Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שנתיים בילדותי העברתי בוונצואלה, מולדתו של אבא שלי, ואם יש מילה שמתארת את המדינה והמערכת הפוליטית שבה, זה ״שכונה״. זכורה לי במיוחד מערכת הבחירות לנשיאות של 1988, בין קרלוס אנדרס פרס (״אל גוצ׳ו״) ואדוארדו פרננדס (״אל טיגרה״). כן, ונצואלה היא כל כך שכונה שלמועמדים לנשיאות שלה יש כינויים של דמויות משנה ב״נרקוס״. קרלוס אנדרס היה המועמד המוביל, נשיא לשעבר שהיה ידוע שגנב הרבה כסף (דובר על 80 מיליון דולר), אבל הוא נהנה מהעובדה שבקדנציה שלו מחירי הנפט היו בשמיים והבוליבאר היה חזק.
וחוץ מזה, אמרו לעצמם אנשים, הוא כבר גנב מספיק, שהוא בטח לא יצטרף לגנוב עוד. כמעט מיותר לציין שהוא נבחר עם כמעט 53% מהקולות, והודח כמה שנים מאוחר יותר בגלל מעילה של מיליונים. ההיגיון של הפוליטיקה של אמריקה הלטינית דומה הרבה יותר להגיון של מאה שנים של בדידות מאשר לשיטה שמבוססת אידואלוגית על איזשהו איזם. נגיד סוציאליזם.
אבא שלי, שעבד בוונצואלה רוב חייו במיזמים חקלאיים, ניסה מספר פעמים להציע יוזמות לממשל. ונצואלה, מלבד היותה מעצמת נפט, היא גם מדינה עשירה בכל משאב אפשרי, כולל מים וקרקע חקלאית, אבל עם עוני ורעב בלתי סביר. אבא שלי ניסה לעניין את הממשלה בפרויקטים ממשלתיים שבמסגרתם מעניקים לקבוצת משפחות קרקע והדרכה ובונים עבורם סוג של קהילה שמזכירה קיבוץ. זה נפל פעם אחר פעם, לא כי הרעיון לא היה סוציאליסטי מספיק, אלא כי הם לא הצליחו לשכנע את הפקידים שיהיה להם מאיפה להרוויח מזה את הנשך שלהם.
הוגו צ'אווס (צילום: Getty images)
הרבה שמחה לאיד ראיתי בימים האחרונים מצד ימנים שחוגגים את הנפילה של מאדורו בתור ״עוד קריסה של הסוציאליזם״, מתעלמים מכך ש״וולונטאד פופולאר״, מפלגתם של חואן גואידו ולאופולדו לופס, נחשבת גם היא סוציאליסטית. למרות הז׳רגון העממי, הממשל של צ׳אבס (ומאדורו אחריו) סבל מהסימפטומים של משטרים טוטאליטריים אחרים, מימין ומשמאל – פופוליזם, שחיתות, האדרת המנהיג, חיסול והשתקת האופוזיציה, התקשורת ונטרול של מערכת אכיפת החוק.
אבא שלי לא זכה לראות את הנפילה הזאת, שהוא חיכה לה שנים ארוכות כל כך, אבל משהו בו כנראה נשאר בי, מנפנף עכשיו בדגל צהוב, אדום וכחול, וצועק במלוא הגרון ״ויוה ונסואלה״.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"מרחוק" מעורר מחלוקת בונצואלה. ראיון עם הבמאי לורנזו ויגאס
דרמה קשה ואפלה על רומן בין טכנאי שיניים מבוגר לחבר כנופיה צעיר, עוררה כל כך הרבה מחלוקת בוונצואלה (שם נוצרה) שאחד השחקנים נאלץ להשתכן במלון מחשש שיפגעו בו
ארמנדו, טכנאי שיניים בגיל העמידה, עוקב אחרי עלמים ברחוב ומציע להם כסף כדי שיבואו לדירתו ויתפשטו בפניו. הוא אף פעם לא נוגע בהם. כשאלדר עולה אליו הוא קורא לו הומו, חובט בו בזעם ולוקח את כספו. זאת תחילתה של מערכת יחסים נפיצה, עתירת גוונים ותפניות דרמטיות, שזיכתה את לורנזו ויגאס בפרס אריה הזהב לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2015 – הפרס הגדול ביותר שסרט מוונצואלה זכה בו אי פעם. ארמנדו מגולם על ידי אלפרדו קסטרו הצ'יליאני, אחד השחקנים החשוביםבדרום אמריקה, בעוד לואיס סילבה המהמם היה חסר כל ניסיון משחק לפני שלוהק לתפקיד אלדר."מרחוק"הוא דרמת מתח עזה ומתעתעת המוגשת בסגנון נזירי ומוקפד: לעתים קרובות המצלמה מתבוננת בארמנדו מביט ולא מראה לנו מה הוא רואה. אחד ממושאי מבטו הוא אביו המרוחק, שככל הנראה התעלל בו בילדותו – נושא שוויגאס בונה סביבוטרילוגייתסרטים.
"מרחוק" הוא סרטו הארוך הראשון. הוא מספר שיצר סרטי אימה קצרים מאז שאביו נתן לו מצלמת VHS בגיל 15, "לכן כשעזבתי את לימודי המאסטר בביולוגיה מולקולרית בבוסטון ונרשמתי לסדנאות קולנוע באוניברסיטת ניו יורק אף אחד במשפחה שלי לא הופתע". ויגאס התארח בפסטיבל הגאה בסינמטק תל אביב, ואחרי כן שב למקום מושבו החדש במקסיקו. ראיינתי אותו בסקייפ לרגל יציאת הסרט להקרנות מסחריות בישראל.
איך מצאת את לואיס סילבה?
"רציתי 'נון אקטור'. הרפרנסים שיש בוונצואלה זה רק אופרות סבון, העדפתי למצוא מישהו טבעי. ראיתי תצלום של לואיס בסוכנות ליהוק. הוא חלם להיות שחקן, אבל לא עשה שום דבר לגבי זה. פגשתי אותו והתאהבתי בכוח המדהים שלו. לא עשיתי לו אודישן, פשוט ידעתי שהוא מתאים. הוא בא משכונה אלימה וכל בני דודיו נהרגו על ידי כנופיות. בזמן הצילומים שיכנו אותו במלון כדי להגן עליו, כי בוונצואלה יש הומופוביה קשה, וכשאנשים שמעו על מה הסרט הוא קיבל איומים ברחוב, אפילו שהוא הטרוסקסואל. עכשיו הוא מתגורר בשיקגו, לומד אנגלית ומתכוון להמשיך לשחק. אני שמח בשבילו כי אילו נשאר בוונצואלה הוא ודאי היה מת".
איך עבדת איתו?
"לא עשינו חזרות. הוא קיבל את הדיאלוגים 20 דקות לפני הצילומים כי לא רציתי שיהיה מודע מדי. הוא גילה את הסיפור תוך כדי הצילומים. רק על הסצנות המאתגרות סיפרתי לו מראש".
במהלך הצפייה חשבתי על משל העקרב והצפרדע. בהתחלה ארמנדו הוא צפרדע ואלדר העקרב. אחר כך זה מתחיל להשתנות.
"ארמנדו הוא תמיד העקרב. זה סיפור על שני גברי אלפא. בדרום אמריקה חשוב מאוד להיות אלפא. השודדים בשכונות העוני של קראקס זוכים לכבוד רב כי זאת חברה מאצ'ואיסטית ואתה צריך להיות דומיננטי. בדרכו ארמנדו תמיד שולט. אחרי שהוא חותך את עצמו ומציע את הסכין לאלדר, אלדר מקבל את תפקיד הביתא. רק אז היחסים נעשים אפשריים. אלדר מעריך את ארמנדו כי הוא מבין שהוא קשוח, וההערצה הופכת לאהבה. אבל ארמנדו לא מוכן להתמודד עם רגשות כאלה".
מדוע אפיינת אותו כטכנאי שיניים?
"שיניים הן מטאפורה למוות, כי כשמגלים גווייה עתיקה רק השיניים נשארות. ארמנדו מאוד לא חברתי. הוא לא יכול להיות רופא שיניים שעובד עם אנשים, לכן הוא מייצר שיניים תותבות. חוץ מזה, אף פעם לא ראיתי מקצוע כזה בסרט".
חלק מהמתח בסרט נובע מכך ששני הגיבורים בעלי נוכחות מאוד שונה – אלדר מתבטא באופן פיזי בעוד ארמנדו לא נוגע.
"ארמנדו לא יכול לגעת. אלדר הוא ההפך ממנו – הוא מייצג את המהות הוונצואלית האמיתית. אנחנו מאוד פיזיים, רועשים, מחבקים, נוגעים. באמצעות העיסוק בחוסר יכולת לתקשר רגשית עם אחרים, הסרט עובד כמחקר של החברה ושל המשבר בתקשורת שאנחנו חווים כרגע בוונצואלה. היו לנו הרבה בעיות חברתיות לפני שהוגו צ'אבס עלה לשלטון, אבל הוא הביא דיבור אגרסיבי ומפלג – או שאתה איתי או שאתה עם האויב, או שאתה עם המהפכה או שאתה מאיים עליה. עכשיו רואים את התוצאות. אנשים ממעמדות נמוכים לא מדברים עם אנשים ממעמדות הביניים, ואלה לא מדברים עם המעמדות הגבוהים. הממשלה לא מתקשרת עם האנשים. לא תכננתי את זה כשכתבתי את התסריט. היה לי סיפור לספר. אבל כשראיתי את הסרט ראיתי שארמנדו הוא מטאפורה לחוסר התקשורת שאנחנו מתמודדים איתו".
לורנזו ויגרס. צילום דסדה אללה
יש תעשיית קולנוע בוונצואלה? קופרודוקציות עם מדינות שכנות?
"יש ניסיונות אינדיבידואליים. המרכז הלאומי לצילום שמימן את הסרט שלי נשאר אוטונומי, הוא לא נשען על הממשלה. אבל אין להם כסף כרגע והיה לי המזל להיות אחד האחרונים שקיבל מהם מימון. אין הרבה שיתוף פעולה בין קהילות הקולנוע במדינות השונות אבל אני מאמין שאנחנו צריכים לעשות את זה. ב'מרחוק' הצלם והשחקן היו מצ'ילה והעורך מברזיל. הסרט הבא שלי, 'הקופסה', יהיה הפקה מקסיקנית. הגעתי בגלל אריאגה ונשארתי. כך אני עדיין חי בדרום אמריקה, אבל מקסיקו יותר פתוחה לעולם. קראקס היא העיר הכי מסוכנת בעולם – אין אוכל, ולהישאר בחיים זה לא עניין פשוט".
הסרט כבר הופץ בוונצואלה?
"הוא יעלה שם בקרוב. אני מצפה שיהיה קונטרוברסלי. יהיו אנשים שיתנגדו לו כי יש הרבה הומופוביה במעמדות הנמוכים. גם הדחייה של החברה ושל המשפחה לא יעוררו אהדה. אני מקווה שהוא יעורר דיאלוג במדינה שבה אנשים לא מדברים. אבל אני לא אהיה בפתיחה, כי אני חבר בצוות השיפוט בפסטיבל ונציה".
