפני עצמו הוא היה מסומן כלהיט. השילוב שלו עם האוממי מגבינת הצ'דר ועם המליחות והמרקם של הקוויאר לוקח את זה לאזורים של כישוף. הדבר היחיד שפוגע בעונג הצרוף הזה, הוא שגם בתור מנת ביס זה הרבה יותר מדי קטן, מה שהופך את הצורך לחלוק אותה, גם עם אנשים אהובים, לאירוע לא קל. באמת אל תשאלו.
מה שכן ראוי לשאול זה איך ממשיכים אחרי שיא שכזה. והתשובה, התברר מהר מאוד, היא "בלי שום בעיה". או לייתר דיוק "פרידה עם קושו מאייר וקוויאר שחור". כלומר דג נא עם קוויאר ועוד משהו שהאזכורים היחידים שלו בגוגל הם ציטוטים מהתפריט של משייה. אבל יש מלצרית ששולטת בחומר אז יש הסבר: קושו הוא מטבל מוחמץ יפני, לרוב מקליפות הדרים. מאייר הוא זן לימונים שהוא הכלאה בין לימון לתפוז. נשמע מעניין? אתם אפילו לא מתחילים להבין עד כמה.
זה ביס שמתחיל בדג. טרי, נא. קצת קריר. כזה שמחליק על הלשון. לפני שאתה מספיק להנות ממנו מגיע הקוויאר. הנה הזדמנות לבקש סליחה מכל אניני הקוויאר. ברור שקוויאר מקיבוץ דן הוא לא הדבר האמיתי, כי כידוע, זה "קוויאר" רק אם זה ממחוז קוויארובסקי בקוויאריסטן. אבל כשהמליחות שלו מכה בלשון, והמרקם שלו ממלא את חלל הפה, זה כל כך נעים שמבחינתי הוא הוא יכול להיות גם מארץ עוץ. ואז, בדיוק כשאתה חושב איזה כיף זה, מגיע הקושו מאייר, נותן כניסה ומשדרג את כל האירוע עם בעיטת חמיצות מוגזמת בעליל, ישר אל מרכזי העונג. יצא לכם לאכול לאחרונה מנה שפיזית עשתה לכם צמרמורת? כי אם לא, אז א. זה אדיר. ב. 1:0 לי.
שתי המנות הבאות לא התעלו לפסגות שכבר ביקרנו בהן, אבל המשיכו בדאייה הנעימה בגבהים. שיפוד לוקוס עם חמאת מיסו, אספרגוס וקרם בטטה לבנה היה מנה מוצלחת אם כי לא מאוד מרגשת. הדג היה עשוי באופן מושלם, עם השחמה נהדרת מבחוץ שנתנה קונטרס מעולה לבשר הדג העדין. האספרגוס היו בדיוק ברגע שבו הם כבר נעימים אבל עדיין לא חסרי חיים. קרם הבטטה הוסיף להכל מין קרמיות מוצלחת. הקלאמרי בגריל פחמים עם פורצ'יני וטבסקו עמד גם הוא ברף הציפיות. קודם כל כי כמעט שכחנו שאפשר לעשות קלאמרי שלא בצורת טבעת וכאן הם נצלים שלמים על הפחמים. השילוב בין המרקם המושלם שלהם לבין פרצי הטעמים שמכניס ציפוי הפורצ'יני והטבסקו הופך מנה פשוטה למדי לאירוע מוצלח מאוד.
ואז הגיע עוד זינוק. הפעם בצורת לחם מחמצת שעליו שרימפס ורוטב XO (כלומר אוממי). זאת מנה מטונפת באופן הכי נהדר של המילה. השרימפס והרוטב נספגים בלחם והופכים את כל האירוע לסוג של קרנבל. זה נוזל, זה מטפטף, זה עשיר וזה טעים באופן לא סביר. ואם כל זה לא מספיק אז הראשים של השרימפס טוגנו בשמן עמוק, וישבו מלמעלה כמו צ'יפס פריך. היו בשולחן אנשים שטענו שזה לא עובד. אל תקשיבו למילה שהם אומרים.
לכבוד כניסת המנה הבאה, הקהל מתבקש לעמוד על רגליו. כן, זה עד כדי כך גדול. למרות שהתיאור בתפריט לאקוני עד בנאליות. "סרטנים כחולים, קרם פרש וגארום עוף", הרי שיותר מדוייק היה לכתוב "סם ממכר שמעכשיו לא תפסיק לחשוב עליו". ומה שהכי מדהים זה שהגיבור האמיתי של המנה בכלל לא מופיע בתפריט.
מאחורי כל הסופרלטיבים שנשפכו ועוד ישפכו כאן מיד, יש קערה. ובקערה מחכה לכם גן עדן. בשר סרטנים וארטישוק ירושלמי ששוחים בקרם פרש כאילו הם ספא יפני. ואם זה לא מספיק אז הגארום, שהוא סוג של רוטב מותסס, מוסיף שכבה נוספת של טעם. ויש רגע שהמתיקות והעדינות של הסרטנים, פוגשת את טעם האדמה והגוף של הארטישוק הירושלמי, האוממי מהגארום מגביר את ווליום למקסימום ואז הקרם פרש עוטף את הכל במין רכות מופלאה שגורמת לך לעצום עיניים ולהיאנח מעונג (ואז לפתוח אותם מהר לפני שלא יישאר כלום). לא, זאת לא הגזמה. כן, זה באמת כל כך טוב. כמה טוב? "להזמין אותה שוב עוד לפני שסיימת ללקק את הצלחת" טוב. וזה אפילו יותר טוב בפעם השניה.
היה די ברור ששיא כזה יהיה בלתי אפשרי לשחזר, ושתי מנות הבשר אכן לא עשו את זה. נתח הקצבים עצמו היה עשוי בדיוק במידה, אבל גם אם תחפשו אין עוד משהו להגיד עליו. גם במגבלות הז'אנר, בכל זאת נתח קצת קשוח, אפשר לצפות ליותר. ה"קימצ'י" שפוזר עליו הרגיש יותר כמו כרוב כבוש ופחות כמו משהו שאתה רוצה על סטייק. לטובת האירוע יאמר שהפירה שהוגש עם הבשר היה מהטובים שטעמנו.
בשיפוד שקדי העגל, מהצד השני, הבשר היה החלק היותר מוצלח. השקדים, שישבו על שיפוד כפול, היו עשויים באופן מושלם. קריספי מבחוץ, רך מבפנים. מתובל כמו שצריך. תענוג של דבר. מה שהפריע היו מה שנקרא בתפריט "טוסטדות" אבל בפועל היה משהו שהזכיר את הילד הלא חוקי (ובצדק!) של פנקייק וטורטיה. לא ברור מה זה אמור היה להיות, בפועל זה היה כבד, תפל ולא מוצלח ורק קלקל את החוויה מהשקדים.
כשהגיע שלב הקינוחים כבר לא ראינו בעינים. אבל זה לא מסוג הדברים שיעצרו אותנו. כמה קינוחים יש? ארבעה. כמה היינו? ארבעה. נו, ברור שמדובר בסימן משמיים להזמין את כולם. היה שם פאי דגנים חביב אבל מרושל. מוס שוקולד, שכשהמלצרית אמרה שהוא מרגיש כמו ענן היינו בטוחים שהנה היא קפצה את הכריש. והנה מתברר ששוב היא צדקה ואנחנו סתם סקפטים. ושלאכול ענני שוקולד צריך להיות מקצוע מועדף. והיה גם טרס לצ'ס, כלומר חלב בשלוש תצורות עם משחק מרקמים אדיר וטעמים עדינים שמחבקים אותך ועושים לך נעימי בגב. ועדיין השיא היה דווקא סורבה התפוח, שהצליח להיות סורבה ועדיין להרגיש כמו תפוח. אין לי מה להגיד יותר מזה. תאלצו לבדוק בעצמכם כמה זה מופלא.
אם היו ספקות, הם נעלמו לחלוטין. משייה, גם היום אחרי החילופים במטבח, נמצאת בטופ של המסעדות בישראל. אמנם יש לה נקודות שבהם התמחור קצת קופץ מעל הפופיק, אבל באופן כללי יש לה שף שיודע מה הוא רוצה מעצמו ויודע איך לייצר את זה. היא מספקת חוויה כמעט מדויקת, מהרגע שאתה נכנס בדלת ועד הרגע שאתה יוצא, אבל יותר מהכל, היא מגישה אוכל לא רגיל. ובעיר שבה לפעמים נדמה שהסטנדרט הוא "להיות מיוחד כמו כולם", זה כל כך שונה ומעניין שחייבים לנסות. בעיקר כשההנאה מובטחת.
★★★★✯4.5 כוכבים (9 כוכבים לסרטנים. וואו מה זה הדבר הזה?)
משייה, מנדלי מוכר ספרים 5, א'-ה' 00:00-18:00, שישי 08:30-15:00, 17:30-00:00, שבת 08:00-15:00, 17:30-00:00, 03-7509999
צלחת פתיחים 49
פרידה קושו מאייר 122
קלאמרי צרוב 84
שרימפס ומחמצת 98
שקדי עגל 124
בריוש 48
שיפוד לוקוס 122
סרטנים 86 (כלומר 172, כי ברור שתזמינו שניים)
נתח קצבים 142
טארט דגנים 48
טרס לצ'ס 52
מוס שוקולד 56
סורבה תפוח 36
